חלק ב, פרק יז

חלק ב, פרק יז

דחיית ראיות אריסטו מטבע המציאות

1	הטיעון העיקרי: כשל הסקה משלב התפתחות אחד לשלב אחֵר כל מחודש שהתהווה לאחר שלא היה, אפילו היה החומר שלו מצוי ורק פשט צורה ולבש צורה אחרת – מצב ג) טבעו אחר שהתחדש ונגמר והתייצב אינו ב) כטבעו במהלך התהוותו ותחילת יציאתו מן הכוח אל הפועל, וגם אינו א) כטבעו לפני שנע ליציאה אל הפועל. כך למשל: ב) טבעו של זרע הנקבה, כשהוא דם בכלי הדם, אינו א) כטבעו במהלך ההריון, משפגע בו זרע הזכר והוא התחיל לנוע; וכן טבעו בזמן הזה אינו ג) כטבע בעל החיים השלם לאחר לידתו.	כל חאדת' כאין בעד אן לם יכן, ולו כאנת מאדתה מוג'ודה ואנמא כ'לעת צורה ולבסת אכ'רי, פאן טביעתה בעד חדות'ה ופראגה ואסתקרארה גיר טביעתה פי חאל תכונה ואכ'ד'ה פי אלכ'רוג' מן אלקוה אלי אלפעל, וגיר טביעתה איצ'א קבל אן יתחרך ללכ'רוג' אלי אלפעל. מת'אל ד'לך, אן טביעה' מני אלאנת'י והו דם פי אועיתה גיר טביעתה פי חאל אלחמל ענד מא לקאה מני אלד'כר ואכ'ד' יתחרך, וטביעתה איצ'א פי הד'א אלוקת גיר טביעה' אלחיואן אלמסתכמל בעד ולאדתה
2	אין להביא ראיה מכל ההיבטים מטבעו של דבר לאחר שהתהווה ונגמר והתייצב באופן השלם ביותר, על מצבו של דבר זה במהלך תנועתו להתהוות; ואין להביא ראיה ממצבו במהלך תנועתו (להתהוות), על מצבו לפני שהתחיל לנוע. כל אימת שתטעה בזה ותביא ראיות מטבע הדבר המגיע לפועל על טבעו כאשר הוא בכוח, יתחדשו לך ספקות גדולים, ותחשיב כבלתי אפשריים דברים שחייבים להתקיים, ותחשיב כמחויבים דברים בלתי אפשריים.	ולא אסתדלאל בג'מיע אלוג'וה מן טביעה' אלשי בעד כונה ופראגה וחצולה מסתקרא עלי אכמל חאלאתה עלי חאל ד'לך אלשי פי חאל חרכתה ללכון, ולא יסתדל מן חאלתה פי חאל חרכתה עלי חאלתה קבל אן יאכ'ד' פי אלחרכה, ומתי מא גלטת פי הד'א וטרדת אלאסתדלאל מן טביעה' אלשי אלחאצל באלפעל עלי טביעתה והו באלקוה חדת'ת לך שכוך עט'ימה ותמחלת ענדך אמור לאזם כונהא ולזמת ענדך אמור מסתחילה.
3	משל הנער היתום באי הבודד הנח, בהמשך למשל שהבאנו, שנולד אדם בעל טבע מוּלד שלם מאוד, ואמו מתה אחרי שהניקה אותו כמה חודשים, וגברים בלבד השלימו את חינוכו של היילוד הזה באי בודד, כך שגדל והשכיל ולמד כשמעולם לא ראה אישה ואף לא נקבה משאר בעלי החיים. שאל הוא אדם שהיה עמו: "כיצד באנו לידי מציאות, ובאיזה אופן נוצרנו?". ענה לו הנשאל: "כל אדם מאיתנו נוצר בבטן אדם ממיננו הדומה לנו, שהוא נקבה וצורתה כזו וכזו. בתוך הבטן גופו של אדם קטן, והוא נע וניזון וגדל לאט לאט כשהוא חי, עד שהוא מגיע לגודל כזה וכזה, ואז נפתח לו פתח בתחתית הגוף והוא בוקע ויוצא ממנו. הוא ממשיך לגדול לאחר מכן עד שהוא נעשה כפי שאתה רואה אותנו". בהכרח ישאל היילוד היתום: "אותו אחד מאיתנו, כאשר היה קטן בתוך הבטן כשהוא חי ונע וגדל, האם אכל ושתה ונשם מפיו ומאפו ועשה צרכיו?". וייענה לו: "לא".	פאפרץ' פי מא מת'לנא בה, אן אנסאנא כאמל אלפטרה ג'דא ולד ומאתת ואלדתה בעד אן ארצ'עתה אשהרא, ואנפרד אלרג'אל בתמאם תרביה' הד'א אלמולוד פי ג'זירה מנקטעה, אלי אן כבר ועקל ועלם והו לם יר קט אמראה ולא אנת'י מן אנאת' סאיר אלחיואן, פסאל וקאל לרג'ל ממן מעה כיף וג'דנא ועלי אי חאל תכונא, פאג'אבה אלמסוול אן כל שכ'ץ מנא אנמא תכון פי בטן שכ'ץ מן נוענא מת'לנא הו אנת'י בצורה' כד'א, ואן אלשכ'ץ מנא כאן צגיר אלג'סם פי דאכ'ל אלבטן יתחרך ויגתד'י וינמי קלילא קלילא והו חי חתי ינתהי חדא כד'א מן אלעט'ם, פינפתח לה באב פי אספל אלג'סם יברז מנה ויכ'רג', ולא יזאל ינמי בעד ד'לך אלי אן יציר כמא תראנא. פד'לך אלמולוד אליתים יסאל צ'רורה ויקול, פהד'א אלואחד מנא ענד מא כאן צגירא פי אלבטן והו חי מתחרך ינמי, הל כאן יאכל וישרב ויתנפס מן פיה ואנפה ויתגוט, פיקאל לה לא,
4	הוא בוודאי יזדרז להכחיש זאת, וכהוכחה שכל הדברים האמיתיים האלה בלתי אפשריים יבנה ראיות מן המצוי השלם היציב, ויאמר: א) "כל אדם מאיתנו, אם תינטל ממנו הנשימה למשך כמה דקות – ימות, ותנועותיו תיפסקנה; איך אם כן ניתן להעלות על הדעת שאדם מאיתנו יהיה בתוך כלי קיבול אטום העוטף אותו בתוך גוף במשך כמה חודשים כשהוא חי ונע? הרי אילו בלע מישהו מאיתנו ציפור, הציפור הזאת היתה מתה מיד בהגיעה לקיבה, על אחת כמה וכמה בבטן התחתונה. ב) וכל אדם מאיתנו, אם לא יאכל בפיו ולא ישתה מים, אין ספק שימות תוך ימים ספורים, ואיך אם כן יישאר אדם בחיים במשך חודשים בלי אכילה ושתייה? ג) וכל אדם מאיתנו, אם ייזון מבלי להוציא צרכים ימות בייסורים גדולים תוך ימים ספורים, ואיך אם כן יתקיים הוא במשך חודשים מבלי להוציא צרכים? ד) ואילו ניקבה בטנו של אדם מאיתנו היה מת תוך ימים ספורים, וכיצד ניתן לטעון שטבורו של העובר הזה היה פתוח? ה) וכיצד זה, כמו שאתם טוענים, אין הוא פותח את עיניו ולא פושט את כפיו ולא מותח את רגליו כשכל אבריו שלמים ואין בהם פגע?". וכך הוא ממשיך בכל ההיקש הזה ומסיק שלא ייתכן בשום אופן שהאדם ייווצר בצורה הזאת.	פהו בלא שך יבאדר לתכד'יב הד'א, ויקים אלברהאן עלי ג'מיע הד'ה אלאמור אלחקיקיה באנהא ממתנעה באסתדלאלה באלמוג'וד אלכאמל אלמסתקר, ויקול, כל שכ'ץ מנא אד'א מסך ענה אלנפס בעץ' סאעה מאת ותעטלת חרכאתה, פכיף יתצור אן יכון שכ'ץ מנא פי דאכ'ל ועא ספיק מחיט בה פי דאכ'ל ג'וף מדה' אשהר והו חי מתחרך ולו אבתלע אחדנא עצפורא למאת ד'לך אלעצפור לחינה ענד חצולה פי אלמעדה פכיף פי אלבטן אלאספל, וכל שכ'ץ מנא אן לם יאכל אלטעאם בפיה וישרב אלמא פפי איאם קלילה יהלך בלא שך, פכיף יבקי אלשכ'ץ חיא אשהרא דון אכל ושרב. וכל שכ'ץ מנא אן אגתד'י ולם יגט פפי איאם קלילה ימות באשד אלם, פכיף יקים הד'א אשהרא דון תגוט. ולו אנת'קב בטן אחדנא מאת בעד איאם, פכיף יזעם אן הד'א אלג'נין כאנת סרתה מפתוחה. וכיף לא יפתח עיניה ולא יבסט כפיה ולא ימד רג'ליה וג'מיע אעצ'איה סאלמה לא אפה בהא כמא זעמתם, והכד'א יטרד לה אלקיאס כלה אן אלאנסאן לא ימכן בוג'ה אן יתכון עלי הד'ה אלצורה.
5	הנמשל: אריסטו כנער היתום התבונן במשל הזה ובחן אותו, אתה המעיין, ותמצא שכך הוא בדיוק מצבנו ביחס לאריסטו. כי אנחנו, קהל ההולכים אחר משה רבינו ואברהם אבינו עליהם השלום, מאמינים שהעולם התהווה בצורה כזו וכזו, והתהווה דבר זה מדבר זה, ונברא דבר זה אחר דבר זה. ואריסטו מתחיל לסתור את דברינו ולהביא ראיות נגדנו מטבע המציאות היציב השלם שהגיע לפועל, שאנו מודים לו שלאחר שהתייצב והושלם אינו דומה כלל למצבו בעת ההתהוות, ושהוא נברא אחר העדר מוחלט. איזה טיעון תקף נגדנו מכל מה שהוא אמר? הטיעונים האלה מחייבים רק את מי שטוען שטבע המציאות היציב הנוכחי מורה על כך שהיא מחודשת, וכבר הודעתיך (ב,טז4) שאיני טוען זאת.	פתאמל הד'א אלמת'ל ואעתברה יא איהא אלנאט'ר, פתג'ד הד'ה חאלנא מע ארסטו סוא, לאנא נחן מעשר תבאע משה רבינו ואברהם אבינו עליהמא אלסלאם נעתקד אן אלעאלם כון עלי צורה' כד'א וכד'א, וכאן כד'א מן כד'א, וכ'לק כד'א בעד כד'א, פיאכ'ד' ארסטו ינאקצ'נא ויסתדל עלינא מן טביעה' אלוג'וד אלמסתקרה אלכאמלה אלחאצלה באלפעל, אלתי נקר לה נחן אנהא בעד אסתקרארהא וכמאלהא לא תשבה שיא ממא כאנת עליה פי חאל אלכון, ואנהא אוג'דת בעד אלעדם אלמחץ', ואי חג'ה תקום עלינא מן ג'מיע מא יקולה. ואנמא תלזם תלך אלחג'ג' למן ידעי אן טביעה' הד'א אלוג'וד אלמסתקרה תדל עלי כונה מחדת'א, וקד אעלמתך אני אנא לא אדעי ד'לך.
6	דחיית הראיה השנייה של אריסטו: החומר הראשון אשוב ואזכיר לך את עיקרי דרכיו ואראה לך כיצד שום דבר מהם אינו מחייב אותנו, מאחר שאנו טוענים שהאל ברא את העולם בכללותו אחר העדר, והיווה אותו עד שהגיע לשלמות כמו שאתה רואה אותו. הוא אמר שהחומר הראשון אינו מתהווה ולא כלה. והחל להביא לכך ראיות מן הדברים המתהווים והכלים, ולהבהיר שבלתי אפשרי שהוא התהווה. וזה נכון, כי אנחנו איננו טוענים שהחומר הראשון נוצר כמו היווצרות האדם מן הזרע, או כלה ככיליון האדם אל העפר. אלא אנו טוענים שהאל הביא אותו למציאות מן האין כשהוא במצבו לאחר שהובא למציאות, כוונתי לכך שממנו נוצר כל דבר וכל דבר שנוצר ממנו כלה אליו, ואין הוא קיים מופשט מצורה, וההתהוות והכיליון מגיעים בסופו של דבר אליו. התהוותו אינה כהיווצרות מה שנוצר ממנו, וכיליונו אינו ככיליון של מה שכלה אליו, אלא הוא מחודש, "בדע" ואם המחדש שלו יחפוץ, הוא יגרום לו להעדר מוחלט וגמור.	והאנא ארג'ע ואד'כר לך אצול טרקה ואריך כיף לא ילזמנא מנהא שי בוג'ה, אד' ודעואנא אן אלעאלם בג'מלתה אוג'דה אללה בעד עדם, וכונה אלי אן כמל כמא תראה. קאל, אן אלמאדה אלאולי לא כאינה ולא פאסדה. ואכ'ד' אן יסתדל עלי ד'לך מן אלאשיא אלכאינה אלפאסדה, ויבין אמתנאע כונהא, והד'א צחיח, לאנא נחן מא אדעינא אן אלמאדה אלאולי תכונת כתכון אלאנסאן מן אלמני, או תפסד כפסאד אלאנסאן ללתראב, בל אדעינא אן אללה אוג'דהא מן לא שי, והי עלי מא הי עליה בעד איג'אדהא, אעני כונהא יתכון מנהא כל שי, ויפסד להא כל מא תכון מנהא, ולא תוג'ד עאריה מן צורה, וענדהא ינתהי אלכון ואלפסאד, והי לא כאינה ככון מא יתכון מנהא, ולא פאסדה כפסאד מא יפסד אליהא, בל מבדעה, ואד'א שא מבדעהא עדמהא עדמא מחצ'א מטלקא.
7	דחיית הראיה הראשונה של אריסטו: נצחיות התנועה וכך בדיוק אנו אומרים לגבי התנועה. כי הוא הביא ראיה מטבע התנועה, שאינה מתהווה ולא כלה; והדבר נכון, כי אנו טוענים שלאחר הימצאות התנועה בטבעה היציב הזה, אין לדמיין שהתהווּתה הכוללת וכיליונה הכולל הם כהתהוות התנועות החלקיות המתהוות וככיליון התנועות החלקיות, והוא הדין לכל מה שמחייב טבע התנועה.	וכד'לך נקול פי אלחרכה סוא, לאנה אסתדל מן טביעה' אלחרכה אנהא גיר כאינה ולא פאסדה, ואלאמר צחיח, לאנא נדעי אנה בעד וג'וד אלחרכה עלי הד'ה אלטביעה אלתי הי מסתקרה עליהא לא יתכ'יל כונהא ופסאדהא כונא כליא ופסאדא כליא ככון אלחרכאת אלג'זייה אלכאינה וכפסאד אלחרכאת אלג'זייה, והו אלקיאס פי כל מא ילזם טביעה' אלחרכה.
8	דחיית הראיה השלישית של אריסטו: נצחיות הסיבוב וכן האמירה שלתנועה הסיבובית אין התחלה היא נכונה לאחר ההבאה למציאות של הגוף הכדורי הנע סיבובית, שאין להעלות על הדעת התחלה בתנועתו.	וכד'לך אלקול פי אלחרכה אלדוריה לא אבתדא להא הו צחיח בעד איג'אד אלג'סם אלכרי אלמתחרך דורא לא יתצור פי חרכתה אבתדא.
9	דחיית הראיה הרביעית של אריסטו: ניתוח אפשרות החידוש וכן אנו אומרים באשר לאפשרות הקודמת בהכרח לכל מה שנוצר, כי דבר זה מתחייב רק במציאות היציבה שלנו, שׁכּל מה שנוצר בה אינו נוצר אלא ממצוי כלשהו. אך הדבר המחודש "בדע" מהֶעדר – אין, לא בחושים ולא בשכל, דבר שניתן להצביע עליו, כך שתהיה לו לפני כן אפשרות.	וכד'לך נקול פי אלאמכאן אלד'י ילזם אן יתקדם כל מתכון, לאן הד'א אנמא ילזם פי הד'א אלמוג'וד אלמסתקר, אלד'י כל מא יתכון פיה אנמא יתכון מן מוג'וד מא. אמא אלשי אלמבתדע מן עדם פליס ת'ם שי משאר אליה לא פי אלחס ולא פי אלעקל פיתקדמה אמכאן.
10	ליטוש דחיית הראיה השלישית של אריסטו וכן אנו אומרים על כך שאין ניגוד בשמים. דבר זה נכון, אלא שאיננו טוענים שהשמים נוצרו כהיווצרות הסוס והדקל, ואיננו טוענים שהרכבם מחייב להם את הכיליון בשל הניגוד שבהם כמו הצמחים ובעלי החיים.	וכד'לך נקול איצ'א פי כון אלסמא לא תצ'אד פיהא, פאן הד'א צחיח, גיר אנא נחן מא אדעינא אן אלסמא תכונת כתכון אלפרס ואלנכ'לה, ולא אדעינא אן תרכיבהא יוג'ב להא אלפסאד כאלנבאת ואלחיואן מן אג'ל אלתצ'אד אלד'י פיהא.
11	חזרה מסכמת על הטיעון העיקרי הנקודה המרכזית היא מה שאמרנו, שמצבו של המצוי בזמן היותו שלם וגמור אינו מורה על מצבו לפני שלמותו.	ומלאך אלאמר הו מא ד'כרנאה, אן אלמוג'וד פי חאל כמאלה ותמאמה לא תדל חאלתה תלך עלי חאלתה קבל כמאלה.
12	הסבר לתיאור המקראי של הבריאה אין זה מוזר לדעתנו גם אם יאמר מישהו שהשמים התהוו לפני הארץ או הארץ לפני השמים, או שהשמים היו חסרי כוכבים, או שהתקיים מין זה של בעל חיים בלי מין אחר. הסבר א) כי כל זה בעת היווצרותו של המכלול הזה. כמו שבעת היווצרותו של בעל החיים, הלב שלו מתהווה לפני האשכים, כפי שאנו רואים בעינינו, והעורקים לפני העצמות, אף על פי שלאחר הגיעו לשלמות לא חסר בו אבר מכלל האברים שהאדם אינו יכול להתקיים בלעדיהם. יש צורך בכל זה גם אם נבין את הכתובים כפשטם ("כנגליהם"), הסבר ב) אף על פי שהדבר אינו כך, כמו שיתבאר כשארחיב בעניין (ב,ל).	ולא שניע עלינא איצ'א פי קול קאיל אנה כונת אלסמא קבל אלארץ' או אלארץ' קבל אלסמא, או כאנת אלסמא דון כואכב, או נוע חיואן דון נוע אכ'ר, אד' ד'לך כלה פי חאל תכון הד'ה אלג'מלה. כמא אן אלחיואן ענד תכוינה כאן אלקלב מנה קבל אלאנת'יין כמא ישאהד עיאנא, ואלערוק קבל אלעט'אם, ואן כאן בעד כמאלה לא יוג'ד פיה עצ'ו דון עצ'ו מן ג'מיע אלאעצ'א אלתי לא ימכן בקא אלשכ'ץ דונהא, הד'א כלה יחתאג' איצ'א אליה אן אכ'ד' אלנץ עלי ט'אהרה, ואן כאן ליס אלאמר כד'לך כמא סיבין אד'א אמענא פי אלקול.
13	סיכום מהלך הפרק ראוי לך לזכור את העניין הזה, כי הוא חומה גדולה שבניתי סביב התורה, המקיפה אותה ובולמת את אבניו של כל המשליך אליה. ואם יטען נגדנו אריסטו, כלומר המחזיק בדעתו, ויאמר: "כיוון שהמצוי הזה אינו מורה לנו, מכוח מה אתם יודעים שהוא התהווה ושהיה טבע אחר שהיווה אותו?" – נאמר: טענה זו אינה מחייבת אותנו במה שאנו מבקשים, כי איננו מבקשים כעת לקבוע שהעולם מחודש, אלא רק שאפשר שהוא מחודש, ושטענה זו אינה מופרכת על ידי ראיות מטבע המציאות שאיננו מכחישים אותו. וכיוון שהתבססה האפשרות לטעון כפי שביארנו, נחזור אחר כך (ב,יט ואילך) ונכריע לכיוון דעת החידוש.	פינבגי אן תתחפט' בהד'א אלמעני פאנה סור עט'ים בניתה חול אלשריעה מחיט בהא ימנע חג'ארה' כל ראם אליהא. פאן חאג'נא ארסטו אעני אלאכ'ד' בראיה וקאל, פאד' לא ידלנא הד'א אלמוג'וד, פבמא ד'א עלמתם אנתם אן הד'א מכון ואנה כאנת ת'ם טביעה אכ'רי כונתה. קלנא הד'א לא ילזמנא בחסב רומנא, לאנא לא נרום אלאן אן נת'בת אן אלעאלם מחדת' בל אלד'י נרומה הו אמכאן כונה מחדת'א, ולא יסתחיל הד'א אלדעוי באלאסתדלאל בטביעה' אלוג'וד אלתי לא ננאכר פיהא, פאד'א ת'בת אמכאן אלדעוי כמא בינא רג'ענא בעד ד'לך ורג'חנא ראי אלחדות'.
14	הקדמה לפרק הבא כל מה שנותר לו בנושא הזה הוא רק לטעון נגדנו שהיותו של העולם מחודש נמנע לא מתוך טבע המציאות אלא ממה שהשכל קובע ביחס לאלוה, והם שלושת האופנים שהזכרתי לעיל (ב,יד10-6), שהם מביאים מהם ראיות על קדמות העולם מצד האלוה. בפרק הבא אגלה לך באיזה אופן יש להטיל בהם ספק, כך שלא תתקיים מהם ראיה בשום אופן.	ולם יבק פי הד'א אלבאב אלא אן יאתינא באמתנאע כון אלעאלם מחדת'א ליס מן טביעה' אלוג'וד בל ממא יקצ'יה אלעקל פי חק אלאלאה, והי אלג'האת אלת'לאת' אלתי קד קדמת לך ד'כרהא, ואנהם יסתדלון בהא עלי קדם אלעאלם מן ג'הה' אלאלאה, והאנא אט'הר לך וג'ה אלתשכיך עליהא חתי לא יצח מנהא דליל בוג'ה פי פצל יאתי: