189
עריכות
שינויים
יצירה
{{שם פרק|חלק ג, פרק מו}}
{{כותרת|קבוצה יא: הקרבנות}}
<table class="hamore">
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}1</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|פתיחה}}
{{קו}}ה{{עברית|מצוות}} שהקבוצה האחת עשרה כוללת הן אלה שמנינו בשאר {{עברית|ספר עבודה}} וב{{עברית|ספר קרבנות}}, וכבר ציינו {{הפניה|(ג,לה11; וראו ג,לב)}} את תועלתן באופן כללי. כעת נחל לתת טעם לכל מצוה מהן בהתאם למה שהשגנו.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}אל{{עברית|מצות}} אלתי תצ'מנתהא אלג'מלה אלחאדיה' עשרה הי אלתי אחצינאהא פי בקיה' {{עברית|ספר עבודה}} ופי {{עברית|ספר קרבנות}}, וקד ד'כרנא פאידתהא עלי אלתג'מיל, ונחן אלאן נאכ'ד' פי תעליל אחאדהא חסב מא אדרכנאה.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}2</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|הקרבת צאן ובקר: המאבק באלילות}}
{{קו}}
{{אינדקס|כבש)}} ונֹאמר: ה{{עברית|תורה}} כבר אמרה במפורש, כמו שפירש {{עברית|אנקלוס}}, שהמצרים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה, ולכן הם היו אוסרים לשחוט צאן, ותיעבו את רועי הצאן. נאמר: "{{עברית|הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם [}}לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?]" {{הפניה|(שמות ח,כב)}}, ונאמר: "{{עברית|כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן}}" {{הפניה|(בראשית מו,לד)}}.{{קו}}{{אינדקס|עז)}} וכן היו סיעות בקרב הצאבים שאנשיהן היו עובדים את השדים ומאמינים שהם לובשים צורת עזים, ולכן היו קוראים לשדים "{{עברית|שעירים}}". זרם דתי זה היה נפוץ מאוד בימי {{עברית|משה רבינו}}: "{{עברית|וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם [}}אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם]" {{הפניה|(ויקרא יז,ז)}}. לכן היו הסיעות האלה אוסרות גם את אכילת העזים.{{קו}}{{אינדקס|בקר)}} אשר לשחיטת הבקר – יש להניח שרוב {{עברית|עובדי עבודה זרה}} תיעבו זאת, וכולם רוממו מאוד את המין הזה, ולכן אתה מוצא שההודים עד היום אינם שוחטים את הבקר בשום אופן, ואפילו בארצות ששוחטים בהן את שאר מיני בעלי החיים.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}פנקול, קד נצת אל{{עברית|תורה}} כמא שרח {{עברית|א(ו)נקלוס}} באן קבט מצר כאנוא יעבדון ברג' אלחמל פלד'לך כאנוא יחרמון ד'בח אלגנם ויכרהון רעאה' אלגנם, קאל {{עברית|הן נזבח את תועבת מצרים [וכו']}}, וקאל {{עברית|כי תועבת מצרים כל רעה צאן}}. וכד'לך כאנת טואיף מן אלצאבה יעבדון אלג'ן ויעתקדון אנה יתשכל פי צורה' אלענוז, ולד'לך כאנוא יסמון אלג'ן {{עברית|שעירים}}, וקד כאן פשא הד'א אלמד'הב כת'יר(א) ג'דא פי איאם {{עברית|משה רב[י]נו ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ו[כ](ג)ו'}}, פלד'לך כאנת תלך אלטואיף איצ'א תחרם אכל אלענוז. אמא ד'בח אלבקר פיכאד אנה כאן יכרהה אכת'ר {{עברית|עובדי עבודה זרה}}, וכלהם יעט'מון הד'א אלנוע ג'דא, ולד'לך תג'ד אלהנוד אלי זמאננא הד'א לא יד'בחון אלבקר בוג'ה ולו פי אלבלאד אלתי תד'בח סאיר אנואע אלחיואן,</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">3</td>
<td class="he">כדי למחות את עקבות הדעות השגויות האלה נצטווינו להקריב את שלושת מיני מקנה אלה דווקא: "{{עברית|מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם}}" {{הפניה|(שם א,ב)}}, כך שהמעשה שהם חשבו לשיא המרי נעשה לזה שבו מתקרבים לה', ובמעשה הזה מתכפרים החטאים. כך מרפאים את הדעות הרעות, שהן חוליי הנפש האנושית, על ידי הניגוד הנמצא בקצה השני.{{קו}}{{אינדקס|דוגמת פסח)}} לשם מטרה זו עצמה נצטווינו {{עברית|במצרים}} לשחוט את {{עברית|כבש הפסח}} ולהזות את דמו על הפתחים מבחוץ, כדי להתנער מאותן דעות ולפרסם את הפכן, ולהקנות את ההאמנה שהמעשה שחושבים אותו לגורם למוות הוא המציל מן המוות: "[וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת] {{עברית|וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף}}" {{הפניה|(שמות יב,כג)}}, כגמול על פרסום עבודת ה' וסילוק הדברים המשוקצים ש{{עברית|עובדי עבודה זרה}} היו עושים.</td>
<td class="ar">פמן אג'ל מחו את'אר הד'ה אלארא אלגיר צחיחה שרענא בתקריב הד'ה אלת'לאת'ה' אנואע כ'אצה מן אלמואשי, {{עברית|מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם}}, חתי יציר אלפעל אלד'י ט'נוה גאיה' אלעציאן בה יתקרב ללה, ובד'לך אלפעל תסתגפר אלד'נוב, והכד'א תטב אלארא אלרדיה אלתי הי אמראץ' אלנפס אלאנסאניה באלצ'ד אלד'י פי אלטרף אלאכ'ר. ומן אג'ל הד'א אלגרץ' בעינה אמרנא בד'בח {{עברית|כבש הפסח}} ורש דמה {{עברית|במצרים}} עלי אלאבואב מן כ'ארג', תבר[י](ו)א מן תלך אלארא ואשהאר כ'לאפה[א], ותחציל אעתקאד אן אלפעל אלד'י תט'נונה סבבא מהלכא הו אלמכ'לץ מן אלהלאך, {{עברית|ופסח י"י על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגף}} בת'ואב אשהאר אלטאעה ואזאלה' מא כאן יסתשנעה {{עברית|עובדי עבודה זרה}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}4</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|מגוון אפשרויות הקרבה: הקלה ליחיד ולציבור}}
{{קו}}
{{אינדקס|ליחיד ולציבור: בהמות בית)}} זהו הטעם לבחירה בשלושת המינים האלה דווקא ל{{עברית|קרבן}}, בנוסף לכך שמינים אלה הם מבויתים ונפוצים, ולא כמעשי {{עברית|עובדי עבודה זרה}} שהיו מקריבים אריות ודובים וחיות בר, כמו שנזכר בספר "טומטום".</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}הד'ה הי אלעלה פי אכ'תיאר הד'ה אלת'לת'ה' אנואע כ'אצה לל{{עברית|קרב(א)ן}}, מצ'א[ף](פא) אלי כון הד'ה אלאנואע איצ'א אהליה כת'ירה' אלוג'וד, וליס כאעמאל {{עברית|עובדי עבודה זרה}} אלד'ין כאנוא יקרבון אלאסוד ואלדבבה ואלחיואנאת אלבריה כמא ד'כר פי טמטם.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">5</td>
<td class="he">
{{אינדקס|ליחיד: עוף)}} מכיוון שאין ידם של רוב בני האדם משגת להקריב {{עברית|בהמה}}, נצטווינו שה{{עברית|קרבן}} יהיה גם מן העוף – הנפוץ ביותר בארץ ישראל, היפה ביותר והקל ביותר לתפוס, והם {{עברית|תורים ובני יונה}}.{{קו}}{{אינדקס|מנחה)}} ומי שאין ידו משגת אפילו לעוף – יקריב לחם, אפוי במין כלשהו ממיני האפייה שהיו ידועים באותם זמנים: {{עברית|מאפה תנור}} או {{עברית|מאפה מחבת}} או {{עברית|מאפה מרחשת}}. ומי שקשה עליו לאפות – יקריב אותו סולת.{{קו}}{{אינדקס|הכל רשות)}} וכל זה למי שרוצה. כן הבהיר לנו על מין עבודה זה, כלומר הקרבנות, שאין בנו שום חטא אם לא נעשהו בכלל: "{{עברית|וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר – לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא}}" {{הפניה|(דברים כג,כג)}}.</td>
<td class="ar">ולמא כאן אכת'ר אלנאס לא יקדר עלי תקריב {{עברית|בהמה}} אמר באן יכון אל{{עברית|קרב(א)ן}} איצ'א מן אלטאיר, אוג'דה פי אלשאם ואג'[מל](וד)ה ואסהלה מאכ'ד'א והי {{עברית|תורים ובני יונה}}. ומן לא יקדר ולו עלי אלטיר פיקרב כ'בזא מכ'בוזא באי נוע כאן מן אלכ'ביז אלמשהור פי תלך אלאזמאן, אמא {{עברית|מאפה תנור}} או {{עברית|מאפה מחבת}} או {{עברית|מאפה מרחשת}}. ומן עסר עליה אלכ'ביז פיקרב[ה] סמיד'(א), והד'א כלה למן אראד. ת'ם בין לנא אן הד'א אלנוע מן אלעבאדה אעני אלקראבין אן לם נפעלה אצלא לא את'ם עלינא בוג'ה, קאל {{עברית|וכי תחדל לנד[ו]ר לא יהיה בך חטא}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}6</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|איסור החמץ והדבש וחובת המלח: מאבק באלילות}}
{{קו}}מכיוון ש{{עברית|עובדי עבודה זרה}} לא היו מקריבים לחם שאינו חמץ, והרבו להקריב דברים מתוקים ולגָאֵל את קרבנותיהם בדבש, כמפורסם בספרים שציינתי לך {{הפניה|(לעיל 4; ג: כט13;18)}}, וכן לא תמצא מלח באף אחד מקרבנותיהם – לכן אסר יתעלה להקריב "{{עברית|כָּל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ}}" {{הפניה|(ויקרא ב,יא)}}, וציווה שהמלח יהיה תמיד: "[וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ,] {{עברית|עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח}}" {{הפניה|(שם,יג)}}.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ולמא כאן {{עברית|עובדי עבודה זרה}} לא יקרבון כ'בזא אלא כ'מירא, ויכת'רון בתקריב אלאמור אלחלוה וילות'ון קראבינהם באלעסל כמא הו משהור פי אלכתב אלתי ד'כרת לך, וכד'לך לא תג'ד פי שי מן קראבינהם מלחא, לד'לך נהי תע(א)לי ען תקריב {{עברית|כל שאור וכל דבש}}, ואמר במדאומה' אלמלח {{עברית|על כל קרבנך תקריב מלח}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}7</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|תנאים לקרבן מובחר: כבוד}}
{{קו}}
{{אינדקס|מום)}} הוא ציווה שכל הקרבנות יהיו {{עברית|תמימים}}, במיטב מצבם, כדי שלא יקלו ראש ב{{עברית|קרבן}} ויזלזלו במה שמוקרב לשמו יתעלה, כמו שנאמר: "[וְכִי תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע? וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע?] {{עברית|הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?}}" {{הפניה|(מלאכי א,ח)}}.{{קו}}{{אינדקס|בן שמונה)}} מן הטעם הזה אסר גם להקריב מה שלא נשלמו לו שבעה ימים, בשל היותו פחוּת במינו ונבזה, מפני שהוא כנפל.{{קו}}{{אינדקס|אתנן ומחיר)}} והוא הטעם לאיסור {{עברית|אתנן ומחיר}}, משום ששני אלה נחשבים מגונים.{{קו}}{{אינדקס|עופות)}} והוא הטעם לכך שמקריבים את התור הבוגר ואת אפרוחי היונים, כי זה המיטב שבהם, משום שיונה בוגרת אינה טעימה.{{קו}}{{אינדקס|מנחה)}} והוא הטעם לכך שה{{עברית|מנחות}} בלולות בשמן ועשויות מסולת, כי זה השלם ביותר והטעים ביותר.{{קו}}{{אינדקס|קטורת)}} הלבונה נבחרה בשל ריח עשנה הטוב במקומות שיש בהם ריח של בשר נשרף.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ואמר באן תכון אלקראבין כלהא {{עברית|תמימים}} עלי אחסן חאלאתהא, לאן לא יחצל אסתכ'פאפא באל{{עברית|קרבן}} ויתהאון במא יקרב לאסמה תע(א)לי, כמא קאל {{עברית|הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך}}. ולהד'ה אלעלה איצ'א נהי ען תקריב מא לם יכמל לה סבעה' איאם, לנקצה פי צנפה ואסתקד'ארה, לאנה כאלסקט. והי אלעלה פי תחרים {{עברית|אתנן (זונה) ומחיר (כלב)}} לאסתהג'אן הד'ין. והי אלעלה פי תקריב כביר אלימאם ופראך' אלחמאם לאן הד'א הו אלאטיב פיהא, לאן כביר אלחמאם לא לד'ה פיה. והי אלעלה פי כון אל{{עברית|מנחות}} מלת'ות'ה באלדהן ומן אלסמיד', לאן הד'א אכמל ואלד'. ואכ'תיר אללבאן לטיב ראיחה' בכ'ורה פי אלמואצ'ע אלתי פיהא קתאר אללחם.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">8</td>
<td class="he">
{{אינדקס|ניקיון)}} כדי לרומם את ה{{עברית|קרבן}} ושלא יראוהו כמתועב ונבזה, ציווה להפשיט את ה{{עברית|עולה}} ולרחוץ את הקרב והכרעיים אף על פי שכולה נשרפת. תמצא שתמיד דואגים לעניין הזה ונשמרים ממנו: "{{עברית|בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' מְגֹאָל הוּא, וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ}}" {{הפניה|(מלאכי א,יב)}}.</td>
<td class="ar">ומן אג'ל תעט'ים אל{{עברית|קרבן}} ואן לא ינט'ר בעין כראהה' ואסתקד'אר אמר בסלך' אל{{עברית|עולה}} וגסל אלאמעא ואלאטראף ואן כאנת כלהא תחרק, ותג'ד הד'א אלגרץ' ירעי דאימא ויתחפט' מנה, {{עברית|באמרכם שלחן י"י מג[ו]אל הוא וניבו נבזה אכלו}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}9</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|אופן אכילת הקרבן: כבוד}}
{{קו}}
{{אינדקס|מגבלות האוכלים והמאכל)}} זהו גם הטעם לכך שאת ה{{עברית|קרבן}} לא יאכל {{עברית|ערל}} ולא {{עברית|טמא}}, ולא ייאכל אם נטמא או {{עברית|לאחר זמנו}} או אם השתבשה הכוונה בו, ושייאכל במקום מיוחד.{{קו}}{{אינדקס|עולה)}} ה{{עברית|עולה}}, המיוחדת לה' בלבד – לא תיאכל כלל.{{קו}}{{אינדקס|חטאת ואשם)}} ומה שמוקרב בשל חטא, והוא ה{{עברית|חטאת}} וה{{עברית|אשם}} – נאכל {{עברית|בעזרה}}, וביום שחיטתו ולילו דווקא.{{קו}}{{אינדקס|שלמים)}} ואילו ה{{עברית|שלמים}}, שהם למטה מזה, והם {{עברית|קדשים קלים}} – נאכלים בכל {{עברית|ירושלם}} דווקא, ונאכלים למחרת היום ותו לא, כי אחר כך הם נרקבים ומתקלקלים.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}והי אלעלה איצ'א פי אן לא יאכל אל{{עברית|קרבן ערל}} ולא {{עברית|טמא}}, ולא יוכל אד'א אנתג'ס, ולא יוכל {{עברית|לאחר זמנו}}, ולא אד'א אפסדת פיה אלניה. ואן יוכל פי מוצ'ע מכ'צץ, אמא אל{{עברית|עולה}} אלתי הי ללה כ'אלצה פלא תוכל בוג'ה. ומא (י)קרב מן אג'ל את'ם והו אל{{עברית|חטאת}} ואל{{עברית|אשם}} יוכל {{עברית|בעזרה}} ופי יום אלד'בח ולילה כ'אצה. ואמא אל{{עברית|שלמים}} אלתי הי דון ד'לך והי {{עברית|קדשים קלים}} פתוכל פי ג'מיע {{עברית|ירושלם}} כ'אצה, ותוכל מן גד אלנהאר לא גיר, לאנהא בעד ד'לך תכ'ם ותפסד.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}10</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|דיני מעילה תמורה ופדיון: כבוד}}
{{קו}}
{{אינדקס|שימוש בהקדש)}} כדי לרומם את ה{{עברית|קרבן}} ואת כל מה שיוחד לשמו יתעלה, נקבע לנו שכל מי ש{{עברית|נהנה מן ההקדש – מעל}}, והוא צריך {{עברית|כפרה ותוספת חומש}} בתנאי שהוא {{עברית|שוגג}}.{{קו}}{{אינדקס|עבודה וגיזה)}} וכן אסורה {{עברית|עבודה בקדשים}} ו{{עברית|גִזתן}} – כל זאת כדי לרומם את ה{{עברית|קרבן}}.{{קו}}{{אינדקס|תמורה)}} על דרך הסייג נקבע דין ה{{עברית|תמורה}}, כי אילו היה מותר להחליף את הרע בטוב – היו מחליפים את הטוב ברע, ואומרים שזה טוב יותר. על כן נקבע בו הדין: "{{עברית|וְהָיָה}} {{עברית|הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה}} {{עברית|קֹּדֶשׁ}}" {{הפניה|(ויקרא כז,י;לג)}}.{{קו}}{{אינדקס|קנס חומש)}} הטעם לכך שנצטווינו שכל מי שפודה דבר מ{{עברית|קדשיו}} {{עברית|יוסיף חומש}} ברור, כי {{עברית|אדם קרוב אצל עצמו}} {{הפניה|(בבלי סנהדרין ט,ב ועוד)}}, וטבעו תמיד לנטות לחוס על ממונו, ועל כן לא ידקדק בדמי ה{{עברית|קֹדש}} ולא יעשה מאמץ להציגו (בפני מומחים) כך שערכו יועמד על אמיתתו. לכן נכפתה עליו תוספת, כך שיימכר לאחר בערכו.{{קו}}כל זאת כדי שלא יזלזלו במה שנקרא שם ה' עליו ובמה שמתקרבים אליו על ידיו.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ומן אג'ל תעט'ים אל{{עברית|קרבן}} וכל מא אפרד לאסמה תע(א)לי פרץ' עלינא אן כל [מן] {{עברית|נהנה מן (הקדשים)[ההקדש] מעל}}, ויחתאג' {{עברית|כפרה ותוספת חומש}} עלי אנה {{עברית|שוגג}}. וכד'לך לא תג'וז {{עברית|עבודה בקדשים}} ולא {{עברית|גזת[ן](ם)}}, כל הד'א תעט'י[ם](מא) לל{{עברית|קרבן}}. ועלי ג'הה' אלאחתיאט פרץ' חכם אל{{עברית|תמורה}}, לאנה לו ג'אז תבדיל אלרדי באלג'יד [ל]בדל אלג'יד באלרדי וקיל אן הד'א אג'וד, פחכם פי ד'לך {{עברית|והיה הוא ותמורתו יהיה קדש}}. ואמא מא אמרנא בה מן כון כל מן פדא שיא מן {{עברית|קדשיו יוסיף חומש}}, פעלה' ד'לך בינה, לאן {{עברית|אדם קרוב אצל עצמו}}, פטבעה אבדא אלמיל נחו אלשח עלי מאלה (ו)[פ]לא יתחרי ת'מן אל{{עברית|קדש}} ולא יבאלג פי ערצ'ה חתי תתחקק קימתה, פאסתט'הר עליה באלזיאדה חתי יביע מן גירה בקימתה, כל הד'א כי לא יתהאון במא אסמי ללה ותקרב לה בה.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}11</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|שריפת מנחת כהן: נִרְאוּת לכבוד העבודה}}
{{קו}}הטעם לשריפת {{עברית|מנחת כהן}} הוא שכל {{עברית|כהן}} רשאי להקריב את קרבנו בעצמו, ואם כן ייתכן שהוא יביא {{עברית|מנחה}} ויאכלנה בעצמו, ונמצא שכאילו לא עשה דבר כלל, כי מכל {{עברית|מנחת יחיד}} לא קרב אלא {{עברית|לבונתה וקומץ}}. ולא זו בלבד ש{{עברית|קרבן}} זה כה קטן, אלא שגם מביאו יאכלנו – אין זה נראה כמו עבודה כלל, ולכן היא נשרפת.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ואמא עלה' חרק {{עברית|מנחת כהן}}, לאן כל {{עברית|כהן}} לה אן יקרב קרבאנה בידה, פיכון קד ג'אב {{עברית|מנחה}} ויאכלהא הו נפסה פכאנה לם יפעל שיא בוג'ה, לאן כל {{עברית|מנחת יחיד}} אנמא יקרב מנהא {{עברית|לבונתה וקומץ}}, פמא כפי נזארה' הד'א אל{{עברית|קרבן}} אלא ויאכלה אלד'י ג'אבה, פלם תט'הר עבאדה אצלא, פלד'לך תחרק.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}12</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|דיני קרבן פסח: זיכרון החיפזון, הכנה מראש והדגשת הברית}}
{{קו}}
{{אינדקס|זיכרון החיפזון)}} אשר לדינים המיוחדים ל{{עברית|פסח}}, והם {{אינדקס|א)}} שעליו להיאכל "{{עברית|צְלִי אֵשׁ}}" {{הפניה|(שמות יב,ח-ט)}} דווקא, {{אינדקס|ב)}} "{{עברית|בְּבַיִת אֶחָד}} [...] {{אינדקס|ג)}} {{עברית|וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ}}" {{הפניה|(שם,מו)}} – לכולם טעם ברור. כי כמו שהמצה היא בשל החיפזון, כך {{אינדקס|א)}} הצלייה היא בשל החיפזון, ואין שהות לעשות מיני מאכלים ולתקן מזונות, {{אינדקס|ג)}} ואסור אפילו להשתהות כדי לשבור את עצמותיו ולהוציא את מה שבתוכו, כי כבר צוין עיקר העניין בכל זה, והוא שנאמר: "{{עברית|וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן}}" {{הפניה|(שם,יא)}}. בשל החיפזון אין פנאי להתמהמה כדי לשבור עצמות {{אינדקס|ב)}} ולא להוציא ממנו מבית לבית ולחכות לשליח עד שישוב, וכל אלה מעשי עצלות והתמהמהות. {{מונח|שורה}}{{קו}}המטרה היתה להכריח חיפזון ומהירות, כדי שאף אחד לא יתעכב ויחמיץ את היציאה עם כלל האנשים כך שניתן יהיה להזיק לו ולהורגו. נסיבות אלה הונצחו לעד, לזיכרון כיצד היה הדבר, כמו שנאמר: "{{עברית|וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ}} [מִיָּמִים יָמִימָה]" {{הפניה|(שם יג,י)}}.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ואמא אלאחכאם אלכ'ציצה באל{{עברית|פסח}} והו אן יוכל {{עברית|צלי אש}} פקט ו{{עברית|בבית אחד ועצם לא תשברו בו}}, פהי כלהא בינה' אלעלה, לאנה כמא אלפטיר ללאסתעג'אל כד'לך אלש(ו)י ללאסתעג'אל, ואנה ליס ת'ם בט לעמל אלואן ותחכים אטעמה, ולו אלבט פי כסר עט'אמה ואכ'ראג' מא פיה מחד'ור, לאנה קד ד'כר מלאך אלאמר פי ג'מיע ד'לך והו קולה {{עברית|ואכלתם אותו בחפזון}}, וליס מע אלחפז וניה לכסר עט'אם ולא לתוג'יה מנה מן בית אלי בית ואנתט'אר אלרסול חתי יעוד, והד'ה כלהא אעמאל אלתראכ'י ואלוניה, וכאן אלקצד אלאסתט'האר באלחפז ואלאסתעג'אל איאך יתאכ'ר אחד ויפותה אלכ'רוג' פי ג'וק אלנאס פיתמכן מן אד'יתה ויגתאל, וכ'לדת תלך אלאחואל דאימא לתד'כאר כיף כאן אלאמר, כמא קאל {{עברית|ושמרת את החקה הזאת למועדה (מימים ימימה)}}{{עברית|}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">13</td>
<td class="he">
{{אינדקס|בני חבורה)}} אשר לכך שהוא {{עברית|אינו נאכל אלא למנוייו}} – זאת כדי לזרז לרוכשו, ושלא יסמוך אדם על אחד מקרוביו או חבר או מי שיזדמן לו לפגוש, ובשל כך לא ידאג לו מלכתחילה.{{קו}}{{אינדקס|ערל)}} אשר לאיסורו על ה{{עברית|ערלים}} – דבר זה ביארו ה{{עברית|חכמים ז"ל}}, כי הם אמרו שמשֶאָרכה שהותם במצרים הם ביטלו את {{עברית|מצות מילה}}, כדי להידמות למצרִים {{הפניה|(שמות רבה א,ח)}}. וכאשר ציווה על ה{{עברית|פסח}} והתנה בו שלא יישחט אלא לאחר {{עברית|מילת עצמו ובניו ובני ביתו}} ואז {{עברית|יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ}} {{הפניה|(שמות יב,מח)}} – נימולו כולם, והיה {{עברית|דם מילה}} מתערב {{עברית|בדם הפסח}} בשל רוב הנימולים כמו שאמרו (חז"ל), ולכך רמז באומרו: "{{עברית|מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ}}" {{הפניה|(יחזקאל טז,ו)}} – {{עברית|דם פסח ודם מילה}} {{הפניה|(פסיקתא דרב כהנא, ויהי בחצי הלילה, ד; פרקי דרבי אליעזר, כט}}{{הפניה|)}}.</td>
<td class="ar">ואמא כונה {{עברית|אינו נאכל אלא למנוי[י]ו}} פד'לך לתאכיד אתכ'אד'ה, ולא יתכל אחד עלי קריב לה או צדיק או מן אתפק אן יערץ' עליה פלא יהתם בה מן אול אלוקת. ואמא תחרימה עלי אל{{עברית|ערלים}} פקד בין ד'לך אל{{עברית|חכמים}} {{עברית|ז"ל}}, לאנהם קאלוא אבטלוא {{עברית|מצות מילה}} למא טאל מקאמהם במצר ללתשבה באלמצריין, פלמא שרע אל{{עברית|פסח}} ואשתרט פיה אן לא יד'בח אלא בעד {{עברית|מילת עצמו ובניו ובני ביתו}} וחיניד' {{עברית|יקרב לעשותו}} אכ'תתנוא כלהם, וכאן {{עברית|דם מילה}} י(ת)כ'[ת]לט {{עברית|בדם הפסח}} לכת'רה' אלמכ'תונין כמא ד'כרוא, ואלי הד'א אלאשארה בקולה {{עברית|מתבוססת בדמיך דם (ה)פסח ודם (ה)מילה}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}14</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|איסור הדם: מאבק באלילות}}
{{קו}}
{{אינדקס|רקע)}} דע שבעיני הצאבים היה הדם טמא מאוד, ואף על פי כן היו אוכלים אותו, בטענה שהוא מזון השדים, ועל כן למי שאוכל אותו תהיה אחווה עם השדים והם יבואו אליו ויודיעו לו את העתידות, כמו שההמון מדמיין בעניין השדים. אך היו אנשים שאכילת הדם היתה קשה עליהם, כי זה דבר שטבע האדם נגעל ממנו, ועל כן היו שוחטים חיה ואוספים את דמה בכלי או בגומה, והיו אוכלים את בשרה של הנשחטת סביב אותו דם. הם דמיינו שבפעולה זו השדים אוכלים אותו דם, שהוא מזונם, בעת שהם אוכלים את הבשר, וכך מושגת אחווה (עם השדים), מתוך כך שכולם אוכלים על שולחן אחד ובחבורה אחת. וכך לטענתם יבואו אליהם אותם שדים בחלום ויודיעו להם נסתרות ויועילו להם. כל אלה דעות שהלכו אחריהן, העדיפו אותן והיו מפורסמות באותם זמנים, וההמון לא פקפק בנכונותן.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ואעלם אן אלצאבה כאנת תסתנג'ס אלדם ג'דא, ומע ד'לך כאנוא יאכלונה לזעמהם אנה גד'א אלשיאטין, פאד'א אכלה מן אכלה פקד ואכ'י אלג'ן, ויאתונה ויעלמונה אלכאינאת כמא יתכ'יל אלג'מהור מן אמור אלג'ן. וכאן ת'ם קום יעט'ם עליהם אכל אלדם לאנה שי תעאפה טבאע אלאנסאן, פכאנוא יד'בחון חיואנא ויג'מעון דמה פי אניה או פי חפרה ויאכלון לחם ד'לך אלד'ביח חול ד'לך אלדם, ואלכ'יאל פי הד'א אלפעל הו אן אלג'ן תאכל ד'לך אלדם אלד'י הו גד'א(ו)הא והם יאכלון אללחם, פתחצל אלמואכ'אה לכון אלכל אכלוא עלי מאידה ואחדה ופי ג'מע ואחד, פיאתונהם בזעמהם אולאיך אלג'ן פי אלמנאם ויכ'ברונהם באלגיוב וינפעונהם. הד'ה כלהא ארא מתבועה פי תלך אלאזמנה מות'רה משהורה, מא כאן ישך אלג'מהור פי צחתהא,</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">15</td>
<td class="he">
{{אינדקס|תגובה א)}} על כן התורה, השלמה ליודעיה, החלה לסלק את המחלות החמורות האלה, ואסרה לאכול את הדם. היא הדגישה את איסורו בדיוק כמו שהדגישה את איסור {{עברית|עבודה זרה}}. אמר יתעלה: "{{עברית|וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם [}}וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ]" {{הפניה|(ויקרא יז,י)}} כמו שאמר על {{עברית|נותן מזרעו למולך}}: "{{עברית|וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי [}}בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ]" {{הפניה|(שם כ,ג; ושם: וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי. וראו שם,ו)}}. לשון כזה לא נאמר ב{{עברית|מצווה}} נוספת מלבד {{עברית|עבודה זרה}} ו{{עברית|אכילת דם}}, משום שאכילתו הובילה למין {{עברית|עבודה זרה}}, שהוא פולחן השדים.{{קו}}{{אינדקס|ב)}} התורה טיהרה את הדם, וקבעה שהוא מטהר את מה שנוגע בו: "[וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה] {{עברית|וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו [}}וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ] {{עברית|וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו}} [וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ]" {{הפניה|(שמות כט,כא)}}.{{קו}}{{אינדקס|ג)}} היא ציוותה להזותו על ה{{עברית|מזבח}}, וקבעה שכל העבודה היא לשופכו שם ולא לאוספו. נאמר: "[כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא] {{עברית|וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר}}" {{הפניה|(ויקרא יז,יא)}}, ושם יישפך, כמו שנאמר: "{{עברית|וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ}} [אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה]" {{הפניה|(שם ד,יח)}}, ונאמר: "{{עברית|וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ}}" {{הפניה|(דברים יב,כז)}}.{{קו}}{{אינדקס|ד)}} ונצטווינו לשפוך דם כל בהמה שתישחט אף על פי שאינה {{עברית|קרבן}}, שנאמר: "{{עברית|עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם}}" {{הפניה|(שם,טז;כד)}}.{{קו}}{{אינדקס|ה)}} וכן נאסר להתאסף סביבו ולאכול שם, ונאמר: "{{עברית|לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם}}" {{הפניה|(ויקרא יט,כו)}}.</td>
<td class="ar">פאכ'ד'ת אלשריעה אלכאמלה ענד עארפיהא פי אזאלה' הד'ה אלאמראץ' אלמסתחכמה, פחרמת אכל אלדם, ואכדת פי תחרימה מת'ל אלתאכיד פי אלנהי ען {{עברית|עבודה זרה}} סוי, קאל תע(א)לי {{עברית|ונתתי פני בנפש האכלת את הדם ו[כ](ג)ו'}}, כמא קאל פי {{עברית|נותן מזרעו למולך ונתתי את פני (בנפש ההיא) ו[כ](ג)ו'}}, ולם יאת מת'ל הד'א אלנץ פי {{עברית|מצוה}} ת'אלת'ה גיר {{עברית|עבודה זרה ואכילת דם}}, אד' אכלה כאן מודיא לנוע מן {{עברית|עבודה זרה}} והו עבאדה' אלג'ן, וטהרת אלדם וג'עלתה יטהר מ[א](ן) דני בה {{עברית|והזית על אהרן ועל בגדיו וגו' וקדש הוא ובגדיו}}, ואמרת ברשה עלי אל{{עברית|מזבח}}, וג'עלת אלעבאדה כלהא תבד(')י[ד](ר)ה הנאך לא ג'מעה, וקאל {{עברית|ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר}}, והנאך יבד[ד]('ר) כמא קאל {{עברית|ואת כל הדם ישפך}}, וקאל {{עברית|ודם זבחיך ישפך על מזבח י"י אלהיך}}, ואמר בתבד(')י[ד](ר) דם כל בהימה תד'בח ואן לם תכן {{עברית|קרבן}}, קאל {{עברית|על הארץ תשפכנו כמים}}. ת'ם נהי ען אלאג'תמאע חולה ואלאכל הנאך וקאל {{עברית|לא תאכלו על הדם}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}16</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|התרת בשר תאווה במדבר וכיסוי הדם: מאבק באלילות}}
{{קו}}מכיוון שהתמידו במריים והלכו אחרי הדבר המפורסם שהתחנכו עליו, של אחווה עם השדים על ידי אכילה סביב הדם, ציווה יתעלה שלא ייאכל {{עברית|בשר תאוה במדבר}} כלל, אלא יהיה הכול {{עברית|שלמים}}. הוא הבהיר לנו שהטעם לכך הוא כדי שהדם יישפך על המזבח ולא יתאספו סביבו, ואמר: "{{עברית|לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [}}אֶת זִבְחֵיהֶם... אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד...] {{עברית|וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם [}}אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם]" {{הפניה|(שם יז,ה-ז)}}.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ולמא דאם עציאנהם ותבע אלמשהור אלד'י רבוא עליה מן מואכ'אה' אלג'ן באלאכל חול אלדם, אמר תע(א)לי באן לא יוכל {{עברית|בשר תאוה במדבר}} בוג'ה בל יכון אלכל {{עברית|שלמים}}, ובין לנא אן עלה' ד'לך חתי יבד(')[ד](ר) אלדם עלי אלמד'בח ולא יג'תמע חולה, פקאל {{עברית|למען אשר יביאו בני ישראל ו[כ](ג)ו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ו[כ](ג)ו'}}.:</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">17</td>
<td class="he">
{{אינדקס|כיסוי הדם)}} אבל נשאר עניין ה{{עברית|חיה}} וה{{עברית|עוף}}. כי אין אף {{עברית|קרבן}} מ{{עברית|חיה}}, ו{{עברית|עוף}} אינו קרב {{עברית|שלמים}}. עקב כך ציווה יתעלה שכל {{עברית|חיה ועוף}} שמותר לאכול את בשרם, אם יישחט יכוסה דמו בעפר כדי שלא יתאספו עליו לאכול סביבו. וכך הושגה המטרה ונשלמה הכוונה {{עברית|להפר האחוה}} בין אחוזי השד באמת (=המשוגעים) לבין שֵׁדיהם.</td>
<td class="ar">לכן יבקי אמר אל{{עברית|חיה}} ואל{{עברית|עוף}} לאנה לם יכן {{עברית|קרבן}} מן (אל){{עברית|חיה}} בוג'ה ולא יקרב {{עברית|עוף שלמים}}, פאמר תע(א)לי בעקב ד'לך אן כל {{עברית|חיה ועוף}} יג'וז אכל לח(ו)מהמא אד'א ד'בח יגטי דמה באלתראב חתי לא יג'תמע עליה ללאכל חולה, פתם אלגרץ' וכמל אלקצד {{עברית|להפר האחוה}} בין אלמג'אנין חקיקה ובין ג'נהם.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">18</td>
<td class="he">
{{אינדקס|הרקע)}} דע שאמונה זו התחדשה קרוב לזמן {{עברית|משה רבינו}}, ואנשים נמשכו אליה מאוד והלכו שולל אחריה. תמצא זאת מפורש ב{{עברית|שירת האזינו}}: "{{עברית|יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ, אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם, [}}חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם]" {{הפניה|(דברים לב,יז)}}.{{קו}}{{אינדקס|הערה צדדית)}} ה{{עברית|חכמים}} כבר ביארו את משמעות דבריו "{{עברית|לֹא אֱלֹהַּ}}", ואמרו שהם עבדו מצויים והתמידו בכך, עד שעבדו דמיונות. לשון {{עברית|ספרֵי}}: "{{עברית|לא דיין שהן עובדין חמה ולבנה כוכבים ומזלות, אלא שעבדו בבואה שלהן}}" {{הפניה|(ספרי דברים שיח-שכ)}}, ו"{{עברית|בבואה}}" הוא שמו של הצל. ואשוב אל מה שאנו עוסקים בו.</td>
<td class="ar">ואעלם אן הד'א אלאעתקאד כאן קריב אלעהד פי זמאן {{עברית|משה רב[י]נו}}, ותבע כת'יר(א) ואגתר בה אלנאס, תג'ד ד'לך מנצוצא פי {{עברית|שירת האזינו, יזבחו לשדים לא אל[ו]ה אלהים לא ידעום וגו'}}. וקד בינוא אל{{עברית|חכמים}} מעני קולה {{עברית|לא אל[ו]ה}}, קאלוא אנהם לם יזאלוא יעבדון מוג'ודאת חתי עבדוא כ'יאלאת, נץ {{עברית|ספרי לא דיין שה[ן](ם) עובדי[ן](ם) חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלה[ן](ם)}}, ו{{עברית|בבואה}} אסם אלט'ל. וארג'ע אלי מא נחן בסבילה.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">19</td>
<td class="he">דע ש{{עברית|בשר תאוה}} לא נאסר אלא {{עברית|במדבר}} בלבד.{{קו}}{{אינדקס|סיבה א)}} זאת משום שאחת מאותן דעות מפורסמות היתה שהשדים שוכנים במדבריות ושם הם פונים בדברים (אל האדם) ומופיעים, ואילו בערים ובמקומות היישוב אין הם מופיעים; כך שמי מאנשי הערים שהיה רוצה לעשות משהו מאותן הזיות, היה יוצא מן העיר לארצות שממה ולמקומות מבודדים. ולכן הותר {{עברית|בשר תאוה}} לאחר הכניסה לארץ.{{קו}}{{אינדקס|ב)}} ועוד, שבלי ספק עוצמת החולי הזה פוחתת, ומתמעטים ההולכים אחר אותן דעות.{{קו}}{{אינדקס|ג)}} ועוד, שקשה מאוד, וכמעט בלתי אפשרי, שכל מי שרוצה לאכול {{עברית|בשר בהמה}} יבוא ל{{עברית|ירושלם}}.{{קו}}מן הסיבות האלה לא נאסר {{עברית|בשר תאוה}} אלא {{עברית|במדבר}}.</td>
<td class="ar">ואעלם אנה לם יחרם {{עברית|בשר תאוה}} גיר {{עברית|במדבר}} פקט, לאן מן תלך אלארא אלמשהורה אן אלג'ן יאוו[א](ן) אלברארי והנאך יכ'אטבון ויט'הרון, ואמא פי אלמדן ואלעמארה פלא יט'הרון, חתי אן מן אראד מן אהל אלמדן אן יפעל שיא מן תלך אלהד'יאנאת אנמא יכ'רג' ען אלמדינה ללפלא וללמואצ'ע אלמנקטעה, פלד'לך אביח {{עברית|בשר תאוה}} בעד דכ'ול אלבלאד. ואיצ'א לאן סורה' ד'לך אלמרץ' תנחט בלא שך ויקל תבאע תלך אלארא, ואיצ'א לאנה מן אלעסר ג'דא, אלקריב מן אלממתנע, אן יכון כל מן אראד אכל {{עברית|בשר בהמה}} יאתי {{עברית|ירושלם}}, פלהד'ה אלאסבאב לם יחרם {{עברית|בשר תאוה}} גיר {{עברית|במדבר}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}20</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|דרגות במין הקרבנות: בהתאם לדירוג החטא}}
{{קו}}דע שככל שהחטא גדול יותר – כך קרבנו מסוג פחוּת יותר.{{קו}}{{אינדקס|חטאת יחיד)}} ולכן {{עברית|שגגת עבודה זרה}} – {{עברית|שעירה}} בלבד, ושאר {{עברית|חטאת יחיד}} – {{עברית|כשבה}} או {{עברית|שעירה}}. כי הנקבה פחותה מן הזכר מכל סוג, ואין חטא חמור יותר מ{{עברית|עבודה זרה}}, ואין מין פחות יותר מ{{עברית|שעירה}}.{{קו}}{{אינדקס|מלך)}} בשל ייחודו של המלך, {{עברית|קרבן שגגתו}} הוא {{עברית|שעיר}}.{{קו}}{{אינדקס|כהן גדול והסנהדרין)}} ואילו {{עברית|כהן גדול}} ו{{עברית|צבור}} – {{עברית|שגגתם}} אינה מעשה גרידא אלא הוראה, ולכן יוחד {{עברית|קרבנם}} {{עברית|בפרים}}, וב{{עברית|עבודה זרה}} – {{עברית|שעירים}}.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ואעלם אן כלמא כאן אלד'נב אעט'ם כאן קרבאנה אנקץ נוע, ולד'לך {{עברית|שגגת עבודה זרה שעירה}} כ'אצה, וסאיר {{עברית|חטאת יחיד כשבה}} או {{עברית|שעירה}}, לאן אלאנת'י אנקץ מן אלד'כר מן כל נוע, ולא ד'נב אעט'ם מן {{עברית|עבודה זרה}}, ולא צנף אנקץ מן {{עברית|שעירה}}. ולמ[י]ז(י)ה' אלמלך כאן {{עברית|קרבן שגגתו שעיר}}, אמא {{עברית|כהן גדול וצבור}} פליס {{עברית|שגגתם}} מג'רד עמל ואנמא הו פתוי, ולד'לך מיז {{עברית|קרבנם בפרים}}, ופי {{עברית|עבודה זרה שעירים}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">21</td>
<td class="he">
{{אינדקס|אשם)}} כיוון שהחטאים שבגללם מוקרב ה{{עברית|אשם}} פחותים מן החטאים שבגללם מוקרב ה{{עברית|חטאת}}, {{עברית|קרבן אשם}} הוא {{עברית|איל}} או {{עברית|כבש מן הצאן}}. סוגו ומינו יוחדו בכך שהוא זכר מן הצאן.{{קו}}{{אינדקס|עולה)}} הלא תראה את ה{{עברית|עולה}}, שכיוון שהיא מיוחדת לה', יוחד המין שלה, ואין היא אלא זכר.</td>
<td class="ar">ולמא כאנת אלאת'אם אלתי יקרב מן אג'להא אל{{עברית|אשם}} דון אלאת'אם אלתי יקרב מן אג'להא אל{{עברית|חטאת}}, כאן {{עברית|קרבן אשם איל}} או {{עברית|כבש מן הצאן}}, מיז נועה וצנפה בכונה ד'כר(א) מן אלצ'אן, אלא תרי אל{{עברית|עולה}} למא הי ללה כ'אלצה מיז צנפהא ולא תכון אלא ד'כר(א).</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">22</td>
<td class="he">
{{אינדקס|ללא בשמים)}} בהתאם לעניין זה הוחסרו הטיוב והבישום מ{{עברית|מנחת חוטא}}, וכן מ{{עברית|מנחת שֹוֹטָה}} כי גם היא נחשדת על {{עברית|חטא}}, ואסר להקריב אותן {{עברית|בשמן ולבונה}}.{{קו}}{{אינדקס|מנחת חוטא)}} הטיוב הזה הוסר מהן משום שהמביא אותה אינו טוב ולא בעל מעשים יפים, וכאילו הוא מומרץ לחזור בתשובה ונאמר לו: "בשל רוע מעשיך, קרבנך הוא במצב הפחות ביותר".{{קו}}{{אינדקס|מנחת שוטה)}} וקרבנה של ה{{עברית|שׂוטָה}}, שמעשיה רעים יותר מן ה{{עברית|שוגג}}, עשוי מחומר פחוּת יותר, כי הוא "{{עברית|קֶמַח שְׂעֹרִים}}" {{הפניה|(במדבר ה,טו)}}.{{קו}}הרי נסדרו הפרטים האלה, ונמצא שמשמעותם מופלאה. {{מונח|גריב}}</td>
<td class="ar">ובחסב הד'א אלגרץ' אסקט אלתחסין ואלתטייב מן {{עברית|מנחת חוטא}}, ו{{עברית|מנחת שוטה}} לאנהא איצ'א תהמה' {{עברית|חטא}}, ונהי ען תקריבהא {{עברית|בשמן ולבונה}}, חד'ף מנהא הד'א אלתחסין לכון אלד'י ג'אבהא גיר חסן ולא ג'מיל אלאפעאל, פכאנה חרך ללתובה וקיל לה לקבח אפעאלך כאן קרבאנך עלי אנקץ חאל. ואל{{עברית|שוטה}} אלתי פעלהא אקבח מן אל{{עברית|שוגג}} כאן קרבאנהא אנקץ מאדה לאנה {{עברית|קמח שעורים}}. פקד אטרדת הד'ה אלג'זאיאת והי גריבה' אלמעני.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}23</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|חטאות יחיד וציבור: מאבק בעבודה זרה ותודעת החטא}}
{{קו}}
{{אינדקס|עגל)}} ה{{עברית|חכמים ז"ל}} אמרו שהטעם לכך שה{{עברית|קרבן ביום השמיני שלמלואים}} "{{עברית|עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת}}" {{הפניה|(ויקרא ט,ב)}} – {{עברית|לכפר על מעשה העגל}} {{הפניה|(ספרא מילואים א,ב)}}, וכן {{עברית|חטאתו שליום הכפורים}} "{{עברית|פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת}}" {{הפניה|(ויקרא טז,ג)}} – {{עברית|לכפר על מעשה העגל}} {{הפניה|(לא מצאנו מקורו)}}.{{קו}}{{אינדקס|שעיר – לרמב"ם)}} לפי עניין זה שאמרו, נראה לי שהטעם לכך שכל ה{{עברית|חטאות ליחיד וצבור}} הן {{עברית|שעירים}}, כלומר {{עברית|שעירי הרגלים}}, {{עברית|שעירי ראשי חדשים}}, {{עברית|שעירי יום הכפורים}} ו{{עברית|שעירי עבודה זרה}} – הטעם לכך לדעתי הוא שרוב חטאם היה אז בהקריבם ל{{עברית|שעירים}}, כמו שביאר הכתוב: "{{עברית|וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם}}" {{הפניה|(ויקרא יז,ז)}}.{{קו}}{{אינדקס|שעיר – לחז"ל)}} אמנם ה{{עברית|חכמים ז"ל}} {{הפניה|(ספרא שמיני א,ג)}} נתנו טעם לכך ש{{עברית|כפרת צבור בשעירים}} תמיד, בכך שחטאם של כל {{עברית|עדת ישראל}} היה תחילה ב{{עברית|שעיר עזים}}, ברמיזה למכירת {{עברית|יוסף הצדיק}} שנאמר בסיפור עליו: "[וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף] {{עברית|וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים [}}וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא אִם לֹא?]" {{הפניה|(בראשית לז,לא-לב)}}.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}וקד ד'כרוא אל{{עברית|חכמים [ז"ל]}} אן אלעלה פי כון אל{{עברית|קרבן ביום השמיני של( )מלואים עגל בן בקר לחטאת לכפר על מעשה העגל}}, וכד'לך {{עברית|חטאתו של( )יום הכפורים פר בן בקר לחטאת לכפר על מעשה העגל}}. ובחסב הד'א אלמעני אלד'י ד'כרוה יבדו לי אן אלעלה פי כון אל{{עברית|חטאות}} כלהא {{עברית|ליחיד ו(ל)צבור שעירים}}, אעני {{עברית|שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעירי יום הכפורים ושעירי עבודה זרה}}, עלה' ד'לך ענדי כון מעט'ם עציאנהם חיניד' בתקריבהם ל{{עברית|שעירים}} כמא בין אלנץ {{עברית|ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם}}. אמא אל{{עברית|חכמים}} {{עברית|ז"ל}} פג'עלוא עלה' אטראד כון {{עברית|כפרת צבור בשעירים}} לעציאן {{עברית|עדת ישראל}} כלהם אולא ב{{עברית|שעיר עזים}}, ישירון אלי ביע {{עברית|יוסף הצדיק}} אלמקול פי קצתה {{עברית|וישחטו שעיר עזים ו[כ](ג)ו'}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">24</td>
<td class="he">
{{אינדקס|הרעיון: סכנה מתמדת)}} אל יהא טעם זה חלש בעיניך, כי תכליתן של כל הפעולות האלה היא שיתקבע בנפשו של כל חוטא שעליו לזכור ולהזכיר תמיד את חטאו, כמו שנאמר: "{{עברית|וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד}}" {{הפניה|(תהילים נא,ה)}}, ושהוא צריך כפרה על אותו חטא, הוא וזרעו וזרע זרעו, על ידי מצווה שתהיה ממינה של אותה עבירה. כוונתי בכך{{קו}}{{אינדקס|א)}} שאם היתה העבירה בממון – יפזר ממונו במצווה.{{קו}}{{אינדקס|ב)}} ואם היתה העבירה בהנאות הגוף – יְיגע את גופו ויצער אותו במצווה, בצום ובקימה בלילה.{{קו}}{{אינדקס|ג)}} ואם היתה העבירה במידות – ינגיד אותה על ידי הפך אותה מידה, כמו שביארנו ב{{עברית|הלכות דעות}} {{הפניה|(ב,ב-ג)}} ועוד {{הפניה|(שמונה פרקים ד)}}.{{קו}}{{אינדקס|ד)}} ואם היתה העבירה עיונית, כוונתי שהוא האמין בדעה שגויה בשל התרשלותו והזנחתו את החקירה וההתבודדות לעיון – ינגיד זאת בכך שישבית את מחשבתו וימנע אותה מלחשוב בדבר מדברי העולם הזה אלא במושכלות בלבד ובבירור מה שראוי להאמין. כמו שנאמר: "{{עברית|וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי}}" {{הפניה|(איוב לא,כז)}}, והוא משל להימנעות ועצירה במקום הספק, כמו שביארנו בחלקו הראשון של חיבור זה {{הפניה|(א,לב2; וראו א,ה2)}}.{{קו}}{{אינדקס|דוגמה)}} וכן תראה שנעשה ב{{עברית|אהרן}}: כאשר נכשל ב{{עברית|מעשה העגל}}, היה {{עברית|קרבנו}}, הוא וכל מי שעמד מזרעו תחתיו, בהקרבת {{עברית|פר ועגל}}. ומכיוון שהיתה העבירה ב{{עברית|שעיר עזים}}, היתה המצווה (המתקנת) ב{{עברית|שעיר עזים}}.{{קו}}{{אינדקס|תוצאה: נוכחות הסכנה)}} משיתקבעו עניינים אלה בנפש, יוביל הדבר בלי ספק להחשבת העבירה לחמורה ולהתרחקות ממנה, כך שהאדם לא ייפול בה ויצטרך לכפרה ארוכה וקשה, ואפשר שלא תושלם הכפרה. וכך יתרחקו מן העבירה מלכתחילה ויברחו ממנה, וזוהי תועלת ברורה מאוד.{{קו}}הבן גם את העניין הזה.</td>
<td class="ar">ולא תסתצ'עף הד'ה אלעלה, לאן גאיה' כל הד'ה אלאפעאל ליסתקר פי נפס כל עאץ אנה יחתאג' אן יתד'כר ויד'כר בד'נבה דאימא, כמא קאל {{עברית|וחטאתי נגדי}} {{עברית|תמיד}}, ואנה ילזמה אסתגפאר ד'לך אלד'נב הו ונסלה ונסל נסלה בטאעה תכון מן נוע תלך אלמעציה, אריד בד'לך אנה אן כאנת אלמעציה מן מאל בד'ל מאלה פי אלטאעה, ואן כאנת אלמעציה פי לד'את ג'סמה אתעב ג'סמה ואשקאה פי אלטאעה באלציאם וקיאם אלליל, ואן כאנת אלמעציה כ'לקיה קאבלהא בצ'ד ד'לך אלכ'לק, כמא בינא פי {{עברית|הלכות דעות}} וגירהא. ואן כאנת אלמעציה נט'ריה אעני אן יעתקד ראי(א) גיר צחיח לקצורה ותואניה ען אלבחת' ואלאנפראד ללנט'ר, קאבל ד'לך בתעטיל פכרתה וכפהא ען אלפכרה פי שי מן אמור אלדניא, אלא פי מעקול פקט ופי תחריר מא ינבגי אן יעתקד, נחו קולה {{עברית|ויפת בסתר לבי ותשק ידי לפי}}, ד'לך מת'אל ען אלכף ואלוקוף ענד אלשבהה כמא בינא פי אול הד'ה אלמקאלה, כמא תראה פעל (ב{{עברית|אהרן}})[בהאולא] למא עת'ר ב{{עברית|מעשה העגל}} כאן [{{עברית|קרבנו}}](קרבאנה) הו וכל מן קאם מן נסלה מקאמה בתקריב {{עברית|פר ועגל}}, ולמא כאנת אלמעציה ב{{עברית|שעיר עזים}} כאנת אלטאעה ב{{עברית|שעיר עזים}}, פאד'א תקררת הד'ה אלמעאני פי אלנפס, כאן ד'לך בלא שך מוג'בא לאסתעט'אם אלמעציה ואג'תנאבהא חתי לא יקע אלשכ'ץ פיהא פיחתאג' אלי אסתגפאר טויל ושאק וקד לא תכמל אלמגפרה, פיג'תנב אלעציאן מן אול אלאמר ויהרב מנה, והד'ה פאידה בינה ג'דא, פחצל הד'א אלגרץ' איצ'א.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}25</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|ניסוח חריג בשעיר חטאת ראש חודש: מלחמה בפולחן הירח}}
{{קו}}מצאתי לנכון להסב את תשומת לבך כאן לדבר מופלא {{מונח|גריב}} מאוד, אף על פי שלכאורה אינו מעניין החיבור. והוא מה שנאמר דווקא ב{{עברית|שעיר חטאת ראש חֹדש}} "{{עברית|חַטָּאת לַה'}}" {{הפניה|(במדבר כח,טו)}}, מה שלא נאמר בכל {{עברית|שעירי הרגלים}} ולא ב{{עברית|חטאות}} האחרות. הטעם לכך ברור לדעתי מאוד,{{קו}}{{אינדקס|שאר קרבנות)}} והוא שה{{עברית|קרבנות}} האלה שמקריב ה{{עברית|צבור}} במועדים מיוחדים, כלומר ה{{עברית|מוספים}}, הם כולם {{עברית|עולות}}. ובכל יום מהם יש {{עברית|שעיר עזים לחטאת}}, והוא נאכל. ואילו ה{{עברית|עולות}} נשרפות כולן, ולכן נאמר בהן בפירוש "{{עברית|אִשֶּׁה לַה'}}" {{הפניה|(ויקרא כג,ח ועוד)}} ולא נאמר "{{עברית|חטאת לה'}}" ולא "{{עברית|שלמים לה'}}", משום שאלה נאכלים. אפילו ה{{עברית|חטאות}} הנשרפות, אי אפשר לומר גם עליהן "{{עברית|אשה לה'}}" כמו שאבאר את הטעם לכך בפרק זה {{הפניה|(בפסקה הבאה)}}. ולכן לא יעלה על הדעת לומר על ה{{עברית|שעירים}} "{{עברית|חטאת לה'}}", משום שהם נאכלים ולא נשרפים כליל.{{קו}}{{אינדקס|שעיר ראש חודש)}} ומכיוון שנוצר חשש שידמיינו ש{{עברית|שעיר ראש חֹדש}} הוא קרבן לירח, כמו שהיו עושים המצרים הקדמונים, שהיו מקריבים לירח בראשי חודשים, הבהיר בו שהוא בשל ציווי ה' ולא לירח. חשש זה אינו קיים ב{{עברית|שעירי הרגלים}} וכיוצא בהם, משום שאותם ימים אינם ראשי חודשים ואין להם סימן טבעי המבדיל אותם, אלא התורה הטילה אותם כקביעה. ואילו ראשי החודשים הירחיים אינם מקביעת התורה, אלא האומות היו מקריבות בהם לירח, כמו שהיו מקריבים לשמש בזריחתה ובמעברה במעלות מסוימות, כמפורסם באותם ספרים {{הפניה|(ג,כט10,7)}}. לכן ננקט לשון יוצא דופן ב{{עברית|שעיר}} זה ונאמר בו "{{עברית|לה'}}", כדי להסיר אותם דמיונות שווא שנתלו באותם לבבות החולים חולי כבד.{{קו}}דע גם נקודה מופלאה {{מונח|עג'יב}} זו.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}וקד ראית אן אנבהך הנא עלי אמר גריב ג'דא ואן כאן ט'אהרה אנה ליס מן גרץ' אלמקאלה, וד'לך קולה פי {{עברית|שעיר חטאת ראש חדש}} כ'אצה {{עברית|חטאת לי"י}} מא לם יקל פי {{עברית|שעירי הרגלים}} כלהא ולא פי גירהא מן אל{{עברית|חטאות}}, ועלה' ד'לך בינה ענדי ג'דא, וד'לך אן הד'ה אל{{עברית|קרבנות}} אלתי יקרבהא אל{{עברית|צבור}} פי אלפצול אעני אל{{עברית|מוספים}} הי כלהא {{עברית|עולות}}, ופי כל יום מנהא {{עברית|שעיר עזים לחטאת}} והו יוכל, אמא אל{{עברית|עולות}} פהי כלהא תחרק ולד'לך יצרח פיהא {{עברית|אשה לי"י}}, ולא יקאל {{עברית|חטאת לי"י}} ולא {{עברית|שלמים לי"י}}, לכון ד'לך יוכל. וחתי אל{{עברית|חטאות}} אלתי תחרק פלא יסוג אן יקאל פיהא [איצ'א] {{עברית|אשה לי"י}} כמא סאבין עלה' ד'לך פי הד'א אלפצל, פלד'לך לא יתצור אן יקאל פי {{עברית|שעירים חטאת לי"י}} לכונהא תוכל לא תחרק בג'מלתהא. ולמא תוקע אן יתכ'יל פי {{עברית|שעיר ראש חדש}} אנה קרבאן ללקמר כמא כאנת תפעל קבט מצר מן אלתקריב ללקמר פי אואיל אלשהור, בין פיה אן הד'א לאמר אללה לא ללקמר, ולא יתוקע הד'א אלתוקע פי {{עברית|שעירי הרגלים}} וגירהא אד' ותלך אלאיאם ליסת אואיל שהור ולא להא עלאמה תמיזהא טביעיה, בל אלשריעה פרצ'תהא באלוצ'ע, אמא אואיל אלשהור אלקמריה פליסת מן וצ'ע אלשריעה, בל אלמלל כאנת תקרב פיהא ללקמר, כמא כאנוא יקרבון ללשמס ענד טלועהא וענד חלולהא בדרג' מעלומה כמא שהר פי תלך אלכתב, פלהד'א שדת אלעבארה פי הד'א אל{{עברית|שעיר}} וקיל פיה {{עברית|לי"י}} לאזאלה' תלך אלאוהאם אלמתעלקה בתלך אלקלוב אלמריצ'ה אלמסתחכמה' אלמרץ. פאעלם הד'ה אלעג'יבה איצ'א.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}26</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|חטאות הנשרפות ושעיר המשתלח: ריחוק מחטא גדול}}
{{קו}}דע שכל {{עברית|חטאת}} שמאמינים לגביה שהיא מכפרת על חטאים גדולים או על חטא גדול, כמו {{עברית|חטאת הֶעְלֵם}} וכיוצא בה – היא נשרפת כולה {{עברית|מִחוּץ לַמַּחֲנֶה}} {{הפניה|(ויקרא ד,יב;כא)}} ולא על ה{{עברית|מזבח}}, משום שאין לשרוף על ה{{עברית|מזבח}} אלא את ה{{עברית|עולה}} והדומה לה. ולכן הוא נקרא "{{עברית|מִזְבַּח הָעֹלָה}}" {{הפניה|(שמות ל,כח ועוד)}}, כי הקטרת ה{{עברית|עולה}} היא "{{עברית|רֵיחַ נִיחֹחַ}}" {{הפניה|(ויקרא א,ט ועוד)}}, וכן כל {{עברית|אזכרה}} היא "{{עברית|ריח ניחוח}}". וכן הדבר בלי ספק, כי הוא נועד לסלק את דעות {{עברית|עבודה זרה}}, כמו שביארנו {{הפניה|(ג,לב5)}}.{{קו}}{{אינדקס|מחיית החטא)}} אשר לשריפת ה{{עברית|חטאות}} האלה – הכוונה בהן (לציין) שנמחו עקבותיו של חטא זה והוא נעלם כמו שנעלמה הגווייה השרופה הזאת, ולא נותר זכר מאותו מעשה כמו שלא נותר זכר מאותה {{עברית|חטאת}} אלא היא כלתה בשריפה. על כן אין הקטרתה {{עברית|ריח ניחוח לה'}} אלא ההפך מכך, כוונתי שהוא עשן מאוס ומתועב, ולכן היא נשרפת כולה {{עברית|מחוץ למחנה}}. הלא תראה מה נאמר ב{{עברית|מנחת שׂוטָה}}: "{{עברית|מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן}}" {{הפניה|(במדבר ה,טו)}}, לא שהיא דבר רצוי.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ואעלם אן כל {{עברית|חטאת}} יעתקד פיהא אנהא תסתגפר את'אמא עט'ימה או את'מא עט'ימא מת'ל {{עברית|חטאת העלם}} ונחוהא פאנהא תחרק כלהא {{עברית|מחוץ למחנה}} לא עלי אל{{עברית|מזבח}}, לאן לא יחרק עלי אל{{עברית|מזבח}} אלא אל{{עברית|עולה}} ומא אשבההא, ולד'לך סמי {{עברית|מזבח העולה}}, לאן קתאר אל{{עברית|עולה ריח ניח[ו]ח}}, וכד'לך כל {{עברית|אזכרה ריח ניח[ו]ח}}, וכד'לך הו בלא שך, לאנה לאזאלה' ארא {{עברית|עבודה זרה}} כמא בינא. ואמא חרק הד'ה אל{{עברית|חטאות}} פאלקצד בה אן הד'א אלד'נב קד אמתחי את'רה ועדם כמא עדמת הד'ה אלג'ת'ה אלמחרוקה, ולם יבק מן ד'לך אלפעל את'ר כמא לם יבק להד'ה אל{{עברית|חטאת}} את'ר אלא תלפת באלחרק, פליס קתארהא {{עברית|ריח ניח[ו]ח לי"י}} בל צ'ד ד'לך, אעני אנה דכ'אן יכרה וישנא, פלד'לך תחרק כלהא {{עברית|מחוץ למחנה}}. אלא תרי {{עברית|מנחת שוטה}} אי שי קיל פיהא {{עברית|מנחת זכרון מזכרת עון}}, לא אנהא שי מרצ'י.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">27</td>
<td class="he">כיוון ש{{עברית|שעיר המשתלח}} בא לכפר על חטאים חמורים בצורה כוללת עד כדי כך שאין {{עברית|חטאת צבור}} המכפרת מה שהוא מכפר, וכאילו הוא נושא את כל החטאים – לכן אין מתעסקים בו לא בשחיטה ולא בשריפה ולא בהקרבה כלל, אלא מרחיקים אותו תכלית הריחוק ומשליכים אותו {{עברית|לאֶרֶץ גְּזֵרָה}} {{הפניה|(ויקרא טז,כב)}}, כלומר מנותקת מן היישוב.{{קו}}{{אינדקס|הרעיון)}} אין מי שמטיל ספק שהחטאים אינם דברים גשמיים המועברים מגבו של פרט אחד לפרט אחר, אלא כל המעשים האלה הם מְשָלים שמטרתם להשגת צורה בנפש כדי שתושג היפעלות לתשובה, כלומר שהתנערנו מכל מעשינו הקודמים והשלכנום אחר גוונו והרחקנו אותם ככל האפשר.</td>
<td class="ar">ולמא כאן {{עברית|שעיר המשתלח}} לאסתגפאר את'אם עט'ימה באג'מעהא חתי אן ליס ת'ם {{עברית|חטאת צבור}} תסתגפר מא יסתגפר, וכאנה חאמל אלאת'אם כלהא, פלד'לך לם ימארס בד'בח ולא בחרק ולא בתקריב אצלא, אלא יבעד בה גאיה' אלבעד וירמי {{עברית|לארץ גזרה}}, אעני מנקטעה' אלעמראן. ולא ישך אחד באן אלאת'אם מא הי אג'סא[ם](מא) תנקל מן עלי ט'הר שכ'ץ לשכ'ץ אכ'ר, ואנמא הד'ה אלאעמאל כלהא אמת'לה לחצול צורה פי אלנפס חתי יחצל אלאנפעאל ללתובה, אי אן כל מא תקדם מן אפעאלנא קד תברינא ענה, ונבד'נאה כ'לף ט'הורנא ואקצינאה גאיה' אלאקצא.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}28</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|ניסוך היין: הרמב"ם נבוך}}
{{קו}}לגבי הקרבת היין אני נבוך עד היום: כיצד נצטווינו להקריבו, והרי {{עברית|עובדי עבודה זרה}} היו מקריבים אותו? לא עלה בדעתי טעם לכך. מישהו אחר נתן לה טעם ואמר: המיטב מבחינת התאווה, שמקורה בכבד, הוא הבשר. והמיטב מבחינת הכוח החייתי, שמקורו בלב, הוא היין. וכן הכוח הנובע מהמוח, והוא הנפשי, נהנה מניגון על כלי נגינה. לכן כל כוח מקריב לה' את הדבר האהוב עליו ביותר, וכך הקרבן הוא בשר ויין ושמע, כלומר ה{{עברית|שיר}}.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}אמא תקריב אלכ'מר פאנא חאיר פיה אלי אלאן כיף אמר בתקריבה וקד כאן {{עברית|עובדי עבודה זרה}} יקרבונה, ולם יתג'ה לי פי ד'לך עלה, ומן תעליל גירי אן קאל אן אג'וד מא ענד אלשהוה אלתי מעדנהא אלכבד הו אללחם, ואג'וד מא ענד אלקוה אלחיואניה אלתי מעדנהא אלקלב הו אלכ'מר, וכד'לך אלקוה אלתי מעדנהא אלדמאג והי אלנפסאניה תסתלד' באלאלחאן עלי אלאלאת, פלד'לך תקרבת כל קוה ללה באחב שי אליהא, פכאן אלקרבאן לחמא וכ'מרא וסמעא אעני אל{{עברית|שיר}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}29</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|עלייה לרגל: התחדשות התורה מתוך האחווה}}
{{קו}}אשר לתועלתה של העלייה לרגל – טעמה ידוע,{{קו}}{{אינדקס|חידוש הברית)}} בשל התחדשות התורה המושגת מן ההתכנסות הזאת על ידי אותה היפעלות, והאחווה בין בני האדם. ובפרט {{עברית|מצות}} "{{עברית|הקהל}}" שטעמה התבאר: "{{עברית|לְמַעַן יִשְׁמְעוּ [}}וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת]" {{הפניה|(דברים לא,יב)}}.{{קו}}{{אינדקס|זמינות המאכל)}} {{עברית|דמי מעשר שני}} נועדו להוצאה שם, כמו שביארנו {{הפניה|(ג,לט3)}}, וכן {{עברית|נטע רְבָעִי}} ו{{עברית|מעשַׂר בהמה}}, וכך יהיו שם בשר ה{{עברית|מעשר}} ויין {{עברית|נטע רבעי}} ו{{עברית|מעות מעשר שני}} וירבו שם המזונות. ואסור למכור מהם דבר ולא לאחרו ממועד למועד, אלא כמו שאמר יתעלה: "[לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ] {{עברית|שָׁנָה בְשָׁנָה [}}בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', אַתָּה וּבֵיתֶךָ]" {{הפניה|(דברים טו,כ)}},{{קו}}{{אינדקס|צדקה)}} וכך בהכרח ייתנו ממנו צדקה. הוא זירז לתת צדקה בחגים ואמר: "{{עברית|וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ [}}וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ] {{עברית|וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה}}" {{הפניה|(שם טז,יד)}}.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ואמא פאידה' אלחג' פמעלומה' אלעלה, למא יחצל מן ד'לך אלאג'תמאע מן אסתג'דאד אלשריעה בד'לך אלאנפעאל ומואכ'אה' אלנאס בעצ'הם לבעץ', ובכ'אצה {{עברית|מצות הקהל}} אלתי בינ[ת](ה') עלתהא {{עברית|למען ישמעו ו[כ](ג)ו'}}. וכאן {{עברית|דמי מעשר שני}} ללנפקה הנאך כמא בינא וכד'לך {{עברית|נטע רבעי ומעשר בהמה}}, פיכון הנאך לחום אל{{עברית|מעשר}} וכ'מור {{עברית|נטע רבעי}} ו{{עברית|מעות מעשר שני}} פתכת'ר אלאגד'יה הנאך, ולא יחל ביע שי מן הד'ה ולא תאכ'ירה מן וקת לוקת, אלא כמא קאל תע(א)לי {{עברית|שנה בשנה ו[כ](ג)ו'}}, פבאלצ'רורה יתצדק בה, וקד אכד אלצדקה פי אלאעיאד וקאל {{עברית|ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך [וכו'](ועבדך ואמתך) והלוי והגר והיתום והאלמנה}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}30</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|חתימה}}
{{קו}}הרי סיימנו את המצוות מקבוצה זו, ופרטים רבים מהן.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}פקד אתינא עלי אחאד הד'ה אלג'מלה ועלי ג'זאיאת כת'ירה מנהא.</td>
</tr>
</table>
{{כותרת|קבוצה יא: הקרבנות}}
<table class="hamore">
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}1</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|פתיחה}}
{{קו}}ה{{עברית|מצוות}} שהקבוצה האחת עשרה כוללת הן אלה שמנינו בשאר {{עברית|ספר עבודה}} וב{{עברית|ספר קרבנות}}, וכבר ציינו {{הפניה|(ג,לה11; וראו ג,לב)}} את תועלתן באופן כללי. כעת נחל לתת טעם לכל מצוה מהן בהתאם למה שהשגנו.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}אל{{עברית|מצות}} אלתי תצ'מנתהא אלג'מלה אלחאדיה' עשרה הי אלתי אחצינאהא פי בקיה' {{עברית|ספר עבודה}} ופי {{עברית|ספר קרבנות}}, וקד ד'כרנא פאידתהא עלי אלתג'מיל, ונחן אלאן נאכ'ד' פי תעליל אחאדהא חסב מא אדרכנאה.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}2</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|הקרבת צאן ובקר: המאבק באלילות}}
{{קו}}
{{אינדקס|כבש)}} ונֹאמר: ה{{עברית|תורה}} כבר אמרה במפורש, כמו שפירש {{עברית|אנקלוס}}, שהמצרים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה, ולכן הם היו אוסרים לשחוט צאן, ותיעבו את רועי הצאן. נאמר: "{{עברית|הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם [}}לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?]" {{הפניה|(שמות ח,כב)}}, ונאמר: "{{עברית|כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן}}" {{הפניה|(בראשית מו,לד)}}.{{קו}}{{אינדקס|עז)}} וכן היו סיעות בקרב הצאבים שאנשיהן היו עובדים את השדים ומאמינים שהם לובשים צורת עזים, ולכן היו קוראים לשדים "{{עברית|שעירים}}". זרם דתי זה היה נפוץ מאוד בימי {{עברית|משה רבינו}}: "{{עברית|וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם [}}אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם]" {{הפניה|(ויקרא יז,ז)}}. לכן היו הסיעות האלה אוסרות גם את אכילת העזים.{{קו}}{{אינדקס|בקר)}} אשר לשחיטת הבקר – יש להניח שרוב {{עברית|עובדי עבודה זרה}} תיעבו זאת, וכולם רוממו מאוד את המין הזה, ולכן אתה מוצא שההודים עד היום אינם שוחטים את הבקר בשום אופן, ואפילו בארצות ששוחטים בהן את שאר מיני בעלי החיים.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}פנקול, קד נצת אל{{עברית|תורה}} כמא שרח {{עברית|א(ו)נקלוס}} באן קבט מצר כאנוא יעבדון ברג' אלחמל פלד'לך כאנוא יחרמון ד'בח אלגנם ויכרהון רעאה' אלגנם, קאל {{עברית|הן נזבח את תועבת מצרים [וכו']}}, וקאל {{עברית|כי תועבת מצרים כל רעה צאן}}. וכד'לך כאנת טואיף מן אלצאבה יעבדון אלג'ן ויעתקדון אנה יתשכל פי צורה' אלענוז, ולד'לך כאנוא יסמון אלג'ן {{עברית|שעירים}}, וקד כאן פשא הד'א אלמד'הב כת'יר(א) ג'דא פי איאם {{עברית|משה רב[י]נו ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ו[כ](ג)ו'}}, פלד'לך כאנת תלך אלטואיף איצ'א תחרם אכל אלענוז. אמא ד'בח אלבקר פיכאד אנה כאן יכרהה אכת'ר {{עברית|עובדי עבודה זרה}}, וכלהם יעט'מון הד'א אלנוע ג'דא, ולד'לך תג'ד אלהנוד אלי זמאננא הד'א לא יד'בחון אלבקר בוג'ה ולו פי אלבלאד אלתי תד'בח סאיר אנואע אלחיואן,</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">3</td>
<td class="he">כדי למחות את עקבות הדעות השגויות האלה נצטווינו להקריב את שלושת מיני מקנה אלה דווקא: "{{עברית|מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם}}" {{הפניה|(שם א,ב)}}, כך שהמעשה שהם חשבו לשיא המרי נעשה לזה שבו מתקרבים לה', ובמעשה הזה מתכפרים החטאים. כך מרפאים את הדעות הרעות, שהן חוליי הנפש האנושית, על ידי הניגוד הנמצא בקצה השני.{{קו}}{{אינדקס|דוגמת פסח)}} לשם מטרה זו עצמה נצטווינו {{עברית|במצרים}} לשחוט את {{עברית|כבש הפסח}} ולהזות את דמו על הפתחים מבחוץ, כדי להתנער מאותן דעות ולפרסם את הפכן, ולהקנות את ההאמנה שהמעשה שחושבים אותו לגורם למוות הוא המציל מן המוות: "[וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת] {{עברית|וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף}}" {{הפניה|(שמות יב,כג)}}, כגמול על פרסום עבודת ה' וסילוק הדברים המשוקצים ש{{עברית|עובדי עבודה זרה}} היו עושים.</td>
<td class="ar">פמן אג'ל מחו את'אר הד'ה אלארא אלגיר צחיחה שרענא בתקריב הד'ה אלת'לאת'ה' אנואע כ'אצה מן אלמואשי, {{עברית|מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם}}, חתי יציר אלפעל אלד'י ט'נוה גאיה' אלעציאן בה יתקרב ללה, ובד'לך אלפעל תסתגפר אלד'נוב, והכד'א תטב אלארא אלרדיה אלתי הי אמראץ' אלנפס אלאנסאניה באלצ'ד אלד'י פי אלטרף אלאכ'ר. ומן אג'ל הד'א אלגרץ' בעינה אמרנא בד'בח {{עברית|כבש הפסח}} ורש דמה {{עברית|במצרים}} עלי אלאבואב מן כ'ארג', תבר[י](ו)א מן תלך אלארא ואשהאר כ'לאפה[א], ותחציל אעתקאד אן אלפעל אלד'י תט'נונה סבבא מהלכא הו אלמכ'לץ מן אלהלאך, {{עברית|ופסח י"י על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגף}} בת'ואב אשהאר אלטאעה ואזאלה' מא כאן יסתשנעה {{עברית|עובדי עבודה זרה}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}4</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|מגוון אפשרויות הקרבה: הקלה ליחיד ולציבור}}
{{קו}}
{{אינדקס|ליחיד ולציבור: בהמות בית)}} זהו הטעם לבחירה בשלושת המינים האלה דווקא ל{{עברית|קרבן}}, בנוסף לכך שמינים אלה הם מבויתים ונפוצים, ולא כמעשי {{עברית|עובדי עבודה זרה}} שהיו מקריבים אריות ודובים וחיות בר, כמו שנזכר בספר "טומטום".</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}הד'ה הי אלעלה פי אכ'תיאר הד'ה אלת'לת'ה' אנואע כ'אצה לל{{עברית|קרב(א)ן}}, מצ'א[ף](פא) אלי כון הד'ה אלאנואע איצ'א אהליה כת'ירה' אלוג'וד, וליס כאעמאל {{עברית|עובדי עבודה זרה}} אלד'ין כאנוא יקרבון אלאסוד ואלדבבה ואלחיואנאת אלבריה כמא ד'כר פי טמטם.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">5</td>
<td class="he">
{{אינדקס|ליחיד: עוף)}} מכיוון שאין ידם של רוב בני האדם משגת להקריב {{עברית|בהמה}}, נצטווינו שה{{עברית|קרבן}} יהיה גם מן העוף – הנפוץ ביותר בארץ ישראל, היפה ביותר והקל ביותר לתפוס, והם {{עברית|תורים ובני יונה}}.{{קו}}{{אינדקס|מנחה)}} ומי שאין ידו משגת אפילו לעוף – יקריב לחם, אפוי במין כלשהו ממיני האפייה שהיו ידועים באותם זמנים: {{עברית|מאפה תנור}} או {{עברית|מאפה מחבת}} או {{עברית|מאפה מרחשת}}. ומי שקשה עליו לאפות – יקריב אותו סולת.{{קו}}{{אינדקס|הכל רשות)}} וכל זה למי שרוצה. כן הבהיר לנו על מין עבודה זה, כלומר הקרבנות, שאין בנו שום חטא אם לא נעשהו בכלל: "{{עברית|וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר – לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא}}" {{הפניה|(דברים כג,כג)}}.</td>
<td class="ar">ולמא כאן אכת'ר אלנאס לא יקדר עלי תקריב {{עברית|בהמה}} אמר באן יכון אל{{עברית|קרב(א)ן}} איצ'א מן אלטאיר, אוג'דה פי אלשאם ואג'[מל](וד)ה ואסהלה מאכ'ד'א והי {{עברית|תורים ובני יונה}}. ומן לא יקדר ולו עלי אלטיר פיקרב כ'בזא מכ'בוזא באי נוע כאן מן אלכ'ביז אלמשהור פי תלך אלאזמאן, אמא {{עברית|מאפה תנור}} או {{עברית|מאפה מחבת}} או {{עברית|מאפה מרחשת}}. ומן עסר עליה אלכ'ביז פיקרב[ה] סמיד'(א), והד'א כלה למן אראד. ת'ם בין לנא אן הד'א אלנוע מן אלעבאדה אעני אלקראבין אן לם נפעלה אצלא לא את'ם עלינא בוג'ה, קאל {{עברית|וכי תחדל לנד[ו]ר לא יהיה בך חטא}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}6</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|איסור החמץ והדבש וחובת המלח: מאבק באלילות}}
{{קו}}מכיוון ש{{עברית|עובדי עבודה זרה}} לא היו מקריבים לחם שאינו חמץ, והרבו להקריב דברים מתוקים ולגָאֵל את קרבנותיהם בדבש, כמפורסם בספרים שציינתי לך {{הפניה|(לעיל 4; ג: כט13;18)}}, וכן לא תמצא מלח באף אחד מקרבנותיהם – לכן אסר יתעלה להקריב "{{עברית|כָּל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ}}" {{הפניה|(ויקרא ב,יא)}}, וציווה שהמלח יהיה תמיד: "[וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ,] {{עברית|עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח}}" {{הפניה|(שם,יג)}}.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ולמא כאן {{עברית|עובדי עבודה זרה}} לא יקרבון כ'בזא אלא כ'מירא, ויכת'רון בתקריב אלאמור אלחלוה וילות'ון קראבינהם באלעסל כמא הו משהור פי אלכתב אלתי ד'כרת לך, וכד'לך לא תג'ד פי שי מן קראבינהם מלחא, לד'לך נהי תע(א)לי ען תקריב {{עברית|כל שאור וכל דבש}}, ואמר במדאומה' אלמלח {{עברית|על כל קרבנך תקריב מלח}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}7</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|תנאים לקרבן מובחר: כבוד}}
{{קו}}
{{אינדקס|מום)}} הוא ציווה שכל הקרבנות יהיו {{עברית|תמימים}}, במיטב מצבם, כדי שלא יקלו ראש ב{{עברית|קרבן}} ויזלזלו במה שמוקרב לשמו יתעלה, כמו שנאמר: "[וְכִי תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע? וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע?] {{עברית|הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?}}" {{הפניה|(מלאכי א,ח)}}.{{קו}}{{אינדקס|בן שמונה)}} מן הטעם הזה אסר גם להקריב מה שלא נשלמו לו שבעה ימים, בשל היותו פחוּת במינו ונבזה, מפני שהוא כנפל.{{קו}}{{אינדקס|אתנן ומחיר)}} והוא הטעם לאיסור {{עברית|אתנן ומחיר}}, משום ששני אלה נחשבים מגונים.{{קו}}{{אינדקס|עופות)}} והוא הטעם לכך שמקריבים את התור הבוגר ואת אפרוחי היונים, כי זה המיטב שבהם, משום שיונה בוגרת אינה טעימה.{{קו}}{{אינדקס|מנחה)}} והוא הטעם לכך שה{{עברית|מנחות}} בלולות בשמן ועשויות מסולת, כי זה השלם ביותר והטעים ביותר.{{קו}}{{אינדקס|קטורת)}} הלבונה נבחרה בשל ריח עשנה הטוב במקומות שיש בהם ריח של בשר נשרף.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ואמר באן תכון אלקראבין כלהא {{עברית|תמימים}} עלי אחסן חאלאתהא, לאן לא יחצל אסתכ'פאפא באל{{עברית|קרבן}} ויתהאון במא יקרב לאסמה תע(א)לי, כמא קאל {{עברית|הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך}}. ולהד'ה אלעלה איצ'א נהי ען תקריב מא לם יכמל לה סבעה' איאם, לנקצה פי צנפה ואסתקד'ארה, לאנה כאלסקט. והי אלעלה פי תחרים {{עברית|אתנן (זונה) ומחיר (כלב)}} לאסתהג'אן הד'ין. והי אלעלה פי תקריב כביר אלימאם ופראך' אלחמאם לאן הד'א הו אלאטיב פיהא, לאן כביר אלחמאם לא לד'ה פיה. והי אלעלה פי כון אל{{עברית|מנחות}} מלת'ות'ה באלדהן ומן אלסמיד', לאן הד'א אכמל ואלד'. ואכ'תיר אללבאן לטיב ראיחה' בכ'ורה פי אלמואצ'ע אלתי פיהא קתאר אללחם.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">8</td>
<td class="he">
{{אינדקס|ניקיון)}} כדי לרומם את ה{{עברית|קרבן}} ושלא יראוהו כמתועב ונבזה, ציווה להפשיט את ה{{עברית|עולה}} ולרחוץ את הקרב והכרעיים אף על פי שכולה נשרפת. תמצא שתמיד דואגים לעניין הזה ונשמרים ממנו: "{{עברית|בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' מְגֹאָל הוּא, וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ}}" {{הפניה|(מלאכי א,יב)}}.</td>
<td class="ar">ומן אג'ל תעט'ים אל{{עברית|קרבן}} ואן לא ינט'ר בעין כראהה' ואסתקד'אר אמר בסלך' אל{{עברית|עולה}} וגסל אלאמעא ואלאטראף ואן כאנת כלהא תחרק, ותג'ד הד'א אלגרץ' ירעי דאימא ויתחפט' מנה, {{עברית|באמרכם שלחן י"י מג[ו]אל הוא וניבו נבזה אכלו}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}9</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|אופן אכילת הקרבן: כבוד}}
{{קו}}
{{אינדקס|מגבלות האוכלים והמאכל)}} זהו גם הטעם לכך שאת ה{{עברית|קרבן}} לא יאכל {{עברית|ערל}} ולא {{עברית|טמא}}, ולא ייאכל אם נטמא או {{עברית|לאחר זמנו}} או אם השתבשה הכוונה בו, ושייאכל במקום מיוחד.{{קו}}{{אינדקס|עולה)}} ה{{עברית|עולה}}, המיוחדת לה' בלבד – לא תיאכל כלל.{{קו}}{{אינדקס|חטאת ואשם)}} ומה שמוקרב בשל חטא, והוא ה{{עברית|חטאת}} וה{{עברית|אשם}} – נאכל {{עברית|בעזרה}}, וביום שחיטתו ולילו דווקא.{{קו}}{{אינדקס|שלמים)}} ואילו ה{{עברית|שלמים}}, שהם למטה מזה, והם {{עברית|קדשים קלים}} – נאכלים בכל {{עברית|ירושלם}} דווקא, ונאכלים למחרת היום ותו לא, כי אחר כך הם נרקבים ומתקלקלים.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}והי אלעלה איצ'א פי אן לא יאכל אל{{עברית|קרבן ערל}} ולא {{עברית|טמא}}, ולא יוכל אד'א אנתג'ס, ולא יוכל {{עברית|לאחר זמנו}}, ולא אד'א אפסדת פיה אלניה. ואן יוכל פי מוצ'ע מכ'צץ, אמא אל{{עברית|עולה}} אלתי הי ללה כ'אלצה פלא תוכל בוג'ה. ומא (י)קרב מן אג'ל את'ם והו אל{{עברית|חטאת}} ואל{{עברית|אשם}} יוכל {{עברית|בעזרה}} ופי יום אלד'בח ולילה כ'אצה. ואמא אל{{עברית|שלמים}} אלתי הי דון ד'לך והי {{עברית|קדשים קלים}} פתוכל פי ג'מיע {{עברית|ירושלם}} כ'אצה, ותוכל מן גד אלנהאר לא גיר, לאנהא בעד ד'לך תכ'ם ותפסד.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}10</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|דיני מעילה תמורה ופדיון: כבוד}}
{{קו}}
{{אינדקס|שימוש בהקדש)}} כדי לרומם את ה{{עברית|קרבן}} ואת כל מה שיוחד לשמו יתעלה, נקבע לנו שכל מי ש{{עברית|נהנה מן ההקדש – מעל}}, והוא צריך {{עברית|כפרה ותוספת חומש}} בתנאי שהוא {{עברית|שוגג}}.{{קו}}{{אינדקס|עבודה וגיזה)}} וכן אסורה {{עברית|עבודה בקדשים}} ו{{עברית|גִזתן}} – כל זאת כדי לרומם את ה{{עברית|קרבן}}.{{קו}}{{אינדקס|תמורה)}} על דרך הסייג נקבע דין ה{{עברית|תמורה}}, כי אילו היה מותר להחליף את הרע בטוב – היו מחליפים את הטוב ברע, ואומרים שזה טוב יותר. על כן נקבע בו הדין: "{{עברית|וְהָיָה}} {{עברית|הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה}} {{עברית|קֹּדֶשׁ}}" {{הפניה|(ויקרא כז,י;לג)}}.{{קו}}{{אינדקס|קנס חומש)}} הטעם לכך שנצטווינו שכל מי שפודה דבר מ{{עברית|קדשיו}} {{עברית|יוסיף חומש}} ברור, כי {{עברית|אדם קרוב אצל עצמו}} {{הפניה|(בבלי סנהדרין ט,ב ועוד)}}, וטבעו תמיד לנטות לחוס על ממונו, ועל כן לא ידקדק בדמי ה{{עברית|קֹדש}} ולא יעשה מאמץ להציגו (בפני מומחים) כך שערכו יועמד על אמיתתו. לכן נכפתה עליו תוספת, כך שיימכר לאחר בערכו.{{קו}}כל זאת כדי שלא יזלזלו במה שנקרא שם ה' עליו ובמה שמתקרבים אליו על ידיו.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ומן אג'ל תעט'ים אל{{עברית|קרבן}} וכל מא אפרד לאסמה תע(א)לי פרץ' עלינא אן כל [מן] {{עברית|נהנה מן (הקדשים)[ההקדש] מעל}}, ויחתאג' {{עברית|כפרה ותוספת חומש}} עלי אנה {{עברית|שוגג}}. וכד'לך לא תג'וז {{עברית|עבודה בקדשים}} ולא {{עברית|גזת[ן](ם)}}, כל הד'א תעט'י[ם](מא) לל{{עברית|קרבן}}. ועלי ג'הה' אלאחתיאט פרץ' חכם אל{{עברית|תמורה}}, לאנה לו ג'אז תבדיל אלרדי באלג'יד [ל]בדל אלג'יד באלרדי וקיל אן הד'א אג'וד, פחכם פי ד'לך {{עברית|והיה הוא ותמורתו יהיה קדש}}. ואמא מא אמרנא בה מן כון כל מן פדא שיא מן {{עברית|קדשיו יוסיף חומש}}, פעלה' ד'לך בינה, לאן {{עברית|אדם קרוב אצל עצמו}}, פטבעה אבדא אלמיל נחו אלשח עלי מאלה (ו)[פ]לא יתחרי ת'מן אל{{עברית|קדש}} ולא יבאלג פי ערצ'ה חתי תתחקק קימתה, פאסתט'הר עליה באלזיאדה חתי יביע מן גירה בקימתה, כל הד'א כי לא יתהאון במא אסמי ללה ותקרב לה בה.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}11</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|שריפת מנחת כהן: נִרְאוּת לכבוד העבודה}}
{{קו}}הטעם לשריפת {{עברית|מנחת כהן}} הוא שכל {{עברית|כהן}} רשאי להקריב את קרבנו בעצמו, ואם כן ייתכן שהוא יביא {{עברית|מנחה}} ויאכלנה בעצמו, ונמצא שכאילו לא עשה דבר כלל, כי מכל {{עברית|מנחת יחיד}} לא קרב אלא {{עברית|לבונתה וקומץ}}. ולא זו בלבד ש{{עברית|קרבן}} זה כה קטן, אלא שגם מביאו יאכלנו – אין זה נראה כמו עבודה כלל, ולכן היא נשרפת.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ואמא עלה' חרק {{עברית|מנחת כהן}}, לאן כל {{עברית|כהן}} לה אן יקרב קרבאנה בידה, פיכון קד ג'אב {{עברית|מנחה}} ויאכלהא הו נפסה פכאנה לם יפעל שיא בוג'ה, לאן כל {{עברית|מנחת יחיד}} אנמא יקרב מנהא {{עברית|לבונתה וקומץ}}, פמא כפי נזארה' הד'א אל{{עברית|קרבן}} אלא ויאכלה אלד'י ג'אבה, פלם תט'הר עבאדה אצלא, פלד'לך תחרק.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}12</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|דיני קרבן פסח: זיכרון החיפזון, הכנה מראש והדגשת הברית}}
{{קו}}
{{אינדקס|זיכרון החיפזון)}} אשר לדינים המיוחדים ל{{עברית|פסח}}, והם {{אינדקס|א)}} שעליו להיאכל "{{עברית|צְלִי אֵשׁ}}" {{הפניה|(שמות יב,ח-ט)}} דווקא, {{אינדקס|ב)}} "{{עברית|בְּבַיִת אֶחָד}} [...] {{אינדקס|ג)}} {{עברית|וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ}}" {{הפניה|(שם,מו)}} – לכולם טעם ברור. כי כמו שהמצה היא בשל החיפזון, כך {{אינדקס|א)}} הצלייה היא בשל החיפזון, ואין שהות לעשות מיני מאכלים ולתקן מזונות, {{אינדקס|ג)}} ואסור אפילו להשתהות כדי לשבור את עצמותיו ולהוציא את מה שבתוכו, כי כבר צוין עיקר העניין בכל זה, והוא שנאמר: "{{עברית|וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן}}" {{הפניה|(שם,יא)}}. בשל החיפזון אין פנאי להתמהמה כדי לשבור עצמות {{אינדקס|ב)}} ולא להוציא ממנו מבית לבית ולחכות לשליח עד שישוב, וכל אלה מעשי עצלות והתמהמהות. {{מונח|שורה}}{{קו}}המטרה היתה להכריח חיפזון ומהירות, כדי שאף אחד לא יתעכב ויחמיץ את היציאה עם כלל האנשים כך שניתן יהיה להזיק לו ולהורגו. נסיבות אלה הונצחו לעד, לזיכרון כיצד היה הדבר, כמו שנאמר: "{{עברית|וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ}} [מִיָּמִים יָמִימָה]" {{הפניה|(שם יג,י)}}.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ואמא אלאחכאם אלכ'ציצה באל{{עברית|פסח}} והו אן יוכל {{עברית|צלי אש}} פקט ו{{עברית|בבית אחד ועצם לא תשברו בו}}, פהי כלהא בינה' אלעלה, לאנה כמא אלפטיר ללאסתעג'אל כד'לך אלש(ו)י ללאסתעג'אל, ואנה ליס ת'ם בט לעמל אלואן ותחכים אטעמה, ולו אלבט פי כסר עט'אמה ואכ'ראג' מא פיה מחד'ור, לאנה קד ד'כר מלאך אלאמר פי ג'מיע ד'לך והו קולה {{עברית|ואכלתם אותו בחפזון}}, וליס מע אלחפז וניה לכסר עט'אם ולא לתוג'יה מנה מן בית אלי בית ואנתט'אר אלרסול חתי יעוד, והד'ה כלהא אעמאל אלתראכ'י ואלוניה, וכאן אלקצד אלאסתט'האר באלחפז ואלאסתעג'אל איאך יתאכ'ר אחד ויפותה אלכ'רוג' פי ג'וק אלנאס פיתמכן מן אד'יתה ויגתאל, וכ'לדת תלך אלאחואל דאימא לתד'כאר כיף כאן אלאמר, כמא קאל {{עברית|ושמרת את החקה הזאת למועדה (מימים ימימה)}}{{עברית|}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">13</td>
<td class="he">
{{אינדקס|בני חבורה)}} אשר לכך שהוא {{עברית|אינו נאכל אלא למנוייו}} – זאת כדי לזרז לרוכשו, ושלא יסמוך אדם על אחד מקרוביו או חבר או מי שיזדמן לו לפגוש, ובשל כך לא ידאג לו מלכתחילה.{{קו}}{{אינדקס|ערל)}} אשר לאיסורו על ה{{עברית|ערלים}} – דבר זה ביארו ה{{עברית|חכמים ז"ל}}, כי הם אמרו שמשֶאָרכה שהותם במצרים הם ביטלו את {{עברית|מצות מילה}}, כדי להידמות למצרִים {{הפניה|(שמות רבה א,ח)}}. וכאשר ציווה על ה{{עברית|פסח}} והתנה בו שלא יישחט אלא לאחר {{עברית|מילת עצמו ובניו ובני ביתו}} ואז {{עברית|יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ}} {{הפניה|(שמות יב,מח)}} – נימולו כולם, והיה {{עברית|דם מילה}} מתערב {{עברית|בדם הפסח}} בשל רוב הנימולים כמו שאמרו (חז"ל), ולכך רמז באומרו: "{{עברית|מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ}}" {{הפניה|(יחזקאל טז,ו)}} – {{עברית|דם פסח ודם מילה}} {{הפניה|(פסיקתא דרב כהנא, ויהי בחצי הלילה, ד; פרקי דרבי אליעזר, כט}}{{הפניה|)}}.</td>
<td class="ar">ואמא כונה {{עברית|אינו נאכל אלא למנוי[י]ו}} פד'לך לתאכיד אתכ'אד'ה, ולא יתכל אחד עלי קריב לה או צדיק או מן אתפק אן יערץ' עליה פלא יהתם בה מן אול אלוקת. ואמא תחרימה עלי אל{{עברית|ערלים}} פקד בין ד'לך אל{{עברית|חכמים}} {{עברית|ז"ל}}, לאנהם קאלוא אבטלוא {{עברית|מצות מילה}} למא טאל מקאמהם במצר ללתשבה באלמצריין, פלמא שרע אל{{עברית|פסח}} ואשתרט פיה אן לא יד'בח אלא בעד {{עברית|מילת עצמו ובניו ובני ביתו}} וחיניד' {{עברית|יקרב לעשותו}} אכ'תתנוא כלהם, וכאן {{עברית|דם מילה}} י(ת)כ'[ת]לט {{עברית|בדם הפסח}} לכת'רה' אלמכ'תונין כמא ד'כרוא, ואלי הד'א אלאשארה בקולה {{עברית|מתבוססת בדמיך דם (ה)פסח ודם (ה)מילה}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}14</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|איסור הדם: מאבק באלילות}}
{{קו}}
{{אינדקס|רקע)}} דע שבעיני הצאבים היה הדם טמא מאוד, ואף על פי כן היו אוכלים אותו, בטענה שהוא מזון השדים, ועל כן למי שאוכל אותו תהיה אחווה עם השדים והם יבואו אליו ויודיעו לו את העתידות, כמו שההמון מדמיין בעניין השדים. אך היו אנשים שאכילת הדם היתה קשה עליהם, כי זה דבר שטבע האדם נגעל ממנו, ועל כן היו שוחטים חיה ואוספים את דמה בכלי או בגומה, והיו אוכלים את בשרה של הנשחטת סביב אותו דם. הם דמיינו שבפעולה זו השדים אוכלים אותו דם, שהוא מזונם, בעת שהם אוכלים את הבשר, וכך מושגת אחווה (עם השדים), מתוך כך שכולם אוכלים על שולחן אחד ובחבורה אחת. וכך לטענתם יבואו אליהם אותם שדים בחלום ויודיעו להם נסתרות ויועילו להם. כל אלה דעות שהלכו אחריהן, העדיפו אותן והיו מפורסמות באותם זמנים, וההמון לא פקפק בנכונותן.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ואעלם אן אלצאבה כאנת תסתנג'ס אלדם ג'דא, ומע ד'לך כאנוא יאכלונה לזעמהם אנה גד'א אלשיאטין, פאד'א אכלה מן אכלה פקד ואכ'י אלג'ן, ויאתונה ויעלמונה אלכאינאת כמא יתכ'יל אלג'מהור מן אמור אלג'ן. וכאן ת'ם קום יעט'ם עליהם אכל אלדם לאנה שי תעאפה טבאע אלאנסאן, פכאנוא יד'בחון חיואנא ויג'מעון דמה פי אניה או פי חפרה ויאכלון לחם ד'לך אלד'ביח חול ד'לך אלדם, ואלכ'יאל פי הד'א אלפעל הו אן אלג'ן תאכל ד'לך אלדם אלד'י הו גד'א(ו)הא והם יאכלון אללחם, פתחצל אלמואכ'אה לכון אלכל אכלוא עלי מאידה ואחדה ופי ג'מע ואחד, פיאתונהם בזעמהם אולאיך אלג'ן פי אלמנאם ויכ'ברונהם באלגיוב וינפעונהם. הד'ה כלהא ארא מתבועה פי תלך אלאזמנה מות'רה משהורה, מא כאן ישך אלג'מהור פי צחתהא,</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">15</td>
<td class="he">
{{אינדקס|תגובה א)}} על כן התורה, השלמה ליודעיה, החלה לסלק את המחלות החמורות האלה, ואסרה לאכול את הדם. היא הדגישה את איסורו בדיוק כמו שהדגישה את איסור {{עברית|עבודה זרה}}. אמר יתעלה: "{{עברית|וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם [}}וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ]" {{הפניה|(ויקרא יז,י)}} כמו שאמר על {{עברית|נותן מזרעו למולך}}: "{{עברית|וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי [}}בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ]" {{הפניה|(שם כ,ג; ושם: וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי. וראו שם,ו)}}. לשון כזה לא נאמר ב{{עברית|מצווה}} נוספת מלבד {{עברית|עבודה זרה}} ו{{עברית|אכילת דם}}, משום שאכילתו הובילה למין {{עברית|עבודה זרה}}, שהוא פולחן השדים.{{קו}}{{אינדקס|ב)}} התורה טיהרה את הדם, וקבעה שהוא מטהר את מה שנוגע בו: "[וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה] {{עברית|וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו [}}וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ] {{עברית|וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו}} [וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ]" {{הפניה|(שמות כט,כא)}}.{{קו}}{{אינדקס|ג)}} היא ציוותה להזותו על ה{{עברית|מזבח}}, וקבעה שכל העבודה היא לשופכו שם ולא לאוספו. נאמר: "[כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא] {{עברית|וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר}}" {{הפניה|(ויקרא יז,יא)}}, ושם יישפך, כמו שנאמר: "{{עברית|וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ}} [אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה]" {{הפניה|(שם ד,יח)}}, ונאמר: "{{עברית|וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ}}" {{הפניה|(דברים יב,כז)}}.{{קו}}{{אינדקס|ד)}} ונצטווינו לשפוך דם כל בהמה שתישחט אף על פי שאינה {{עברית|קרבן}}, שנאמר: "{{עברית|עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם}}" {{הפניה|(שם,טז;כד)}}.{{קו}}{{אינדקס|ה)}} וכן נאסר להתאסף סביבו ולאכול שם, ונאמר: "{{עברית|לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם}}" {{הפניה|(ויקרא יט,כו)}}.</td>
<td class="ar">פאכ'ד'ת אלשריעה אלכאמלה ענד עארפיהא פי אזאלה' הד'ה אלאמראץ' אלמסתחכמה, פחרמת אכל אלדם, ואכדת פי תחרימה מת'ל אלתאכיד פי אלנהי ען {{עברית|עבודה זרה}} סוי, קאל תע(א)לי {{עברית|ונתתי פני בנפש האכלת את הדם ו[כ](ג)ו'}}, כמא קאל פי {{עברית|נותן מזרעו למולך ונתתי את פני (בנפש ההיא) ו[כ](ג)ו'}}, ולם יאת מת'ל הד'א אלנץ פי {{עברית|מצוה}} ת'אלת'ה גיר {{עברית|עבודה זרה ואכילת דם}}, אד' אכלה כאן מודיא לנוע מן {{עברית|עבודה זרה}} והו עבאדה' אלג'ן, וטהרת אלדם וג'עלתה יטהר מ[א](ן) דני בה {{עברית|והזית על אהרן ועל בגדיו וגו' וקדש הוא ובגדיו}}, ואמרת ברשה עלי אל{{עברית|מזבח}}, וג'עלת אלעבאדה כלהא תבד(')י[ד](ר)ה הנאך לא ג'מעה, וקאל {{עברית|ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר}}, והנאך יבד[ד]('ר) כמא קאל {{עברית|ואת כל הדם ישפך}}, וקאל {{עברית|ודם זבחיך ישפך על מזבח י"י אלהיך}}, ואמר בתבד(')י[ד](ר) דם כל בהימה תד'בח ואן לם תכן {{עברית|קרבן}}, קאל {{עברית|על הארץ תשפכנו כמים}}. ת'ם נהי ען אלאג'תמאע חולה ואלאכל הנאך וקאל {{עברית|לא תאכלו על הדם}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}16</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|התרת בשר תאווה במדבר וכיסוי הדם: מאבק באלילות}}
{{קו}}מכיוון שהתמידו במריים והלכו אחרי הדבר המפורסם שהתחנכו עליו, של אחווה עם השדים על ידי אכילה סביב הדם, ציווה יתעלה שלא ייאכל {{עברית|בשר תאוה במדבר}} כלל, אלא יהיה הכול {{עברית|שלמים}}. הוא הבהיר לנו שהטעם לכך הוא כדי שהדם יישפך על המזבח ולא יתאספו סביבו, ואמר: "{{עברית|לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [}}אֶת זִבְחֵיהֶם... אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד...] {{עברית|וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם [}}אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם]" {{הפניה|(שם יז,ה-ז)}}.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ולמא דאם עציאנהם ותבע אלמשהור אלד'י רבוא עליה מן מואכ'אה' אלג'ן באלאכל חול אלדם, אמר תע(א)לי באן לא יוכל {{עברית|בשר תאוה במדבר}} בוג'ה בל יכון אלכל {{עברית|שלמים}}, ובין לנא אן עלה' ד'לך חתי יבד(')[ד](ר) אלדם עלי אלמד'בח ולא יג'תמע חולה, פקאל {{עברית|למען אשר יביאו בני ישראל ו[כ](ג)ו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ו[כ](ג)ו'}}.:</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">17</td>
<td class="he">
{{אינדקס|כיסוי הדם)}} אבל נשאר עניין ה{{עברית|חיה}} וה{{עברית|עוף}}. כי אין אף {{עברית|קרבן}} מ{{עברית|חיה}}, ו{{עברית|עוף}} אינו קרב {{עברית|שלמים}}. עקב כך ציווה יתעלה שכל {{עברית|חיה ועוף}} שמותר לאכול את בשרם, אם יישחט יכוסה דמו בעפר כדי שלא יתאספו עליו לאכול סביבו. וכך הושגה המטרה ונשלמה הכוונה {{עברית|להפר האחוה}} בין אחוזי השד באמת (=המשוגעים) לבין שֵׁדיהם.</td>
<td class="ar">לכן יבקי אמר אל{{עברית|חיה}} ואל{{עברית|עוף}} לאנה לם יכן {{עברית|קרבן}} מן (אל){{עברית|חיה}} בוג'ה ולא יקרב {{עברית|עוף שלמים}}, פאמר תע(א)לי בעקב ד'לך אן כל {{עברית|חיה ועוף}} יג'וז אכל לח(ו)מהמא אד'א ד'בח יגטי דמה באלתראב חתי לא יג'תמע עליה ללאכל חולה, פתם אלגרץ' וכמל אלקצד {{עברית|להפר האחוה}} בין אלמג'אנין חקיקה ובין ג'נהם.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">18</td>
<td class="he">
{{אינדקס|הרקע)}} דע שאמונה זו התחדשה קרוב לזמן {{עברית|משה רבינו}}, ואנשים נמשכו אליה מאוד והלכו שולל אחריה. תמצא זאת מפורש ב{{עברית|שירת האזינו}}: "{{עברית|יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ, אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם, [}}חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם]" {{הפניה|(דברים לב,יז)}}.{{קו}}{{אינדקס|הערה צדדית)}} ה{{עברית|חכמים}} כבר ביארו את משמעות דבריו "{{עברית|לֹא אֱלֹהַּ}}", ואמרו שהם עבדו מצויים והתמידו בכך, עד שעבדו דמיונות. לשון {{עברית|ספרֵי}}: "{{עברית|לא דיין שהן עובדין חמה ולבנה כוכבים ומזלות, אלא שעבדו בבואה שלהן}}" {{הפניה|(ספרי דברים שיח-שכ)}}, ו"{{עברית|בבואה}}" הוא שמו של הצל. ואשוב אל מה שאנו עוסקים בו.</td>
<td class="ar">ואעלם אן הד'א אלאעתקאד כאן קריב אלעהד פי זמאן {{עברית|משה רב[י]נו}}, ותבע כת'יר(א) ואגתר בה אלנאס, תג'ד ד'לך מנצוצא פי {{עברית|שירת האזינו, יזבחו לשדים לא אל[ו]ה אלהים לא ידעום וגו'}}. וקד בינוא אל{{עברית|חכמים}} מעני קולה {{עברית|לא אל[ו]ה}}, קאלוא אנהם לם יזאלוא יעבדון מוג'ודאת חתי עבדוא כ'יאלאת, נץ {{עברית|ספרי לא דיין שה[ן](ם) עובדי[ן](ם) חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלה[ן](ם)}}, ו{{עברית|בבואה}} אסם אלט'ל. וארג'ע אלי מא נחן בסבילה.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">19</td>
<td class="he">דע ש{{עברית|בשר תאוה}} לא נאסר אלא {{עברית|במדבר}} בלבד.{{קו}}{{אינדקס|סיבה א)}} זאת משום שאחת מאותן דעות מפורסמות היתה שהשדים שוכנים במדבריות ושם הם פונים בדברים (אל האדם) ומופיעים, ואילו בערים ובמקומות היישוב אין הם מופיעים; כך שמי מאנשי הערים שהיה רוצה לעשות משהו מאותן הזיות, היה יוצא מן העיר לארצות שממה ולמקומות מבודדים. ולכן הותר {{עברית|בשר תאוה}} לאחר הכניסה לארץ.{{קו}}{{אינדקס|ב)}} ועוד, שבלי ספק עוצמת החולי הזה פוחתת, ומתמעטים ההולכים אחר אותן דעות.{{קו}}{{אינדקס|ג)}} ועוד, שקשה מאוד, וכמעט בלתי אפשרי, שכל מי שרוצה לאכול {{עברית|בשר בהמה}} יבוא ל{{עברית|ירושלם}}.{{קו}}מן הסיבות האלה לא נאסר {{עברית|בשר תאוה}} אלא {{עברית|במדבר}}.</td>
<td class="ar">ואעלם אנה לם יחרם {{עברית|בשר תאוה}} גיר {{עברית|במדבר}} פקט, לאן מן תלך אלארא אלמשהורה אן אלג'ן יאוו[א](ן) אלברארי והנאך יכ'אטבון ויט'הרון, ואמא פי אלמדן ואלעמארה פלא יט'הרון, חתי אן מן אראד מן אהל אלמדן אן יפעל שיא מן תלך אלהד'יאנאת אנמא יכ'רג' ען אלמדינה ללפלא וללמואצ'ע אלמנקטעה, פלד'לך אביח {{עברית|בשר תאוה}} בעד דכ'ול אלבלאד. ואיצ'א לאן סורה' ד'לך אלמרץ' תנחט בלא שך ויקל תבאע תלך אלארא, ואיצ'א לאנה מן אלעסר ג'דא, אלקריב מן אלממתנע, אן יכון כל מן אראד אכל {{עברית|בשר בהמה}} יאתי {{עברית|ירושלם}}, פלהד'ה אלאסבאב לם יחרם {{עברית|בשר תאוה}} גיר {{עברית|במדבר}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}20</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|דרגות במין הקרבנות: בהתאם לדירוג החטא}}
{{קו}}דע שככל שהחטא גדול יותר – כך קרבנו מסוג פחוּת יותר.{{קו}}{{אינדקס|חטאת יחיד)}} ולכן {{עברית|שגגת עבודה זרה}} – {{עברית|שעירה}} בלבד, ושאר {{עברית|חטאת יחיד}} – {{עברית|כשבה}} או {{עברית|שעירה}}. כי הנקבה פחותה מן הזכר מכל סוג, ואין חטא חמור יותר מ{{עברית|עבודה זרה}}, ואין מין פחות יותר מ{{עברית|שעירה}}.{{קו}}{{אינדקס|מלך)}} בשל ייחודו של המלך, {{עברית|קרבן שגגתו}} הוא {{עברית|שעיר}}.{{קו}}{{אינדקס|כהן גדול והסנהדרין)}} ואילו {{עברית|כהן גדול}} ו{{עברית|צבור}} – {{עברית|שגגתם}} אינה מעשה גרידא אלא הוראה, ולכן יוחד {{עברית|קרבנם}} {{עברית|בפרים}}, וב{{עברית|עבודה זרה}} – {{עברית|שעירים}}.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ואעלם אן כלמא כאן אלד'נב אעט'ם כאן קרבאנה אנקץ נוע, ולד'לך {{עברית|שגגת עבודה זרה שעירה}} כ'אצה, וסאיר {{עברית|חטאת יחיד כשבה}} או {{עברית|שעירה}}, לאן אלאנת'י אנקץ מן אלד'כר מן כל נוע, ולא ד'נב אעט'ם מן {{עברית|עבודה זרה}}, ולא צנף אנקץ מן {{עברית|שעירה}}. ולמ[י]ז(י)ה' אלמלך כאן {{עברית|קרבן שגגתו שעיר}}, אמא {{עברית|כהן גדול וצבור}} פליס {{עברית|שגגתם}} מג'רד עמל ואנמא הו פתוי, ולד'לך מיז {{עברית|קרבנם בפרים}}, ופי {{עברית|עבודה זרה שעירים}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">21</td>
<td class="he">
{{אינדקס|אשם)}} כיוון שהחטאים שבגללם מוקרב ה{{עברית|אשם}} פחותים מן החטאים שבגללם מוקרב ה{{עברית|חטאת}}, {{עברית|קרבן אשם}} הוא {{עברית|איל}} או {{עברית|כבש מן הצאן}}. סוגו ומינו יוחדו בכך שהוא זכר מן הצאן.{{קו}}{{אינדקס|עולה)}} הלא תראה את ה{{עברית|עולה}}, שכיוון שהיא מיוחדת לה', יוחד המין שלה, ואין היא אלא זכר.</td>
<td class="ar">ולמא כאנת אלאת'אם אלתי יקרב מן אג'להא אל{{עברית|אשם}} דון אלאת'אם אלתי יקרב מן אג'להא אל{{עברית|חטאת}}, כאן {{עברית|קרבן אשם איל}} או {{עברית|כבש מן הצאן}}, מיז נועה וצנפה בכונה ד'כר(א) מן אלצ'אן, אלא תרי אל{{עברית|עולה}} למא הי ללה כ'אלצה מיז צנפהא ולא תכון אלא ד'כר(א).</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">22</td>
<td class="he">
{{אינדקס|ללא בשמים)}} בהתאם לעניין זה הוחסרו הטיוב והבישום מ{{עברית|מנחת חוטא}}, וכן מ{{עברית|מנחת שֹוֹטָה}} כי גם היא נחשדת על {{עברית|חטא}}, ואסר להקריב אותן {{עברית|בשמן ולבונה}}.{{קו}}{{אינדקס|מנחת חוטא)}} הטיוב הזה הוסר מהן משום שהמביא אותה אינו טוב ולא בעל מעשים יפים, וכאילו הוא מומרץ לחזור בתשובה ונאמר לו: "בשל רוע מעשיך, קרבנך הוא במצב הפחות ביותר".{{קו}}{{אינדקס|מנחת שוטה)}} וקרבנה של ה{{עברית|שׂוטָה}}, שמעשיה רעים יותר מן ה{{עברית|שוגג}}, עשוי מחומר פחוּת יותר, כי הוא "{{עברית|קֶמַח שְׂעֹרִים}}" {{הפניה|(במדבר ה,טו)}}.{{קו}}הרי נסדרו הפרטים האלה, ונמצא שמשמעותם מופלאה. {{מונח|גריב}}</td>
<td class="ar">ובחסב הד'א אלגרץ' אסקט אלתחסין ואלתטייב מן {{עברית|מנחת חוטא}}, ו{{עברית|מנחת שוטה}} לאנהא איצ'א תהמה' {{עברית|חטא}}, ונהי ען תקריבהא {{עברית|בשמן ולבונה}}, חד'ף מנהא הד'א אלתחסין לכון אלד'י ג'אבהא גיר חסן ולא ג'מיל אלאפעאל, פכאנה חרך ללתובה וקיל לה לקבח אפעאלך כאן קרבאנך עלי אנקץ חאל. ואל{{עברית|שוטה}} אלתי פעלהא אקבח מן אל{{עברית|שוגג}} כאן קרבאנהא אנקץ מאדה לאנה {{עברית|קמח שעורים}}. פקד אטרדת הד'ה אלג'זאיאת והי גריבה' אלמעני.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}23</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|חטאות יחיד וציבור: מאבק בעבודה זרה ותודעת החטא}}
{{קו}}
{{אינדקס|עגל)}} ה{{עברית|חכמים ז"ל}} אמרו שהטעם לכך שה{{עברית|קרבן ביום השמיני שלמלואים}} "{{עברית|עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת}}" {{הפניה|(ויקרא ט,ב)}} – {{עברית|לכפר על מעשה העגל}} {{הפניה|(ספרא מילואים א,ב)}}, וכן {{עברית|חטאתו שליום הכפורים}} "{{עברית|פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת}}" {{הפניה|(ויקרא טז,ג)}} – {{עברית|לכפר על מעשה העגל}} {{הפניה|(לא מצאנו מקורו)}}.{{קו}}{{אינדקס|שעיר – לרמב"ם)}} לפי עניין זה שאמרו, נראה לי שהטעם לכך שכל ה{{עברית|חטאות ליחיד וצבור}} הן {{עברית|שעירים}}, כלומר {{עברית|שעירי הרגלים}}, {{עברית|שעירי ראשי חדשים}}, {{עברית|שעירי יום הכפורים}} ו{{עברית|שעירי עבודה זרה}} – הטעם לכך לדעתי הוא שרוב חטאם היה אז בהקריבם ל{{עברית|שעירים}}, כמו שביאר הכתוב: "{{עברית|וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם}}" {{הפניה|(ויקרא יז,ז)}}.{{קו}}{{אינדקס|שעיר – לחז"ל)}} אמנם ה{{עברית|חכמים ז"ל}} {{הפניה|(ספרא שמיני א,ג)}} נתנו טעם לכך ש{{עברית|כפרת צבור בשעירים}} תמיד, בכך שחטאם של כל {{עברית|עדת ישראל}} היה תחילה ב{{עברית|שעיר עזים}}, ברמיזה למכירת {{עברית|יוסף הצדיק}} שנאמר בסיפור עליו: "[וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף] {{עברית|וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים [}}וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא אִם לֹא?]" {{הפניה|(בראשית לז,לא-לב)}}.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}וקד ד'כרוא אל{{עברית|חכמים [ז"ל]}} אן אלעלה פי כון אל{{עברית|קרבן ביום השמיני של( )מלואים עגל בן בקר לחטאת לכפר על מעשה העגל}}, וכד'לך {{עברית|חטאתו של( )יום הכפורים פר בן בקר לחטאת לכפר על מעשה העגל}}. ובחסב הד'א אלמעני אלד'י ד'כרוה יבדו לי אן אלעלה פי כון אל{{עברית|חטאות}} כלהא {{עברית|ליחיד ו(ל)צבור שעירים}}, אעני {{עברית|שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעירי יום הכפורים ושעירי עבודה זרה}}, עלה' ד'לך ענדי כון מעט'ם עציאנהם חיניד' בתקריבהם ל{{עברית|שעירים}} כמא בין אלנץ {{עברית|ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם}}. אמא אל{{עברית|חכמים}} {{עברית|ז"ל}} פג'עלוא עלה' אטראד כון {{עברית|כפרת צבור בשעירים}} לעציאן {{עברית|עדת ישראל}} כלהם אולא ב{{עברית|שעיר עזים}}, ישירון אלי ביע {{עברית|יוסף הצדיק}} אלמקול פי קצתה {{עברית|וישחטו שעיר עזים ו[כ](ג)ו'}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">24</td>
<td class="he">
{{אינדקס|הרעיון: סכנה מתמדת)}} אל יהא טעם זה חלש בעיניך, כי תכליתן של כל הפעולות האלה היא שיתקבע בנפשו של כל חוטא שעליו לזכור ולהזכיר תמיד את חטאו, כמו שנאמר: "{{עברית|וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד}}" {{הפניה|(תהילים נא,ה)}}, ושהוא צריך כפרה על אותו חטא, הוא וזרעו וזרע זרעו, על ידי מצווה שתהיה ממינה של אותה עבירה. כוונתי בכך{{קו}}{{אינדקס|א)}} שאם היתה העבירה בממון – יפזר ממונו במצווה.{{קו}}{{אינדקס|ב)}} ואם היתה העבירה בהנאות הגוף – יְיגע את גופו ויצער אותו במצווה, בצום ובקימה בלילה.{{קו}}{{אינדקס|ג)}} ואם היתה העבירה במידות – ינגיד אותה על ידי הפך אותה מידה, כמו שביארנו ב{{עברית|הלכות דעות}} {{הפניה|(ב,ב-ג)}} ועוד {{הפניה|(שמונה פרקים ד)}}.{{קו}}{{אינדקס|ד)}} ואם היתה העבירה עיונית, כוונתי שהוא האמין בדעה שגויה בשל התרשלותו והזנחתו את החקירה וההתבודדות לעיון – ינגיד זאת בכך שישבית את מחשבתו וימנע אותה מלחשוב בדבר מדברי העולם הזה אלא במושכלות בלבד ובבירור מה שראוי להאמין. כמו שנאמר: "{{עברית|וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי}}" {{הפניה|(איוב לא,כז)}}, והוא משל להימנעות ועצירה במקום הספק, כמו שביארנו בחלקו הראשון של חיבור זה {{הפניה|(א,לב2; וראו א,ה2)}}.{{קו}}{{אינדקס|דוגמה)}} וכן תראה שנעשה ב{{עברית|אהרן}}: כאשר נכשל ב{{עברית|מעשה העגל}}, היה {{עברית|קרבנו}}, הוא וכל מי שעמד מזרעו תחתיו, בהקרבת {{עברית|פר ועגל}}. ומכיוון שהיתה העבירה ב{{עברית|שעיר עזים}}, היתה המצווה (המתקנת) ב{{עברית|שעיר עזים}}.{{קו}}{{אינדקס|תוצאה: נוכחות הסכנה)}} משיתקבעו עניינים אלה בנפש, יוביל הדבר בלי ספק להחשבת העבירה לחמורה ולהתרחקות ממנה, כך שהאדם לא ייפול בה ויצטרך לכפרה ארוכה וקשה, ואפשר שלא תושלם הכפרה. וכך יתרחקו מן העבירה מלכתחילה ויברחו ממנה, וזוהי תועלת ברורה מאוד.{{קו}}הבן גם את העניין הזה.</td>
<td class="ar">ולא תסתצ'עף הד'ה אלעלה, לאן גאיה' כל הד'ה אלאפעאל ליסתקר פי נפס כל עאץ אנה יחתאג' אן יתד'כר ויד'כר בד'נבה דאימא, כמא קאל {{עברית|וחטאתי נגדי}} {{עברית|תמיד}}, ואנה ילזמה אסתגפאר ד'לך אלד'נב הו ונסלה ונסל נסלה בטאעה תכון מן נוע תלך אלמעציה, אריד בד'לך אנה אן כאנת אלמעציה מן מאל בד'ל מאלה פי אלטאעה, ואן כאנת אלמעציה פי לד'את ג'סמה אתעב ג'סמה ואשקאה פי אלטאעה באלציאם וקיאם אלליל, ואן כאנת אלמעציה כ'לקיה קאבלהא בצ'ד ד'לך אלכ'לק, כמא בינא פי {{עברית|הלכות דעות}} וגירהא. ואן כאנת אלמעציה נט'ריה אעני אן יעתקד ראי(א) גיר צחיח לקצורה ותואניה ען אלבחת' ואלאנפראד ללנט'ר, קאבל ד'לך בתעטיל פכרתה וכפהא ען אלפכרה פי שי מן אמור אלדניא, אלא פי מעקול פקט ופי תחריר מא ינבגי אן יעתקד, נחו קולה {{עברית|ויפת בסתר לבי ותשק ידי לפי}}, ד'לך מת'אל ען אלכף ואלוקוף ענד אלשבהה כמא בינא פי אול הד'ה אלמקאלה, כמא תראה פעל (ב{{עברית|אהרן}})[בהאולא] למא עת'ר ב{{עברית|מעשה העגל}} כאן [{{עברית|קרבנו}}](קרבאנה) הו וכל מן קאם מן נסלה מקאמה בתקריב {{עברית|פר ועגל}}, ולמא כאנת אלמעציה ב{{עברית|שעיר עזים}} כאנת אלטאעה ב{{עברית|שעיר עזים}}, פאד'א תקררת הד'ה אלמעאני פי אלנפס, כאן ד'לך בלא שך מוג'בא לאסתעט'אם אלמעציה ואג'תנאבהא חתי לא יקע אלשכ'ץ פיהא פיחתאג' אלי אסתגפאר טויל ושאק וקד לא תכמל אלמגפרה, פיג'תנב אלעציאן מן אול אלאמר ויהרב מנה, והד'ה פאידה בינה ג'דא, פחצל הד'א אלגרץ' איצ'א.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}25</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|ניסוח חריג בשעיר חטאת ראש חודש: מלחמה בפולחן הירח}}
{{קו}}מצאתי לנכון להסב את תשומת לבך כאן לדבר מופלא {{מונח|גריב}} מאוד, אף על פי שלכאורה אינו מעניין החיבור. והוא מה שנאמר דווקא ב{{עברית|שעיר חטאת ראש חֹדש}} "{{עברית|חַטָּאת לַה'}}" {{הפניה|(במדבר כח,טו)}}, מה שלא נאמר בכל {{עברית|שעירי הרגלים}} ולא ב{{עברית|חטאות}} האחרות. הטעם לכך ברור לדעתי מאוד,{{קו}}{{אינדקס|שאר קרבנות)}} והוא שה{{עברית|קרבנות}} האלה שמקריב ה{{עברית|צבור}} במועדים מיוחדים, כלומר ה{{עברית|מוספים}}, הם כולם {{עברית|עולות}}. ובכל יום מהם יש {{עברית|שעיר עזים לחטאת}}, והוא נאכל. ואילו ה{{עברית|עולות}} נשרפות כולן, ולכן נאמר בהן בפירוש "{{עברית|אִשֶּׁה לַה'}}" {{הפניה|(ויקרא כג,ח ועוד)}} ולא נאמר "{{עברית|חטאת לה'}}" ולא "{{עברית|שלמים לה'}}", משום שאלה נאכלים. אפילו ה{{עברית|חטאות}} הנשרפות, אי אפשר לומר גם עליהן "{{עברית|אשה לה'}}" כמו שאבאר את הטעם לכך בפרק זה {{הפניה|(בפסקה הבאה)}}. ולכן לא יעלה על הדעת לומר על ה{{עברית|שעירים}} "{{עברית|חטאת לה'}}", משום שהם נאכלים ולא נשרפים כליל.{{קו}}{{אינדקס|שעיר ראש חודש)}} ומכיוון שנוצר חשש שידמיינו ש{{עברית|שעיר ראש חֹדש}} הוא קרבן לירח, כמו שהיו עושים המצרים הקדמונים, שהיו מקריבים לירח בראשי חודשים, הבהיר בו שהוא בשל ציווי ה' ולא לירח. חשש זה אינו קיים ב{{עברית|שעירי הרגלים}} וכיוצא בהם, משום שאותם ימים אינם ראשי חודשים ואין להם סימן טבעי המבדיל אותם, אלא התורה הטילה אותם כקביעה. ואילו ראשי החודשים הירחיים אינם מקביעת התורה, אלא האומות היו מקריבות בהם לירח, כמו שהיו מקריבים לשמש בזריחתה ובמעברה במעלות מסוימות, כמפורסם באותם ספרים {{הפניה|(ג,כט10,7)}}. לכן ננקט לשון יוצא דופן ב{{עברית|שעיר}} זה ונאמר בו "{{עברית|לה'}}", כדי להסיר אותם דמיונות שווא שנתלו באותם לבבות החולים חולי כבד.{{קו}}דע גם נקודה מופלאה {{מונח|עג'יב}} זו.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}וקד ראית אן אנבהך הנא עלי אמר גריב ג'דא ואן כאן ט'אהרה אנה ליס מן גרץ' אלמקאלה, וד'לך קולה פי {{עברית|שעיר חטאת ראש חדש}} כ'אצה {{עברית|חטאת לי"י}} מא לם יקל פי {{עברית|שעירי הרגלים}} כלהא ולא פי גירהא מן אל{{עברית|חטאות}}, ועלה' ד'לך בינה ענדי ג'דא, וד'לך אן הד'ה אל{{עברית|קרבנות}} אלתי יקרבהא אל{{עברית|צבור}} פי אלפצול אעני אל{{עברית|מוספים}} הי כלהא {{עברית|עולות}}, ופי כל יום מנהא {{עברית|שעיר עזים לחטאת}} והו יוכל, אמא אל{{עברית|עולות}} פהי כלהא תחרק ולד'לך יצרח פיהא {{עברית|אשה לי"י}}, ולא יקאל {{עברית|חטאת לי"י}} ולא {{עברית|שלמים לי"י}}, לכון ד'לך יוכל. וחתי אל{{עברית|חטאות}} אלתי תחרק פלא יסוג אן יקאל פיהא [איצ'א] {{עברית|אשה לי"י}} כמא סאבין עלה' ד'לך פי הד'א אלפצל, פלד'לך לא יתצור אן יקאל פי {{עברית|שעירים חטאת לי"י}} לכונהא תוכל לא תחרק בג'מלתהא. ולמא תוקע אן יתכ'יל פי {{עברית|שעיר ראש חדש}} אנה קרבאן ללקמר כמא כאנת תפעל קבט מצר מן אלתקריב ללקמר פי אואיל אלשהור, בין פיה אן הד'א לאמר אללה לא ללקמר, ולא יתוקע הד'א אלתוקע פי {{עברית|שעירי הרגלים}} וגירהא אד' ותלך אלאיאם ליסת אואיל שהור ולא להא עלאמה תמיזהא טביעיה, בל אלשריעה פרצ'תהא באלוצ'ע, אמא אואיל אלשהור אלקמריה פליסת מן וצ'ע אלשריעה, בל אלמלל כאנת תקרב פיהא ללקמר, כמא כאנוא יקרבון ללשמס ענד טלועהא וענד חלולהא בדרג' מעלומה כמא שהר פי תלך אלכתב, פלהד'א שדת אלעבארה פי הד'א אל{{עברית|שעיר}} וקיל פיה {{עברית|לי"י}} לאזאלה' תלך אלאוהאם אלמתעלקה בתלך אלקלוב אלמריצ'ה אלמסתחכמה' אלמרץ. פאעלם הד'ה אלעג'יבה איצ'א.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}26</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|חטאות הנשרפות ושעיר המשתלח: ריחוק מחטא גדול}}
{{קו}}דע שכל {{עברית|חטאת}} שמאמינים לגביה שהיא מכפרת על חטאים גדולים או על חטא גדול, כמו {{עברית|חטאת הֶעְלֵם}} וכיוצא בה – היא נשרפת כולה {{עברית|מִחוּץ לַמַּחֲנֶה}} {{הפניה|(ויקרא ד,יב;כא)}} ולא על ה{{עברית|מזבח}}, משום שאין לשרוף על ה{{עברית|מזבח}} אלא את ה{{עברית|עולה}} והדומה לה. ולכן הוא נקרא "{{עברית|מִזְבַּח הָעֹלָה}}" {{הפניה|(שמות ל,כח ועוד)}}, כי הקטרת ה{{עברית|עולה}} היא "{{עברית|רֵיחַ נִיחֹחַ}}" {{הפניה|(ויקרא א,ט ועוד)}}, וכן כל {{עברית|אזכרה}} היא "{{עברית|ריח ניחוח}}". וכן הדבר בלי ספק, כי הוא נועד לסלק את דעות {{עברית|עבודה זרה}}, כמו שביארנו {{הפניה|(ג,לב5)}}.{{קו}}{{אינדקס|מחיית החטא)}} אשר לשריפת ה{{עברית|חטאות}} האלה – הכוונה בהן (לציין) שנמחו עקבותיו של חטא זה והוא נעלם כמו שנעלמה הגווייה השרופה הזאת, ולא נותר זכר מאותו מעשה כמו שלא נותר זכר מאותה {{עברית|חטאת}} אלא היא כלתה בשריפה. על כן אין הקטרתה {{עברית|ריח ניחוח לה'}} אלא ההפך מכך, כוונתי שהוא עשן מאוס ומתועב, ולכן היא נשרפת כולה {{עברית|מחוץ למחנה}}. הלא תראה מה נאמר ב{{עברית|מנחת שׂוטָה}}: "{{עברית|מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן}}" {{הפניה|(במדבר ה,טו)}}, לא שהיא דבר רצוי.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ואעלם אן כל {{עברית|חטאת}} יעתקד פיהא אנהא תסתגפר את'אמא עט'ימה או את'מא עט'ימא מת'ל {{עברית|חטאת העלם}} ונחוהא פאנהא תחרק כלהא {{עברית|מחוץ למחנה}} לא עלי אל{{עברית|מזבח}}, לאן לא יחרק עלי אל{{עברית|מזבח}} אלא אל{{עברית|עולה}} ומא אשבההא, ולד'לך סמי {{עברית|מזבח העולה}}, לאן קתאר אל{{עברית|עולה ריח ניח[ו]ח}}, וכד'לך כל {{עברית|אזכרה ריח ניח[ו]ח}}, וכד'לך הו בלא שך, לאנה לאזאלה' ארא {{עברית|עבודה זרה}} כמא בינא. ואמא חרק הד'ה אל{{עברית|חטאות}} פאלקצד בה אן הד'א אלד'נב קד אמתחי את'רה ועדם כמא עדמת הד'ה אלג'ת'ה אלמחרוקה, ולם יבק מן ד'לך אלפעל את'ר כמא לם יבק להד'ה אל{{עברית|חטאת}} את'ר אלא תלפת באלחרק, פליס קתארהא {{עברית|ריח ניח[ו]ח לי"י}} בל צ'ד ד'לך, אעני אנה דכ'אן יכרה וישנא, פלד'לך תחרק כלהא {{עברית|מחוץ למחנה}}. אלא תרי {{עברית|מנחת שוטה}} אי שי קיל פיהא {{עברית|מנחת זכרון מזכרת עון}}, לא אנהא שי מרצ'י.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">27</td>
<td class="he">כיוון ש{{עברית|שעיר המשתלח}} בא לכפר על חטאים חמורים בצורה כוללת עד כדי כך שאין {{עברית|חטאת צבור}} המכפרת מה שהוא מכפר, וכאילו הוא נושא את כל החטאים – לכן אין מתעסקים בו לא בשחיטה ולא בשריפה ולא בהקרבה כלל, אלא מרחיקים אותו תכלית הריחוק ומשליכים אותו {{עברית|לאֶרֶץ גְּזֵרָה}} {{הפניה|(ויקרא טז,כב)}}, כלומר מנותקת מן היישוב.{{קו}}{{אינדקס|הרעיון)}} אין מי שמטיל ספק שהחטאים אינם דברים גשמיים המועברים מגבו של פרט אחד לפרט אחר, אלא כל המעשים האלה הם מְשָלים שמטרתם להשגת צורה בנפש כדי שתושג היפעלות לתשובה, כלומר שהתנערנו מכל מעשינו הקודמים והשלכנום אחר גוונו והרחקנו אותם ככל האפשר.</td>
<td class="ar">ולמא כאן {{עברית|שעיר המשתלח}} לאסתגפאר את'אם עט'ימה באג'מעהא חתי אן ליס ת'ם {{עברית|חטאת צבור}} תסתגפר מא יסתגפר, וכאנה חאמל אלאת'אם כלהא, פלד'לך לם ימארס בד'בח ולא בחרק ולא בתקריב אצלא, אלא יבעד בה גאיה' אלבעד וירמי {{עברית|לארץ גזרה}}, אעני מנקטעה' אלעמראן. ולא ישך אחד באן אלאת'אם מא הי אג'סא[ם](מא) תנקל מן עלי ט'הר שכ'ץ לשכ'ץ אכ'ר, ואנמא הד'ה אלאעמאל כלהא אמת'לה לחצול צורה פי אלנפס חתי יחצל אלאנפעאל ללתובה, אי אן כל מא תקדם מן אפעאלנא קד תברינא ענה, ונבד'נאה כ'לף ט'הורנא ואקצינאה גאיה' אלאקצא.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}28</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|ניסוך היין: הרמב"ם נבוך}}
{{קו}}לגבי הקרבת היין אני נבוך עד היום: כיצד נצטווינו להקריבו, והרי {{עברית|עובדי עבודה זרה}} היו מקריבים אותו? לא עלה בדעתי טעם לכך. מישהו אחר נתן לה טעם ואמר: המיטב מבחינת התאווה, שמקורה בכבד, הוא הבשר. והמיטב מבחינת הכוח החייתי, שמקורו בלב, הוא היין. וכן הכוח הנובע מהמוח, והוא הנפשי, נהנה מניגון על כלי נגינה. לכן כל כוח מקריב לה' את הדבר האהוב עליו ביותר, וכך הקרבן הוא בשר ויין ושמע, כלומר ה{{עברית|שיר}}.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}אמא תקריב אלכ'מר פאנא חאיר פיה אלי אלאן כיף אמר בתקריבה וקד כאן {{עברית|עובדי עבודה זרה}} יקרבונה, ולם יתג'ה לי פי ד'לך עלה, ומן תעליל גירי אן קאל אן אג'וד מא ענד אלשהוה אלתי מעדנהא אלכבד הו אללחם, ואג'וד מא ענד אלקוה אלחיואניה אלתי מעדנהא אלקלב הו אלכ'מר, וכד'לך אלקוה אלתי מעדנהא אלדמאג והי אלנפסאניה תסתלד' באלאלחאן עלי אלאלאת, פלד'לך תקרבת כל קוה ללה באחב שי אליהא, פכאן אלקרבאן לחמא וכ'מרא וסמעא אעני אל{{עברית|שיר}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}29</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|עלייה לרגל: התחדשות התורה מתוך האחווה}}
{{קו}}אשר לתועלתה של העלייה לרגל – טעמה ידוע,{{קו}}{{אינדקס|חידוש הברית)}} בשל התחדשות התורה המושגת מן ההתכנסות הזאת על ידי אותה היפעלות, והאחווה בין בני האדם. ובפרט {{עברית|מצות}} "{{עברית|הקהל}}" שטעמה התבאר: "{{עברית|לְמַעַן יִשְׁמְעוּ [}}וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת]" {{הפניה|(דברים לא,יב)}}.{{קו}}{{אינדקס|זמינות המאכל)}} {{עברית|דמי מעשר שני}} נועדו להוצאה שם, כמו שביארנו {{הפניה|(ג,לט3)}}, וכן {{עברית|נטע רְבָעִי}} ו{{עברית|מעשַׂר בהמה}}, וכך יהיו שם בשר ה{{עברית|מעשר}} ויין {{עברית|נטע רבעי}} ו{{עברית|מעות מעשר שני}} וירבו שם המזונות. ואסור למכור מהם דבר ולא לאחרו ממועד למועד, אלא כמו שאמר יתעלה: "[לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ] {{עברית|שָׁנָה בְשָׁנָה [}}בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', אַתָּה וּבֵיתֶךָ]" {{הפניה|(דברים טו,כ)}},{{קו}}{{אינדקס|צדקה)}} וכך בהכרח ייתנו ממנו צדקה. הוא זירז לתת צדקה בחגים ואמר: "{{עברית|וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ [}}וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ] {{עברית|וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה}}" {{הפניה|(שם טז,יד)}}.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}ואמא פאידה' אלחג' פמעלומה' אלעלה, למא יחצל מן ד'לך אלאג'תמאע מן אסתג'דאד אלשריעה בד'לך אלאנפעאל ומואכ'אה' אלנאס בעצ'הם לבעץ', ובכ'אצה {{עברית|מצות הקהל}} אלתי בינ[ת](ה') עלתהא {{עברית|למען ישמעו ו[כ](ג)ו'}}. וכאן {{עברית|דמי מעשר שני}} ללנפקה הנאך כמא בינא וכד'לך {{עברית|נטע רבעי ומעשר בהמה}}, פיכון הנאך לחום אל{{עברית|מעשר}} וכ'מור {{עברית|נטע רבעי}} ו{{עברית|מעות מעשר שני}} פתכת'ר אלאגד'יה הנאך, ולא יחל ביע שי מן הד'ה ולא תאכ'ירה מן וקת לוקת, אלא כמא קאל תע(א)לי {{עברית|שנה בשנה ו[כ](ג)ו'}}, פבאלצ'רורה יתצדק בה, וקד אכד אלצדקה פי אלאעיאד וקאל {{עברית|ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך [וכו'](ועבדך ואמתך) והלוי והגר והיתום והאלמנה}}.</td>
</tr>
<tr>
<td class="para-num">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}30</td>
<td class="he">
{{כותרת משנה|חתימה}}
{{קו}}הרי סיימנו את המצוות מקבוצה זו, ופרטים רבים מהן.</td>
<td class="ar">
{{כותרת משנה|}}
{{קו}}פקד אתינא עלי אחאד הד'ה אלג'מלה ועלי ג'זאיאת כת'ירה מנהא.</td>
</tr>
</table>
