חלק ג, פרק כב

חלק ג, פרק כב

איוב: סיפור הפתיחה וזהות השטן

1	פתיחה פרשת איוב הנפלאה "גריב" והמופלאה "עג'יב" הוא מסוג הדברים שאנו עוסקים בו. כוונתי שהוא משל שנועד להבהרת דעות בני האדם על ההשגחה.	קצה' איוב אלגריבה אלעג'יבה הי מן קביל מא נחן פיה, אעני אנה מת'ל לתביין ארא אלנאס פי אלענאיה.
2	המשל וחשיבותו ידועים לך דבריהם המפורשים (של חז"ל), ואמירת אחד מהם: א: משל) "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה" (בבלי בבא בתרא טו,א). ב: מציאות מסופקת) ומי שטען שהוא היה ונברא ושהוא מעשה שהיה – לא ידע לא מתי התרחש ולא היכן. אלא יש מן החכמים מי שאמר שהוא היה בימי האבות, ויש שאמר שהוא היה בימי משה, ויש שאמר שהוא היה בימי דוד, ויש שאמר שהוא מעולי בבל (שם טו,א-ב). דבר זה מחזק את דברי האומר שהוא לא היה ולא נברא.	וקד עלמת תצריחהם וקול בעצ'הם איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה, ואלד'י זעם אנה היה ונברא ואנהא קצה ג'רת לם יעלם לה לא זמא[ן](נא) ולא מכא[ן](נא), אלא בעץ' אלחכמים יקול אנה כאן בימי האבות, ובעצ'הם קאל אנה כאן בימי משה, ובעצ'הם קאל אנה כאן בימי דוד, ובעצ'הם קאל אנה (כאן) מן עולי בבל, והד'א ממא י(ו)[א]כד קול מן קאל אנה לא היה ולא נברא.
3	כללו של דבר, בין היה בין לא היה, בדברים מעין בעייתו זו, המצויים תמיד, נבוך כל מעיין מבני האדם, עד שנאמר על ידיעת האל ועל השגחתו מה שציינתי לך (ג:טז,יז,יט). כוונתי לכך שעל אדם צדיק, שלם, שמעשיו ישרים, ירא חטא ביותר – נוחתות צרות קשות בזו אחר זו על נכסיו ובניו וגופו, ולא בשל חטא שחייב זאת.	ובאלג'מלה בין היה בין לא היה, פי מת'ל קצ'יתה אלמוג'ודה דאימא תחיר כל נט'אר מן אלנאס, חתי קיל פי עלם אללה ופי ענאיתה מא קד ד'כרת לך, אעני כון אלרג'ל אלצאלח אלכאמל אלמסדד אלאעמאל אלשדיד אלתקיה ללאת'אם תנזל בה מצאיב עט'ימה מתראדפה פי מאלה וולדה וג'סמה לא לאת'ם יוג'ב ד'לך.
4	לכל הדעות, בין היה בין לא היה, אותם דברים שנאמרו כהקדמה, כלומר דברי השטן ודברי ה' לשטן ומסירתו בידו (איוב א,א-ב,ז) – כל אלה משל בלי ספק לכל בר דעת. אבל הוא משל שאינו ככל המשלים, אלא משל שנקשרו בו נפלאות ודברים שהם כבשונו שלעולם, והתבררו על ידו קשיים חמורים, והתחוורו ממנו אמיתות שאין נעלות מהן. אציין לך מה שאפשר לציין, ואביא את דברי החכמים שהסבו את תשומת לבי לכל מה שהבנתי מאותו משל גדול.	ועלי כלא אלראיין אעני הל היה או לא היה ד'לך אלכלאם אלמצדר בה אעני קול אלשטן וקול אללה ללשטן ואסלאמה פי ידה כל ד'לך מת'ל בלא שך ענד כל ד'י עקל, לכנה מת'ל ליס מת'ל כל אלאמת'אל, בל מת'ל תעלקת בה עג'איב ודברים שהם כבשונו של( )עולם, ותבינת בה משכלאת עט'ימה, ואתצ'חת מנה חקאיק לא גאיה בעדהא. ואנא אד'כר לך מא ימכן ד'כרה, ואד'כר לך כלאם אלחכמים אלמנבה לי עלי ג'מיע מא פהמתה מן ד'לך אלמת'ל אלעט'ים.
5	"ארץ עוץ" – הזמנה למחשבה ועיון הדבר הראשון שעליך להתבונן בו הוא דבריו: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ" (שם א,א). ננקט שם רב־משמעי, עוץ. א) כי הוא שם אדם: "אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ" (בראשית כב,כא), ב) והוא ציווי לחשוב ולהתבונן: "עֻצוּ עֵצָה" (ישעיהו ח,י). הרי הוא כאומר לך: התבונן במשל זה, חשוב עליו והבן את משמעותו, וראה מה היא הדעה הנכונה.	פאול מא תתאמלה קולה איש היה בארץ עוץ, אתי באלאסם אלמשתרך והו עוץ, לאנה אסם שכ'ץ את עוץ בכרו, והו אמר באלפכרה ואלתדביר עוצו עצה, פכאנה יקול לך תדבר הד'א אלמת'ל ופכר פיה וחצל מענאה וארי אלראי אלצחיח מא הו.
6	מאפייני השטן נספח) אחר כך ציין שבני האלהים באו להתיצב על ה' והשטן בא בתוכם ובחבורתם. כי הוא לא אמר "ויבאו בני האלהים והשטן להתיצב", שאז היתה מציאות הכול באותו יחס, אלא אמר: "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם" (איוב א,ו). צורת דיבור זו נאמרת דווקא על מי שבא כשאין הכוונה לעצמו (שיבוא) ואינו מבוקש מצד עצמו, אלא מכיוון שנכח מי שהיתה הכוונה שיהיה נוכח, בא הוא בכלל הבאים. בארץ) אחר כך ציין שהשטן הזה הוא משוטט בארץ ועובר בה, ואין בינו ובין העליונים שום יחס ואין לו שָם מהלכים, והם דבריו: "מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ" (שם א,ז; ב,ב) – הוא מסייר ומשוטט בארץ בלבד. מקור הרע) אחר כך ציין שהישר והתם הזה נמסר בידי השטן הזה, ושהסיבה לכל הפגעים שנחתו על נכסיו ועל בניו ועל גופו היתה השטן. התעלמות מן השטן) לאחר שקבע את הקביעוֹת האלה החל לכתוב את אמרות אנשי העיון על בעיה זו. הוא ציין דעה מסוימת וייחס אותה לאיוב, ודעות אחרות לרעיו. אני עתיד להשמיע לך אותן בבירור (בפרק הבא); כוונתי לאותן דעות שבגללן נתגלעו המחלוקות בפרשה זו, שכל סיבתה היתה השטן, אך כולם, איוב ורעיו, חשבו שה' עושה זאת בעצמו ולא באמצעות השטן.	ת'ם ד'כר אן בני האלהים ג'אוא להתיצב על י"י וג'א אלשטן פי ג'מארהם ולפפהם, לאנה לם יקל ויבאו בני האלהים והשטן להתיצב (על י"י) פכאן יכון וג'וד אלכל עלי נסבה ואחדה, בל קאל ויבאו בני האלהים להתיצב על י"י ויבא גם השטן בתוכם, והד'ה אלצורה מן אלקול אנמא תקאל פי מן ג'א גיר מקצוד לד'אתה ולא מטלוב(א) מן אג'ל נפסה, בל למא חצ'ר מן קצד חצ'ורה ג'א הד'א פי ג'מלה' מן ג'א. ת'ם ד'כר אן הד'א אלשטן הו ג'איל פי אלארץ' מכ'תרקהא, וליס בינה ובין אלעלו נסבה בוג'ה ולא לה הנאך מג'אל, הו קולה משוט בארץ ומהתהלך בה, אנמא טופה וג'ולאנה פי אלארץ'. ת'ם ד'כר אן הד'א אלמסתקים אלכאמל אסלם פי יד הד'א אלשטן, ואן כל מא חל בה מן אלאפאת פי מאלה וולדה וג'סמה כאן סבבה אלשטן. פלמא קדר הד'א אלתקדיר אכ'ד' אן יצ'ע אקאויל אהל אלנט'ר פי הד'ה אלקצ'יה, פד'כר ראי(א) מא ונסבה לאיוב, וארא אכ'רי לאצחאבה, וסאסמעהא לך בביאן אעני תלך אלארא אלתי תראג'מת בהם אלט'נון מן אג'להא פי הד'ה אלקצה אלתי כאן סבבהא כלהא אלשטן, וט'נוא כלהם איוב ואצחאבה אן אללה פאעל ד'לך בד'אתה לא בוסאטה' אלשטן.
7	אפיון השכלתו של איוב ומדרג הפגעים לא חכם) המופלא "עג'יב" והנפלא "גריב" ביותר בנושא זה הוא שהוא לא תיאר את איוב כחכם. הוא לא אמר: "איש חכם" או "מבין" או "משכיל", אלא תיאר אותו רק כבעל מידות נעלות ומעשים ישרים. כי אילו היה חכם לא היה מתקשה במה שקרה לו, כמו שעתיד להתבאר (ג,כג17,7).	ואעג'ב מא פי הד'ה אלקצ'יה ואגרבה, כונה לא יצף איוב בעלם, ולא קאל איש חכם או מבין או משכיל, בל אנמא וצפה בפצ'ילה' כ'לק ואסתקאמה' אעמאל, לאנה לו כאן חכם למא אשכל עליה אמרה כמא סיבין.
8	דירוג הפגעים) אחר כך דירג את צרותיו ביחס למצבי בני האדם. רכוש) כי יש מבני האדם מי שאינו נבהל מאובדן הנכסים והוא מקל בכך ראש, בנים) אך מות הבנים מחריד אותו וממית אותו מרוב צער. כאבים) ויש מבני האדם מי שסובל באורך רוח ואינו נחרד אפילו מאובדן הבנים, אך המכאובים – אין בעל חוש שיכול לסבול אותם בשקט. וכל בני האדם – כוונתי להמון – מרוממים את ה' בפיהם ומתארים אותו כצודק וכמיטיב רק כשהם מאושרים וחיים בשלווה, או בעת צרה נסבלת. אך אם מגיעות הצרות האלה שנזכרו לגבי איוב – יש מהם מי שעם אובדן נכסיו הוא כופר, ומאמין שאין סדר במציאות כולה. ויש מהם מי שנותר מאמין בצדק ובסדר (במציאות) אפילו עם צרות אובדן הנכסים, אך אם נפגע באובדן הבנים לא יסבול בשקט. ומהם מי שסובל בשקט ואמונתו אינה משתבשת עם אובדן הבנים; אך כשבאים מכאובים גופניים – אף לא אחד מהם יסבול בשקט, אלא יתאונן ויתלונן, בפה או בלב, שנעשה לו עוול.	ת'ם אנה דרג' מצאיבה עלי נסבה' אחואל אלנאס, לאן מן אלנאס מן לא ירתאע לפקד אלמאל ויתהאון בה, לכנה יהולה אמר מות אלאולאד ויהלכה גמא. ומן אלנאס איצ'א מן יצבר ולא יהלע ולו לפקד אלאולאד, פאמא אלצבר עלי אלאוג'אע פלא קדרה לחסאס עלי ד'לך. וג'מיע אלנאס אעני אלג'מהור אנמא יעט'מון אללה באלסנתהם ויצפונה באלעדל ואלאחסאן פי חאל סעאדתהם ורכ'א(י)הם או פי חאל שקאוה תחתמל, אמא אד'א ג'את הד'ה אלמצאיב אלמד'כורה פי איוב, פמנהם מן יכפר ויעתקד קלה' אלאנתט'אם פי אלוג'וד כלה ענד ד'האב מאלה, ומנהם מן יבקי מע אעתקאד אלעדל ואלנט'אם ולו מע אנכאד ד'האב אלמאל, לכן אן אבתלי בפקד אלאולאד פלא יצבר, ומנהם מן יצבר ולא יתשוש עליה אעתקאדה מע ד'האב אלאולאד, אמא מע אוג'אע אלג'סם פלא יצבר אחד מנהם אלא תשכי ותט'לם אמא באללסאן או באלקלב.
9	ניתוח ההדגשות בתיאור בני האלוהים, ושני מופעי השטן דבריו על בני האלהים: "[וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים] לְהִתְיַצֵּב עַל ה'" הם בפעם הראשונה (איוב א,ו) והשנייה (שם ב,א); ואילו השטן, אף על פי שבא בחבורתם ובתוכם בפעם הראשונה והשנייה, הרי בפעם הראשונה לא אמר בו "להתיצב", ואילו בשנייה אמר: "וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל ה'" (שם).	אמא קולה פי בני האלהים להתיצב על י"י פהו פי אלמרה אלאולי ואלת'אניה, ואמא אלשטן ואן כאן ג'א פי לפפהם וג'מארהם פי אלמרה אלאולי ואלת'אניה, פאנה פי אלאולי לם יקל פיה להתיצב, ופי אלת'אניה קאל ויבא גם השטן בתוכם להתיצב על י"י,
10	הבן עניין זה והתבונן כמה נפלא "גריב" הוא, וראה כיצד השגתי עניינים אלה בכעין התגלות: שמשמעות "לְהִתְיַצֵּב עַל ה'" היא שהם נמצאים ככפופים לציוויו במה שהוא רוצה, כמו שאמר זכריה על "אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת יֹצְאוֹת" (זכריה ו,א): "וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלָי: אֵלֶּה אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם יוֹצְאוֹת מֵהִתְיַצֵּב עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ" (שם,ה). וברור הוא שאין יחס בני האלהים ויחס השטן במציאות אותו יחס, אלא בני האלהים יציבים יותר ומתמידים יותר. אבל גם לו יש מעמד מסוים במציאות, למטה מהם.	פאפהם הד'א אלמעני ו[א]תאמל מא אגרבה, וארי כיף תחצל(ת) לי הד'ה אלמעאני שבה אלוחי, וד'לך אן מעני להתיצב על י"י כונהם מוג'ודין מסכ'רין באמרה פי מא אראדה, מן קול זכריה פי ארבע מרכבות יוצאות, קאל ויען המלאך ויאמר אלי אלה ארבע רוחות השמים יוצאות מהתיצב על אדון כל הארץ, פבין אן ליס נסבה' בני האלהים ונסבה' אלשטן פי אלוג'וד נסבה ואחדה, בל בני האלהים את'בת ואדום, והו איצ'א לה חט' מא פי אלוג'וד דונהם.
11	ועוד מפלאי "עג'יב" משל זה, שכאשר ציין שהשטן משוטט בארץ דווקא ושהוא עושה את המעשים האלה, הבהיר שהוא מנוּע מלהשתלט על הנפש, ושניתן לו שלטון על כל הדברים הארציים האלה ונחצץ בינו לבין הנפש, והם דבריו: "אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר" (איוב ב,ו). וכבר ביארתי לך (א,מא6) את הרב־משמעיות של המונח "נפש" בלשוננו, ושהוא חל על הדבר הנשאר מן האדם לאחר המוות, והוא מה שאין לשטן שלטון עליו.	ומן עג'איב [איצ'א] הד'א אלמת'ל (איצ'א), אנה למא ד'כר ג'ולאן אלשטן פי אלארץ' כ'אצה ופעלה הד'ה אלאפעאל, בין אנה ממנוע מן אלתסלט עלי אלנפס, ואנה ג'על לה סלטאן עלי הד'ה אלאשיא אלארצ'יה כלהא וחיל בינה ובין אלנפס, והו קולה אך את נפשו שמור, וקד בינת לך אשתראך אסם נפש פי לגתנא, ואנה יקע עלי אלשי אלבאקי מן אלאנסאן בעד אלמות, וד'לך הו אלד'י לא סלטאן ללשטן עליה.
12	השטן כמייצג החטא ויצר רע במקרא ובמדרשי חז"ל לאחר מה שהזכרתי, שמע את המימרה המאלפת שאמרו החכמים שבצדק יש לקרוא להם "חכמים", שביארה כל קושי וחשפה כל דבר כמוס וגילתה את רוב סתרי תורה, והיא דבריהם בתלמוד: "אמר ר' שמעון בן לקיש: הוא שטן, הוא יצר רע, הוא מלאך המות" (בבלי בבא בתרא טז,א). הרי שביאר את כל מה שהזכרנו באופן שאין בו ספק למבין. התברר לך אפוא ששלושת המונחים האלה הם כינוי למשמעות אחת, ושכל הפעולות המיוחסות לכל אחד משלושתם – כולן אינן אלא פעולתו של דבר אחד. כך אמרו גם חכמי משנה הקדומים: "תנא: יורד ומתעה, עולה ומשטין, נוטל רשות ונוטל נשמה" (שם).	ובעד ד'כר מא ד'כרת פאסמע הד'ה אלקולה אלמפידה אלתי קאלהא אלחכמים אלד'ין יטלק עליהם אסם חכמים באלחקיקה, פאבאנת כל משכל וכשפת כל מגטי ואוצ'חת מעט'ם סתרי תורה, והי קולהם פי אלתלמוד אמר ר' שמעון בן לקיש הוא שטן הוא יצר (ה)רע הוא מלאך המות, פקד אבאן ען כל מא ד'כרנאה אבאנה לא תשכל עלי ד'י פהם. פקד תבין לך אן ען מעני ואחד בעינה יכני בהד'ה אלת'לת'ה אסמא, ואן כל אלאפעאל אלמנסובה לכל ואחד מן האולא אלת'לת'ה אנמא הי כלהא פעל שי ואחד, והכד'א איצ'א נצוא חכמי משנה אלקדם, קאלוא תנא יורד ומתעה עולה ומשטין נוטל רשות ונוטל נשמה.
13	דוד) והתברר לך שמה שראה דוד במראה הנבואה בזמן הדֶבֶר: "[מַלְאַךְ עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם] וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִִָם" (דברי הימים־א כא,טז) – שהוא הראהו זאת רק כהוראה על עניין, יהושע) שהוא עצמו העניין שנאמר עליו גם במראה הנבואה לגבי חטאם של בני יהושע הכהן הגדול: "וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ" (זכריה ג,א), ואחר כך הבהיר את ריחוקו ממנו יתעלה בדבריו: "יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר ה' בְּךָ" (שם,ב). בלעם) והוא אשר ראה גם בלעם במראה הנבואה בַּדֶּרֶךְ (במדבר כב,לא) כשאמר לו: "הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן" (שם,לב).	פקד באן לך אן אלד'י ראי דוד במראה הנבואה פי וקת אלובא וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם אנה אנמא אוראה ד'לך ללדלאלה עלי מעני, ד'לך אלמעני בעינה הו אלמקול איצ'א ענה במראה הנבואה פי חק עציאן אולאד יהושע הכהן הגדול והשטן עומד על ימינו לשטנו, ת'ם בין בעדה ענה תע(א)לי בקולה יגער י"י בך השטן ויגער י"י בך (הבוחר בירושלם), והו אלד'י ראי בלעם איצ'א במראה הנבואה בדרך ענד קולה לה הנה אנכי יצאתי לשטן.
14	מאפייני השטן ויצר הרע א) דע ש"שטן" נגזר מן "שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבֹר" (משלי ד,טו), כלומר ממשמעות ההסרה והעזיבה (גם: האובדן והחידלון), כי הוא אשר מסיר מדרכי האמת בלי ספק, ומביא לאבדון בדרכי התעייה. ב) על עניין זה עצמו נאמר: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח,כא). ידוע לך כמה דעה זו – יצר טוב ויצר רע – מפורסמת בתורתנו, ודבריהם (של חז"ל) "בשני יצריך" (משנה ברכות ט,ה). הם אמרו שיצר רע נוצר באדם בשעת לידתו (בבלי סנהדרין צא,ב): "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד,ז), וכמו שאמרה התורה: "מִנְּעֻרָיו", ושיצר טוב נמצא לו רק לאחר ששכלו נשלם (קהלת רבה ד,יג). ג) ולכן אמרו (בבלי נדרים לב,ב): נקרא יצר רע "מֶלֶךְ גָּדוֹל" (קהלת ט,יד) ונקרא יצר טוב "יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם" (שם ד,יג) במשל שהומשל על גוף האדם וכוחותיו השונים, בדבריו: "עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט [וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ, וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים. וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ, וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא]" (שם ט,יד-טו). כל הדברים האלה הם אמירות מפורסמות שלהם ז"ל.	ואעלם אן שטן משתק מן שטה מעליו ועב[ו]ר, אעני אנה מן מעני אלזואל ואלד'האב, לאנה הו אלד'י יזיל ען טרק אלחק בלא שך, ויובק פי טרק אלצ'לאל. וען ד'לך אלמעני בעינה איצ'א קיל כי יצר לב האדם רע מנע[ו]ריו. וקד עלמת שהרה' הד'א אלראי פי שריעתנא אעני יצר טוב ויצר רע, וקולהם בשני יצריך. וקד קאלוא אן יצר (ה)רע יחדת' פי אלשכ'ץ אלאנסאני ענד ולאדתה לפתח חטאת ר[ו]בץ, וכמא נצת אלתורה מנע[ו]ריו, ואן יצר טוב אנמא יוג'ד לה בעד אסתכמאל עקלה, ולד'לך קאלוא סמי יצר (ה)רע מלך גדול, וסמי יצר טוב ילד מסכן וחכם, פי אלמת'ל אלמצ'רוב לג'סם שכ'ץ אלאנסאן ואכ'תלאף קואה, פי קולה עיר קטנה ואנשים בה מעט ו[כ](ג)ו', כל הד'ה אלאשיא נצוץ להם ז"ל משהורה.
15	וכיוון שהם ביארו לנו שיצר רע הוא השטן, והוא בלי ספק מלאך, כוונתי שגם הוא נקרא מלאך משום שהוא היה בתוך בני האלהים. ואם כן גם יצר טוב הוא מלאך באמת. נמצא שדבר מפורסם זה במימרות החכמים ז"ל (בבלי שבת קיט,ב; תענית יא,א; חגיגה טז,א) שלכל אדם נלווים שני מלאכים, אחד מימינו והשני משמאלו – הם יצר טוב ויצר רע. ובפירוש אמרו ז"ל בגמרא (מסכת) שבת על שני המלאכים האלה: "אחד טוב ואחד רע" (בבלי שבת שם). ראה כמה נפלאות "עג'יב" גילתה לנו מימרה זו, וכמה דמיונות שגויים היא סילקה.	פאד' ובינוא לנא אן יצר (ה)רע הו אלשטן והו מלאך בלא שך, אעני אנה איצ'א יסמי מלאך לאנה פי ג'מאר בני האלהים, פיכון איצ'א יצר טוב מלאך חקיקה, פאד'א' הד'א אלאמר אלמשהור פי אקאויל אלחכמים ז"ל מן אן כל אנסאן קרן בה שני מלאכים ואחד ען ימינה ואכ'ר ען שמאלה המא יצר טוב ויצר רע, ובביאן קאלוא ז"ל פי גמר שבת פי הד'ין אלשני מלאכים קאלוא אחד טוב ואחד רע, פארי כם כשפת לנא הד'ה אלקולה מן עג'איב, וכם רפעת מן אלכ'יאלאת אלגיר צחיחה.
16	סיום והקדמה לפרק הבא סבורני שכבר פירשתי "שרח" וביארתי את פרשת איוב עד תכליתהּ וסופה. אך ברצוני לבאר לך מה היא הדעה המיוחסת לאיוב והדעה המיוחסת לכל אחד מרעיו, בראיות שאלקט מדברי כל אחד מהם. אל תשים לבך לאמירות אחרות (שנאמרו), שהתחייבו משטף הדיבור, כמו שביארתי לך בתחילתו של חיבור זה (הקדמות,משלים11-6).	ומא ארי אלא אני קד שרחת ובינת קצה' איוב אלי גאיתהא ונהאיתהא, לכן אריד אבין לך אלראי אלמנסוב לאיוב ואלראי אלמנסוב לכל ואחד מן אצחאבה מא הו בדלאיל אלתקטהא מן כלאם כל ואחד מנהם, ולא תלתפת למא סוי ד'לך מן אלאקאויל אלתי אוג'בהא נסק אלקול כמא בינת לך פי אול הד'ה אלמקאלה: