חלק ג, פרק יט

חלק ג, פרק יט

הדיון בידיעת האל – מתקופת הנביאים

1	פתיחה והצגת הטענה הנחה א: האל מושלם) אין ספק שמושכל ראשון הוא שמחויב שיימצאו לאל יתעלה כל השלמויות ויישללו ממנו כל החסרונות. הנחה ב: אי ידיעה היא חסרון) ובוודאי מושכל ראשון הוא שאי־ידיעה לגבי דבר כלשהו הוא חסרון, ושאין דבר שהוא יתעלה אינו יודע. טענת אי הידיעה) אבל מה שהביא את חלק מאנשי העיון, כמו שציינתי לך (ג,טז6-4), להעז פנים ולומר: "הוא יודע כך ואינו יודע כך", הוא שהם דמיינו שאין סדר במצבי בני האדם – כשרוב המצבים הללו אינם מצבים טבעיים בלבד אלא נובעים גם מהיותו של האדם בעל יכולת (=בחירה) ושיקול דעת.	לא שך אנה מעקול אול אן אללה תע(א)לי יג'ב אן תוג'ד לה כל אלכמאלאת ותנפי ענה כל אלנקאיץ, ויכאד אן יכון מעקולא אולא אן אלג'הל באי שי כאן נקץ, ואנה תע(א)לי לם יג'הל שיא. לכן אלד'י דעא בעץ' אהל אלנט'ר כמא ד'כרת לך אן יתג'אסר ויקול יעלם כד'א ולא יעלם כד'א הו מא תכ'ילה מן עדם אנתט'אם אחואל אשכ'אץ אלאנסאן, אלתי אכת'ר תלך אלאחואל ליסת אחואל(א) טביעיה פקט בל תאבעה איצ'א לכון אלאנסאן ד'א אסתטאעה ורויה.
2	כבר הנביאים אמרו שראיות הבורים להעדר ידיעת האלוה את מעשינו הן שרואים את הרשעים חיים בטובה וברווחה; ושדבר זה מביא את איש המעלה לחשוב שאין תועלת בכך שהוא מאמץ את הטוב או בסבל שהוא סופג מהתנגדותם של אחרים אליו.	וקד ד'כר אלאנביא אן אסתדלאל אלג'האל עלי עדם עלם אלאלאה באפעאלנא אנמא הו רויה' אהל אלשר פי נעמה ורכ'א, ואן הד'א דאע ללפאצ'ל אן יט'ן אן אעתמאדה (ל)[א]לכ'יר ומא תחמלה פי ד'לך מן אלמשקה למקאומה' אלגיר לה גיר מפיד.
3	תשובה א: נדרשת התבוננות מקיפה עד סוף המאורעות הנביא ציין שהוא העסיק בכך את מחשבתו, עד שהתברר לו שיש לראות את הדברים לפי אחריתם ולא לפי תחילתם. אסף) וכך הוא תיאר את סדרם של כל עניינים אלה: "וְאָמְרוּ: אֵיכָה יָדַע אֵל, וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן? הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים, וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל. אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי, וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי" (תהילים עג,יא-יג), וסוף דבריו: "וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת, עָמָל הוּא בְעֵינָי. עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל, אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם. אַךְ בַּחֲלָקוֹת [תָּשִׁית לָמוֹ, הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת.] אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע, [סָפוּ תַמּוּ מִן בַּלָּהוֹת]" (שם,טז-יט). מלאכי) את העניינים האלה עצמם אמר מלאכי: "חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם, אָמַר ה', [וַאֲמַרְתֶּם: מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ?] אֲמַרְתֶּם: שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים, וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת. וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים, [גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ.] אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' [אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. וְהָיוּ לִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת, לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה, וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ.] וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם [בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ]" (מלאכי ג,יג-יח).	ת'ם ד'כר אלנבי אנה אג'אל פכרה פי ד'לך אלי אן תבין לה אן אלאמור תנט'ר במאלהא לא באואילהא, והד'א הו וצפה פי נט'ם הד'ה אלמעאני כלהא, קאל ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי, ואכ'ר אלקול ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם אך בחלקות ו[כ](ג)ו' איך היו לשמה כרגע ו[כ](ג)ו'. והד'ה אלמעאני בעינהא קד ד'כרהא מלאכי, קאל חזקו עלי דבריכם אמר י"י ו[כ](ג)ו' אמרתם שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קד[ו]רנית מפני י"י צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים ו[כ](ג)ו' אז נדברו יראי י"י ו[כ](ג)ו' ושבתם וראיתם ו[כ](ג)ו'.
4	תשובה ב: ההתבוננות במציאות חושפת תבונה בכוונת מכוון ויודע דוד) גם דוד הבהיר עד כמה היתה דעה זו מפורסמת בזמנו, ושהיא הובילה לכך שאנשים תקפו ועשקו זה את זה, והחל להביא טיעונים לבטלותה של דעה זו ולהודיע שהוא יתעלה יודע כל זאת. הוא אמר: "אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ. וַיֹּאמְרוּ: לֹא יִרְאֶה יָּהּ, וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם, וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ. הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע? אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט?" (תהילים צד,ו-ט). הריני לבאר לך את משמעות הטיעון הזה, לאחר שאציין לך כיצד המתפרצים אל דברי הנביאים בלא שיקול דעת לא הבינו את הדברים האלה.	וקד בין איצ'א דוד שהרה' הד'א אלראי פי זמאנה ומא אוג'בה מן תעדי אלנאס וט'למהם בעצ'הם לבעץ', ואכ'ד' אן יחתג' עלי אבטאל ד'לך אלראי ואלאכ'באר באנה תע(א)לי יעלם ג'מיע ד'לך, קאל אלמנה וגר יהרגו ויתומים ירצחו ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט. והאנא אבין לך מעני הד'א אלאחתג'אג' בעד אן אד'כר לך סו פהם אלמתהאפתין לכלאם אלאנביא להד'א אלכלאם,
5	הקושיה) לפני שנים אמרו לי אנשים מן הרופאים נכבדי אומתנו, כפליאה על דברי דוד, כך: "היה מתחייב מן ההיקש שלו, שבורא הפה יאכל, ושבורא הריאה יצעק, וכן שאר האברים!". הכשל בקושיה) התבונן נא, אתה המעיין בחיבורי זה, כמה רחקו מן האמת בהבנת הטיעון הזה. ושמע פירושו:	קאל לי מנד' סנין אשכ'אץ מן נבלא מלתנא אלאטבא עלי ג'הה' אלתעג'ב מנהם מן קול דוד, קאלוא הכד'א, כאן ילזם עלי קיאסה הד'א אן כ'אלק אלפם יאכל וכ'אלק אלריה יציח והכד'א סאיר אלאעצ'א. פתאמל יא איהא אלנאט'ר פי מקאלתי הד'ה כם בעדוא ען אלצואב פי פהם הד'ה אלחג'ה. ואסמע מענאהא,
6	הנחה: יצירה דורשת המשׂגה) ברור שכל מי שעושה כלי כלשהו – לולא היה תופס "תצור" מה שעושים בכלי זה, לא היה יכול לעשות לו כלי. כך למשל: לולא היה הנַפָּח תופס את עניין התפירה ומבין אותו – לא היה עושה את המחט בתבנית זו, שרק באמצעותה אפשר לתפור. וכן שאר הכלים. ומכיוון שטען מי שטען מן הפילוסופים שהאל אינו משיג את הפרטים האלה, משום שהם ממושאי ההשגה של החושים, ושהוא יתעלה אינו משיג בחוש אלא בהשגה שכלית – הביא נגדם טיעון מקיום החושים, ואמר: מסקנה א: העולם מתוכנן) אם עניין השגת הראייה נעלם ממנו, ואיננו יודע אותו – כיצד הביא למציאות את הכלי הזה, המיועד להשגה בראייה? האם אתה סבור שבמקרה אירע שנוצרה לחות זכה מסוימת (=קרנית) ותחתיה לחות אחרת (=קשתית), ותחתיה שכבה מסוימת שאירע שניקב בה נקב (=אישון), ומול אותו נקב באה שכבה זכה נוקשה (=עדשה) – בקיצור: הליחוֹת של העין, והשכבות שבה, ועצביה, עם כל השכלול הידוע בהם, וכולם מכוונים לתכלית של פעולה זו – היעלה על דעתו של בר דעת שדבר זה אירע במקרה? לא, אלא הוא בכוונה מן הטבע בהכרח, כמו שביאר כל רופא וכל פילוסוף. והרי הטבע אינו בעל שכל ויכולת הנהגה, וזה מוסכם על כל הפילוסופים. מסקנה ב: היסוד שכלי) אלא הנהגת אומן זו נובעת לדעת הפילוסופים מיסוד "מבדא" שכלי, ולדעתנו היא פעולתו של בעל שׂכל, שהוא אשר הטביע את הכוחות האלה בכל מה שנמצא בו כוח טבעי. אם אותו שכל אינו משיג את העניין הזה ואינו מכיר אותו, כיצד הביא למציאות – או התממש ממנו, לפי אותה דעה (של הפילוסופים) – טבע המכוון לאותה מטרה שאין לו ידיעה בה? הרי שבצדק קרא להם "בֹּעֲרִים" ו"כְסִילִים" (שם,ח).	בין הו אן כל פאעל אלה מן אלאלאת לולא אן אלפעל אלד'י יפעל בתלך אלאלה מתצור ענדה למא אמכנה עמל אלה לה, ומת'אל ד'לך אנה לו לם יתצור אלחדאד מעני אלכ'יאטה ופהמה למא עמל אלאברה עלי הד'א אלשכל אלד'י לא תתם אלכ'יאטה אלא בה, והכד'א סאיר אלאלאת, פלמא זעם מן זעם מן אלפלאספה אן אללה לא ידרך הד'ה אלשכ'ציאת לכונהא מן מדרכאת אלחואס והו תע(א)לי לא ידרך בחאסה בל אדראכא עקליא [פ]אחתג' עליהם בוג'וד אלחואס וקאל, פאד'א כאן מעני אדראך אלבצר כ'פיא ענה לא יעלמה כיף אוג'ד הד'ה אלאלה אלמהיאה ללאדראך אלבצרי, אתרי באלאתפאק וקע אן (ת)חדת'[ת] רטובה' מא צאפיה ודונהא רטובה אכ'רי כד'לך ודונהא טבקה' מא אתפק אן אנת'קבת פיהא ת'קבה וג'את אמאם תלך אלת'קבה טבקה צאפיה צלבה, ובאלג'מלה רטובאת אלעין וטבקאתהא ואעצאבהא אלתי הי מן אלאחכאם עלי מא קד עלם, וכלהא מקצוד בהא גאיה' הד'א אלפעל, איתצור עאקל אן הד'א וקע כיף אתפק, לא, בל הו בקצד מן אלטביעה צ'רורה כמא בין כל טביב וכל פילסוף, וליסת אלטביעה ד'את עקל ותדביר והד'א באג'מאע מן אלפלאספה בל הד'א אלתדביר אלמהני צאדר עלי ראי אלפלאספה ען מבדא עקלי, והו מן פעל ד'י עקל פי ראינא, והו אלד'י טבע הד'ה אלקוי פי כל מא תוג'ד פיה קוה טביעיה. פאד'א כאן ד'לך אלעקל לא ידרך הד'א אלמעני ולא יערפה פכיף אוג'ד, או חצלת ענה עלי ד'לך אלראי טביעה תקצד נחו הד'א אלגרץ' אלד'י לא עלם לה בה, ובאלחקיקה סמאהם בוערים וכסילים.
7	מקור הכשל) אחר כך החל להבהיר שדבר זה הוא חסרון בהשגתנו; ושהאל יתהדר ויתרומם, שהעניק לנו את השכל הזה שבאמצעותו אנו משיגים, ובשל קוצר יכולתנו להשיג את אמיתתו יתעלה נוצרו לנו הכשלים הגדולים האלה – הוא יתעלה יודע את חסרוננו זה, ושאין לשים לב להתפרצות שמחייבת מחשבתנו זו המוגבלת. הוא אמר: "הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת. ה' יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל" (שם,י-יא).	ת'ם אכ'ד' אן יבין אן ד'לך נקץ פי אדראכנא, ואן אללה עז וג'ל אלד'י והבנא הד'א אלעקל אלד'י בה נדרך, ומן אג'ל קצורנא ען אדראך חקיקתה תע(א)לי חדת'ת לנא הד'ה אלשבה אלעט'ימה, קד עלם תע(א)לי ד'לך אלנקץ מנא, ואן פכרתנא הד'ה אלמקצרה לא ילתפת אלי מא אוג'בתה מן אלתהאפת, קאל המלמד אדם דעת י"י יודע מחשבות אדם כי המה הבל.
8	המחשבה שהאל אינו יודע היא עתיקה כל מטרתי בפרק זה היא להבהיר שזהו עיון קדום מאוד, כוונתי למה שנראה לבורים שהשגת האלוה נעדרת משום שמצבי בני האדם, האפשריים בטבעם, אינם סדורים. א) נאמר: "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה'" (מלכים־ב יז,ט), ונאמר במדרש: "מה אמרו? אמרו: העמוד הזה אינו רואה ואינו שומע ואינו מדבר". הכוונה בכך היא שהם דמיינו שהאל אינו משיג את המצבים האלה ואין מגיע ממנו לנביאים לא ציווי ולא איסור. וטעם כל זה והראיה לו לדעתם, שמצבי בני האדם אינם נוהגים כפי מה שכל אדם מבינינו סבור שכך ראוי שיהיו. ב) ומכיוון שהם ראו שאין הדברים כפי שהם רוצים, אמרו: "אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ [עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ]" (יחזקאל ח,יב). ג) ואמר צפניה על אלה: "הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם: לֹא יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ" (צפניה א,יב).	וגרצ'י כלה בהד'א אלפצל אן אבין אן הד'א נט'ר קדים ג'דא, אעני מא וקע ללג'האל מן עדם אדראך אלאלאה מן אג'ל כון אחואל אשכ'אץ אלאנסאן אלממכנה בטביעתהא גיר מנתט'מה, קאל ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על י"י, ופי אלמדרש מה אמרו אמרו העמוד הזה אינו רואה ואינו שומע ואינו מדבר, ירידון בד'לך תכ'ילהם אן אללה גיר מדרך הד'ה אלאחואל ולא יצל מנה אמר ולא נהי ללאנביא, ועלה' ד'לך כלה ודלילה ענדהם כון אחואל אלאשכ'אץ אלאנסאניה לא תג'רי בחסב מא ירי כל שכ'ץ מנא אן הכד'א ינבגי אן תכון, פאד'א ראוא אן ליסת אלאמור כמא ירידון קאלוא אין י"י רואה אותנו. וקאל צפניה ען האולא האמרים בלבבם לא ייטיב י"י ולא ירע.
9	הכנה לפרק הבא אשר למה שראוי לומר על ידיעתו יתעלה את כל הדברים – עוד אספר לך את דעתי על כך (ג,כ4 ואילך), לאחר שאודיעך את הדברים המוסכמים שאף בר דעת אינו יכול לחלוק על משהו מהם (ג,כ1).	ואמא מא ינבגי אן יקאל פי עלמה תע(א)לי באלאמור כלהא פסאכ'ברך בראיי פי ד'לך בעד אן אעלמך באלאמור אלמג'מע עליהא אלתי לא ימכן ד'[ו](א) עקל אן יכ'אלף פי שי מנהא: