חלק ג, פרק לא

חלק ג, פרק לא

טעמי המצוות הם רק בתחום התבונה

1	התפיסה המשגיבה את המצוות מעל הדעת הטענה וסיבתה) יש אנשים שקשה בעיניהם לתת טעם לאף מצווה, והרצוי ביותר בעיניהם הוא שמשמעות הציוויים והאיסורים לא תיתפס בשכל כלל ועיקר. מה שהביא אותם לזה הוא חולי שהם מוצאים בנפשם, שאין הם יכולים לבטא אותו ואינם מיטיבים להביע אותו: הם חושבים שאילו אותן מצוות היו מועילות במציאות הנוכחית, ונצטווינו בהן מפני כך וכך – הרי הן כאילו באו ממחשבה ומשיקול דעת של בעל שכל; ואילו דבר שאי אפשר לתפוס שכלית את משמעותו, ואין הוא מביא לתועלת – הרי זה בלי ספק מאת ה', כי מחשבת האדם אינה מביאה לשום דבר מעין זה. המסקנה) לפי אותם חלשי שׂכל נמצא אפוא שהאדם שלם כביכול יותר מיוצרו. כי האדם הוא אשר אומר ועושה מה שמוביל לתכלית מסוימת, ואילו האלוה אינו עושה זאת, אלא הוא מצוונו לעשות מה שלא יועיל לנו, ואוסר עלינו לעשות מה שלא יזיק לנו.	מן אלנאס קום יעט'ם עליהם תעליל שריעה מן אלשראיע, ואלאחב אליהם אן לא יעקל ללאמר ואלנהי מעני בתה. ואלד'י יוג'ב להם הד'א הו מרץ' יג'דונה פי אנפסהם לא יקדרון ינטקון בה ולא יחסנון אן יעברוא ענה, וד'לך אנהם יט'נון אן אד'א כאנת הד'ה אלשראיע מפידה פי הד'א אלוג'וד ומן אג'ל אלכד'א ואלכד'א שרענא בהא פכאנהא ג'את מן פכרה וען רויה' ד'י עקל, אמא (אן כאן)[באן] שי לא יעקל לה מעני בוג'ה ולא יודי לפאידה פד'לך בלא שך מן קבל אללה, לאנה ליס תודי פכרה' אנסאן לשי מן הד'א. פכאן האולא אלצ'עפא אלעקול אלאנסאן ענדהם אכמל מן צאנעה, לאן אלאנסאן הו אלד'י יקול ויפעל מא יודי לגאיה' מא, ואלאלאה לא יפעל ד'לך, בל יאמרנא אן נפעל מא לא יפידנא פעלה, וינהינא ען פעל מא לא יצ'רנא פעלה,
2	חכמת ה' המטיבה לאדם משוקעת במצוות הוא נעלה על כך מאוד. חלילה חלילה לו. אלא העניין הפוך, וכל הכוונה היא להועיל לנו, כמו שביארנו (ג,כז6) ממה שנאמר: "[וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ] לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו,כד). ונאמר: "[רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים... וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים] אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (שם ד,ה-ו). הרי נאמר במפורש שאפילו כל החֻקים מורים לדעת כל האומות שהם בחכמה ותבונה. ואילו היה זה דבר שאי אפשר לדעת לו טעם, שאין הוא מביא תועלת ולא דוחה נזק – הכיצד יאמרו על מי שמאמין בו או עושה אותו שהוא חכם ונבון ורם־מעלה, ויהיה הדבר לפלא בקרב האומות?	תע(א)לי ת'ם תע(א)לי, בל אלאמר בכ'לאף הד'א, ואלקצד כלה נפענא כמא בינא, מן קולה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, וקאל אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, פקד צרח אן ולו אלחקים כלהא תדל ענד ג'מיע אלאמם אנהא בחכמה ותבונה. ואד'א כאן אמר לא תעלם לה עלה ולא יג'לב מנפעה ולא ידפע מצ'רה לאי שי יקאל פי מעתקדה או עאמלה אנה חכם ונבון וג'ליל אלקדר ויסתגרב ד'לך פי אלמלל,
3	המצוות מביאות לשלמות תודעתית, חברתית ומוסרית אלא הדבר בלי ספק כמו שאמרנו (ג:כז1;כח3), שכל מצוה מאותן שלש עשרה ושש מאות מצוות נועדה: דעות) או ללמד דעה נכונה, או להסיר דעה משובשת, הנהגת המדינה) או לתת חוק צודק, או לסלק עושק, מידות) או להקנות מידה טובה, או להזהיר ממידה רעה. – הכול קשור לשלושה דברים: לדעות, ולמידות, ולמעשים המדיניים־פוליטיים. מה שהביא לכך שאיננו מונים את האמירות, הוא שהאמירות שהתורה דרבנה או אסרה לומר – מהן בכלל המעשים המדיניים, מהן נועדו להקניית דעות, ומהן נועדו להקניית מידות. לכן הסתפקנו כאן בשלושת העניינים האלה במתן טעם לכל מצווה מן המצוות.	בל אלאמר כמא ד'כרנא בלא שך, והו אן כל מצוה מן הד'ה (שש מאות ושלש עשרה)[שלש עשרה ושש מאות] מצו[ו]ת פהי אמא לאעטא ראי צחיח, או לאזאלה' ראי סקים, או לאעטא קאנון עדל, או לרפע ט'לם, או לתכ'ליק [ב]כ'לק חסן, או ללתחד'יר מן כ'לק רדי, אלכל יתעלק בת'לת'ה אשיא, באלארא ואלאכ'לאק ובאלאעמאל אלסיאסיה אלמדניה. ואלד'י אוג'ב אן לא נעד אלאקאויל, לאן אלאקאויל אלתי חצ'ת אלשריעה עלי קולהא או נהת ענהא, מנהא מא הו מן ג'מלה' אלאעמאל אלמדניה, ומנהא לתחציל ארא, ומנהא לתחציל אכ'לאק, פלד'לך אקתצרנא הנא עלי הד'ה אלת'לאת'ה מעאני פי אעטא אלעלה פי כל שריעה מן אלשראיע: