חלק ב, פרק לו
חלק ב, פרק לו
הגדרת הנבואה ושלמות כוחות הנביא
| 1 |
הגדרת הנבואה – שלמות מעמד האדם
דע שאמיתת הנבואה ומהותה היא שפע השופע מאת ה' יתהדר ויתרומם באמצעות השכל הפועל: תחילה על הכוח ההוגה, ואחר כך על הכוח המדמה. זו היא דרגת האדם הגבוהה ביותר, ושיא השלמות שיכולה להיות במינו. |
אעלם, אן חקיקה' אלנבוה ומאהיתהא הו פיץ' יפיץ' מן אללה עז וג'ל בוסאטה' אלעקל אלפעאל עלי אלקוה אלנאטקה אולא, ת'ם עלי אלקוה אלמתכ'ילה בעד ד'לך, והד'ה הי אעלא מרתבה' אלאנסאן וגאיה' אלכמאל אלד'י ימכן אן יוג'ד לנועה, |
| 2 |
שלמות הכוח המדמה ופעולתו
מצב זה הוא שיא שלמות הכוח המדמה. זה דבר שבשום אופן אינו אפשרי בכל אדם, ואינו דבר שמגיעים אליו על ידי שלמות בחכמות העיוניות ושיפור המידות כך שתהיינה כולן במצבן הטוב והיפה ביותר האפשרי, מבלי שיצטרף לכך שיא השלמות האפשרית של הכוח המדמה מעיקר הטבע המולד. אתה כבר יודע ששלמות הכוחות הגופניים הללו, שהכוח המדמה הוא אחד מהם, באה רק בעקבות כך שהאבר הנושא את אותו כוח הוא בעל המזג הטוב ביותר האפשרי לו, ובגודל האופטימלי, ובעל החומר הזך ביותר האפשרי. וזה דבר שבשום אופן אי אפשר לרפא את חסרונו ולתקן את פחיתותו באמצעות הנהגה. כי האבר שמזגו היה רע מלידה – שיא ההנהגה המאזנת אותו הוא להשאיר אותו במצב בריא מסוים, לא להביא אותו לתכונתו המיטבית ביותר. אך אם המום שלו הוא בגודלו או בתנוחתו או בעצם שלו, כוונתי לעצם החומר שהוא עשוי ממנו, הרי אין תחבולה נגד זה. כל זה ידוע לך, כך שאין תועלת להאריך בביאורו. |
ותלך אלחאלה הי גאיה' כמאל אלקוה אלמתכ'ילה. והד'א אמר לא ימכן פי כל אנסאן בוג'ה, ולא הו אמר יצל אליה באלכמאל פי אלעלום אלנט'ריה ותחסין אלאכ'לאק חתי תכון כלהא עלי אחסן מא יכון ואג'מלה דון אן ינצ'אף לד'לך כמאל אלקוה אלמתכ'ילה פי אצל אלג'בלה עלי גאיה' מא ימכן. וקד עלמת אן כמאל הד'ה אלקוי אלבדניה אלתי מן ג'מלתהא אלקוה אלמתכ'ילה אנמא הו תאבע לאפצ'ל מזאג' יכון לד'לך אלעצ'ו אלחאמל לתלך אלקוה, ולאחסן מקדאר יכון לה, ולאצפא מאדה תכון לה, והד'א אמר לא ימכן אן יג'בר פאיתה או יכמל נקצה באלתדביר בוג'ה, לאן אלעצ'ו אלד'י קד סא מזאג'ה פי אצל אלג'בלה, גאיה' אלתדביר אלמעדל לה אן יבקיה עלי צחה' מא, לא אן ירדה לאפצ'ל היאתה. אמא אן כאנת אפתה מן מקדארה או וצ'עה או ג'והרה אעני ג'והר אלמאדה אלתי תכון מנהא פהד'א מא לא חילה פיה, ואנת עאלם בהד'א כלה, פלא פאידה פי אלתטויל פי ביאנה. |
| 3 |
פעולת הכוח המדמה בכלל ובנבואה בפרט
כמו כן ידועות לך פעולותיו של הכוח המדמה הזה, שהן זכירת המוחשים והרכבתם והחיקוי שבטבעו; ושפעולתו הגדולה והנכבדת ביותר היא רק כשהחושים נחים ושובתים מפעולותיהם, ואז שופע עליהם שפע מסוים בהתאם להכנה. |
וקד עלמת איצ'א אפעאל הד'ה אלקוה אלמתכ'ילה מן חפט' אלמחסוסאת ותרכיבהא ואלמחאכאה אלתי פי טביעתהא, ואן אעט'ם פעלהא ואשרפה אנמא יכון ענד סכון אלחואס ותעטלהא ען אפעאלהא, חיניד' יפיץ' עליהא פיץ' מא בחסב אלתהיו , |
| 4 | הוא הסיבה לחלומות האמת, והוא עצמו סיבת הנבואה. ההבדל ביניהם הוא רק ברב ובמעט, לא במין.א) ידועה לך אמירתם החוזרת ונשנית (של חז"ל) "חלום אחד מששים בנבואה" (בבלי ברכות נז,ב), ואין משווים בין שני דברים ממינים שונים. אי אפשר לומר: "שלמות האדם היא פי כך וכך משלמות הסוס".ב) הם חזרו על העניין הזה בבראשית רבה ואמרו: "נובלת נבואה – חלום" (יז,ה; מד,יז). וזה דימוי מופלא, "עג'יב" כי הנובלת היא היא הפרי עצמו, אלא שהוא נפל לפני שלמותו ולפני שהגיע זמנו. כך פעולת הכוח המדמה בעת השינה היא פעולתו בעת הנבואה, אלא שיש בו חסרון ואין הוא מגיע עד תכליתו.ג) ומדוע נודיע לך זאת מדבריהם ז"ל ונעזוב את פסוקי התורה: "אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה', בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב,ו)? הרי שהוא יתעלה סיפר לנו על אמיתת הנבואה ומהותה והודיע לנו שהיא שלמות הבאה בחלום או במראָה. ו"מראָה" נגזרת מ"ראה", והוא שהכוח המדמה משיג שלמות פעולה שכזו עד שהכוח הזה רואה דבר כאילו הוא חיצוני, ודבר שהתחיל מהכוח הזה יהיה כאילו הגיע אליו על ידי חישה חיצונית. בשני החלקים האלה, במראה או בחלום, נמצאות כל דרגות הנבואה, כמו שיתבאר (ב,מא-מד). | הו אלסבב פי אלמנאמאת אלצאדקה והו בעינה סבב אלנבוה, ואנמא יכ'תלף באלאכת'ר ואלאקל לא באלנוע, קד עלמת תראדף קולהם חלום אחד מששים בנבואה, ולא יקע אלתקדיר בין שיאין מכ'תלפין באלנוע, מא יסוג אן יקאל כמאל אלאנסאן כד'א וכד'א צ'עף מן כמאל אלפרס, וקד כררוא הד'א אלמעני פי בראשית רבה וקאלוא נובלת נבואה חלום, והד'א תשביה עג'יב, וד'לך אן אלנובלת הי אלפרי בעינה ושכ'צה גיר אנה סקט קבל כמאלה וקבל אן יחין לה, כד'לך פעל אלקוה אלמתכ'ילה פי חאל אלנום הו פעלהא פי חאל אלנבוה, אלא אן פיהא תקציר ולם תצל גאיתהא, ולאי שי נעלמך הד'א מן כלאמהם ז"ל ונתרך נצוץ אלתורה, אם יהיה נביאכם י"י במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, פקד אכ'ברנא תעאלי בחקיקה' אלנבוה ומאהיתהא ואעלמנא אנה כמאל יאתי בחלום או במראה, ומראה משתק מן ראה, והו אן יחצל ללקוה אלמתכ'ילה מן כמאל אלפעל חתי תרי אלשי כאנה מן כ'ארג', ויכון אלאמר אלד'י אבתדאה מנהא כאנה ג'אהא עלי טריק אלאחסאס אלכ'ארג', והד'ין אלקסמין פיהמא מראתב אלנבוה כלהא כמא סיבין אעני במראה או בחלום. |
| 5 | כבר נודע שמה שהאדם עסוק בו מאוד ושוקד עליו ומשתוקק לו כשהוא ער וחושיו פועלים, הוא שהכוח המדמה פועל בו בעת השינה, כאשר שופע עליו השכל בהתאם להכנתו. מיותר להביא דוגמאות ולהאריך בזה, כי זה דבר ברור שכל אחד מכיר, והוא דומה להשגת החושים, שלא יחלוק עליה אף אחד מן השלמים בטבעם המולד. | וקד עלם אן אלאמר אלד'י יכון אלאנסאן פי חאל יקט'תה ותצרף חואסה משתגלא בה ג'דא מכב עליה מתשוק לה, הו אלד'י תפעל אלקוה אלמתכ'ילה פיה פי חאל אלנום ענד פיץ' אלעקל עליהא בחסב תהיוהא. ואלתמת'יל פי הד'א ותכת'יר אלקול פיה פצ'ל, אד' הד'א אמר בין קד ערפה כל אחד, והו שבה אדראך אלחואס אלד'י לא יכ'תלף פיה אחד מן אלסאלמי אלפטר. |
| 6 |
תנאי המועמד לנבואה
אחרי ההקדמות האלה, דע לך שאםתנאי א) עצם מוחו של אחד מבני האדם, מעיקר טבעו, הוא בשיא האיזון בזַכּוּת חומרו ובמזגו המיוחד בכל חלק מחלקיו ובגודלו ובתנוחתו, ולא ימנעו אותו מונעים מצד המזג מאבר אחר;תנאי ב) ואחר כך קנה האדם הזה דעת וחכמה עד שיצא מן הכוח אל הפועל, ונעשו לו שׂכל אנושי באופן מושלם וגמור, ומידות אנושיות טהורות ומאוזנות,תנאי ג) וכל תשוקותיו יהיו לידיעת סודות המציאות הזו והכרת סיבותיה, ומחשבתו פונה תמיד אל הדברים הנשגבים, ואין הוא מתעניין אלא בהכרת האלוה וההתבוננות בפעולותיו ומה שראוי להאמין בכך; |
ובעד הד'ה אלמקדמאת פלתעלם. אנה אד'א כאן שכ'ץ מן אלנאס ג'והר דמאגה פי אצל ג'בלתה עלי גאיה' אעתדאלה פי צפא מאדתה ומזאג'ה אלכ'אץ בכל ג'ז מן אג'זאיה, ופי מקדארה ווצ'עה, ולם תעקה עואיק מזאג'יה מן אג'ל עצ'ו אכ'ר, ת'ם אן ד'לך אלשכ'ץ תעלם ותחכם חתי כ'רג' מן אלקוה אלי אלפעל, וצאר לה עקל אנסאני עלי כמאלה ותמאמה, וכ'לק אנסאניה טאהרה מעתדלה, וכאנת תשוקאתה כלהא ללעלם באסראר הד'א אלוג'וד ומערפה' אסבאבה, ופכרתה אבדא מקבלה עלי אלאמור אלשריפה, ואעתנאה אנמא הו במערפה' אלאלאה ואעתבאר אפעאלה ומא ינבגי אן יעתקד פי ד'לך, |
| 7 | תנאי ד) והשבית את מחשבותיו וביטל את תשוקתו לדברים הבהמיים, כלומר העדפת הנאת האכילה והשתייה ויחסי המין, כללו של דבר: חוש המישוש, שאריסטו ביאר ב"אתיקה" (אתיקה ניקומכית ג, 10, 1118ב 1-410) ואמר שהחוש הזה הוא חרפה לנו. וכמה נאה מה שאמר, וכמה נכון שהוא חרפה, כי הוא לנו באשר אנו בעלי חיים ותו לא, כשאר הבהמות, ואין בו כלום מעניין האנושיות. ואילו שאר הנאות החושים, כמו הריח והשמיעה והראייה, הרי אף על פי שהן גופניות, יש בהן לעתים הנאה לאדם באשר הוא אדם, כמו שביאר אריסטו (שם). התגלגלנו לדבר על מה שאינו מן המטרה אך יש בו צורך עבורה, כי רוב מחשבותיהם של המצטיינים מאנשי החכמה טרודות בהנאות החוש הזה והם משתוקקים אליו, ועם זאת הם מתפלאים מדוע אין הם מתנבאים, אם הנבואה היא טבעית. | ויכון קד תעטל פכרה ובטל תשוקה ללאמור אלבהימיה, אעני אית'אר לד'ה' אלאכל ואלשרב ואלנכאח, ובאלג'מלה אלחאסה אללאמסה, אלתי בין ארסטו פי אלאכ'לאק וקאל באן הד'ה אלחאסה עאר עלינא, ומא אחסן מא קאל, ומא אצח כונהא עאר, לאנהא לנא מן חית' נחן חיואן לא גיר כסאיר אלבהאים וליס פיהא שי מן מעני אלאנסאניה, אמא סאיר אלאלתד'אד'את אלחסיה מת'ל אלשם ואלסמע ואלרויה פאנהא ואן כאנת ג'סמאניה פקד תוג'ד פיהא וקת מא לד'ה ללאנסאן מן חית' הו אנסאן כמא בין ד'לך ארסטו. וקד אטרד בנא אלקול פי מא ליס מן אלגרץ' לכנה מחתאג' אליה, אד' אכת'ר פכר אלמתמייזין מן אהל אלעלם משגולה בלד'את הד'ה אלחאסה ומתשוקין הם אליהא, ויעג'בון מע ד'לך כיף ליס יתנבאו אן כאנת אלנבוה ממא פי אלטבע. |
| 8 | תנאי ה) כמו כן על האדם הזה להשבית את מחשבתו ולבטל את תשוקתו לשררות שאינן אמיתיות, כוונתי לשאיפה להשתלטות, או לכך שיגדל בעיני המון העם ושישיג מהם כבוד וציות לשם זה בלבד; אלא יתייחס לכל האנשים לפי מצביהם, שהם לפיהם בלי ספק כבהמות מרעה או כחיות פרא, שכשיחשוב עליהם השלם המיוחד, לא יחשוב אלא כיצד להיחלץ מן ההיזק של המזיקים מהם אם הזדמן לו להיות בחברתם, או כיצד לקבל מהם תועלת אם יזדקק לכך באחד מצרכיו. | וכד'לך ילזם איצ'א אן יכון הד'א אלשכ'ץ קד תעטלת פכרתה ובטל תשוקה ללריאסאת אלגיר חקיקיה, אעני טלב אלגלבה או תעט'ים אלעואם לה ואסתג'לאב כראמתהם וטאעתהם למג'רד ד'לך. בל ינט'ר אלנאס כלהם בחסב אחואלהם אלתי הם בחסבהא בלא שך אמא כאלסאימה או כאלמפתרסה אלד'י לא יפכר אלכאמל אלמתוחד אד'א פכר פיהא גיר פי וג'ה אלכ'לאץ מן אד'יה' אלמוד'י מנהא אן אתפקת לה מעהא משארכה או אלאסתנפאע במא יסתנפע בה מנהא אן אצ'טר לד'לך פי צ'רוריה מן צ'רוריאתה, |
| 9 | תוצאה) האדם שזהו תיאורו, אין ספק שכאשר יפעל כוחו המדמה, הנמצא בשיא השלמות האפשרית, ויקבל שפע מן השכל בהתאם לשלמותו העיונית – הרי הוא לא ישיג אלא דברים אלוהיים מופלאים מאוד, ולא יראה דבר מלבד ה' ומלאכיו ולא ירגיש ולא תושג לו ידיעה אלא בדברים שהם דעות נכונות והנהגות כלליות לתיקון בני האדם זה עם זה. | פאלשכ'ץ אלד'י הד'ה צפתה לא שך אנה ענד מא תפעל קותה אלמתכ'ילה אלתי הי עלי אכמל מא יכון ויפיץ' עליהא מן אלעקל בחסב כמאלה אלנט'רי פאנה לא ידרך אלא אמורא אלאהיה גריבה ג'דא, ולא ירי גיר אללה ומלאיכתה ולא ישער ולא יחצל לה עלם אלא באמור הי ארא צחיחה ותדביראת עאמה לצלאח אלנאס בעצ'הם מע בעץ'. |
| 10 |
הבדל בכוחות הנביאים
ידוע ששלושת הנושאים האלה שדנּו בהם – א) שלמות הכוח ההוגה על ידי קניית דעת, ב) ושלמות הכוח המדמה מטבעו המולד, ג) ושלמות המידות על ידי השבתת המחשבה בכל הנאות הגוף וסילוק התשוקה למיני ההתפארויות הטיפשיות והרעות – יש בהם הבדל רב מאוד במעלה בין השלמים, ובהתאם לשוני במעלה בכל אחד משלושת הנושאים האלה, יהיה השוני בדרגות כל הנביאים. |
ומעלום אן הד'ה אלת'לת'ה אגראץ' אלתי צ'מנאהא, והי כמאל אלקוה אלנאטקה באלתעלם, וכמאל אלקוה אלמתכ'ילה באלג'בלה, וכמאל אלכ'לק בתעטיל אלפכרה פי ג'מיע אללד'את אלבדניה ואזאלה' אלשוק לאנואע אלתעט'ימאת אלג'אהליה אלשרירה, יתפאצ'ל פיהא אלכאמלין תפאצ'לא כת'ירא ג'דא, ובחסב אלתפאצ'ל פי כל גרץ' מן הד'ה אלת'לת'ה אגראץ' יכון תפאצ'ל דרג'את אלאנביא כלהם. |
| 11 |
הבדל בכוחות נביא מסוים תלוי נסיבות
ידוע לך שכל כוח גופני פעמים מתעייף ונחלש ומשתבש ופעמים אחרות תקין. והכוח המדמה הוא ללא ספק כוח גופני. לכן אתה מוצא שנבואתם של הנביאים פוסקת בעת האבל או הכעס וכיוצא בהם. ידועים לך דבריהם (של חז"ל): "אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות" (בבלי שבת ל,ב), ושלא באה התגלות "וחי" אל יעקב אבינו כל הימים שהתאבל, משום שהכוח המדמה שלו היה טרוד בהעדרו של יוסף (פרקי דרבי אליעזר, פרק לח), ושלא באה התגלות "וחי" אל משה עליו השלום כמו שבאה אליו מלפנים, מאחר תלונת המרגלים עד שמתו דור המדבר כולם (ספרא, דיבורא דנדבה, א,ב, ומקבילות), משום שנלאה מלסבול את טורחם בשל גודל תלונותיהם. זאת אף על פי שבנבואתו, עליו השלום, לא היה מקום לכוח המדמה, אלא השכל שפע עליו בלי תיווכו, כמו שצייַנּו כמה פעמים (ב,לה1 ושם בהפניות) שהוא לא התנבא במשל כשאר הנביאים. דבר זה עוד יתבאר (על המשלים: ב,מז), ואין זאת מטרת הפרק. |
וקד עלמת אן כל קוה בדניה פאנהא תכל ותצ'עף ותכ'תל וקתא ותצח וקתא אכ'ר, והד'ה אלקוה אלמתכ'ילה קוה בדניה בלא שך, פלד'לך תג'ד אלאנביא תעטלת נבותהם ענד אלחזן או אלגצ'ב ונחוהמא, קד עלמת קולהם אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ואן יעקב אבינו לם יאתיה וחי טול איאם חזנה לאשתגאל קותה אלמתכ'ילה בפקד יוסף, ואן משה עליה אלסלאם לם יאתיה וחי עלי מא כאן יאתיה מן קבל מן בעד נובה' אלמרגלים אלי אן פני דור המדבר בג'מלתהם למא עט'ם עליה אמרהם בשדה' תג'ניהם, ואן כאן עליה אלסלאם לם תכן ללקוה אלמתכ'ילה פי נבותה מדכ'ל בל פיץ' אלעקל עליה דון תוסטהא, כמא ד'כרנא מראת אנה לם יתנבא באלמת'ל כסאיר אלנביין וסיבין ד'לך, וליס הד'א גרץ' אלפצל. |
| 12 | וכן אתה מוצא גם שכמה נביאים התנבאו תקופה מסוימת ואז הסתלקה מהם הנבואה ולא המשיכה בגלל מאורע שאירע. זו היא בלי ספק הסיבה העצמית הקרובה לסילוק הנבואה בזמן הגלות: איזו עצלות או עצבות יכולות להיות לאדם במצב כלשהו, יותר מהיותו עבד נרצע משועבד לבורים המופקרים, המשלבים יחד חוסר דעת אמיתי ושלמות התאוות הבהמיות, "וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ" (דברים כח,לב)? בזה איים עלינו, ולכך כיוון בדבריו: "יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ" (עמוס ח,יב), ונאמר: "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה, גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'" (איכה ב,ט). זה נכון וסיבתו ברורה, כי הכלי הושבת. וזו גם הסיבה לשיבת הנבואה אלינו כקדם לימות המשיח מהרה יגלה, כמו שהבטיח. | וכד'לך איצ'א תג'ד בעץ' אלאנביא תנבוא מדה' מא, ת'ם ארתפעת ענהם אלנבוה ולם יכן ד'לך מסתמרא לעארץ' טרי. והד'א הו אלסבב אלד'אתי אלקריב פי ארתפאע אלנבוה פי זמאן אלגלות בלא שך, אי עצלות או עצבות תכון ללאנסאן בחאלה מן אלחאלאת אשד מן כונה עבדא ממלוכא מסתרקא ללג'אהליה אלפסקה, אלד'ין ג'מעוא עדם אלנטק אלחקיקי וכמאל שהואת אלבהאים ואין לאל ידך, ובהד'א תואעדנא, והו אלד'י אראד בקולה ישוטטו לבקש את דבר י"י ולא ימצאו, וקאל מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מי"י, והד'א צחיח בין אלעלה, לאן אלאלה קד תעטלת. והו אלסבב איצ'א פי רג'וע אלנבוה לנא עלי מעתאדהא לימות המשיח מהרה יגלה כמא ועד: |