חלק ג, פרק יג

חלק ג, פרק יג

תכלית העולם נשגבת מבינת האדם

1	פתיחה רבות נבוכו דעות השלמים בחקירה מה היא תכליתה של מציאות זו. והריני להבהיר לך את חוסר התוחלת של חקירה זו לכל השיטות.	כת'יר(א) מא תחיר אד'האן אלכאמלין פי טלב גאיה' הד'א אלוג'וד מא הי, והאנא אבין סקוט הד'א אלטלב עלי כל מד'הב.
2	הקדמה: חקירת תכלית לעצם שלא נברא היא חסרת פשר הנחה א) ואומר: כל פועֵל הפועל בכוונה – יש בהכרח תכלית מסוימת לדבר שעשה, שבשבילה נעשה. דבר זה ברור ואינו נזקק להוכחה לפי העיון הפילוסופי. הנחה ב) כמו כן ברור שדבר שנעשה כך בכוונה, הוא מחודש לאחר שלא היה. הנחה ג) עוד ברור ומוסכם, שמחויב המציאות שלא נעדר מעולם ולא ייעדר – אינו נזקק לפועֵל; וכבר ביארנו זאת (ב,הנחות20). ומכיוון שאין הוא פעול, בטלה החקירה על תכליתו, ולכן אין לשאול: "מה תכלית קיומו של הבורא יתעלה?", מאחר שאין הוא דבר נברא.	פאקול כל פאעל יפעל בקצד פלא בד לד'לך אלשי אלד'י פעל מן גאיה' מא מן אג'להא פעל, והד'א בין לא יחתאג' אלי ברהאן בחסב אלנט'ר אלפלספי. וכד'לך הו בין איצ'א, אן אלשי אלד'י פעל בקצד הכד'א חאדת' בעד אן לם יכן. וממא הו בין איצ'א ומג'מע עליה, אן אלואג'ב אלוג'וד אלד'י מא עדם קט ולא יעדם לא יפתקר לפאעל וקד בינא ד'לך, ולכונה גיר מפעול סקט ענה טלב אלגאיה, פלד'לך לא יקאל מא גאיה' וג'וד אלבארי תע(א)לי אד' וליס הו שי(א) מכ'לוק(א),
3	התברר לפי הנחות אלה, שיש לחקור רק על תכליתו של כל מחודש שנעשה בכוונת בעל שכל, כלומר למה שיש לו יסוד "מבדא" שכלי, ועל כן הכרח לחפש מהי הסיבה התכליתית. ואילו דבר שאינו מחודש – אין לחקור מהי תכליתו, כמו שציינו (בפסקה הקודמת).	פקד באן בחסב הד'ה אלמקדמאת אן אלגאיה אנמא תטלב לכל חאדת' פעל בקצד ד'י עקל, אעני למא לה מבדא עקלי, פילזם צ'רורה אן יבחת' ען אלסבב אלגאיי מא הו, אמא אלשי אלגיר חאדת' פמא תטלב לה גאיה כמא ד'כרנא.
4	לאחר הקדמה זו, דע לך שאין מקום לחקור אחר תכלית למכלול המציאות – לא לדעתנו הדוגלים בחידוש העולם, ולא לדעתו של אריסטו (הדוגל) בקדמותו.	ובעד הד'א אלתמהיד פלתעלם, אנה לא וג'ה לטלב גאיה לג'מלה' אלוג'וד, לא עלי ראינא אלקאילין בחדת' אלעאלם ולא עלי ראי ארסטו פי אלקדם,
5	ביטול שאלת תכליתה האחרונה של המציאות לפי אריסטו זאת משום שלפי דעתו שהעולם קדום אין לחקור אחר תכלית אחרונה לאף חלק מחלקי העולם. כי לא ייתכן לפי דעתו לומר "מה תכלית קיום השמים, ולמה הם במידה זו ובמספר זה", ולא "למה החומר כך הוא", ולא "מה תכלית מין בעל חיים זה" או "צמח זה"; כי לדעתו הכול על דרך החיוב הנצחי שלא חדל ולא יחדל.	וד'לך אן בחסב ראיה פי קדם אלעאלם לא יטלב גאיה אכ'ירה לג'ז מן אג'זא אלעאלם, לאנה לא יסוג עלי ראיה אן יקאל מא גאיה' וג'וד אלסמא ולם כאנת בהד'א אלקדר והד'א אלעדד, ולא לם כאנת אלמאדה הכד'א, ולא מא גאיה' הד'א אלנוע מן אלחיואן או מן אלנבאת, אד' אלכל ענדה עלי ג'הה' אללזום אלאבדי אלד'י לם יזל ולא יזאל,
6	התכלית הפנימית הנחקרת על ידי חכמי הטבע ואף על פי שמדע הטבע מחפש אחר תכלית לכל מצוי טבעי, הרי אין זו התכלית האחרונה שאנו דנים בה בפרק זה. זאת משום שמתברר במדע הטבע שלכל מצוי טבעי יש בהכרח תכלית כלשהי; ושסיבה תכליתית זו, שהיא הנכבדה בארבע הסיבות, נסתרת ברוב המינים. אריסטו אומר תמיד במפורש שהטבע אינו עושה דבר לריק, כלומר שלכל פעולה טבעית יש בהכרח תכלית מסוימת (פוליטיקה א,8 1256ב; על השמים א,4). דוגמה א) אריסטו אמר במפורש שהצמחים נבראו בשביל בעלי החיים (פוליטיקה, שם). דוגמה ב) וכן ביאר לגבי חלק מן המצויים, שאחד (קיים) עבור אחר; ובפרט לגבי אברי בעלי החיים.	ואן כאן אלעלם אלטביעי יבחת' ען אלגאיה לכל מוג'וד טביעי לכן ליסת הי אלגאיה אלאכ'ירה אלתי כלאמנא פי הד'א אלפצל פיהא. וד'לך אנה [י]בין פי אלעלם אלטביעי אן לא בד לכל מוג'וד טביעי מן גאיה' מא, ואן הד'א אלסבב אלגאיי והו אשרף אלארבעה' אסבאב יכ'פי פי אכת'ר אלאנואע, וארסטו יצרח דאימא באן אלטביעה לא תפעל שיא עבת'א, יעני אן כל פעל טביעי לא בד לה מן גאיה' מא, וקד צרח ארסטו באן אלנבאת כ'לק מן אג'ל אלחיואן, וכד'לך בין פי בעץ' אלמוג'ודאת באן הד'א מן אג'ל ד'א ובכ'אצה פי אעצ'א אלחיואן.
7	הערות על המושג תכלית כחורג ממדעי הטבע יסוד אלוהי) דע שקיומה של תכלית זו בדברים הטבעיים הוביל את הפילוסופים בהכרח להאמין ביסוד "מבדא" אחר זולת הטבע, שהוא אשר מכנה אריסטו "יסוד שכלי" או "אלוהי" (אריסטו, מטפיזיקה ב,2), שהוא העושה דבר אחד בשביל דבר אחר. כוונה) ודע שאחת מן הראיות הגדולות ביותר לחידוש העולם, למי שיש לו יושרה, היא מה שמוכח לגבי המצויים בטבע, שלכל אחד מהם יש תכלית מסוימת, ושהיות דבר מסוים בשביל דבר אחר הוא ראיה על כוונת מכוון, ואין להעלות על הדעת כוונה אלא עם חידושו של מחדש.	ואעלם אן וג'וד הד'ה אלגאיה פי אלאמור אלטביעיה קאד אלפלאספה צ'רורה לאעתקאד מבדא אכ'ר גיר אלטביעה, הו אלד'י יסמיה ארסטו מבדא(א) עקלי(א) או אלאהי(א), הו אלד'י יפעל הד'א מן אג'ל הד'א. ואעלם אן מן אעט'ם אלאדלה עלי חדת' אלעאלם ענד מן לה נצפה הו מא יקום עליה אלברהאן פי אלמוג'ודאת אלטביעיה אן לכל שי מנהא גאיה' מא, ואן הד'א מן אג'ל (ה)[כ]ד'א, דליל(א) עלי קצד קאצד, ולא יתצור קצד אלא מע חדות' מחדת'.
8	ניתוח חקירת אריסטו: התכלית הראשונה של הפרט – השתלמות אשוב אל מטרת הפרק, והיא הדיון על התכלית, ואומַר: כלל) אריסטו הבהיר שבדברים הטבעיים הפועֵל והצורה והתכלית אחד הם, כלומר אחד מבחינת המין. דוגמה) כך למשל: צורתו של ראובן היא העושה את צורתו של שמעון בנו; והדבר שהיא עשתה הוא מתן צורה ממינהּ לחומרו של שמעון; ותכליתו של שמעון היא שתהיה בו צורה אנושית. וכך לדעתו בכל פרט מפרטי המינים בטבע הנזקקים להולדה, ששלוש הסיבות בהם הן ממין אחד. כל זה הוא התכלית הראשונה.	וארג'ע אלי גרץ' אלפצל והו אלכלאם פי אלגאיה, פאקול, קד בין ארסטו אן פי אלאמור אלטביעיה יכון אלפאעל ואלצורה ואלגאיה ואחד[ה](א), אעני ואחדא באלנוע, וד'לך אן צורה' זיד מת'לא הי אלפאעלה לצורה' שכ'ץ עמר אבנה, ואלשי אלד'י פעלת הו אעטא צורה מן נועהא למאדה' עמר, וגאיה' עמר אן תכון פיה צורה אנסאניה. והכד'א ענדה כל שכ'ץ מן אשכ'אץ אלאנואע אלטביעיה אלמחתאג'ה אלי תנאסל, פאן אלת'לאת'ה אסבאב פיהא מן נוע ואחד, והד'א כלה הו אלגאיה אלאולי.
9	התכלית האחרונה של המין – הקיום המושלם אשר לקיומה של תכלית אחרונה לכל מין – כל מי שדן על הטבע טוען שהדבר הכרחי, אבל קשה מאוד לדעת מה היא, כל שכן תכלית המציאות בכללה. מה שנראה מדברי אריסטו הוא שלדעתו התכלית האחרונה של מינים אלה היא התמדת ההתהוות והכיליון, שהיא הכרחית עבור המשכיות ההוויה בחומר זה שפרטיו אינם יכולים להתקיים לעד, ושיתהווה מהם מרב מה שייתכן שיתהווה, כלומר שיא השלמות האפשרית, כי הכוונה האחרונה היא ההגעה לשלמות.	אמא וג'וד גאיה אכ'ירה לכל נוע פיזעם כל מן תכלם פי אלטביעה אנה לא בד מנהא, לכן מערפתהא אמר עסיר ג'דא, פנאהיך גאיה' אלוג'וד באסרה. ואלד'י יבדו מן כלאם ארסטו, אן אלגאיה אלאכ'ירה ענדה להד'ה אלאנואע הו דואם אלכון ואלפסאד, אלד'י לא בד מנה מן אג'ל אסתמראר אלכון פי הד'ה אלמאדה אלתי לא ימכן בקא אשכ'אצהא, ואן יתכון מנהא גאיה' מא ימכן תכונה אעני אכמל מא ימכן, אד' אלקצד אלאכ'יר וצול אלכמאל.
10	גבול החקירה לפי אריסטו ברור שהדבר השלם ביותר שיכול להיות מן החומר הזה הוא האדם, ושהוא אחרון המורכבים האלה והשלם ביותר מביניהם; עד כדי כך שאם ייאמר שכל המצויים מתחת לגלגל הירח הם בשבילו, היה הדבר נכון מבחינה זו, כלומר שתנועת המשתנה נועדה להתהוות, כדי שיתממש השלם ביותר האפשרי. אריסטו אינו מחויב לשאול "מה תכלית קיום האדם", לפי שיטתו שהעולם קדום. כי לדעתו התכלית הראשונה של כל פרט מחודש היא שלמות אותה הצורה של המין. נמצא שכל פרט שנשלמו בו הפעולות הנובעות מאותה צורה – התממשה תכליתו בשלמות ועד תום. והתכלית האחרונה של המין היא התמדת צורה זו בהתמשכות תהליך ההתהוות והכיליון, כדי שלא תחדל הוויה שתבוקש בה השלמות הגדולה ביותר האפשרית. מסקנה) נמצא הדבר ברור שלפי שיטת הקדמות מתבטלת החקירה אחר התכלית האחרונה של המציאות בכללותה.	ובין הו אן אכמל מא ימכן וג'ודה מן הד'ה אלמאדה הו אלאנסאן, ואנה אכ'ר הד'ה אלמרכבאת ואכמלהא, פחתי אן קיל אן כל אלמוג'ודאת מן לדן פלך אלקמר מן אג'לה כאן ד'לך חקא בהד'ה אלג'הה, אעני בכון חרכה' אלמתגיר מן אג'ל אלכון לחצול אכמל מא ימכן. פליס ילזם ארסטו אן יסאל מא גאיה' וג'וד אלאנסאן בחסב מד'הבה פי אלקדם, אד' אלגאיה אלאולי ענדה לכל שכ'ץ חאדת' כמאל תלך אלצורה אלנועיה, פכל שכ'ץ כמלת פיה אלאפעאל אללאזמה ען תלך אלצורה פקד חצלת גאיתה עלי אלכמאל ואלתמאם, ואלגאיה אלאכ'ירה ללנוע דואם הד'ה אלצורה לאסתמראר אלכון ואלפסאד, חתי לא יברח כון יטלב בה אכמל מא ימכן. וכאן אלאמר בי[ן](נא) אן בחסב מד'הב אלקדם יסקט טלב אלגאיה אלאכ'ירה ללוג'וד באסרה.
11	התכלית לפי חידוש העולם: שתי מחשבות שגויות אמנם לפי דעתנו ושיטתנו שהעולם בכללותו מחודש לאחר ההעדר א) היה אפשר לחשוב ששאלה זו, כלומר החקירה אחר התכלית לכל המציאות הזאת, מחויבת. ב) וכן אפשר לחשוב שתכלית המציאות כולה היא קיומו של מין האדם בלבד, כדי שיעבוד את האל. ושכל מה שנעשה – נעשה רק בשבילו, עד שאפילו הגלגלים מסתובבים רק על מנת להועיל לו ולהביא למציאות את מה שהוא נצרך לו. ראיות לכאורה מהמקרא) כמה מפשטי "ט'אהר" ספרי הנביאים מסייעים מאוד למחשבה הזאת: "[כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים, יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ. לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ,] לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מה,יח); "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה – חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג,כה); "[הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם] וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת" (ישעיהו מ,כב). ואם הגלגלים הם בשביל האדם, על אחת כמה וכמה כל מיני בעלי החיים והצמחים.	פאמא בחסב ראינא ומד'הבנא פי חדות' אלעאלם באסרה בעד אלעדם פאנה קד יט'ן אן הד'א אלסואל לאזם, אעני טלב אלגאיה לכל הד'א אלוג'וד, וכד'לך יט'ן אן גאיה' אלוג'וד כלה וג'וד נוע אלאנסאן פקט ליעבד אללה, ואן כל מא פעל אנמא פעל מן אג'לה, חתי אן אלאפלאך אנמא תדור למנאפעה ולאיג'אד צ'רוריאתה, ובעץ' ט'ואהר כתב אלאנביא תסאעד הד'א אלט'ן כת'יר(א), לשבת יצרה, אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, וימתחם כאהל לשבת, ואד'א כאנת אלאפלאך מן אג'ל אלאנסאן פנאהיך סאיר אנואע אלחיואן ואלנבאת.
12	דחיית המחשבה שהאדם הוא תכלית היקום אם תחזור ותיבדק דעה זו, כמו שחובה על המשכילים לחזור ולבדוק את הדעות, יתברר הפגם שבה. שאלה) זאת משום שישאלו את מי שמאמין בכך: "(נדון ב)תכלית זו, שהיא מציאות האדם – האם הבורא יכול להביאו למציאות מבלי כל אותן הכנות, או שלא ייתכן שיבוא למציאות אלא אחריהן?". שאלה על תשובה אפשרית) ואם יאמר האומר שהדבר ייתכן, ושהאל יכול להביא את האדם למציאות מבלי השמים, לדוגמה, ישאלו: "אם כן, מה התועלת לו בכל אותם דברים שאינם התכלית בפני עצמם, אלא הם עבור דבר שקיומו ייתכן בלעדיהם כולם?".	והד'א אלראי אד'א תעקב כמא יג'ב עלי אלעקלא אן יתעקבוא אלארא תבין מא פיה מן אלדכ'ל, וד'לך באן יקאל למעתקד הד'א, הד'ה אלגאיה אלתי הי וג'וד אלאנסאן הל אלבארי קאדר אן יוג'דה דון הד'ה אלתוטיאת כלהא או לא ימכן אן יוג'ד אלא בעד הד'ה, פאן קאל קאיל אנה ימכן ואן אללה קאדר אן יוג'ד אלאנסאן דון סמא מת'לא, פיקאל פמא פאידתה פי הד'ה אלאשיא כלהא אלתי לם תכן הי אלגאיה בל הי מן אג'ל שי ימכן וג'וד ד'לך אלשי דון הד'ה כלהא,
13	הנחה: עבודת ה' – תכלית האדם) ואפילו היה הכול בשביל האדם, ותכלית האדם היא שיעבוד את האל, כמו שנאמר, שאלה) נותרת השאלה: מהי התכלית בעבודתו, והרי אין הוא יתעלה מוסיף שלמות בכך שיעבדו אותו כל ברואיו וישיגו אותו השגת אמת, ולא יחול בו חסרון אם לא יהיה אף מצוי מלבדו? שאלה על תשובה אפשרית) ואם ייאמר: "אין זה לשלמותו אלא לשלמותנו, כי זהו הטוב ביותר לנו, כלומר שלמותנו" – תתחייב אותה שאלה עצמה: "ומה תכלית מציאותנו בשלמות זו?". מסקנה) בהכרח יגיע לבסוף העניין במתן התכלית אל: "כך חפץ (האל)", או: "כך קבעה חכמתו". וזה הוא הנכון. ראיה מסידור התפילה) וכך תמצא שסידרו חכמי ישראל בתפילותיהם באומרם: "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך, כי מי יאמר לך מה תעשה, ואם יצדק מה יתן לך" (סדר התפילות נד, תפילת נעילה). הרי אמרו במפורש שאין תכלית אלא חפץ גרידא.	וחתי אד'א כאן אלכל מן אג'ל אלאנסאן, וגאיה' אלאנסאן כמא קיל אן יעבד אללה, פאלסואל באק, והו מא אלגאיה פי כונה יעבד והו תע(א)לי לא יזדאד כמאלא באן יעבדה כל מא כ'לק וידרכונה חק אלאדראך, ולא ילחקה נקץ באן לא יכון סואה מוג'וד[א] אצלא פאן קאל ליס ד'לך לכמאלה בל לכמאלנא לאן ד'לך הו אלאפצ'ל לנא והו כמאלנא, לזם אלסואל בעינה ומא גאיה' וג'ודנא בהד'א אלכמאל, פלא בד צ'רורה אן ינתהי אלאמר פי אעטא אלגאיה אלי כד'א שא (אללה), או כד'א אתקצ'ת חכמתה, והד'א הו אלצחיח. והכד'א תג'ד חכמי ישראל רתבוא פי צלואתהם פי קולהם, אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך. פקד צרחוא באן ליס ת'ם גאיה אלא מג'רד משיה.
14	סיכום) מכיוון שהדבר כך הוא, ושלאור האמונה בחידוש העולם אין לנו מנוס מלומר שייתכן שתימצא מציאות אחרת מן הנוכחית, על סיבותיה ומסובביה – יתחייב אבסורד במציאותם של כל הדברים שבאו למציאות מלבד האדם, שהם באו למציאות ללא תכלית כלל, בהינתן שהתכלית האחת המכוונת, שהיא האדם, ייתכן שתימצא מבלעדי כל אלה.	ואד'א כאן אלאמר הכד'א ומע אעתקאד אלחדת' לא בד אן נקול אנה ממכן אן יוג'ד כ'לאף הד'א אלמוג'וד אסבאבה ומסבבאתה, תלזם אלשנאעה פי וג'וד כל מא וג'ד גיר אלאנסאן אנה וג'ד ללא גאיה אצלא, אד' אלגאיה אלואחדה אלמקצודה והי אלאנסאן ימכן וג'ודה דון הד'ה כלהא.
15	הדעה הנכונה לפי חידוש העולם לפיכך הדעה הנכונה לדעתי בהתאם לאמונות התורה, ודבר זה עולה בקנה אחד עם הדעות העיוניות, היא דחיית 11ב) שאין להאמין לגבי כל המצויים שהם בשביל מציאות האדם, אלא גם כל שאר המצויים מכוונים לעצמם בלבד, ולא בשביל שום דבר אחר. דחיית 11א) וגם החקירה אחר תכלית במיני המצויים כולם תתבטל, אפילו לפי דעתנו שהעולם מחודש. עמדתנו) כי אנו אומרים: את כל חלקי העולם הביא האל למציאות ברצונו, מהם מכוונים לעצמם ומהם בשביל דבר אחר, שהוא המכוון לעצמו. וכמו שהוא חפץ שמין האדם יהיה מצוי, כך חפץ שיהיו הגלגלים האלה וכוכביהם מצויים, וכך חפץ שיהיו המלאכים מצויים. בכל מצוי הוא כיוון לעצם אותו מצוי דווקא. ומה שמציאותו לא תיתכן אלא אם יקדם לו דבר מה – הביא למציאות את הדבר ההוא תחילה, כהקדמת החישה לחשיבה.	פלד'לך אלראי אלצחיח ענדי בחסב אלאעתקאדאת אלשרעיה ויטאבק ד'לך אלארא אלנט'ריה, הו אן לא יעתקד פי אלמוג'ודאת כלהא אנהא מן אג'ל וג'וד אלאנסאן, בל תכון איצ'א סאיר אלמוג'ודאת כלהא מקצודה לד'אתהא לא מן אג'ל שי אכ'ר, ויסקט איצ'א טלב אלגאיה פי ג'מיע אנואע אלמוג'ודאת ולו בחסב ראינא פי חדות' אלעאלם, לאנא נקול ג'מיע אג'זא אלעאלם אוג'דהא באראדתה, מנהא מקצודה לד'אתהא ומנהא מן אג'ל שי אכ'ר, ד'לך אלאכ'ר מקצוד לד'אתה. וכמא שא אן יכון נוע אלאנסאן מוג'ודא כד'לך שא אן תכון הד'ה אלאפלאך וכואכבהא מוג'ודה, וכד'לך שא אן תכון אלמלאיכה מוג'ודה, וכל מוג'וד אנמא קצד בה ד'את ד'לך אלמוג'וד, ומא לא ימכן וג'ודה אלא בעד תקדמה שי אוג'ד ד'לך אלשי אולא כתקדם אלחס ללנטק,
16	פרשנות המקרא גם דעה זו נאמרה בספרי הנבואה. נאמר: "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ" (משלי טז,ד), ביאור א) ואפשר שהכינוי (="-הוּ") מוסב על הפָּעוּל. ביאור ב) ואם הוא מוסב על הפועֵל, תהיה פרשנותו: "תאויל" בגלל עצמותו יתעלה, כלומר רצונו, כי הוא עצמותו, כמו שהתבאר בחיבור זה (א,סט10; ב,יח11,8). מקור לביאור ב) וכבר ביארנו (א,סד2) שעצמותו יתעלה נקראת גם "כבודו", בדבריו "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג,יח). לפי זה דבריו כאן "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ" הם כמו דבריו: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיהו מג,ז). כלומר: כל מה שמיוחס לעשייתי, עשיתיו דווקא בשל רצוני ותו לא. דבריו "יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" הם כמו שביארתי לך, שיש מצויים שקיומם אינו אפשרי אלא לאחר קיומו של דבר אחר. לכן אמר: יצרתי את הדבר הראשון ההוא, שהכרח היה להקדימו, כמו למשל החומר לכל דבר שהוא בעל חומר, ולאחר מכן עשיתי בדבר הקודם ההוא, או אחריו, מה שהיתה כוונתי להביא למציאות. ואין שום דבר מלבד רצון גרידא.	וקד קיל הד'א אלראי איצ'א פי אלכתב אלנבויה, קאל כל פעל י"י למענהו, קד יכון הד'א אלצ'מיר ראג'ע(א) עלי אלמפעול, ואן כאן הו ראג'ע(א) עלי אלפאעל פיכון תאוילה מן אג'ל ד'אתה תע(א)לי, יעני אראדתה אד' הי ד'אתה כמא בין פי הד'ה אלמקאלה, וקד בינא אן ד'אתה תע(א)לי תסמי איצ'א כבודו פי קולה הראני נא את כבודך, פיכון קולה הנא כל פעל י"י למענהו מת'ל קולה כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, יקול אן כל מא ינסב אלי פעל[י](ה) אנמא פעלתה מן אג'ל אראדתי לא גיר, וקולה יצרתיו אף עשיתיו הו מא בינת לך אן ת'ם מוג'ודאת לא יצח וג'ודהא אלא בעד וג'וד שי אכ'ר, פקאל אני אבדעת ד'לך אלשי אלאול אלד'י לא בד מן תקדמה כאלמאדה מת'לא לכל מא הו ד'ו מאדה, ת'ם צנעת פי ד'לך אלשי אלמתקדם או בעדה מא כאן קצדי איג'אדה, וליס ת'ם גיר מג'רד אראדה.
17	כשתתבונן באותו ספר המורה דרך לכל המבקש הוראת דרך אל האמת, ולכן נקרא "תורה", יתברר לך עניין זה שאנו הולכים בדרכו, מתחילת מעשה בראשית עד סופו (של מעשה בראשית): הוא לא אמר במפורש לגבי שום דבר ממנו שהוא בשביל דבר אחר, אלא ציין על כל אחד ואחד מחלקי העולם שהוא הביאו למציאות ושמציאותו התאימה למכוון, המונח טוב) וזוהי משמעות דבריו: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" (בראשית א: ד,י,יב,יח,כ,כה). כי ידוע לך מה שביארנו (א,כו1 ועוד) בנוגע לדבריהם (של חז"ל) "דברה תורה כלשון בני אדם", וה"טוב" אצלנו הוא ביטוי המתייחס למה שמתאים לכוונתנו. ועל המכלול אמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א,לא). כי הוא חידש כל מחודש בהתאם לכוונה ולא ישתבש כלל, וזו הכוונה ב"מְאֹד". כי יש שדבר הוא טוב ומתאים לכוונתנו לזמן מסוים, ולאחר מכן הוא מכזיב את המטרה. על כן סיפר שכל הדברים האלה שנעשו, היו בהתאם למטרתו ולכוונתו והם מתמידים וממשיכים כפי מה שכיוון לגביהם.	ואד'א תאמלת ד'לך אלכתאב אלהאדי לכל מהתד נחו צואב ולד'לך סמי תורה, באן לך הד'א אלמעני אלד'י נחום חומה מן אול מעשה בראשית אלי אכ'רה, וד'לך אנה לם יצרח בוג'ה פי שי מנהא אנה מן אג'ל שי אכ'ר, אלא כל ג'ז וג'ז מן אג'זא אלעאלם ד'כר אנה אוג'דה ואן כאן וג'וד ד'לך ופק אלקצד, והד'א הו מעני קולה וירא אלהים כי טוב, לאן קד עלמת מא בינאה פי קולהם דברה תורה כלשון בני אדם. ואלטוב ענדנא עבארה עמא ואפק קצדנא, וען אלג'מלה קאל וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, פאנה חדת' כל חאדת' ופק אלקצד ולא יכ'תל אצלא והו קולה מאד, לאנה קד יכון אלשי טוב וופק אלקצד מנא חינא מא ת'ם יכ'יב פיה אלגרץ', פאכ'בר אן כל הד'ה אלמצנועאת ג'את ופק גרצ'ה וקצדה ולם תברח מסתמרה עלי חסב מא קצד בהא.
18	דחיית הבנה מוטעית של תפקיד הכוכבים כוכבים) אל יטעוך דבריו על הכוכבים "לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ, וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה" (שם,יז-יח) ותחשוב שמשמעותם היא: כדי שהם יעשו זאת. אלא זו הודעה על טבעם, שכך חפץ לבוראם, כלומר מאירים ומנהיגים. כמו שאמר על אדם: "וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם [וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ]" (שם,כו), שאין משמעותו שהוא נברא בשביל זאת, אלא זו הודעה על טבעו שהוא יתעלה טבע בו. צמחים) אשר לדבריו על הצמחים, שהם ניתנו לאדם ולשאר בעלי החיים – על דבר זה דיברו במפורש (פסקה 6) אריסטו ואחרים, והוא ברור, שהצמחים לא הובאו למציאות אלא בשביל בעלי החיים, כי יש להם הכרח במזון. כוכבים) ולא כן הכוכבים, כוונתי שאין הם בשבילנו כדי שטובם יגיע אלינו. כי מה שנאמר "להאיר ולמשול" הוא, כמו שביארנו, הודעה על התועלת המגיעה מהם, השופעת על העולם השפל באופן שביארתי לך (ב,יא-יב) על טבע שפיעת הטוב התמידית מִדבר אל דבר. מבחינתו של מי שמקבל את הטוב הזה המגיע תמידית, הרי זה כאילו אותו מוטב הוא תכליתו של מי שהשפיע עליו את טובו ונדיבותו. כמו שיחשוב אדם מאנשי המדינה שתכליתו של המלך היא לשמור על ביתו בלילה מן הגנבים. ודבר זה נכון במובן מסוים, כי כשביתו נשמר והוא זוכה לתועלת הזאת מן המלך, נעשה הדבר דומה לכך שתכליתו של המלך היא שמירת ביתו של אדם זה. סיכום) בהתאם לעניין זה עליך לפרש "שרח" כל פסוק שתמצא את פשטו מורה שדבר נעלה נעשה בשביל מה שתחתיו – שמשמעותו היא שדבר זה מחויב מטבעו. ותתחייב להאמין שכל המציאות הזאת מכוונת ממנו יתעלה בהתאם לרצונו, ואל תבקש לכך טעם או כל תכלית אחרת. כמו שלא תבקש תכלית לקיומו יתעלה, כך לא תבקש תכלית לרצונו שעל פיו חידש כל מה שחידש ויחודש כפי שהוא.	ולא יגלטך קולה פי אלכואכב להאיר על הארץ ולמש[ו]ל ביום ובלילה ותט'ן אן מענאה מן אג'ל אן תפעל הד'א, בל הו אכ'באר בטביעתהא אלתי שא אן יכ'לקהא כד'לך אעני מצ'יה מדברה, כקולה פי אדם ו[י]רדו בדגת הים ו[כ](ג)ו' אלד'י ליס מענאה אנה כ'לק מן אג'ל ד'א, בל אכ'באר בטביעתה אלתי טבעה תע(א)לי עליהא. אמא קולה פי אלנבאת אנה קד בד'לה ללאדמי(ין) וסאיר אלחיואן פקד צרח בד'לך ארסטו וגירה והו ט'אהר, אן אלנבאת אנמא וג'ד מן אג'ל אלחיואן אד' לא בד לה מן אלאגתד'א, וליסת כד'לך אלכואכב, אעני אנהא ליסת מן אג'לנא למא יצלנא כ'ירהא, לאן קולה להאיר ולמש[ו]ל הו כמא בינא אכ'באר באלמנפעה אלואצלה מנהא אלפאיצ'ה עלי אלספל עלי מא בינת לך מן טביעה' אפאצ'ה' אלכ'יר דאימא מן שי עלי שי, וד'לך אלכ'יר אלואצל אבדא הו פי חק אלד'י וצל אליה כאן הד'א אלמפצ'ל עליה הו גאיה' אלד'י אפאץ' עליה כ'ירה וג'ודה, כמת'ל מא יט'ן שכ'ץ מן אהל אלמדינה אן גאיה' אלסלטאן אן יחרס דארה באלליל מן אללצוץ, וד'לך צחיח בוג'ה מא, לאנה למא אנחרסת דארה וחצלת לה הד'ה אלפאידה מן אג'ל אלסלטאן צאר אלאמר ישבה כון גאיה' אלסלטאן חראסה' דאר הד'א, ובחסב הד'א אלמעני ינבגי אן (נ)[ת]שרח כל נץ (נ)[ת]ג'ד ט'אהרה ידל עלי כון שי רפיע ג'על מן אג'ל מא דונה, מענאה לזום ד'לך ען טביעתה, ו(נ)[ת]לתזם אעתקאד(א) אן הד'א אלוג'וד כלה מקצוד מנה תע(א)לי בחסב אראדתה, ולא (נ)[ת]טלב לד'לך עלה ולא גאיה אכ'רי בוג'ה, כמא לא (נ)[ת]טלב גאיה' וג'ודה תע(א)לי כד'לך לא (נ)[ת]טלב גאיה' אראדתה אלתי בחסבהא חדת' כל מא חדת' ויחדת' עלי מא הו עליה.
19	הגלגלים והמלאכים לא נבראו בשביל האדם אל תטעה בנפשך לחשוב שהגלגלים והמלאכים לא נוצרו אלא בשבילנו. הרי כבר התבאר לנו ערכנו: "הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי [וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ]" (ישעיהו מ,טו). התבונן־נא בעצמך "ג'והר" ובעצמם של הגלגלים והכוכבים והשכלים הנבדלים ותתברר לך האמת, ותדע שהאדם הוא השלם ביותר והנכבד ביותר ממה שהתהווה מן החומר הזה (=התחתון) ותו לא, ושאם נשווה את מציאותו למציאות הגלגלים, כל שכן למציאות הנבדלים, הרי הוא פחות ערך מאוד מאוד.	פלא תגלט פי נפסך ותט'ן אן אלאפלאך ואלמלאיכה אנמא וג'דת מן אג'לנא, פקד בין לנא קדרנא הן גוים כמר מדלי, פאעתבר ג'והרך וג'והר אלאפלאך ואלכואכב ואלעקול אלמפארקה יבין לך אלחק, ותעלם אן אלאנסאן אכמל ואשרף מא תכון מן הד'ה אלמאדה לא גיר, ואנה אד'א אצ'יף וג'ודה לוג'וד אלאפלאך נאהיך לוג'וד אלמפארקה כאן חקירא ג'דא ג'דא,
20	אמר (אליפז התימני): "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין, וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה. אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם" (איוב ד,יח-יט). ודע ש"עֲבָדָיו" האמורים בפסוק זה אינם בשום אופן ממין האדם, והראיה על כך היא דבריו "אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם", אלא "עֲבָדָיו" הנזכרים בפסוק זה הם המלאכים. וכן "מַלְאָכָיו" שרמז עליהם בפסוק זה הם בלי ספק הגלגלים. מקבילה) אליפז עצמו ביאר את העניין הזה וחזר עליו בנאומו השני בלשון אחר, ואמר: "הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין, וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו. אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה" (שם טו,טו-טז). הקבלה למערכת השמים) הרי התברר ש"קְדֹשָׁו" הם "עֲבָדָיו" ושאין הם ממין האדם; ש"מַלְאָכָיו" שרמז אליהם באותו פסוק הם "שָׁמַיִם"; ושמשמעות "תָּהֳלָה" היא המשמעות של "לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו", כלומר שהם בעלי חומר, ואף על פי שהם בעלי החומר הזך ביותר ובעלי האור והזוהר הבוהקים ביותר, הרי ביחס לשכלים הנבדלים הם עכורים, חשוכים ולא זכים. אשר לדבריו על המלאכים "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין" – משמעותם היא שאין להם מציאות איתנה, שכן הם פעולים, לפי דעתנו; ואפילו לפי דעת הדוגלים בקדמות, הם עלולים, כך שחלקם במציאות אינו איתן ומבוסס ביחס אליו יתעלה, מחויב המציאות במוחלט. הקבלה לאדם) דבריו "אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח" הם כדבריו "אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר", כאילו אמר: אף הנתעב הנאלח, האדם, שהעיוות מתערב ומתפשט בכל חלקיו, כוונתי לחיבור להעדר. "עַוְלָה" היא עיוות: "[יֻחַן רָשָׁע בַּל לָמַד צֶדֶק] בְּאֶרֶץ נְכֹחוֹת יְעַוֵּל" (ישעיהו כו,י). דבריו "אִישׁ" הם כאילו אמר "אדם", כי יש שהמין האנושי נקרא "איש": "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת" (שמות כא,יב).	קאל הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה אף ש[ו]כני בתי ח[ו]מר אשר בעפר יסודם. ואעלם אן עבדיו אלמקול פי הד'א אלפסוק ליסוא הם מן נוע אלאנסאן בוג'ה, דליל ד'לך קולה אף ש[ו]כני בתי ח[ו]מר אשר בעפר יסודם, בל עבדיו אלמד'כור[י](ו)ן פי הד'א אלפסוק הם אלמלאיכה, וכד'לך איצ'א מלאכיו אלד'ין אשאר עליהם פי הד'א אלפסוק הם אלאפלאך בלא שך, קד בין הד'א אלמעני בעינה וכררה אליפז נפסה פי אלקולה אלאכ'רי בנץ אכ'ר וקאל הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה, פקד תבין אן קדושיו הם עבדיו ואן ליס הם מן נוע אלאנסאן, ומלאכיו אלמשאר אליהם פי ד'לך אלפסוק הם שמים, ומעני תהלה הו מעני לא זכו בעיניו, אעני כונהא ד'את מאדה ועלי אנהא אצפי מאדה ואעט'מהא צ'יאא ונורא, פבאצ'אפתהא ללעקול אלמפארקה פהי כדרה מט'למה גיר צאפיה. ואמא קולה ען אלמלאיכה הן בעבדיו לא יאמין פמענאה אנה לא ות'אקה' וג'וד להם אד' הם מפעולון עלי ראינא. וחתי עלי ראי מן יקול באלקדם פהם מעלולון, פחט'הם פי אלוג'וד ליס באלות'יק ולא באלמתמכן באלאצ'אפה אליה תע(א)לי אלואג'ב אלוג'וד באלאטלאק. וקולה אף כי נתעב ונאלח הו כקולה אף ש[ו]כני בתי ח[ו]מר, כאנה יקול אף הנתעב (ו)הנאלח האדם אלד'י אלאעוג'אג' מכ'אלטה וסאר פי ג'מיע אג'זאיה אעני מקארנה' אלעדם. ועולה אלאעוג'אג', בארץ נכחות יעול. וקולה איש מת'ל קולה אדם, לאנה קד יסמי אלנוע אלאנסאני איש מכה איש ומת,
21	סיכום כך אפוא ראוי להאמין. כי אם ידע האדם את נפשו ולא יטעה בה, ויבין כל מצוי בהתאם לו, ימצא מרגוע ולא ישתבשו מחשבותיו בחקירה אחר תכלית מסוימת למה שאין לו אותה תכלית, או בחקירה אחר תכלית למה שאין לו תכלית פרט למציאותו התלויה בחפץ האלוהי, ואם תרצה אמור: בחכמה האלוהית.	פהכד'א ינבגי אן יעתקד. פאן אלאנסאן אד'א עלם נפסה ולם יגלט פיהא ופהם כל מוג'וד בחסבה, אסתראח ולא תתשוש אפכארה בטלב גאיה מא למא ליס לה תלך אלגאיה, או בטלב גאיה למא לא גאיה לה אלא וג'ודה אלמתעלק באלמשיה אלאלאהיה, ואן שית [פ]קל באלחכמה אלאלאהיה: