חלק ג, פרק כג

חלק ג, פרק כג

איוב: הדיון והחתימה

1	המסר בספר להמון: הדעות המוסכמות בסיפור איוב כאשר נקבעה פרשת איוב זו, או כאשר אירעה, היה מוסכם על החמישה, איוב ורעיו, הסכמת הכול: א) שה' יתעלה יודע את כל מה שפגע באיוב, ושה' הוא שהביא עליו את הפגעים האלה. ב) כולם גם הסכימו שלא ייתכן שיעשה עוול ושאין לייחס לו אי־צדק. גם בדברי איוב תמצא רבות עניינים אלה. כשתתבונן בדברי חמשתם בעת ויכוחם תמצא שכמעט כל מה שאמר אחד מהם אמרו כולם, והדברים נאמרו ונשנו והתערבו זה בזה, ושולב בהם תיאורו של איוב את עוצמת ייסוריו ואסונותיו למרות גודל יושרו, ותיאור צדקו ומעלות מידותיו וטוב מעשיו. וכן שולבו בדברי רעיו אליו עידוד לאורך רוח ודברי ניחומים והרגעה, ושראוי לשתוק ולא לשלח את רסן הדיבור כאדם הרב עם רעהו, אלא ייכנע למשפטי ה' וישתוק. והוא אומר שעוצמת הייסורים לא אפשרה לו לסבול בשקט ולהתיישב בדעתו ולומר את מה שראוי. הסכמת הרעים) כל רעיו הסכימו גם שכל עושה טוב מקבל שכר וכל עושה רע נענש, ואם תראה חוטא מצליח – הרי באחריתו יתהפך הדבר וימות הוא, ויפגעו בו ובבניו ובצאצאיו צרות; ואם תראה עובד ה' בצרה – בוודאי יחזור לאיתנו. תמצא שעניין זה חוזר ונשנה בדברי אליפז ובלדד וצופר, ושלושתם מסכימים על דעה זו.	למא פרצ'ת הד'ה קצה' איוב, או למא ג'רת, כאן אלאמר אלמג'מע עליה מן אלכ'מסה אעני איוב ואצחאבה אן כל מא נזל באיוב מעלום ענדה תע(א)לי, ואן אללה אנזל בה הד'ה אלבלאיא. וכלהם מג'מעון איצ'א אנה לא יג'וז עליה ט'לם ולא ינסב לה ג'ור, תג'ד הד'ה אלמעאני איצ'א פי כלאם איוב כת'יר(א). ואד'א תאמלת כלאם אלכ'מסה פי חאל מחאורתהם יכאד אן תג'ד כל מא קאלה אחדהם קאל(ו)ה כלהם, ותכררת אלמעאני ותדאכ'לת, ותכ'ללהא וצף איוב שדה' אלאמה ונכבאתה, מע עט'ים אסתקאמתה ווצף עדאלתה וכרם כ'לקה וכ'יריה אעמאלה. וכד'לך תכ'לל פי כלאם אצחאבה לה תצביר ותעזיה ותאניס, ואנה ינבגי אלסכות ולא יטלק ענאן אלקול כשכ'ץ יכ'אצם שכ'צא, בל יצ'ען לאחכאם אללה ויסכת, והו יקול אן שדה' אלאלאם מנעת אלצבר ואלתת'בת וקול מא ינבגי. ואצחאבה כלהם איצ'א אג'מעוא עלי אן כל פאעל כ'יר מג'אזי, וכל פאעל שר מעאקב, ומתי ראית עאציא פי אקבאל פאן באכ'רה ינעכס ד'לך ויהלך הו ותנזל בה ובבניה ונסלה מצאיב, ואן ראית טאיעא פי אדבאר פלא בד מן ג'בר צדעה. הד'א אלגרץ' תג'דה מתכררא פי כלאם אליפז ובלדד וצופר, ות'לאת'תהם מג'מעון עלי הד'א אלראי,
2	השאלה שהספר דן בה ובידולי הדעות אך אין זה המכוון בכל הפרשה הזאת. אלא המכוון הוא מה שהתייחד בו כל אחד מהם, והכרת דעתו בפרשה זו, שהיא פגיעת הצרות הגדולות ביותר והקשות ביותר שיכולות להיות, על האדם השלם ביותר והישר בתכלית היושר.	ומא הד'א הו אלמקצוד פי הד'ה אלקצה כלהא, בל אלמקצוד מא אנפרד בה כל ואחד מנהם ומערפה' ראיה פי הד'ה אלקצה, והו נזול אעט'ם מא יכון מן אלבלאיא ואשדהא באכמל שכ'ץ ובאתמהם אסתקאמה.
3	דעת איוב בהתחלה: אין השגחה כולם נפגעים) דעתו של איוב בנושא זה היתה שזאת ראיה לכך שהצדיק והרשע שווים מבחינתו יתעלה, מתוך חוסר אכפתיות ממין האדם וזניחתו. א) ולכך מכוונת אמירתו בכלל דבריו: "אַחַת הִיא, עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה. אִם שׁוֹט יָמִית פִּתְאֹם – לְמַסַּת נְקִיִּם יִלְעָג" (איוב ט,כב-כג). כלומר: אם שיטפון בא לפתע וממית וסוחף את כל מי שהוא פוגש בו – הרי הוא לועג לאסונם של החפים מפשע. ב) אחר כך חיזק דעה זו באומרו: "זֶה יָמוּת בְּעֶצֶם תֻּמּוֹ, כֻּלּוֹ שַׁלְאֲנַן וְשָׁלֵיו. עֲטִינָיו מָלְאוּ חָלָב [וּמֹחַ עַצְמוֹתָיו יְשֻׁקֶּה]. וְזֶה יָמוּת בְּנֶפֶשׁ מָרָה, וְלֹא אָכַל בַּטּוֹבָה. יַחַד עַל עָפָר יִשְׁכָּבוּ, וְרִמָּה תְּכַסֶּה עֲלֵיהֶם" (שם כא,כג-כו).	פכאן ראי איוב פי ד'לך באן הד'א אלאמר דליל עלי תסויה' אלצאלח ואלטאלח ענדה תע(א)לי תהאונא בנוע אלאנסאן ואטראח(א) לה, [ו]הו קולה פי ג'מלה' אקואלה אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה אם שוט ימית פתאם למסת נקיים ילעג, יקול אן כאן יג'י אלסיל בגתה פימית כל מן לקי ויחמלה פבמחנה' אלאבריא יהזא. ת'ם אכד הד'א אלראי בקולה זה ימות בעצם תמו כלו שלאנן ושליו עטיניו מלאו חלב ו[כ](ג)ו', וזה ימות בנפש מרה ולא אכל בטובה יחד על עפר ישכבו ורמה תכסה עליהם.
4	הרשעים בטוב) וכן החל להביא ראיות על טוב מצבם והצלחתם של הרשעים. א) הוא הרחיב דברים על כך מאוד ואמר: "וְאִם זָכַרְתִּי וְנִבְהָלְתִּי, וְאָחַז בְּשָׂרִי פַּלָּצוּת: מַדּוּעַ רְשָׁעִים יִחְיוּ, עָתְקוּ גַּם גָּבְרוּ חָיִל? זַרְעָם נָכוֹן לִפְנֵיהֶם [עִמָּם, וְצֶאֱצָאֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם. בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד, וְלֹא שֵׁבֶט אֱלוֹהַּ עֲלֵיהֶם. שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִל, תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל. יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם, וְיַלְדֵיהֶם יְרַקֵּדוּן. יִשְׂאוּ כְּתֹף וְכִנּוֹר, וְיִשְׂמְחוּ לְקוֹל עוּגָב. יְכַלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם, וּבְרֶגַע שְׁאוֹל יֵחָתּוּ] (שם,ו-יג). ב) וכיוון שתיאר את ההצלחה השלמה הזאת, החל לומר לבני שיחו: אם הדבר הוא כטענתכם, שילדי הכופר המצליח הזה ימותו אחריו, וייכרת זכרם – כיצד מה שיקרה לאנשי ביתו אחריו יזיק לאותו אדם מצליח? הוא אמר: "[אֱלוֹהַּ יִצְפֹּן לְבָנָיו אוֹנוֹ, יְשַׁלֵּם אֵלָיו וְיֵדָע...] כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו, וּמִסְפַּר חֳדָשָׁיו חֻצָּצוּ" (שם,יט-כא).	וכד'לך אכ'ד' אן יסתדל בצלאח חאל אהל אלשר ואקבאלהם ובסט אלקול פי ד'לך ג'דא וקאל, ואם זכרתי ונבהלתי ואחז בשרי פלצות מדוע רשעים יחיו עתקו גם גברו חיל זרעם נכון לפניהם ו[כ](ג)ו'. פלמא וצף ד'לך אלאקבאל אלתאם אכ'ד' אן יקול למחאוריה, אן כאן אלאמר כמא תזעמו[א](ן) אן אולאד הד'א אלכאפר אלמקבל יהלכון בעדה וינקטע את'רהם אי שי יצ'ר הד'א אלמקבל מא יחל באהל ביתה בעדה, קאל כי מה חפצו בביתו אחריו ומספר חדשיו חצצו.
5	הזנחה אחר המוות) אחר כך החל להבהיר שאין תקווה לאחר המוות, ואם כן לא נותר אלא שזו הזנחה. הוא החל להתפלא, כיצד לא הוזנח עיקר יצירת האדם ובריאתו, אך הנהגתו הוזנחה; ואמר: "[זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי, וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי.] הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי, וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי. [עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי, וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשֹׂכְכֵנִי. חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי, וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי] (איוב י,ט-יב). סיכום) זוהי אחת הדעות שמאמינים בהן על ההשגחה.	ת'ם אכ'ד' יבין אן לא תרג'י בעד אלמות, פלם יבק אלא אן הד'א אהמאל, פאכ'ד' אן יעג'ב כיף לם יהמל אצל צנע כון שכ'ץ אלאנסאן וכ'לקה ואהמל תדבירה, פקאל הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני ו[כ](ג)ו'. פהד'א אחד אלארא אלמעתקדה פי אלענאיה,
6	הביקורת על דעת איוב בהתחלה ידועים לך דברי החכמים שדעה זו של איוב פסולה ביותר. א) הם אמרו: "עפרא בפומיה דאיוב (=עפר בפיו של איוב)" (בבלי בבא בתרא טז,א). ב) ואמרו: "בִּקש איוב להפוך את הקערה על פיה" (שם). ג) ואמרו: "איוב כופר בתחית המתים היה" (שם). ד) ועוד אמרו עליו: "התחיל מחרף ומגדף" (שם טו,ב).	וקד עלמת קול אלחכמים אן ראי איוב הד'א פי גאיה' אלסקם, וקאלוא עפרא בפומיה דאיוב, וקאלוא בקש איוב להפוך את הקערה על פיה, וקאלוא איוב כופר בתחית המתים היה, וקאלוא איצ'א ענה התחיל מחרף ומגדף.
7	דעת איוב בסוף: התפנית אשר לדבריו יתעלה לאליפז: "כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (איוב מב,ז) – הסבר א, ודחייתו) החכמים אמרו כתירוץ על כך: "אין אדם נתפשׂ על צערו" (בבלי בבא בתרא טז,ב). כלומר שיש לו תירוץ בשל עוצמת הייסורים. אך דברים בסגנון זה אינם שייכים למשל זה. הסבר ב) אלא הטעם לכך הוא מה שאבאר לך כעת: שהוא חזר בו מדעה זו, שהיא טעות קשה ביותר, והוכיח את טעותו בו. שלב א) העובדה שדבר זה עולה על הדעת באופן ראשוני, ובפרט למי שפגעו בו צרות כשהוא יודע בעצמו שלא חטא – אין מי שמכחיש אותה. לכן יוחסה דעה זו לאיוב. אבל הוא אמר כל מה שאמר כל עוד לא היה לו מדע, ולא ידע את האלוה אלא כקבלה עיוורת, "תקליד" כמו שיודעים אותו המון הדתיים. שלב ב) אך כאשר ידע את ה' ידיעה ודאית – הכיר בכך שהאושר האמיתי, שהוא הכרת האלוה, שמור לכל מי שמכירו, ושום אסון מכל האסונות האלה אינו מעכיר אותו לאדם. רק כל עוד ידע איוב את ה' מתוך מסורת ולא בדרך העיון, הוא דימה שמיני האושר המדומים האלה – כגון בריאות, עושר, וילדים – הם התכלית, ולכן נבוך אותן מבוכות ואמר אותן אמירות. הקשר הפסוקים) זוהי משמעות דבריו: "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ, וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (איוב מב,ה-ו). משמעות הדברים לפי העניין: "על כן אמאס כל אשר הייתי מתאוה, וניחמתי על היותי בתוך עפר ואפר", כמו שנקבע מצבו: "וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר" (שם ב,ח(. בשל האמירה האחרונה הזאת, המורה על ההשגה הנכונה, נאמר עליו אחר כך: "כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (שם מב,ז).	פאמא קולה תע(א)לי לאליפז כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, פקאלוא אלחכמים פי אלאעתד'אר ען ד'לך אין אדם נתפש על צערו, יעני אנה עד'ר לשדה' אלאלאם, והד'א אלנחו מן אלכלאם ליס מן קביל הד'א אלמת'ל. ואנמא עלה' ד'לך מא נבין לך אלאן, וד'לך אנה רג'ע ען הד'א אלראי אלד'י הו גאיה' אלגלט וברהן עלי גלטה פיה, אמא אן הד'א הו סאבק אלראי ובאדיה ובכ'אצה ל[א]לד'י תנזל בה אלבלאיא והו יעלם מן נפסה אנה לם יאת'ם פהד'א מא לא ינאכר פיה, ולד'לך נסב הד'א אלראי לאיוב, לכנה קאל כל מא קאל טאלמא לם יכן לה עלם ולא יעלם אלאלאה אלא תקליד(א) כמא יעלמה ג'מהור אלמתשרעין, אמא ענד מא עלם אללה עלמא יקינא פאקר אן אלסעאדה אלחקיקיה אלתי הי מערפה' אלאלאה הי מצ'מונה לכל מן ערפה, ולא יכדרהא עלי אלאנסאן בליה מן הד'ה אלבלאיא כלהא ואנמא כאן איוב יתכ'יל הד'ה אלסעאדאת אלמט'נונה אנהא הי אלגאיה כאלצחה ואלת'רוה ואלאולאד טאלמא כאן יעלם אללה כ'ברא לא בטריק אלנט'ר, פלד'לך תחיר תלך אלחיראת וקאל תלך אלאקאויל, והד'א הו מעני קולה לשמע א[ו]זן שמעתיך ועתה עיני ראתך על כן אמאס ונ[י]חמתי על עפר ואפר, תקדיר אלכלאם בחסב אלמעני על כן אמאס כל אשר הייתי מתאוה ונ[י]חמתי על היותי בתוך עפר ואפר כמא פרצ'ת חאלה והוא יושב בתוך האפר, ומן אג'ל הד'ה אלמקאלה אלאכ'ירה אלדאלה עלי אלאדראך אלצחיח קיל פיה באת'ר ד'לך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב.
8	דעת אליפז: הכל נעשה במשפט צדק אשר לדעתו של אליפז על המאורע הזה – גם היא אחת מן הדעות הנאמרות על ההשגחה. צדק) הוא אמר שכל מה שפגע באיוב היה בדין, כי היו לו חטאים שהתחייב בכך בגינם. הוא שאמר לאיוב: "הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה, וְאֵין קֵץ לַעֲוֹנֹתֶיךָ" (שם כב,ה). בחינת ה') אחר כך החל לומר לאיוב: הסתמכותך על יושר המעשים וההליכה בדרך הטובה אינה דבר המחייב שתהיה כה שלם מבחינת ה' עד שלא תיענש: "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין, וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה. אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר" (שם ד,יח-יט). אליפז התמיד ואחז בדעה זו, כלומר שהוא סבור שכל מה שקורה לאדם הוא מצד הדין, ושנעלמת ממנו ההשגה של חסרונותינו שבגינם אנו מתחייבים בעונש, וכיצד אנו מחויבים בעונש בגללם.	ואמא ראי אליפז פי הד'ה אלנאזלה פהו איצ'א אחד אלארא אלמקולה פי אלענאיה, וד'לך אנה קאל אן ג'מיע מא נזל באיוב כאן נזולה באסתחקאק, לאן כאנת לה את'אם אסתחק בהא ד'לך, והו קולה לאיוב הלא רעתך רבה ואין קץ לעונותיך. ת'ם אנה אכ'ד' אן יקול לאיוב אן הד'א אלד'י כנת תעתמדה מן צלאח אלאפעאל ואלסיר באלסירה אלפאצ'לה מא הו אמר(א) יוג'ב אן תכון כאמלא ענד אללה חתי לא תעאקב, הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה אף ש[ו]כני בתי חמר (אשר בעפר יסודם), ולם יזל אליפז ידור נחו הד'א אלגרץ' אעני אן יעתקד אן כל מא ילחק אלאנסאן באסתחקאק, ונקאיצנא אלתי נסתחק בהא אלעקאב יכ'פי ענא אדראכהא, ווג'ה אסתחקאקנא אלעקאב מן אג'להא.
9	דעת בלדד: הרע בא לצורך הפיצוי אשר לדעתו של בלדד השוחי בשאלה זו – היא האמונה בפיצוי. כי הוא אמר לאיוב: אם אתה חף מפשע ואין בידך חטא – הסיבה לאותם פגעים גדולים היא הגדלת השכר, ואתה עתיד להיות מפוצה באופן הטוב ביותר. וכל זה כטובה לך, כדי שיגדל הטוב שתזכה בו לבסוף. הוא שאמר לאיוב: "אִם זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה – כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ, וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ. וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר, וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד" (שם ח,ו-ז). ידוע לך גם עד כמה מפורסמת דעה זו על עניין ההשגחה, וכבר ביארנוה (ג,יז19,11).	ואמא ראי בלדד השוחי פי הד'ה אלמסאלה פהו אעתקאד אלעוץ', וד'לך אנה קאל לאיוב אן הד'ה אלנאזלאת אלעט'ימה אן כנת ברי(א) ולא את'ם לך פסבבהא תעט'ים אלג'זא, וסתעוץ' אחסן עוץ', והד'א כלה כ'יר לך כי יעט'ם אלכ'יר אלד'י תנאלה אכ'ירא, והו קולה לאיוב אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד. וקד עלמת איצ'א שהרה' הד'א אלראי פי אמר אלענאיה, וקד בינאה.
10	דעת צופר: רצון שרירותי אשר לדעתו של צופר הנעמתי – היא דעתו של הסבור שהכול נובע מן החפץ (האלוהי) בלבד, ושאין לבקש למעשיו כל טעם: אין לשאול: "מדוע עשה כך?" ולא "למה עשה כך?". וכך אין לבקש את אופן הצדק ולא את (סיבת) קביעת החכמה בכל מה שעושה האלוה. כי גדולתו ואמיתתו מחייבות שהוא יעשה מה שברצונו, וקצרה יכולתנו מ(לדעת את) נסתרות חכמתו שהביאה לכך שהוא יעשה מה שברצונו ולא משום סיבה אחרת. הוא שאמר לאיוב: "מִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר, וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ. וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה, כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה. [...] הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא? אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא?" (שם יא,ה-ז).	ואמא ראי צופר הנעמתי פהו ראי מן ירי אן אלכל תאבע למג'רד אלמשיה ולא יטלב לאפעאלה עלה בוג'ה, (ו)לא יקאל ל[ם](מא) פעל הד'א ולא למא פעל הד'א, פ(ל)ד'לך לא יטלב וג'ה אלעדל ולא (מתקצ'י)[מקתצ'א] חכמה פי כל מא יפעלה אלאלאה, אד' עט'מתה וחקיקתה תוג'ב אן יפעל מא יריד, ונחן מקצרון ען כ'פאיא חכמתה אלתי כאן ואג'בהא אן יפעל מא יריד לא לסבב אכ'ר, והו קולה לאיוב מי יתן אלוה דבר ויפתח שפתיו עמך ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא.
11	סיכום ביניים ראה והתבונן כיצד חוברה הפרשה שהביכה את בני האדם והביאה אותם לדעות שפירשנו "שרח" קודם (ג,יז) על השגחת האל על הבריאה, וכיצד נזכרה כל אחת מהדעות שהתחייבו מהחלוקה ויוחסה לאחד ממפורסמי הדורות במעלה וחכמה, אם זה משל, או אמרוהו באמת, אם היא מעשה שהיה. הדעה המיוחסת לאיוב היא כדעתו של אריסטו, דעתו של אליפז היא כדעת תורתנו, דעתו של בלדד היא כדעת המֻעְתַזִלַה, ודעתו של צופר היא כדעת האַשְׁעַרִיַה. אלה היו הדעות הקדומות על ההשגחה.	פארי ותאמל כיף וצ'עת אלקצה אלתי חירת אלנאס ודעתהם ללארא אלתי תקדם לנא שרחהא פי ענאיה' אללה באלכ'לק, וד'כר כל מא אקתצ'אה אלתקסים ונסב לאחד משאה(י)ר אלאזמאן באלפצ'ל ואלעלם אן כאן הד'א מת'לא, או קאלוה חקיקה אן כאן הי קצה ג'רת. פאלראי אלמנסוב לאיוב ינחו נחו ראי ארסטו. וראי אליפז ינחו נחו ראי שריעתנא. וראי בלדד ינחו נחו מד'הב אלמעתזלה. וראי צופר ינחו נחו מד'הב אלאשעריה. והד'ה כאנת אלארא אלקדימה פי אלענאיה.
12	ייחודיות דעת אליהוא והסוואתה חכם) אחר כך הופיעה דעה אחרת, והיא הדעה המיוחסת לאליהוא. לכן הוא הועדף על פניהם, וצוין שהוא הצעיר ביניהם בשנים והשלם ביותר בחכמה. נגד כולם) הוא החל לגעור באיוב ולייחס לבורות את יהירותו וביקורתו כיצד באו עליו הצרות בעודו עושה טובות, ועוד האריך להתפאר במעשיו. וכן התייחס לדעות שלושת רעיו על ההשגחה כטעויות הנובעות מזקנה מופלגת, ואמר דברים מלאי חידות מופלאות, "עג'יב" שכפול טענות) שאם יתבונן המתבונן בדבריו יתפלא "עג'יב" ויחשוב שהוא לא אמר שום דבר נוסף על מה שאמרו אליפז ובלדד וצופר, אלא חזר על תוכן נאומיהם במילים אחרות והוסיף להרחיבם. כי הוא לא חרג מגינוי איוב ותיאור ה' כצודק ותיאור נפלאותיו "עג'יב" במציאות, ושלא אכפת לו יתעלה מעבודת עובד ה' ולא מחטאו של החוטא. ואת כל העניינים האלה כבר אמרו רעיו. הסוואה) אך לאחר התבוננות יתברר לך העניין שהוסיף, ושהוא היה המכוון, ושאף לא אחד מן האחרים אמר אותו. הוא אמר יחד איתו את כל מה שהם אמרו, כמו שכל אחד מהם, איוב ושלשת רעיו, חזר על העניין שהזכיר רעהו, כמו שציינתי לך, ודבר זה נועד להסתיר את העניין המיוחד בדעתו של כל אחד, כדי שייראה לכאורה להמון שדעת כולם היא דעה אחת מוסכמת, אף שאין הדבר כך.	ת'ם טרי ראי אכ'ר והו אלראי אלמנסוב לאליהוא ולד'לך פצ'ל ענ(ד)הם וד'כר אנה אצגרהם סנא ואכמלהם עלמא, פאכ'ד' אן יובך' איוב וינסבה ללג'הל פי אסתעט'אמה ואסתנכארה כיף נזלת בה אלמצאיב והו פאעל כ'יראת, וקד אטאל פי אלאמתנאן באפעאלה, וכד'לך פנד ראי ת'לת'ה' אצחאבה פי אלענאיה וקאל אקאויל[א] עג'יבה' אלאלגאז, אד'א תאמל כלאמה אלמתאמל יעג'ב ויט'ן אנה לם יקל שיא זאידא בוג'ה עלי מא קאלה אליפז ובלדד וצופר, בל כרר מעאני אקאוילהם באלפאט' אכ'רי וזאד פי בסטהא, לאנה לם יכ'רג' ען תוניב איוב ווצף אללה באלעדל ווצף עג'איבה פי אלוג'וד, ואנה תע(א)לי לא יבאלי בטאעה' מן טאע ולא בעציאן מן עצא, והד'ה אלמעאני כלהא קד קאלהא אצחאבה. לכן ענד אלתאמל יתבין לך אלמעני אלזאיד אלד'י אתי בה והו כאן אלמקצוד ולם יתקדם ד'לך אלמעני לגירה מנהם, ת'ם קאל מעה כל מא קאלוה כמא אנהם כלהם איוב ושלשת רעיו יכרר כל ואחד מנהם אלמעני אלד'י ד'כרה אלאכ'ר כמא ד'כרת לך והד'א לאכ'פא אלמעני אלכ'ציץ בראי כל שכ'ץ, חתי יכון אלבאדי ללג'מהור אן ראי אלכל ראי ואחד מתפק עליה וליס אלאמר כד'לך.
13	דעת אליהוא: הברקות המלאך העניין שהוסיף אליהוא ושלא הזכיר אף אחד מהם הוא המשל על מלאך מליץ יושר (המלמד זכות). הוא אמר שדבר מוכר שאנו עדים לו הוא אדם הנהיה חולה עד שהוא מגיע אל סף המוות, ומתייאשים ממנו, ואם יש לו מלאך כלשהו המלמד עליו זכות, דבריו מתקבלים ושגגתו נמחלת, ואותו חולה ניצל ושב למצבו הטוב ביותר. אך דבר זה אינו נמשך לנצח, ואין לימוד זכות בלי הפסק לעד, אלא פעמיים שלוש. הוא אמר: "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ [אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ. וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר: 'פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת, מָצָאתִי כֹפֶר'. רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר, יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו. יֶעְתַּר אֶל אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ, וַיַּרְא פָּנָיו בִּתְרוּעָה, וַיָּשֶׁב לֶאֱנוֹשׁ צִדְקָתוֹ. יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר: 'חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא שָׁוָה לִי'. פָּדָה נַפְשׁוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁחַת, וְחַיָּתוֹ בָּאוֹר תִּרְאֶה]" (שם לג,כג-כח). ולאחר שתיאר את החלמתו ושמחתו על כך שחזר לבריאות שלמה, אמר: "הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל, פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר" (שם,כט). בביאור העניין הזה התייחד אליהוא לבדו. הנבואה) הוא גם הוסיף בכך שהוא הקדים לפני עניין זה תיאור כיצד היא הנבואה, בדבריו: "כִּי בְאַחַת יְדַבֶּר אֵל, וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה. בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה, בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים" (שם,יד-טו).	ואלמעני אלד'י זאדה אליהוא ולם יד'כרה אחד מנהם הו אלד'י מת'לה בשפאעה' מלאך, פקאל אן אלאמר אלמשאהד אלמתעארף אן אלאנסאן ימרץ' אלי אן ישרף עלי אלמות ויי[א]ס מנה, פאן כאן לה מלאך ישפע פיה אי מלאך כאן קבלת שפאעתה ואקילת עת'רתה ויתכ'לץ ד'לך אלמריץ' וירג'ע לאחסן חאלאתה. לכן לא יסתמר הד'א דאימא, ולא תכון ת'ם שפאעה מתצלה ללאבד בל מרתין ת'ל(א)ת'(א), קאל אם יש עליו מלאך מליץ ו[כ](ג)ו'. ולמא אן וצף חאלאת אלנאקה ופרחה באלרג'וע אלי כמאל אלצחה קאל הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, פהד'א אלמעני אנפרד אליהוא בביאנה. וזאד איצ'א כונה אפתתח קבל הד'א אלמעני בוצף כיפיה' אלנבוה בקולה כי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה בחלום חזיון לילה בנפל תרדמה על אנשים.
14	דעת אליהוא: הבנת המציאות בהנהגת ה' המציאות) אחר כך החל לחזק דעה זו ולבאר את דרכו בתיאור מצבים טבעיים רבים, א) כמו תיאור הרעם והברק והגשם ונשיבת הרוחות. ועירב בכך דברים רבים ממצבי בעלי החיים, כגון ב) פרוץ מגפה, בדבריו: "רֶגַע יָמֻתוּ וַחֲצוֹת לָיְלָה [יְגֹעֲשׁוּ עָם וְיַעֲבֹרוּ, וְיָסִירוּ אַבִּיר לֹא בְיָד]" (שם לד,כ); ג) והתרחשות מלחמות גדולות, בדבריו: "יָרֹעַ כַּבִּירִים לֹא חֵקֶר, וַיַּעֲמֵד אֲחֵרִים תַּחְתָּם" (שם,כד), ומצבים רבים כיוצא בהם.	ת'ם אכ'ד' אן י[א](ו)כד הד'א אלראי ויבין טריקה בוצף אחואל טביעיה כת'ירה, מת'ל וצפה אלרעד ואלברק ואלמטר והבוב אלריאח, וכ'לט בד'לך אמור כת'ירה מן אחואל אלחיואן, אעני חלול אלובא בקולה רגע ימותו וחצות לילה ו[כ](ג)ו', ווקוע אלחרוב אלעט'ימה בקולה ירע כבירים לא חקר ויעמד אחרים תחתם, וכת'יר(א) מן הד'ה אלאחואל.
15	דברי אליהוא מסייעים לאיוב להבין את הנהגת ה' בעולם וכן תמצא שבהתגלות הזאת שבאה לאיוב (שם לח-לט), שהתבררה לו על ידה טעותו בכל מה שדמיין – לא היה בה דבר מעבר לתיאור דברים טבעיים: דברי ה': א) אם תיאור יסודות, או תיאור תופעות מטאורולוגיות, או תיאור טבעי מיני בעלי חיים, ולא שום דבר אחר. ב) תיאור "שְׁחָקִים" ו"שָׁמַיִם" (שם לח,לז), "כְּסִיל" ו"כִימָה" (שם,לא) שהזכיר שם נועד לרושם שלהם באטמוספירה, כי כל הערתו לו עסקה רק במה שמתחת לגלגל הירח. דברי אליהוא: ג) וכן הסב אליהוא את תשומת הלב (ללימוד) ממיני בעלי החיים, ואמר: "מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ, וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ" (שם לה,יא). דברי ה': ד) ובעיקר האריך באותו נאום בתיאור לויתן (שם מ,כה-מא,כו), שהוא אוסף סגולות גופניות המפוזרות בבעלי החיים ההולכים והשׂוחים והעפים.	וכד'לך תג'ד הד'א אלוחי אלד'י אתי [ל]איוב אלד'י באן לה בה גלטה פי כל מא תכ'ילה לם יכ'רג' פיה ען וצף אמור טביעיה, אמא וצף אסטקסאת, או וצף את'אר עלויה, או וצף טבאיע אנואע חיואן, לא שי אכ'ר. ואלד'י ד'כר הנאך מן וצף שחקים ושמים וכסיל וכימה למעני את'רהא פי אלג'ו, לאן תנביהה כלה לה אנמא כאן ממא דון פלך אלקמר, וכד'לך איצ'א אליהוא תנבה מן אנואע אלחיואן, קאל מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. ואכת'ר מא טול פי ד'לך אלכ'טאב פי וצף לויתן אלד'י הו מג'מוע כ'ואץ ג'סמאניה מתפרקה פי אלחיואן אלמאשי ואלסאבח ואלטאיר,
16	המטרה: השגחת ה' אינה כמשמעותה הרגילה הנחה: חסרון הבנת ההיווצרות) הכוונה בכל הדברים האלה היתה ששכלינו אינם מגיעים להשיג כיצד נוצרים הדברים הטבעיים האלה המצויים בעולם ההתהוות והכיליון, ואיננו יכולים לתפוס "תצור" כיצד היא ראשית "מבדא" מציאות הכוח הטבעי הזה שבהם, ואין זה דבר הדומה למה שאנחנו עושים; מסקנה: חסרון הבנת ההנהגה) איך אם כן יכולים אנו לרצות שהנהגתו יתעלה אותם והשגחתו עליהם תִּדמה להנהגתנו את מה שאנחנו מנהיגים או להשגחתנו על מה שאנחנו משגיחים עליו? אלא עלינו לעצור כאן ולהאמין שאין נעלמת ממנו יתעלה כל תעלומה, כמו שאמר כאן אליהוא: "כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ, וְכָל צְעָדָיו יִרְאֶה. אֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת, לְהִסָּתֶר שָׁם פֹּעֲלֵי אָוֶן" (שם לד,כא-כב), השגחה: מונח רב־משמעי) אבל אין משמעות השגחתו כמשמעות השגחתנו, ולא משמעות הנהגתו את ברואיו כמשמעות הנהגתנו את מה שאנחנו מנהיגים, ואין להן הגדרה משותפת כמו שחושב כל נבוך, ואין ביניהן שיתוף מלבד במינוח בלבד, כמו שמעשינו אינם דומים למעשיו ואין הם נכללים בהגדרה אחת. וכמו שהמעשים הטבעיים שונים מהמעשים המלאכותיים, כך ההנהגה האלוהית וההשגחה האלוהית והכוונה האלוהית באשר לאותם דברים טבעיים שונות מהנהגתנו ומהשגחתנו ומכוונתנו האנושיות באשר למה שאנחנו מנהיגים ומשגיחים עליו ומכוונים לגביו.	כל הד'ה אלאמור כאן מקצודהא אן הד'ה אלאמור אלטביעיה אלמוג'ודה פי עאלם אלכון ואלפסאד לא תצל עקולנא לאדראך כיפיה' חדות'הא, ולא (ל)[נ]תצור וג'וד הד'ה אלקוה אלטביעיה פיהא כיף מבדאה(א), ולא ה[ו](י) שי(א) ישבה מא נפעלה נחן, פכיף נרום אן יכון תדבירה תע(א)לי להא וענאיתה בהא תשבה תדבירנא למא נדברה או ענאיתנא במא נעתני בה, בל אלואג'ב אלוקוף ענד הד'א אלקדר ואלאעתקאד באנה תע(א)לי לא תכ'פי ענה כ'אפיה, כמא קאל אליהוא הנא כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה אין חשך ואין צלמות להסתר שם פעלי און. לכן ליס מעני ענאיתה מעני ענאיתנא, ולא מעני תדבירה למכ'לוקאתה מעני תדבירנא למא נדברה, וליס יג'מעהמא חד ואחד כמא יט'ן כל מן תחיר, ולא בינהמא אשתראך אלא פי אלאסם פקט, כמא לא ישבה פעלנא פעלה ולא יג'מעהמא חד ואחד, וכתבאין אלאפעאל אלטביעיה מן אלאפעאל אלצנאעיה כד'לך תבאין אלתדביר אלאלאהי ואלענאיה אלאלאהיה ואלקצד אלאלאהי לתלך אלאמור אלטביעיה לתדבירנא וענאיתנא וקצדנא אלאנסאני למא נדברה ונעני בה ונקצדה.
17	סיכום התובנה) וזו היתה מטרתו של ספר איוב בכללותו, כלומר: הנחלת יסוד זה בהאמנה והסבת תשומת הלב לראיות אלה מן הדברים הטבעיים, כדי שלא תטעה ותבקש בדמיונך שתהיה ידיעתו כידיעתנו, או כוונתו והשגחתו והנהגתו ככוונתנו והשגחתנו והנהגתנו. ההתמודדות) אם ידע זאת האדם יקל עליו כל אסון, והאסונות לא יוסיפו לו ספקות לגבי האלוה – האם הוא יודע או אינו יודע, והאם הוא משגיח או מזניח – אלא יוסיפו לו אהבה, א) כמו שאמר (איוב) בחתימת אותה התגלות: "עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (שם מב,ו), ב) וכמו שאמרו (חכמינו) ז"ל: "עושים מאהבה ושמחים ביסורין" (בבלי שבת פח,ב).	והד'א כאן גרץ' ספר איוב בג'מלתה, אעני אעטא הד'ה אלקאעדה פי אלאעתקאד ואלתנביה עלי הד'א אלאסתדלאל באלאמור אלטביעיה חתי לא תגלט ותטלב בכ'יאלך אן יכון עלמה כעלמנא או קצדה וענאיתה ותדבירה כקצדנא וענאיתנא ותדבירנא. פאד'א עלם אלאנסאן ד'לך סהל עליה כל מצאב, (ולא)[ומא] תזידה אלמצאיב שכו[ך](כא) פי אלאלאה, והל יעלם או לא יעלם, או יעתני או יהמל, בל תזידה מחבה כמא קאל פי כ'אתמה' הד'א אלוחי על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר, וכמא קאלוא ז"ל עושים מאהבה ושמחים ביסורין.
18	הזמנה אם תתבונן בכל מה שאמרתי באופן שראוי להתבונן בחיבור זה, ותעיין בספר איוב זה, תתברר לך משמעותו, ותמצא שכללתי את כל ענייניו ולא נותר כיוצא דופן אלא מה שבא כשטף הדיבור והמשך המשל, כמו שביארתי לך כמה פעמים בחיבור זה (הקדמות,משלים11; פסקה 13).	ואד'א תאמלת כל מא קלתה תאמלא ינבגי אן תתאמל בה הד'ה אלמקאלה, ותצפחת הד'א ספר איוב, באן לך אלמעני פיה, ותג'דני קד חצרת ג'מלה' מעאניה ולם ישד' מנה אלא מא יג'רי פי נסק אלקול ואטראד אלתמת'יל כמא בינת לך מראת פי הד'ה אלמקאלה: