חלק ב, פרק א

חלק ב, פרק א

הוכחות למציאות אל אחד שאינו גוף

1	עיון א: הוכחה מחקירת מקור התנועות בעולם על פי ההנחה העשרים וחמש נובע שיש מניע, שהוא אשר הניע את חומר המתהווה והכלה הזה (=העולם התת־ירחי) עד שקיבל צורה. כאשר נחקור מה הניע את המניע הקרוב הזה, יתחייב בהכרח שיש לו מניע אחר, ממינו או לא ממינו. כי התנועה קיימת בארבע קטגוריות, והן יכולות להיקרא באופן כללי "תנועה", כמו שציינו בהנחה הרביעית; ודבר זה אינו נמשך עד אינסוף, כמו שציינו בהנחה השלישית. אנו מוצאים אם כן שכל תנועה מגיעה בסופו של דבר אל תנועת הגרם (השמימי) החמישי ועוצרת שם, ומאותה תנועה מסתעף ומשתלשל כל מניע ומכין (את החומר לקבל צורה) בכל העולם השפל.	ילזם בחסב אלמקדמה אלכ'אמסה ועשרין אן ת'ם מחרך הו אלד'י חרך מאדה' הד'א אלכאין אלפאסד חתי קבלת אלצורה, ואד'א טלב ד'לך אלמחרך אלקריב מא חרכה, לזם צ'רורה אן יוג'ד לה מחרך אכ'ר אמא מן נועה או מן גיר נועה, לאן אלחרכה תוג'ד פי אלארבע מקולאת וקד יקאל עליהא אלחרכה בעמום כמא ד'כרנא פי אלמקדמה אלראבעה. והד'א לא ימר אלי לא נהאיה כמא ד'כרנא פי אלמקדמה אלת'אלת'ה, פוג'דנא כל חרכה תנתהי אלי חרכה' אלגרם אלכ'אמס וענדהא תקף, ומן תלך אלחרכה יתפרע ואליהא יתסלסל כל מחרך ומהיי פי אלעלאם אלספלי כלה.
2	כל תנועה מקורה בגלגל הגלגל נע תנועת העתקה, שהיא התנועה הקדומה ביותר, כמו שצוין בהנחה הארבע עשרה. וכן כל תנועת העתקה מגיעה גם היא לבסוף אל תנועת הגלגל. הרי זה כאילו אמרת: האבן הזאת שנעה, הניע אותה המקל; ואת המקל הניעה היד; ואת היד הניעו הגידים; ואת הגידים הניעו השרירים; ואת השרירים הניעו העצבים; ואת העצבים הניע החום הטבעי; ואת החום הטבעי הניעה הצורה שבו, שהיא ללא ספק המניע הראשון. מה שחייב את המניע הזה להניע הוא למשל מחשבה, שהאבן הזאת תגיע על ידי הכאתה במקל אל אשנב כדי לסתום אותו כך שלא תיכנס דרכו הרוח הנושבת. ומה שהניע את הרוח הזאת וגרם לנשיבתה הוא תנועת הגלגל. וכך תמצא שכל סיבה להתהוות ולכיליון מגיעה בסופו של דבר אל תנועת הגלגל.	ואלפלך מתחרך חרכה' נקלה והי אקדם אלחרכאת כמא ד'כר פי אלמקדמה אלראבעה' עשר, וכד'לך איצ'א כל חרכה' נקלה אנמא תנתהי לחרכה' אלפלך, כאנך קלת, אן הד'א אלחג'ר אלד'י תחרך חרכה אלעכאז, ואלעכאז חרכתה אליד, ואליד חרכתהא אלאותאר, ואלאותאר חרכתהא אלעצ'ל, ואלעצ'ל חרכה אלעצב, ואלעצב חרכה אלחאר אלגריזי, ואלחאר אלגריזי חרכתה אלצורה אלתי פיה והי אלמחרך אלאול בלא שך, וד'לך אלמחרך אוג'ב לה אן יחרך ראי מת'לא, והו אן יוצל ד'לך אלחג'ר בצ'רב אלעכאז לה אלי טאקה כי יסדהא חתי לא תדכ'ל לה מנהא הד'ה אלריח אלהאבה, ומחרך תלך אלריח ותולד הבובהא הי חרכה' אלפלך, והכד'א תג'ד כל סבב כון ופסאד ינתהי לחרכה' אלפלך.
3	בחינת אופיו של מניע הגלגל – המניע הראשון כיוון שהגענו בסופו של דבר אל הגלגל הנע הזה, מתחייב שיהיה לו מניע, לפי מה שנאמר בהנחה השבע עשרה. המניע שלו נמצא בהכרח או בתוכו או מחוצה לו, וזו חלוקה הכרחית: חיצוני) אם הוא מחוצה לו – הוא בהכרח א) או גוף, ב) או שאינו גוף, ואז אין אומרים עליו שהוא מחוצה לו אלא שהוא נבדל ממנו, כי על מה שאינו גוף אין אומרים שהוא מחוץ לגוף אלא בהשאלה. פנימי) ואם המניע אותו, כלומר מניע הגלגל, נמצא בתוכו – הרי אחת משתיים: ג) או שהמניע אותו הוא כוח המתפשט בכל גופו ומתחלק כשהוא מתחלק, כמו החום באש; ד) או שיש בו כוח שאינו מתחלק, כמו הנפש והשכל, כמו שנאמר בהנחה העשירית. מסקנה) נמצא שאין מנוס בהכרח מכך שמניע הגלגל יהיה אחד מארבעת אלה: א) או גוף אחר מחוצה לו; ב) או נבדל; ג) או כוח המתפשט בו; ד) או כוח שאינו מתחלק.	פלמא אנתהינא להד'א אלפלך אלמתחרך, לזם אן יכון לה מחרך בחסב מא קדם פי אלמקדמה אלסאבעה' עשר, ולא יכ'לו אן יכון מחרכה פיה או כ'ארג' ענה, והד'ה קסמה צ'רוריה, פאן כאן כ'ארג' ענה פלא יכ'לו מן אן יכון ג'סמא, או יכון גיר ג'סם ולא יקאל פיה חיניד' אנה כ'ארג' ענה בל יקאל מפארק לה, לאן מא ליס בג'סם פלא יקאל פיה אנה כ'ארג' ען אלג'סם אלא באתסאע פי אלקול, ואן כאן מחרכה פיה אעני מחרך אלפלך, פלא יכ'לו אן יכון מחרכה קוה שאיעה פי ג'מיע ג'סמה ומנקסמה באנקסאמה כאלחרארה פי אלנאר, או תכון קוה פיה גיר מנקסמה כאלנפס ואלעקל כמא תקדם פי אלמקדמה אלעאשרה. פלא בד צ'רורה אן יכון מחרך אלפלך אחד הד'ה אלארבעה, אמא ג'סם אכ'ר כ'ארג' ענה, או מפארק, או קוה שאיעה פיה, או קוה גיר מנקסמה.
4	א) אשר ל(אפשרות ה)ראשונה, שמניע הגלגל הוא גוף אחר מחוצה לו – דבר זה בלתי אפשרי, כמו שאתאר. כי מכיוון שהוא גוף, הרי הוא נע כאשר הוא מניע, כמו שצוין בהנחה התשיעית. ומכיוון שהגוף השישי הזה (=המניע את החמישי) גם הוא נע כאשר הוא מניע, נובע מכך שגוף שביעי מניע אותו, וגם הוא נע, ואם כן מתחייב שיהיו אינסוף גופים ורק אז ינוע הגלגל, ודבר זה בלתי אפשרי, כמו שנאמר בהנחה השנייה.	אמא אלאול והו אן יכון מחרך אלפלך ג'סם אכ'ר כ'ארג' ענה פד'לך מחאל כמא אצף, לאנה אד' והו ג'סם פהו יתחרך ענד מא יחרך כמא ד'כר פי אלמקדמה אלתאסעה, פאד' והד'א אלג'סם אלסאדס איצ'א יתחרך ענד מא יחרך פילזם אן יחרכה ג'סם סאבע, וד'לך איצ'א יתחרך, פילזם וג'וד אג'סאם לא נהאיה לעדדהא וחיניד' יתחרך אלפלך, והד'א מחאל כמא קדם פי אלמקדמה אלת'אניה.
5	ג) אשר לאפשרות השלישית, שמניע הגלגל הוא כוח המתפשט בו – גם היא בלתי אפשרית, כמו שאתאר. כי הגלגל הוא גוף, ואם כן הוא בהכרח סופי, כמו שנאמר בהנחה הראשונה. אם כן כוחו סופי, כמו שצוין בהנחה השתים עשרה, והוא מתחלק כשהוא מתחלק, כמו שצוין בהנחה האחת עשרה. על כן אין הוא יכול להניע עד אינסוף כמו שהנחנו בהנחה העשרים ושש.	ואמא אלוג'ה אלת'אלת' והו אן יכון מחרך אלפלך קוה שאיעה פיה, פד'לך איצ'א מחאל כמא אצף, לאן אלפלך ג'סם, פהו מתנאה צ'רורה כמא קדם פי אלמקדמה אלאולי, פתכון קותה מתנאהיה כמא ד'כר פי אלת'אניה' עשרה, פהי תנקסם באנקסאמה כמא ד'כר פי אלחאדיה' עשרה, פלא תחרך אלי לא נהאיה כמא וצ'ענא פי אלמקדמה אלסאדסה ואלעשרין.
6	ד) אשר לאפשרות הרביעית, שמניע הגלגל הוא כוח הנמצא בו שאינו מתחלק, כמו למשל נפש האדם באדם – גם זה בלתי אפשרי שהמניע הזה לבדו יהיה סיבה לתנועה התמידית, אף על פי שאין הוא מתחלק. ביאור הדבר הוא, שאילו היה זה מניעו הראשון – הרי המניע הזה היה נע במקרה, כמו שצוין בהנחה השישית. אוסיף לך ביאור: כשנפשו של אדם, למשל, שהיא צורתו, מניעה אותו כך שיעלה מן הבית אל העלייה – גופו הוא שנע באופן עצמי, והנפש היא המניע הראשון באופן עצמי, אלא שהיא נעה במקרה. כי בהיעתקות הגוף מן הבית אל העלייה נעתקה הנפש שהיתה בבית ונהייתה בעלייה. והנה אם תנוח הנעת הנפש, ינוח מי שנע בגללה, והוא הגוף. ובמנוחת הגוף מסתלקת התנועה המקרית שהושגה לנפש. וכל נע במקרה, בהכרח ינוח, כמו שצוין בהנחה השמינית, וכשינוח – ינוח מה שנע בגללו.	ואמא אלוג'ה אלראבע והו אן יכון מחרך אלפלך קוה פיה גיר מנקסמה כנפס אלאנסאן פי אלאנסאן מת'לא, פאן הד'א איצ'א מחאל אן יכון הד'א אלמחרך וחדה סבב פי אלחרכה אלדאימה ואן כאנת גיר מנקסמה. וביאן ד'לך אנה אן כאן הד'א מחרכה אלאול, פהד'א אלמחרך הו מתחרך באלערץ' כמא ד'כר פי אלמקדמה אלסאדסה. ואנא אזיד הנא ביאנא, וד'לך אן אלאנסאן מת'לא אד'א חרכתה נפסה אלתי הי צורתה חתי טלע מן אלבית אלי אלגרפה, פג'סמה הו אלד'י תחרך באלד'את, ואלנפס הי אלמחרך אלאול באלד'את, לכנהא קד תחרכת באלערץ', לאן באנתקאל אלג'סם מן אלבית ללגרפה אנתקלת אלנפס אלתי כאנת פי אלבית וצארת פי אלגרפה, פאן סכן תחריך אלנפס סכן אלד'י תחרך ענהא והו אלג'סם, ובסכון אלג'סם תרתפע אלחרכה אלערצ'יה אלחאצלה ללנפס, וכל מתחרך באלערץ' יסכן צ'רורה כמא ד'כר פי אלת'אמנה, ואד'א סכן סכן אלמתחרך ענה,
7	מסקנה: המניע הראשון – נבדל ב) אם כן מתחייב בהכרח שיש למניע הראשון הזה סיבה אחרת מחוץ למכלול המורכב ממניע ומנע: אם סיבה זו, שהיא תחילת התנועה, נוכחת – כי אז המניע הראשון, הקיים באותו מכלול, יניע את הנע בגללו; ואם אין היא נוכחת – ינוח. מסיבה זו גופי בעלי החיים אינם נעים תמיד, אף על פי שבכל אחד מהם יש מניע ראשון שאינו מתחלק. כי המניע שלהם אינו מניע תמידי בעצם, אלא המביאים אותו להניע הם דברים מחוצה לו: בַּקָּשַׁת המתאים לו, או בריחה מן המנוגד לו, או דמיון, או תפיסה "תצור" במי שיש לו תפיסה, ורק אז יניע. וכשהוא מניע, הוא נע במקרה, ואם כן אין מנוס מכך שינוח, כמו שאמרנו. נמצא שאילו היה מניע הגלגל בתוכו באופן זה, לא היה אפשרי שינוע עד אין קץ. ואם תנועה זו היא תמידית ונצחית, כמו שאמר יריבנו (=אריסטו) – ודבר זה אפשרי, כמו שצוין בהנחה השלוש עשרה – מתחייב בהכרח לפי דעה זו שהסיבה הראשונה לתנועת הגלגל היא על פי האפשרות השנייה, כלומר נבדלת מן הגלגל, כמו שמחייבת החלוקה.	פילזם אן יכון לד'לך אלמחרך אלאול סבב אכ'ר צ'רורה כ'ארג'א ען אלג'מלה אלמרכבה מן מחרך ומתחרך, אד'א חצ'ר ד'לך אלסבב אלד'י הו אבתדא אלחרכה חרך אלמחרך אלאול אלד'י פי תלך אלג'מלה ללמתחרך מנהא, ואן לם יחצ'ר סכן. ולהד'א אלסבב לא תתחרך אג'סאם אלחיואן דאימא ואן כאן פי כל ואחד מנהא מחרך אול לא ינקסם, לאן מחרכהא ליס הו מחרך דאימא באלד'את, בל אלדואעי לה ללתחריך אמור כ'ארג'ה ענה אמא טלב מואלף, או הרב מן מכ'אלף, או תכ'יל, או תצור פי מן לה תצור, וחיניד' יחרך, ואד'א חרך תחרך באלערץ', פלא בד אן יסכן כמא ד'כרנא. פלו כאן מחרך אלפלך פיה עלי הד'א אלוג'ה למא אמכן אן יתחרך סרמדא, פאן כאנת הד'ה אלחרכה דאימה סרמדיה כמא ד'כר כ'צמנא וד'לך ממכן כמא ד'כר פי אלמקדמה אלת'אלת'ה' עשר, פילזם צ'רורה בחסב הד'א אלראי אן יכון אלסבב אלאול לחרכה' אלפלך עלי אלוג'ה אלת'אני אעני מפארקא ללפלך כמא אקתצ'תה אלקסמה,
8	סיכום ההוכחה הוכח אפוא שהמניע הראשון של הגלגל, אם תנועתו נצחית ותמידית – מתחייב שאיננו כלל לא גוף ולא כוח בגוף, כך שלמניע אותו אין תנועה לא בעצם ולא במקרה. ועל כן אין הוא מתחלק ולא משתנה, כמו שצוין בהנחה השביעית ובהנחה החמישית. וזה הוא האלוה, יתהדר שמו, כלומר הוא הסיבה הראשונה המניעה את הגלגל. ובלתי אפשרי שהוא שניים או יותר, משום שלא ייתכן ריבוי דברים נבדלים שאינם גוף אלא אם כן אחד מהם הוא עילה והשני עלול, כמו שצוין בהנחה השש עשרה. והתבאר שגם אין הוא נמצא בזמן, כי התנועה נמנעת לגביו, כמו שצוין בהנחה החמש עשרה. העיון הזה הוכיח אם כן שבלתי אפשרי שהגלגל יניע את עצמותו "ד'את" תנועה נצחית, ושהסיבה הראשונה להנעתו אינו גוף ולא כוח בגוף, ושהוא אחד, שאינו משתנה, כי מציאותו אינה קשורה לזמן. אלו הם שלושת מושאי החקירה שהוכיחו גדולי הפילוסופים.	פקד תברהן אן מחרך אלפלך אלאול אן כאנת חרכתה סרמדיה דאימה ילזם אן יכון לא ג'סם ולא קוה פי ג'סם אצלא חתי לא תכון למחרכה חרכה לא באלד'את ולא באלערץ', פלד'לך לא יקבל קסמה ולא תגיר כמא ד'כר פי אלמקדמה אלסאבעה ואלכ'אמסה, והד'א הו אלאלאה ג'ל אסמה, אעני אלסבב אלאול אלמחרך ללפלך, ויסתחיל כונה את'נין או אכת'ר לאסתחאלה' תעדד אלאמור אלמפארקה אלתי ליסת בג'סם אלא באן יכון אחדהא עלה ואלאכ'ר מעלול כמא ד'כר פי אלסאדסה' עשר, וקד תבין אנה ליס בואקע תחת אלזמאן איצ'א לאמתנאע אלחרכה פי חקה כמא ד'כר פי אלכ'אמסה' עשר, פקד ודא הד'א אלנט'ר באלברהאן אן אלפלך מחאל אן יחרך ד'אתה חרכה סרמדיה, ואן אלסבב אלאול פי תחריכה ליס הו ג'סם ולא קוה פי ג'סם, ואנה ואחד, לא יתגיר לאן ליס וג'ודה מקתרן בזמאן, והד'ה הי אלת'לת'ה מטאלב אלתי ברהן עליהא פצ'לא אלפלאספה.
9	עיון ב: ראיה ממורכבות התנועה עיון שני שלהם אריסטו (פיזיקה ח,ה; מטפיזיקה יב,ז) הקדים הנחה כדלהלן: אם נמצא דבר המורכב משני דברים, ואחד מן הדברים נמצא בנפרד, מחוץ לדבר המורכב – מתחייבת בהכרח גם מציאותו של האחר מחוץ לדבר המורכב. זאת משום שאילו מציאות שניהם היתה מחייבת שהם לא יימצאו אלא יחד, כמו החומר והצורה הטבעית – כי אז בשום אופן לא היה נמצא אחד מהם מבלי האחר. הרי שמציאות אחד מהם לבדו היא ראיה להעדר זיקה הדדית הכרחית, ואם כן בהכרח יימצא האחר (לבדו). כך למשל: אם הסכנג'בין (=אוקסימל, תערובת דבש וחומץ) מצוי, ונמצא גם הדבש לבדו, מתחייבת בהכרח גם מציאות החומץ לבדו.	נט'ר ת'אן להם. קדם ארסטו מקדמה, והי, אנה אד'א וג'ד שי מרכב מן שיין ווג'ד אחד אלשיין עלי אנפראדה כ'ארג'א ען ד'לך אלשי אלמרכב, לזם וג'וד אלאכ'ר צ'רורה כ'ארג'א איצ'א ען ד'לך אלשי אלמרכב, לאנה לו כאן וג'ודהמא יקתצ'י אן לא יוג'דא אלא מעא כאלמאדה ואלצורה אלטביעיה למא וג'ד אחדהמא דון אלאכ'ר בוג'ה, פוג'וד אחדהמא עלי אנפראדה דליל עלי עדם אלתלאזם, פסיוג'ד אלאכ'ר צ'רורה. מת'אלה, אנה אד'א וג'ד אלסכנג'בין ווג'ד איצ'א אלעסל וחדה, לזם צ'רורה וג'וד אלכ'ל וחדה.
10	אחרי שהבהיר הנחה זו, אמר: אנו מוצאים דברים רבים המורכבים ממניע ומנע; כוונתי שהם מניעים אחרים, וכאשר הם מניעים הם מוּנעים על ידי אחרים. זה ברור לגבי כל גורמי הביניים המניעים. ואנו מוצאים נע אשר אינו מניע כלל, והוא הנע האחרון. אם כן מתחייב בהכרח שנמצא מניע שאינו נע כלל, וזה הוא המניע הראשון. ומכיוון שלא תיתכן בו תנועה – הרי אין הוא לא מתחלק, ולא גוף, ולא נמצא בזמן, כמו שהתבאר בהוכחה לעיל.	ובעד תביינה הד'ה אלמקדמה קאל, אנא נג'ד אשיא כת'ירה מרכבה מן מחרך ומתחרך, יעני אנהא תחרך גירהא ותתחרך מן גירהא חין מא תחרך, וד'לך בין באלמתוסטאת פי אלתחריך כלהא, ונג'ד מתחרכא לא יחרך אצלא והו אכ'ר מתחרך, פילזם צ'רורה אן יוג'ד מחרך לא יתחרך אצלא וד'לך הו אלמחרך אלאול, ומן חית' לא תמכן פיה חרכה פהו לא מנקסם ולא ג'סם ולא ואקע תחת זמאן כמא באן פי אלברהאן אלמתקדם.
11	עיון ג: ראיה מן המציאות עיון שלישי פילוסופי בעניין הזה לקוח מדברי אריסטו, אף על פי שהוא הביא אותו למטרה אחרת. וכך הוא היצע הדברים: אין ספק שיש דברים מצויים, והם המצויים שאצלנו, המושגים בחושים. בדבר זה אין מנוס מאחת משלוש אפשרויות, וזו חלוקה הכרחית: א) או שכולם אינם מתהווים ולא כלים; ב) או שכולם מתהווים וכלים; ג) או שחלקם מתהווים וכלים, וחלקם אינם מתהווים ולא כלים. דחיית א) אשר לאפשרות הראשונה – היא בלתי אפשרית בבירור, כי אנו רואים מצויים רבים המתהווים וכלים. דחיית ב) אשר לאפשרות השנייה – גם היא בלתי אפשרית. ביאור הדבר: אילו כל מצוי היה נתון להתהוות וכיליון, הרי כל המצויים – כל אחד ואחד מהם – היו בעלי אפשרות לכיליון. ודבר שהוא אפשרי במין, הכרח שיקרה, כידוע לך. אם כן מתחייב בהכרח שכל הנמצאים יכלו. ואם כולם יכלו – בלתי אפשרי שיימצא דבר, כי לא ייוותר מה שייצור שום דבר. מכאן נובע שלא יהיה שום דבר מצוי בכלל. והרי אנו רואים דברים מצויים, והלוא אנחנו בעצמנו מצויים. מסקנה: קיום ג) אם כן נובע בהכרח מעיון זה, שאם יש מצויים המתהווים וכלים, כמו שאנו רואים – יש גם מצוי מסוים שאינו מתהווה ולא כלה. והמצוי הזה שאינו מתהווה ולא כלה – אין בו שום אפשרות של כיליון, אלא הוא מחויב המציאות ולא אפשרי המציאות.	נט'ר ת'אלת' פלספי פי הד'א אלמעני מאכ'וד' מן כלאם ארסטו ואן כאן ג'א בה פי גרץ' אכ'ר, והד'א תרתיב אלקול. לא שך אן ת'ם אמור מוג'ודה והי הד'ה אלמוג'ודאת אלמדרכה חסא, ולא יכ'לו אלאמר מן ת'לאת'ה' אקסאם והי קסמה צ'רוריה, והו, אמא אן תכון אלמוג'ודאת כלהא גיר כאינה ולא פאסדה, או תכון כלהא כאינה פאסדה, או יכון בעצ'הא כאינא פאסדא ובעצ'הא גיר כאין ולא פאסד. אמא אלקסם אלאול פבין אלמחאל לאנא נשאהד מוג'ודאת כת'ירה כאינה פאסדה, ואמא אלקסם אלת'אני פהו איצ'א מחאל, וביאנה, לאנה אן כאן כל מוג'וד ואקעא תחת אלכון ואלפסאד פאלמוג'ודאת כלהא כל ואחד מנהא ממכן אלפסאד, ואלממכן פי אלנוע לא בד צ'רורה מן וקועה כמא עלמת, פילזם אנהא תפסד אעני אלמוג'ודאת כלהא צ'רורה, ואד'א פסדת כלהא מחאל אן יוג'ד שי, לאן לם יבק מן יוג'ד שיא, ולד'לך ילזם אן לא יכון שי מוג'וד בתה, ונחן נשאהד אשיא מוג'ודה והא נחן מוג'ודון, פילזם צ'רורה בהד'א אלנט'ר אן כאן ת'ם מוג'ודאת כאינה פאסדה כמא נשאהד אן יכון ת'ם מוג'וד מא לא כאין ולא פאסד, והד'א אלמוג'וד אלגיר כאין ולא פאסד לא אמכאן פסאד פיה אצלא, בל הו ואג'ב אלוג'וד לא ממכן אלוג'וד.
12	האל מחויב המציאות מבחינת עצמו עוד אמר: הכרח שהיותו מחויב המציאות הוא או מבחינת עצמו, או מבחינת סיבתו – כך שקיומו והעדרו אפשריים מבחינת עצמו ומחויבים מבחינת סיבתו – אך אז סיבתו היא מחויבת המציאות, כמו שצוין בהנחה התשע עשרה. הרי שהוכח שאין מנוס בהכרח מקיומו של מצוי מחויב המציאות מבחינת עצמו, שאלמלא הוא – לא היה שום מצוי, לא מתהווה וכלה ולא מה שאינו מתהווה ולא כלה, אם יש דבר מצוי כך כמו שאמר אריסטו, כוונתי שאינו מתהווה ולא כלה, משום שהוא עלול של עילה מחויבת המציאות. זו היא הוכחה שאין בה ספק ולא מקום לטיעון נגד ולא לוויכוח, מלבד מי שאינו יודע את דרך ההוכחה.	קאל איצ'א אנה לא יכ'לו כונה ואג'ב אלוג'וד אן יכון ד'לך באעתבאר ד'אתה או באעתבאר סבבה, חתי יכון וג'ודה ועדמה ממכנא באעתבאר ד'אתה ואג'בא באעתבאר סבבה, פיכון סבבה הו אלואג'ב אלוג'וד כמא ד'כר פי אלתאסעה' עשר. פקד תברהן אנה לא בד צ'רורה אן יכון ת'ם מוג'וד ואג'ב אלוג'וד באעתבאר ד'אתה, ולולאה למא כאן ת'ם מוג'וד אצלא לא כאין פאסד ולא מא ליס בכאין ולא פאסד אן כאן ת'ם שי יוג'ד הכד'א כמא יקול ארסטו, אעני אן לא יכון כאינא ולא פאסדא לכונה מעלולא בעלה ואג'בה' אלוג'וד. והד'א ברהאן לא שך פיה ולא מדפע ולא מנאזעה אלא למן יג'הל טריק אלברהאן.
13	מסקנה: האל – אחד ואינו גוף אחר הדברים האלה נֹאמר: כל מחויב המציאות מבחינת עצמו – מחויב בהכרח שאין למציאותו סיבה, כמו שצוין בהנחה העשרים; ואין בו שום ריבוי של דברים, כמו שצוין בהנחה העשרים ואחת. מכאן נובע שאין הוא גוף ולא כוח בגוף, כמו שצוין בהנחה העשרים ושתיים.	ת'ם נקול, אן כל ואג'ב אלוג'וד באעתבאר ד'אתה ילזם צ'רורה אן לא יכון לוג'ודה סבב כמא ד'כר פי אלמקדמה אלעשרין, ולא יכון פיה תכת'יר מעאני אצלא כמא ד'כר פי אלמקדמה אלחאדיה ואלעשרין, ולד'לך ילזם אן לא יכון ג'סמא ולא קוה פי ג'סם כמא ד'כר פי אלת'אניה ואלעשרין.
14	הוכח אם כן לפי העיון הזה, שיש בהכרח מצוי מחויב המציאות מבחינת עצמו, והוא אשר אין סיבה למציאותו ואין בו הרכבה, ועל כן אין הוא גוף ולא כוח בגוף – וזה הוא האלוה יתהדר שמו. וכך יוכח בקלות שבלתי אפשרי שיהיה לשניים חיוב המציאות מבחינת עצמם. כי מין חיוב המציאות יהיה עניין נוסף על עצמותו של כל אחד מהם; ואם כן לא יהיה אף אחד מהם מחויב המציאות בעצמו בלבד, אלא מחויב בעניין הזה שהוא מין חיוב המציאות, שיש לו ולשני. ניתן להראות בכמה אופנים שלא תיתכן בשום אופן שניוּת במחויב המציאות: לא מקביל ולא נגדי. עילת כל זה היא הפשטות המוחלטת והשלמות המוחלטת, שאין עודף עליו דבר ממינו מחוץ לעצמותו, והעדר עילה וסיבה מכל בחינה. אם כן אין שום שיתוף.	פקד תברהן בחסב הד'א אלנט'ר, אן ת'ם מוג'וד לאזם אלוג'וד באעתבאר ד'אתה צ'רורה, והו אלד'י לא סבב לוג'ודה ולא תרכיב פיה, פלד'לך לא יכון ג'סמא ולא קוה פי ג'סם, והד'א הו אלאלאה ג'ל אסמה. וכד'לך יתברהן בסהולה אן וג'וב אלוג'וד באעתבאר אלד'את יסתחיל אן יוג'ד לאת'נין, לאן יכון נוע וג'וב אלוג'וד מעני זאידא עלי ד'את כל ואחד מנהמא, פלא יכון ואחד מנהמא ואג'ב אלוג'וד בד'אתה פקט בל ואג'בא בד'לך אלמעני אלד'י הו נוע וג'וב אלוג'וד אלד'י וג'ד להד'א ולגירה, וקד יבין בוג'וה עדה אלואג'ב אלוג'וד לא יצח פיה אלת'נויה בוג'ה, לא נד ולא צ'ד. עלה' ד'לך כלה אלבסאטה אלמחצ'ה, ואלכמאל אלמחץ' אלד'י לא יפצ'ל ענה שי כ'ארג'א ען ד'אתה מן נועה, ועדם אלעלה ואלסבב מן כל ג'הה, פלא משארכה אצלא.
15	עיון ד: הוכחה ממימוש הכוח הגלום עיון רביעי, פילוסופי גם הוא ידוע שאנו רואים כל הזמן דברים שהם בכוח ויוצאים אל הפועל. וכל מה שיוצא מן הכוח אל הפועל יש לו מוציא מחוצה לו, כמו שצוין בהנחה השמונה עשרה. וברור גם כן שהמוציא הזה היה מוציא בכוח ואז נעשה מוציא בפועל. והעילה להיותו בכוח היא או בגלל מוֹנע מחמת עצמו, או בגלל יחס כלשהו שהיה חסר לפני כן בינו ובין מה שהוציא, וכיוון שהתממש היחס הזה – הוציא אל הפועל. כל אחד משני אלה מחייב בהכרח מוציא או מסיר מונע. וכך מתחייב לומר על המוציא השני או מסיר המונע – ודבר זה אינו נמשך עד אינסוף. אין מנוס אם כן מלהגיע בסופו של דבר למוציא מן הכוח אל הפועל המצוי תמיד במצב אחד, שאין בו "כוח" כלל, כלומר שאין בו בעצמותו שום דבר בכוח. כי אילו היתה בעצמותו אפשרות – ייתכן שייעדר, כמו שצוין בהנחה העשרים ושלוש; ובלתי אפשרי שהוא יהיה בעל חומר, אלא הוא נבדל, כמו שצוין בהנחה העשרים וארבע. והנבדל שאין בו כלל אפשרות אלא הוא מצוי בעצמותו הוא האלוה. והתבאר כבר שאין הוא גוף, ואם כן הוא אחד, כמו שצוין בהנחה השש עשרה.	נט'ר ראבע פלספי איצ'א. מעלום אנא נרי דאימא אמורא תכון באלקוה פתכ'רג' אלי אלפעל, וכל מא יכ'רג' מן אלקוה אלי אלפעל פלה מכ'רג' כ'ארג'א ענה כמא ד'כר פי אלמקדמה' אלת'אמנה' עשר. ובין הו איצ'א, אן ד'לך אלמכ'רג' כאן מכ'רג'א באלקוה ת'ם צאר מכ'רג'א באלפעל, ועלה' כונה כאן באלקוה אמא למאנע מן נפסה או לנסבה' מא כאנת מרתפעה בינה ובין מא אכ'רג'ה מן קבל, פלמא חצלת תלך אלנסבה אכ'רג' באלפעל, וכל ואחד מן הד'ין יקתצ'י מכ'רג'א או מזיל עאיק צ'רורה. והכד'א ילזם אן יקאל פי אלמכ'רג' אלת'אני או מזיל אלעאיק, והד'א לא ימר אלי לא נהאיה, פלא בד מן אלאנתהא למכ'רג' מן אלקוה אלי אלפעל יכון מוג'ודא אבדא עלי חאלה ואחדה לא קוה פיה אצלא, אעני אנה לא יכון פיה פי ד'אתה שי באלקוה, לאנה אן כאן פי ד'אתה אמכאן פקד יעדם כמא ד'כר פי אלת'אלת'ה ואלעשרין, ומחאל אן יכון הד'א ד'א מאדה, בל מפארקא כמא ד'כר פי אלראבעה ואלעשרין, ואלמפארק אלד'י לא אמכאן פיה אצלא בל הו מוג'וד בד'אתה הו אלאלאה. וקד תבין אנה לא ג'סם, פהו ואחד כמא ד'כר פי אלמקדמה אלסאדסה' עשר.
16	כל אלה הן דרכי הוכחה על מציאות אלוה אחד, לא גוף ולא כוח בגוף, בהינתן האמנה בקדמות העולם.	והד'ה כלהא טרק ברהאניה עלי וג'וד אלאה ואחד, לא ג'סם ולא קוה פי ג'סם, מע אעתקאד קדם אלעאלם.
17	בהינתן מציאות האל, עיון א: הוכחת הייחוד ואי הגשמות מן השונות יש עוד דרך הוכחה על שלילת הגשמות וקביעת האחדות: אילו היו שני אלוהוֹת, היה מתחייב בהכרח שהיה להם א) עניין אחד שהם שותפים בו, והוא העניין שבו ראוי כל אחד מהם להיות אלוה; והיה להם בהכרח ב) עניין אחר שבו נעשתה ההבדלה והם נעשו שניים: ב1) או שיש בכל אחד משניהם עניין שאינו העניין הנמצא בשני, ואז כל אחד מהם מורכב משני עניינים, ואם כן אף לא אחד מהם הוא סיבה ראשונה ולא מחויב המציאות בבחינת עצמו, אלא לכל אחד מהם יש סיבות, כמו שהתבאר בהנחה התשע עשרה; ב2) ואם העניין המבדיל ביניהם נמצא רק באחד מהם – הרי זה שיש בו שני העניינים אינו מחויב המציאות בעצמו.	והנא איצ'א טריק ברהאניה עלי נפי אלתג'סים ואת'באת אלוחדאניה, וד'לך אנה לו כאן אלאהאן ללזם צ'רורה אן יכון להמא מעני ואחד ישתרכאן פיה והו אלמעני אלד'י בה אסתחק כל ואחד מנהמא אן יכון אלאהא, ולהמא מעני אכ'ר צ'רורה בה וקע אלתבאין וצארא את'נין, אמא באן יכון פי כל ואחד מנהמא מעני גיר אלמעני אלד'י פי אלאכ'ר פיכון כל ואחד מנהמא מרכבא מן מעניין פלא ואחד מנהמא סבבא אולא ולא לאזם אלוג'וד באעתבאר ד'אתה, בל כל ואחד מנהמא ד'ו אסבאב כמא בין פי אלתאסעה' עשר. ואן כאן מעני אלתבאין מוג'ודא פי אחדהמא פד'לך אלד'י פיה אלמעניאן גיר ואג'ב אלוג'וד בד'אתה.
18	עיון ב: הוכחת הייחוד מאחדות העולם דרך אחרת לגבי הייחוד כבר התאמֵּת בהוכחה (א,עב) שהמצוי כולו הוא כפרט אחד שחלקיו קשורים זה בזה, ושכוחות הגלגל מתפשטים בחומר התחתון שאצלנו ומכינים אותו. אם כן לאור מה שהתאמת, בלתי אפשרי א) שאלוה אחד יעסוק בבלעדיות באחד מחלקי המצוי הזה (=העולם) והאלוה השני יעסוק בבלעדיות בחלק אחר, כי חלק זה קשור בחלק זה. לפיכך לא נותר לנו בחלוקת האפשרויות אלא ב) או שלעתים פועל האחד ולעתים השני, ג) או ששניהם פועלים יחד תמיד כך שכל פעולה צריכה להתבצע על ידי שניהם יחד.	טריק אכ'ר פי אלתוחיד. קד צח באלברהאן אן אלמוג'וד כלה כשכ'ץ ואחד מרתבט בעצ'ה בבעץ', ואן קוי אלפלך סאריה פי הד'ה אלמאדה אלספליה ומהייה להא, פיסתחיל מע הד'א אלד'י קד צח אן יכון אלאלאה אלואחד מנפרדא בג'ז מן אג'זא הד'א אלמוג'וד ואלאלאה אלת'אני ינפרד בג'ז אכ'ר אד' הד'א מרתבט בהד'א, פלם יבק פי אלתקסים אלא אן יכון הד'א יפעל וקתא והד'א יפעל וקתא, או יכונא ג'מיעא יפעלאן מעא דאימא חתי לא יתם פעל מן אלאפעאל אלא מנהמא ג'מיעא.
19	ניתוח אפשרות ב: בלתי אפשרי מכמה פנים שלעתים יפעל האחד ולעתים השני: 1) כי אם בזמן שאחד מהם פועל יכול השני לפעול – מהי אפוא הסיבה המחייבת שיפעל האחד וישבות השני? 2) ואם השני איננו יכול לפעול בזמן שהראשון פועל בו – נמצא שיש סיבה אחרת המחייבת שאחד יוכל לפעול והשני לא, בהינתן שאין שוני בזמן כולו ושהמצע לעשייה הוא מצע אחד שחלקיו קשורים זה בזה כמו שביארנו. 3) ועוד: שהרי אז כל אחד מהם נתון תחת הזמן, מכיוון שמעשיו קשורים בזמן. 4) ועוד: שכל אחד מהם יֵצא מן הכוח אל הפועַל כאשר הוא פועֵל את פעולתו, ואם כן כל אחד מהם נזקק למוציא מן הכוח אל הפועל. 5) ועוד: שתהיה אפשרות בעצמותו של כל אחד מהם.	אמא כון הד'א יפעל וקתא והד'א יפעל וקתא פהו מחאל מן וג'וה שתי, לאנה אן כאן אלזמאן אלד'י יפעל פיה אחדהמא ממכנא אן יפעל פיה אלאכ'ר פמא אלסבב אלמוג'ב לאן יפעל הד'א ויבטל הד'א, ואן כאן אלזמאן אלד'י יפעל פיה אחדהמא ימתנע עלי אלאכ'ר אן יפעל פיה פת'ם סבב אכ'ר הו אלד'י אוג'ב אמכאן אלפעל להד'א ואמתנאעה עלי הד'א אד' ואלזמאן כלה לא אכ'תלאף פיה ואלמוצ'וע ללעמל מוצ'וע ואחד מרתבט בעצ'ה בבעץ' כמא בינא. ואיצ'א אן כל ואחד מנהמא יכון ואקעא תחת אלזמאן אד' עמלה מקרון בזמאן. ואיצ'א אן כל ואחד מנהמא יכ'רג' מן אלקוה אלי אלפעל פי זמאן פעלה מא יפעל, פיחתאג' כל ואחד מנהמא אלי מכ'רג' מן אלקוה אלי אלפעל. ואיצ'א יכון פי ד'את כל ואחד מנהמא אמכאן.
20	ניתוח אפשרות ג: בלתי אפשרי גם ששניהם יפעלו יחד תמיד כל מה שבמציאות כך שלא יפעל אחד מהם מבלעדי השני, כמו שאתאר. 1) כי כל מכלול שפעולה כלשהי אינה יכולה להתבצע אלא על ידי כולו – אף אחד מחלקיו איננו פועל בבחינת עצמו, ואף אחד מהם גם איננו סיבה ראשונה לפעולה הזו, אלא הסיבה הראשונה היא צירוף המכלול. וכבר הוכח (הנחה 20) שבהכרח אין למחויב המציאות סיבה. 2) ועוד, שצירוף המכלול הוא פעולה בפני עצמה, ואם כן הוא נזקק לסיבה אחרת, דהיינו מצרף המכלול. אם מצרפו של המכלול הזה שהפעולה אינה יכולה להתבצע אלא על ידיו (של המכלול) הוא אחד – הרי הוא בלי ספק האלוה. ואם גם המצרף של המכלול הזה הוא מכלול אחר, מתחייב לגבי המכלול השני מה שהתחייב לגבי המכלול הראשון, ואם כן אין מנוס מלהגיע בסופו של דבר לאחד שהוא הסיבה למציאותו של המצוי האחד הזה, מכל בחינה שתהיה – או מצד חידושו לאחר העדר, או מצד החיוב. הרי התבאר לך גם בדרך זו שהיותו של המצוי כולו אחד מורה לנו על כך שהמביאו למציאות אחד הוא.	פאמא אן יכונא ג'מיעא יפעלאן דאימא כל מא פי אלוג'וד חתי לא יפעל אחדהמא דון אלאכ'ר פהד'א איצ'א מחאל כמא אצף, וד'לך אן כל ג'מלה לא יתם פעל מא אלא בג'מיעהא פלא ואחד מנהא פאעלא באעתבאר ד'אתה, ולא ואחד מנהא איצ'א סבבא אולא לד'לך אלפעל, בל אלסבב אלאול הו אג'תמאע אלג'מלה, וקד תברהן אן אלואג'ב אלוג'וד ילזם צ'רורה אן לא יכון לה סבב. ואיצ'א אן אג'תמאע אלג'מלה פעל מא, פהו מפתקר לסבב אכ'ר והו ג'אמע אלג'מלה, פאן כאן אלג'אמע לתלך אלג'מלה אלתי לא יתם אלפעל אלא בהא ואחדא פהו אלאלאה בלא שך, ואן כאן אלג'אמע איצ'א להד'ה אלג'מלה ג'מלה אכ'רי לזם אלג'מלה אלת'אניה מת'ל מא לזם אלג'מלה אלאולי, פלא בד מן אלאנתהא לואחד הו אלסבב פי וג'וד הד'א אלמוג'וד אלואחד עלי אי וג'ה כאן, אמא עלי ג'הה' אחדאת'ה בעד עדם, או עלי ג'הה' אללזום. פקד באן לך איצ'א בהד'א אלטריק אן כון אלמוג'וד כלה ואחדא דלנא עלי אן מוג'דה ואחד.
21	עיון ג: הוכחת אי הגשמות מן הריבוי שבגוף דרך אחרת לשלילת הגשמות כל גוף – מורכב הוא, כמו שצוין בהנחה העשרים ושתיים. ולכל מורכב הכרח שיהיה פועֵל שהוא הסיבה לקיום צורתו בחומרו. וברור מאוד שכל גוף ניתן לחלוקה ויש לו ממדים, ואם כן הוא בלי ספק מצע למקרים. אם כן הגוף אינו אחד, לא מצד יכולתו להתחלק ולא מצד היותו מורכב, כלומר היותו שניים בהגדרה. כי כל גוף הוא גוף מסוים רק מפני עניין הנוסף בו על היותו גוף, ואם כן הוא בהכרח בעל שני עניינים. והרי כבר הוכח שבמחויב המציאות אין הרכבה בשום פנים ואופן.	טריק אכ'ר פי נפי אלג'סמאניה. כל ג'סם מרכב כמא ד'כר פי אלת'אניה ואלעשרין, וכל מרכב פלא בד לה מן פאעל הו אלסבב לוג'וד צורתה פי מאדתה, ובין הו ג'דא אן כל ג'סם קאבל ללאנקסאם ולה אבעאד פהו מחל ללאעראץ' בלא שך, פליס אלג'סם ואחדא לא מן ג'הה' אנקסאמה ולא מן ג'הה' תרכיבה אעני כונה את'נין באלקול, לאן כל ג'סם אנמא הו ג'סם מא מן אג'ל מעני זאיד פיה עלי כונה ג'סמא, פהו ד'ו מעניין צ'רורה. וקד תברהן אן אלואג'ב אלוג'וד לא תרכיב פיה בוג'ה מן אלוג'וה.
22	לאחר שהקדמנו את ההוכחות האלה, אחל לערוך את דרכנו שלנו, כמו שהבטחנו (א,עא19).	ובעד תקדים הד'ה אלבראהין אכ'ד' פי תלכ'יץ טריקנא נחן כמא ועדנא: