חלק ג, פרק נ

חלק ג, פרק נ

הטעמים לסיפורי התורה הנראים חסרי תועלת

1	סיפורי התורה הנראים חסרי תועלת יש גם דברים שהם מסתרי תורה שרבים נכשלו בהם וראוי לבארם. והם אותם סיפורים המסופרים בתורה שחושבים שאין תועלת בהזכרתם, דוגמאות) כגון תיאור הסתעפות העממים מנח ושמותם ומקומותיהם (בראשית י), וכן בְּנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי (שם לו,כ-ל), ותיאור הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם (שם,לא-לט) וכיוצא בזה. הביקורת) ידועים לך דבריהם (של חז"ל) שמנשה הרשע היה ממלא את מושבו השפל בביקורת על המקומות האלה דווקא. הם אמרו: "היה יושב ודורש בהגדות שלדופי. היה אומר: לא היה לו למשה לכתוב אלא 'וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע' (בראשית לו,כב)" וכו' (בבלי סנהדרין צט,ב).	ההנא איצ'א אמור הי מן סתרי תורה קד עת'ר פיהא כת'ירון פינבגי תביינהא, והי הד'ה אלחכאיאת אלתי תחכי פי אלתורה אלתי יט'ן אנהא לא פאידה פי ד'כרהא, מת'ל וצפה תפרע אלקבאיל מן נח ואסמאהם ומואצ'עהם, וכד'לך בני שעיר הח[ו]רי, ווצף המלכים אשר מלכו בארץ אדום, ונחו הד'ה. וקד עלמת קולהם אן מנשה הרשע אנמא כאן יעמר מג'לסה אלמנחט באנתקאד הד'ה אלמואצ'ע קאלוא היה יושב ודורש בהגדות של( )דופי היה אומר לא היה לו למשה לכתוב [אלא] ואחות לוטן תמנע ו[כ](ג)ו'.
2	הכלל: הסיפורים בתורה באים לאמת דעות או לתקן מעשים אני אודיעך כלל, ולאחר מכן אחזור לפרט אותו, כמו שעשיתי בהטעמת המצוות. דע שכל סיפור שתמצא מוזכר בתורה הוא לתועלת הכרחית בתורה: א) אם לאמת דעה שהיא אחד מיסודות התורה, ב) או לתיקון מעשה מן המעשים כדי שלא יהיו בין בני האדם עושק ותוקפנות. אסדר לך את הדברים כסדר:	ואנא אכ'ברך בג'מלה, ובעד ד'לך ארג'ע ללתפציל כמא פעלת פי תעליל אלמצות. אעלם אן כל קצץ תג'דה מד'כור(א) פי אלתורה פהו לפאידה צ'רוריה פי אלשריעה, אמא לתצחיח ראי הו קאעדה מן קואעד אלשריעה, או לאצלאח עמל מן אלאעמאל חתי לא יקע בין אלנאס תט'אלם ועדואן, ואנא אנסק לך ד'לך נסקא.
3	שושלת היוחסין עד אברהם: הסרת ערעור על חידוש העולם הדעה) מאחר שיסוד התורה הוא שהעולם מחודש, ושמי שנברא בתחילה הוא פרט אחד מן המין האנושי, והוא אדם, ופרק הזמן שחלף בין אדם למשה רבינו הוא אלפיים וחמש מאות שנה בערך – הספק) אילו נמסר להם דבר זה בלבד, היו האנשים אז נחפזים להטיל ספק; שהרי בני האדם נמצאו מפוזרים בקצוות כל הארץ ובעממים שונים ועם לשונות שונות רחוקות זו מזו מאוד. ביסוס הדעה) ספק זה הוסר בכך שתוארו ייחוסם והסתעפותם של כולם, ונזכרו שמותם של אלה המפורסמים: פלוני בן פלוני, וימי חייהם, וסופר היכן שכנו (בראשית ה; י; יא,י-לב), והטעם לכך שהתפזרו לקצוות הארץ, והטעם לַשוני בלשונותיהם, אף על פי שבתחילה היו במקום אחד ושפה אחת לכול (בראשית יא,א-ט), שהרי כך התחייב מהיותם בני איש אחד.	למא כאנת קאעדה' אלשריעה אן אלעאלם מחדת', ואן אלד'י כ'לק אולא שכ'ץ ואחד מן נוע אלאנסאן והו אדם, ומא באלעהד מן קדם מן אדם למשה רב[י]נו אלפ[י](א)ן וכ'מס מאיה' סנה בתקריב, פלו וקע להם הד'א אלאכ'באר פקט לבאדר אלאנסאן חיניד' ללתשכך אד' וג'ד אלנאס מפרקין פי אקאצי אלארץ' בג'מלתהא וקבאיל מכ'תלפה ואלסן מכ'תלפה מתבאעדה ג'דא, פאזיל הד'א אלתשכיך בנסבתהם כלהם ותפריעהם, וד'כר אסמא אולאיך אלמשאהיר פלאן אבן פלאן ואעמארהם ואלאכ'באר במוצ'ע סכנהם, ובאלעלה אלמוג'בה לתפרקהם פי אקאצי אלארץ', ובאלעלה אלמוג'בה לאכ'תלאף אלסנתהם, ואן כאן אולהם פי מוצ'ע ואחד ולגה ואחדה ללכל אד' הכד'א ילזם לכונהם אולאד שכ'ץ ואחד.
4	נח ואברהם: השכר והעונש וכן תיאור סיפור המבול (בראשית ו-ט) וסיפור סדום ועמורה (שם יח,כ עד יט,כח) הם כדי להביא ראיות לדעה הנכונה, שהיא: "אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק, אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ" (תהילים נח,יב).	וכד'לך וצף קצה' אלמבול וקצה' סדום ועמורה ללאסתדלאל עלי אלראי אלצחיח והו אך פרי לצדיק אך יש אלהים שופטים בארץ.
5	מלחמת תשעת המלכים: הנס וההקרבה והמידות וכן תיאור אותה מלחמת תשעת המלכים (בראשית יד) – א) כדי לספר על הנס של ניצחון אברהם עם מתי מעט כשאין איתם מלך, על ארבעה מלכים גדולים. ב) וכן הודיענו שהגן על קרובו משום שהיה שותף לאמונתו, והכניס עצמו בסכנת המלחמה כדי להצילו. ג) וכן הודיענו על הסתפקותו במועט והיותו שמח בחלקו, מקל ראש ברכישת הממון ונותן דעתו לטוּב המידות, והוא שאמר: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל [וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר: 'אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם']" (שם יד,כג).	וכד'לך וצף תלך מלחמ[ה'](ת) אלתסעה מלוך ללאכ'באר באלמעג'זה אלתי הי ט'פר אברהם בעדד נזר לא מלך מעהם בארבעה מלוך עט'מא, ואיצ'א אעלמנא בחמיתה לקריבה למא כאן עלי עקידתה, ואלקי (ב)נפסה לאכ'טאר אלחרב חתי כ'לצה, ואעלמנא איצ'א בקנאעתה ושבע נפסה וכונה מתהאו[ן](נא) באלתכסב מחתפל(א) בכרם אלאכ'לאק, וד'לך קולה אם מחוט ועד שרוך נעל ו[כ](ג)ו'.
6	תיאור ייחוסי בני שעיר: הצורך במחיית עמלק דווקא תיאור שבטי בני שעיר וייחוסם האישי הוא בשל מצוה אחת: שהוא יתעלה ציווה למחות את זרע עמלק דווקא, ועמלק אינו אלא בן אליפז מתמנע אחות לוטן. ואילו את שאר בני עשו לא ציווה להרוג. עשו התחתן בבני שעיר, כמו שהתבאר בכתוב, והוליד מהם ומלך עליהם והתערב זרעו בזרעם, ונעשו כל ארץ שעיר ואותם שבטים מיוחסים לשבט השליט, שהם בני עשו, ובפרט זרע עמלק, כי הוא היה הגיבור ביותר בהם. אילו לא היו מתבררים ייחוסים אלה ופירוטם – היו נהרגים כולם מבלי משים. על כן בירר הכתוב את שבטיהם ואמר: אלה שאתם רואים היום בשעיר ובמלכות עמלק – אין הם כולם בני עמלק, אלא הם בני פלוני ובני פלוני, והם התייחסו על עמלק רק משום שאמו (של עמלק) מהם. כל זה צדק מאת ה', כדי שלא יומת שבט בכלל שבט אחר, כי הגזרה היתה על זרע עמלק דווקא. וכבר ביארנו (ג,מא27) את אופן החכמה בזה.	ואמא וצף קבאיל בני שעיר ונסבהם אלשכ'צי, פד'לך מן אג'ל מצוה אחת, וד'לך אנה תע(א)לי אמר באסתיצאל זרע עמלק כ'אצה, ועמלק אנמא הו בן אליפז מן תמנע אחות לוטן, אמא סאיר בני עשו פמא אמר בקתלהם, וכאן עשו קד צאהר בני שעיר כמא בין אלנץ ואולד מנהם ומלך עליהם ואכ'תלט נסלה בנסלהם, וצארת בלאד שעיר כלהא ותלך אלקבאיל מנסובה ללקביל אלגאלב אלד'י הם בני עשו, ובכ'אצה נסל עמלק לאנה כאן אנג'דהם. פלו לם תבין הד'ה אלאנסאב ותפצילהא לקתלוא כלהם גפלא, פבין אלכתאב קבאילהם וקאל אן האולא אלד'ין תרונהם אליום פי שעיר ומלך עמלק ליס הם כלהם בני עמלק, בל הם בנוא פלאן ובנוא פלאן, ואנמא אנ[ת]סבוא לעמלק לכון אמה מנהם. הד'א כלה עדל מן אללה חתי לא יקתל קביל פי גמאר קביל אכ'ר, לאן אלגזרה אנמא כאנת עלי נסל עמלק כ'אצה. וקד בינא וג'ה אלחכמה פי ד'לך.
7	תיאור מלכי אדום: הרקע למצוות המלכת מלך הטעם לתיאורו את הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם (בראשית לו,לא-לט) הוא כי מכלל המצוות: "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" (דברים יז,טו). והמלכים הללו שהזכיר – אין מהם אחד מאדום. הלא תראה שהוא מביא את ייחוסם ואת ארצם: פלוני ממקום פלוני, ופלוני ממקום פלוני. מה שנראה לי ביותר הוא שדרכיהם וסיפוריהם היו מפורסמים, כוונתי לדרכיהם של מלכי אדום הללו, ושהם אזרו עוז נגד בני עשו והכניעו אותם. לכן הזכיר אותם בשמם, וכאילו אמר: לִמדו לקח מאחיכם בני עשו שהיו מלכיהם פלוני ופלוני, ומעשיהם של הללו היו מפורסמים, כי לא עמד בראש אומה אדם שאינו מיוחס עליה שלא דיכא אותה דיכוי קשה או מועט.	ואמא עלה' וצפה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, לאן מן ג'מלה' אלמצות לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, והאולא אלמלוך אלד'ין ד'כר ליס מנהם אחד מן אדום, אלא תראה ינסבהם וינסב בלאדהם פלאן מן אלמוצ'ע אלפלאני ופלאן מן אלמוצ'ע אלפלאני. ואלאקרב ענדי אן כאנת סירתהם ואכ'בארהם משהורה, אעני סירה' אולאיך מלכי אדום ואנהם תג'רווא פי בני עשו וד'לוהם, פד'כרהם בהם, כאנה יקול אעתברוא באכ'ותכם בני עשו אלד'י[ן] כאן מלוכהם פלאן ופלאן ואפעאל אולאיך כאנת משהורה, לאן מא ראס מלה שכ'ץ מן גיר נסבהא אלא ואנכי פיהא נכאיה אמא עט'ימה או צגירה.
8	הקושי בטעמי סיפורי המקרא – אי הכרת הרקע כללו של דבר: כמו שציינתי לך (ג,מט32) את ריחוקן של דרכי הצאבים מאיתנו היום, כך תולדות הימים ההם נסתרות מאיתנו היום; ואילו ידענו אותן, וידענו את המאורעות שאירעו באותם ימים – היינו מבינים בפירוט את הטעם של דברים רבים שנזכרו. הסבר) ראוי שתבין שבחינת הדברים הכתובים אינה כבחינת המצבים הנראים לעין. כי במצבים הנראים לעין יש פרטים, שנובעות מהם תוצאות הכרחיות גדולות, שאין אפשרות להזכירם או שהדבר יארך. כשמתבוננים באותם סיפורים, חושב האדם המתבונן שיש בסיפורים האלה אריכות או כפילויות; ואילו היה רואה את מה שסופר היה מבין את ההכרח במה שנאמר. לכן כשאתה רואה בתורה סיפור שאינו במסגרת המצוות, אתה חושב שזהו סיפור שלא היה הכרח לתארו, או שיש בו אריכות או כפילויות, בעוד הטעם לזה הוא שלא ראית את הפרטים שהביאו להזכיר מה שנזכר כפי שנזכר.	ובאלג'מלה מת'ל מא ד'כרת לך מן בעד מד'אהב אלצאבה ענא אליום, כד'לך תואריך' תלך אלאיאם כ'פיה ענא אליום, פלו עלמנאהא ועלמנא תלך אלנואזל אלתי נזלת פי תלך אלאיאם לתבין לנא עלי אלתפציל עלה' כת'יר ממא ד'כר (פי אלתורה.) וממא ינבגי אן תחצלה, אן ליס אעתבאר אלאכ'באר אלמכתובה כאעתבאר אלאחואל אלמשאהדה, לאן פי אלאחואל אלמשאהדה ג'זאיאת תוג'ב צ'ראיר עט'ימה לא ימכן ד'כרהא או יטול, פאד'א ת[א](ו)מלת תלך אלאכ'באר יט'ן אלשכ'ץ אלמתאמל אן הד'א אלאכ'באר פיה תטויל או תכריר, ולו כאן משאהדא למא חכי לעלם צ'רוריה' מא קיל. פלד'לך אד'א ראית אכ'באר(א) פי אלתורה פי גיר אלתשריע תט'ן אן ד'לך אלכ'בר גיר צ'רורי אלוצף, או אן פיה תטויל, או תכריר, ועלה' ד'לך כונך גיר משאהד ללג'זאיאת אלדאעיה לד'כר מא ד'כר עלי מא ד'כר.
9	פירוט המסעות במדבר והאיסור לבנות את יריחו: הנצחת הניסים בכלל זה ציון המסעות, הקושי) שלכאורה נזכר מה שאין בו שום תועלת; ובשל דמיון השווא הזה שהיה עולה על הדעת נאמר: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'" (במדבר לג,ב). הנצחה) הצורך בכך גדול מאוד, כי כל הנסים הם ודאיים רק למי שראה אותם, אך בעתיד הופכת הזכרתם לסיפור והשומע עלול לחשוב שהוא שקרי. וידוע שאין אפשרות ולא יעלה על הדעת שיהיו נסים יציבים וקיימים לאורך הדורות לכל בני האדם.	מן ד'לך ד'כר אלמסעות, ט'אהר אלאמר אנה ד'כר מא לא פאידה פיה אצלא, ומן אג'ל הד'א אלוהם אלד'י יסבק אלי אלכ'אטר קאל ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי י"י. ומוצ'ע אלחאג'ה אלי ד'לך עט'י[מה](ם) ג'דא, וד'לך אן ג'מיע אלמעג'זאת אנמא הי יקיניה ענד אלד'י ראהא, פאמא פי אלמסתקבל פיציר ד'כרהא כ'בר(א) ויתטרק אליה אלתכד'יב ענד אלסאמע, ומעלום אנה לא יסתטאע ולא יתצור אן תכון מעג'זה ת'אבתה קאימה עלי מרור אלאג'יאל ללנאס כלהם.
10	הנס הגדול) ומכלל נסי התורה – מן הגדולים בהם – שהותם של ישראל במדבר ארבעים שנה, והימצאות המן בו בכל יום. א) ואותו מדבר הוא כמו שאמר הכתוב: "נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם" (דברים ח,טו), ב) והם מקומות רחוקים מאוד ממקום יישוב, שאינם טבעיים לאדם, "לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן [וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת]" (במדבר כ,ה). ג) ונאמר עליהם גם: "אֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ [וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם]" (ירמיהו ב,ו), ד) ולשון התורה: "לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם [לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם]" (דברים כט,ה). הכרת הנס) כל אלה נסים ברורים וניכרים. מכיוון שידע ה' יתעלה שיקרה בעתיד לנסים אלה מה שקורה לסיפורים, א) ויחשבו שהם היו במדבר קרוב למקום יישוב, שאדם יכול לשהות בו, כמו המדבריות שהערבים (=הבדוים) שוכנים בהם היום, ב) או שהם מקומות שאפשר לחרוש ולקצור בהם או להיות ניזונים מאחד הצמחים שהיו שם, ג) או שהמן יורד מטבעו באותם מקומות תמיד, ד) או שיש באותם מקומות בארות מים – לכן סולקו כל אותם דמיונות שווא והודגש סיפור כל הנסים האלה על ידי ביאור אותם מסעות, כדי שיראו אותם העתידים לבוא וידעו את גודל הנס בשהיית מין האדם באותם מקומות ארבעים שנה.	ומן מעג'זאת אלשריעה בל מן אעט'מהא אקאמה' ישראל פי אלמדבר ארבעין סנה, ווג'וד אלמן פיה פי כל יום, וד'לך אלמדבר הו כמא ד'כר אלכתאב נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, והי מואצ'ע בעידה ג'דא מן אלעמארה גיר טביעיה ללאנסאן, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ו[כ](ג)ו', וקיל פיהא איצ'א ארץ לא עבר בה איש וגו', ונץ אלתורה לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם ו[כ](ג)ו', והד'ה כלהא מעג'זאת בינה מראיה. פלמא עלם אללה תע(א)לי אנה סיתטרק להד'ה אלמעג'זאת פי אלמסתקבל מא יתטרק ללאכ'באר, ויט'ן אן אקאמתהם כאנת פי בריה קריבה מן אלעמראן ימכן מקאם אלאנסאן פיהא מת'ל הד'ה אלברארי אלתי יסכנהא אלערב אליום, או אנהא מואצ'ע ימכן פיהא אלחרת' ואלחצאד או אלאגתד'א באחד אלנבאתאת אלתי כאנת הנאך, או אן אלמן מן טביעתה אן ינזל פי תלך אלמואצ'ע דאימא, או אן פי תלך אלמואצ'ע אבאר מא, פלד'לך רפעת הד'ה אלאוהאם כלהא ואכד כ'בר הד'ה אלמעג'זאת כלהא בתביין תלך אלמראחל ליראהא אלאתון פיעלמון עט'ים אלמעג'זה פי מקאם נוע אלאנסאן פי תלך אלמואצ'ע ארבעין סנה.
11	מטעם זה עצמו החרים יהושע את מי שיבנה את יריחו לעולם (יהושע ו,כו), כדי שאותו נס יהיה יציב וקיים, כי לכל מי שיראה את החומה הזאת שקועה בארץ יהיה ברור שאין זאת צורת בניין שנהרס אלא שהוא שקע בנס.	ולהד'ה אלעלה בעינהא אחרם יהושע מן יבני יריחו לעולם, לתכון תלך אלמעג'זה ת'אבתה קאימה, לאן כל מן ירי ד'לך אלסור גארקא פי אלארץ' יתבין לה אן ליס הד'ה צורה' בניאן תהדם בל גרק באלמעג'ז.
12	המסעות והחנייה במדבר על פי ה' וכך גם מה שנאמר: "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ" (במדבר ט,כ; ראו שם,יח: עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ) – תיאור זה היה מספיק, והיה נראה במחשבה ראשונה שכל מה שנאמר לאחר מכן בעניין זה הוא אריכות ללא צורך; כוונתי למה שנאמר: "וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן [עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ.] וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן [יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן, עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ, אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ.] אוֹ יֹמַיִם [אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים, בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ, וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ. עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ, אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה]" (במדבר ט,יט-כג).	וכד'לך איצ'א קולה על פי י"י יחנו ועל פי י"י יסעו כאן הד'א כאף פי אלוצף, ויבדו באול כ'אטר אן כל מא ג'א בעד ד'לך פי הד'א אלגרץ' תטויל גיר מחתאג' אליה אעני קולה ובהאריך הענן ו[כ](ג)ו' ויש אשר יהיה הענן ו[כ](ג)ו' או יומים ו[כ](ג)ו',
13	אודיע לך את הטעם לכל הפירוט הזה. הטעם הוא שהעניין יודגש כדי לסלק את כל מה שהיו האומות חושבות אז, ומה שהן חושבות עד היום, שישראל תעו בדרך ולא ידעו לאן הם הולכים, כמו שנאמר: "נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ" (שמות יד,ג). וכן קוראים לו הערבים היום, כוונתי שהם קוראים למדבר "אַלתִּיהּ" ("הַתְּעִיָּה"), והם חושבים שישראל תעו ולא ידעו את הדרך. על כן בא הכתוב להבהיר ולהדגיש שאותם מסעות לא־סדורים, והחזרות שהיו בחלקם, ופרקי הזמן השונים שחנו בכל מסע, כך שבמסע אחד חנו שמונה עשרה שנה, במסע אחר יום אחד, ובאחר לילה אחד – כל זה מכוח קביעה אלוהית, ואין זו תעייה בדרך אלא לפי העלות עמוד הענן. לכן פירט את כל הפירוט ההוא.	ואנא אכ'ברך בעלה' הד'א אלתפציל כלה, ועלה' ד'לך אן יאכד אלקצ'יה לרפע מא כאנת אלמלל תט'נה חיניד' ומא הם ט'אנוה אלי אליום מן כון ישראל צ'לוא (פי) אלטריק ולם יעלמוא חית' יסירו[א](ן) (כקולה) [כמא קאל] נבוכים הם בארץ, וכד'לך תסמיה אלערב אליום אעני אלמדבר יסמונה אלתיה, ויט'נון אן ישראל תאהוא וג'הלוא אלטריק, פאכ'ד' אלכתאב יבין ויאכד אן תלך אלמראחל אלגיר מנתט'מה ומא וקע מן אלתרדד פי בעצ'הא ואכ'תלאף מדה' אלאקאמה פי כל מרחלה חתי כאנת אלאקאמה פי מרחלה ואחדה ת'מאני עשרה סנה ופי מרחלה יומא ואחדא ופי אכ'רי לילה ואחדה, כל ד'לך בתקדיר אלאהי וליס ד'לך צ'לאל(א פי א)[ל]לטריק, לכן בחסב ארתפאע עמוד הענן, פלד'לך פצל ד'לך אלתפציל כלה.
14	כבר התבאר בתורה שכִּברת דרך זו קצרה וידועה, דרכו בה רבים, ואין היא בלתי מוכרת; כוונתי לכברת הדרך שבין חורב, שאליו הגיעו במכוון, כמו שאמר יתעלה: "[בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם] תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שם ג,יב), ובין קדש ברנע שהוא תחילת הארץ הנושבת, כמו שנאמר: "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ" (במדבר כ,טז). אותה כברת דרך היא מהלך אחד עשר יום, כמו שנאמר: "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ" (דברים א,ב), ואי אפשר לתעות בה ארבעים שנה. אלא הטעם לכך הוא הסיבות המפורשות בתורה.	וקד בין פי אלתורה אן תלך אלמסאפה קריבה מעלומה מטרוקה גיר מג'הולה, אעני אלמסאפה אלתי בין חורב אלד'י ג'א(ו)וה באלקצד כמא אמר תעאלי תעבדון את האלהים על ההר הזה ובין קדש ברנע אלד'י הו אבתדא אלעמארה כמא ג'א אלנץ והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך, ותלך אלמסאפה ממשי אחד עשר יומא כמא קאל אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע, ומא הד'א מא יצ'ל פיה ארבעין סנה, ואנמא עלה' ד'לך אלאסבאב אלמנצוצה פי אלתורה.
15	סיכום וכך כל סיפור שהטעם להזכרתו נסתר ממך – יש לו סיבה טובה מאוד. בכל הדבר נקוט את העיקרון שהעירו לנו עליו (חכמינו) ז"ל: "'כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם' (שם לב,מז), ואם רֵק הוא – מכם" (בראשית רבה א,יד ועוד).	והכד'א כל קצה תכ'פי ענך עלה' ד'כרהא להא סבב וכיד, ואג'ר אלאמר כלא עלי אלאצל אלד'י נבהונא ז"ל עליה כי לא דבר רק הוא מכם, ואם רק הוא מכם (הוא):