חלק ב, פרק טו

חלק ב, פרק טו

אין לאריסטו הוכחה לקדמות העולם

1	מטרת הפרק: אריסטו לא הוכיח את הקדמות מטרתי בפרק הזה היא להבהיר שאין לאריסטו הוכחה לשיטתו בקדמות העולם, ואין הוא טועה בכך. כוונתי שהוא בעצמו יודע שאין לו הוכחה על כך, ושהטיעונים והראיות שהוא מביא הם רק מסתברים ושהנפש נוטה אליהם יותר, ושיש בהם פחות קשיים, לטענת אלכסנדר (מאפרודיסיאס). אין לחשוד באריסטו שהוא מאמין שהאמירות האלה הן הוכחות, שהרי אריסטו הוא אשר לימד את בני האדם את דרכי ההוכחה וחוקיה ותנאיה.	גרצ'י פי הד'א אלפצל אן אבין אן ארסטו לא ברהאן ענדה עלי קדם אלעאלם בחסב ראיה, ולא הו פי ד'לך גאלטא, אעני אנה נפסה עאלם אן לא ברהאן לה עלי ד'לך, ואן תלך אלאחתג'אג'את ואלדלאיל אלתי יקולהא הי אלתי תבדו ותמיל אלנפס אליהא אכת'ר, והי אקל שכוך עלי מא יזעם אלאסכנדר. ולא יט'ן בארסטו אנה יעתקד תלך אלאקאויל ברהאן, אד' ארסטו הו אלד'י עלם אלנאס טרק אלברהאן וקואנינה ושראיטה.
2	מה שהביא אותי לומר זאת הוא שהאחרונים ההולכים אחר אריסטו טוענים שאריסטו הוכיח את קדמות העולם, ורוב האנשים הסבורים שהם עוסקים בפילוסופיה מסתמכים "תקליד" על אריסטו בשאלה זו וחושבים שכל מה שאמר הוא הוכחה חותכת שאין בה ספק, וחושבים שמגונה לחלוק עליו או (לומר) שנעלם ממנו משהו או שהוא טעה בדבר כלשהו.	ואלד'י דעאני להד'א אלקול, לאן אלמתאכ'רין מן תבאע ארסטו יזעמון אן ארסטו קד ברהן עלי קדם אלעאלם, ואכת'ר אלנאס ממן יזעם אנה תפלסף יקלד ארסטו פי הד'ה אלמסאלה ויט'ן אן ג'מיע מא ד'כרה ברהאן קטעי לא ריב פיה, ויסתשנע מכ'אלפתה או כונה כ'פית ענה כ'אפיה או והם פי אמר מן אלאמור,
3	ראיות מאריסטו שאין לו הוכחה לקדמות העולם לכן מצאתי לנכון ללכת איתם לשיטתם ולהבהיר להם שאריסטו עצמו לא טען להוכחה בשאלה זו, מדבריו ב"פיזיקה" (ח,1, 251ב): "כל אנשי מדעי הטבע שקדמו לנו מאמינים שהתנועה אינה מתהווה ולא כלה, מלבד אפלטון, המאמין שהתנועה מתהווה וכלה, וכן גם השמים לדעתו מתהווים וכלים". זה לשונו. ידוע שאילו היתה השאלה הזו מוכחת בהוכחות חותכות א) לא היה אריסטו נזקק לתמוך אותה בכך שאנשי מדעי הטבע שקדמו לו מאמינים כך, ב) ולא היה נזקק לומר כל מה שאמר באותו מקום, שגינה את מי שחולק עליו ואמר שדעתו פסולה; כי כל מה שהוכח – נכונותו לא תגדל והוודאות לגביו לא תתחזק בכך שכל העולם מסכים עליו, ונכונותו לא תחסר והוודאות לגביו לא תיחלש בכך שכל יושבי הארץ חולקים עליו.	פלד'לך ראית אן אג'אריהם עלי ראיהם ואבין להם אן ארסטו נפסה לא ידעי אלברהאן פי הד'ה אלמסאלה. מן ד'לך אנה יקול פי אלסמאע אן ג'מיע מן תקדמנא מן אלטביעיין יעתקד אן אלחרכה גיר כאינה ולא פאסדה, מא כ'לא אפלאטון פאנה יעתקד אן אלחרכה כאינה פאסדה, וכד'לך אלסמא איצ'א ענדה כאינה פאסדה, הד'א נצה. ומעלום אן לו כאנת הד'ה אלמסאלה תברהנת באלבראהין אלקאטעה למא אחתאג' ארסטו אן ירפדהא בכון מן תקדם מן אלטביעיין כד'לך יעתקד, ולא כאן יחתאג' אן יקול כל מא קאלה פי ד'לך אלמוצ'ע מן אלתשניע עלי מן כ'אלפה ותקביח ראיה, לאן כל מא תברהן לא תזיד צחתה ולא יקוי אליקין בה באג'מאע כל אלעאלמין עליה, ולא תנקץ צחתה ולא יצ'עף אליקין בה במכ'אלפה' אהל אלארץ' כלהם עליה.
4	תמצא גם את אריסטו בספר "השמים והעולם" (על השמים א,10, 279ב), כשהחל לבאר שהשמים אינם מתהווים ולא כלים, אומר כך: "אחר הדברים האלה, נרצה כעת לחקור גם על אודות השמים. ונאמר: האם נראה לך שהם התהוו מדָבר, או שלא התהוו מדבר? והאם הם בני כיליון, או שאינם כלים כלל?". לאחר שהציב שאלה זו ביקש להזכיר את טיעוניו של האומר שהשמים התהוו, ולאחר מכן אמר דברים בלשון זה: "בכך שנעשה זאת, יהיו דברינו מקובלים ורצויים יותר אצל המיטיבים לעיין, בפרט אם שמעו קודם את טיעוני החולקים. משום שאילו היינו אומרים את דעתנו ואת טיעונינו ולא היינו מזכירים את טיעוני החולקים, היה זה פחות נוח להתקבל אצל השומעים. וראוי למי שרוצה לדון לפי האמת שלא יהיה כאויב לחולק עליו, אלא יהיה נוח והוגן ויבחן את נכונות טיעוניו באותה צורה שבה הוא בוחן את נכונות טיעוני עצמו". זה לשון האיש.	ואנת איצ'א תג'ד ארסטו יקול פי אלסמא ואלעאלם ענד מא שרע אן יבין אן אלסמא גיר כאינה ולא פאסדה, קאל, פנריד אלאן אן נפחץ בעד ד'לך ען אלסמא איצ'א פנקול אתראהא מכונה מן שי או גיר מכונה מן שי, והל תקע תחת אלפסאד אם לא תפסד אלבתה. וראם בעד פרץ' הד'ה אלמסאלה אן יד'כר חג'ג' מן יקול בכון אלסמא, פאתבע ד'לך בכלאם הד'א נצה, קאל, פאנא אד'א פעלנא ד'לך כאן קולנא חיניד' ענד מחסני אלנט'ר אקבל וארצ'י ולא סימא אד'א סמעוא חג'ג' אלמכ'אלפין אולא, פאנא אן קלנא נחן ראינא וחג'ג'נא ולא נד'כר חג'ג' אלמכ'אלפין כאן אצ'עף לקבולהא ענד אלסאמעין, וממא יחק עלי מן אראד אן יקצ'י באלחק אן לא יכון מעאדיא למן יכ'אלפה, בל יכון רפיקא מנצפא יג'יז לה מא יג'יז לנפסה מן צואב אלחג'ג'. הד'א נץ כלאם אלרג'ל.
5	סיכומו של הרמב"ם ביחס לתוקף הראיות קהל אנשי העיון! א) האם נותר מקום לגנות את האיש הזה אחרי ההקדמה הזאת? ב) האם אפשר לחשוב אחרי האמירה הזאת שעלתה בידו הוכחה בשאלה זו? ג) האם מישהו, לא כל שכן אריסטו, מדמיין שדבר שהוכח יהיה פחות נוח להתקבל אם לא יישמעו טיעוני החולקים עליו? ד) ועוד, שהוא הגדיר זאת כ"דעה" שלו, ואת ראיותיו עליה כ"טיעונים"; "חג'ה" האם אריסטו אינו יודע את ההבדל בין טיעונים לבין הוכחות, ובין דעות שהנטייה לקבלן מתחזקת או נחלשת לבין דברים מוכחים? ה) ועוד: כל הדברים הרטוריים שהקדים באשר להגינות כלפי בר הפלוגתא כדי לחזק את דעתו הוא – האם יש צורך לכל זה בהוכחה? לא, אלא כל מטרתו היא להבהיר שדעתו נכונה יותר מדעות החולקים עליו, הטוענים שהעיון הפילוסופי מוביל לכך שהשמים הם בני התהוות וכיליון אלא שהם לא נעדרו מעולם, או שהם התהוו אך לא יכלו, ודעות אחרות כאלה שהוא מזכיר. וזה נכון בלי ספק, כי דעתו קרובה יותר להיות נכונה מדעותיהם לפי הראיות מטבע המציאות. אך אנחנו איננו טוענים כך, כמו שאבאר (ב,יט4).	פיא מעשר אהל אלנט'ר, הל בקי עלי הד'א אלרג'ל לום בעד הד'ה אלמקדמה והל יט'ן אחד בעד הד'א אלקול אן חצל לה ברהאן עלי הד'ה אלמסאלה והל יתכ'יל אחד פכיף ארסטו אן אלשי אלד'י תברהן יכון קבולה אצ'עף אן לם תסמע חג'ג' אלמכ'אלפין עליה ואיצ'א כונה ג'על הד'א ראיא לה ואן דלאילה עליה חג'ג', הל ארסטו יג'הל אלפרק בין אלחג'ג' ואלבראהין, ובין אלארא אלתי תקוי אלט'נה בהא או תצ'עף ובין אלאמור אלברהאניה. ואיצ'א הד'א אלקול אלכ'טבי אלד'י קדמה מן אנצאף אלכ'צם חתי יקוי ראיה, הד'א כלה יחתאג' אליה פי אלברהאן לא, בל גרצ'ה כלה הו אן יבין אן ראיה אצח מן ארא מכ'אלפיה ממן אדעי אן אלנט'ר אלפלספי יודי אלי כון אלסמא ואקעה תחת אלכון ואלפסאד לכנהא לם תעדם קט, או תכונת ולא תפסד, וסאיר מא יד'כר מן תלך אלארא. והד'א צחיח בלא שך, לאן ראיה אקרב אלי אלצחה מן אראיהם בחסב אלאסתדלאל מן טביעה' אלוג'וד, ונחן ליס כד'לך נזעם כמא סאבין.
6	ביקורת כלפי הסוברים שיש לאריסטו הוכחה אבל על כל הכתות התגברו היצרים, ואפילו על הפילוסופים, והם רוצים לקבוע שאריסטו הוכיח את הנושא הזה. ושמא לדעתם אריסטו הוכיח את הנושא הזה בלי שחש שהוכיח, עד שהבאים אחריו התעוררו לכך.	לכן קד גלבת אלאהויה עלי ג'מיע אלפרק חתי עלי אלפלאספה, וירידון אן ית'בתוא אן ארסטו ברהן הד'ה אלמסאלה. פלעל עלי ראיהם ארסטו ברהן עלי הד'ה אלמסאלה והו לם ישער אנה ברהן חתי תנבה לד'לך בעדה.
7	ואילו לדידי אין ספק שהדעות האלה שאריסטו הזכיר בעניינים האלה – כוונתי לקדמות העולם, וסיבת השוני בתנועות הגלגלים וסדרם של השכלים – בכל זה אין הוכחה. ואריסטו לא דמיין מעולם שהאמירות האלה הן הוכחה, אלא כמו שציין, ששעריהן של דרכי הבאת הראיות על הדברים האלה נעולים בפנינו, ואין לנו עיקרון "מבדא" בשבילם, שבעזרתו נביא ראיה. יודע אתה את לשונו: "והדברים שאין לנו טיעון לגביהם או שהם גדולים מדי עבורנו – קשה לנו לומר עליהם 'למה זאת?', כגון שאלתנו האם העולם קיים מאז ומקדם או לא" (טופיקה, א,11, 104ב), זה לשונו. אך אתה כבר יודע את פרשנותו "תאויל" של אבו נצר (אלפאראבי) לדוגמה הזאת ומה שהוא ביאר בה, ושהיה בשבילו מגונה לחשוב שאריסטו יהיה מסופק לגבי קדמות העולם, והפגין בוז רב כלפי גָלֶנוֹס על אמירתו ששאלה זו קשה ולא ידועה בה הוכחה. אבו נצר סבור שהדבר ברור וגלוי ומוכח, שהשמים קיימים מאז ומקדם, ושמה שבתוכם (=העולם התת־ירחי) מתהווה וכלה.	אמא אנא פלא שך ענדי פי אן תלך אלארא אלתי יד'כרהא ארסטו פי הד'ה אלמעאני, אעני קדם אלעאלם, ועלה' אכ'תלאף חרכאת אלאפלאך, ותרתיב אלעקול, כל ד'לך לא ברהאן עליה, ולא תוהם ארסטו יומא קט אן תלך אלאקאויל ברהאן, בל כמא ד'כר אן טרק אלאסתדלאל עלי הד'ה אלאשיא אבואבהא מסדודה מן דוננא ולא ענדנא מבדא להא נסתדל בה. וקד עלמת נץ כלאמה והו הד'א, ואלתי ליסת לנא פיהא חג'ה או הי עט'ימה ענדנא פאן קולנא פיהא לם ד'לך עסר מת'ל קולנא הל אלעאלם אזלי אם לא, הד'א נצה. לכנך קד עלמת תאויל אבי נצר להד'א אלמת'ל ומא בין פיה, וכונה אסתשנע אן יכון ארסטו ישך פי קדם אלעאלם, ואסתכ'ף בגאלינוס כל אלאסתכ'פאף פי קולה אן הד'ה אלמסאלה משכלה לא יעלם להא ברהאן, וירי אבו נצר אן אלאמר בין ואצ'ח ידל עליה אלברהאן אן אלסמא אזליה ומא דאכ'להא כאין פאסד.
8	סיכום: אין במדע הוכחה לקדמות העולם כללו של דבר: אף לא אחת מן הדרכים שהזכרנו בפרק הזה אינה מאמתת דעה או מבטלת אותה או מטילה בה ספק. הבאנו מה שהבאנו רק משום שאנו יודעים שרוב הטוענים שהם מומחים, אף אם אינם מבינים דבר במדעים, פוסקים שהעולם קדום, תוך הסתמכות "תקליד" על המפורסמים בחכמתם הדוגלים בקדמותו, והם מתעלמים מדברי כל הנביאים, משום שדבריהם אינם מובאים כלימוד אלא כהודעות מאת האל. והיא הדרך שרק בודדים, שבורכו בשכל, מוצאים בה את דרכם. את מה שאנחנו רוצים (לטעון) באשר לחידוש העולם לדעת תורתנו, עוד אזכיר בפרקים שיבואו בהמשך (יט-כד).	ובאלג'מלה ליס בשי מן הד'ה אלטרק אלתי ד'כרנאהא פי הד'א אלפצל יצחח ראי או יבטל או ישכך פיה, ואנמא אתינא במא אתינא לעלמנא אן אכת'ר מן יזעם אנה תחד'ק ואן לם יפהם שיא מן אלעלום יקטע בקדם אלעאלם תקלידא למן שהר עלמהם אלקאילין בקדמה, ויטרח כלאם ג'מיע אלנביין למא ליס כלאמהם פי מערץ' אלתעלים בל פי מערץ' אלאכ'באר ען אללה, והי אלטריק אלתי לא יהתדי בהא אלא אחאד אסעדהם אלעקל. ואמא מא נרומה נחן מן אמר חדות' אלעאלם עלי ראי שריעתנא פסוף אד'כרה פי פצול תאתי: