חלק ג, פרק לד

מתוך מורה הנבוכים
גרסה מ־09:36, 31 במאי 2021 מאת בוט (שיחה | תרומות) (יצירה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלק ג, פרק לד
תועלת המצוות נבחנת באופן כללי
1
התורה, כמו הטבע, אינה עוסקת בחריג
עוד עליך לדעת, שהתורה אינה מתייחסת לחריג, וציווייה אינם לפי הדבר הנדיר. אלא כל דעה או מידה או מעשה מועיל שיש רצון להשיג, מכוון בו לדברים השכיחים, ואין שועים לדבר שהיקרותו נדירה, או לנזק שיקרה לאחד מן האנשים בשל אותן קביעות והנהגות תורניות. כי התורה היא דבר אלוהי.
השוואה לטבע) עליך להתבונן בדברים הטבעיים, שיש בכלל התועלות הכלליות המצויות בהם, ואף מתחייבים מהן, נזקים פרטיים, כמו שהתברר מדברינו (א,עב18-16; ג,יב7) ומדברי אחרים.
ממא יג'ב אן תעלמה איצ'א אן אלשריעה לא תלתפת ללשאד', ולא יכון אלתשריע בחסב אלאמר אלאקל, בל כל מא יראד תחצילה מן ראי או כ'לק או עמל נאפע אנמא יקצד בה אלאמור אלאכת'ריה, ולא ילתפת ללאמר אלקליל אלוקוע, או לאד'יה תקע לואחד מן אלנאס מן אג'ל ד'לך אלתקדיר ואלתדביר אלשרעי, לאן אלשריעה הי אמר אלאהי.
2
התורה, כמו הטבע, אינה נשלמת בכל אדם
גם לפי ההתבוננות הזאת אין לך להתפלא על כך שמטרת התורה אינה נשלמת בכל אדם ואדם, אלא בהכרח יהיו אנשים שאותה הנהגה תורנית לא תביא לשלמות, כי לא כל מה שמתחייב מצורות המינים בטבע מתממש בכל פרט ופרט.
הסבר) כי הכול (=התורה והטבע) מאלוה אחד ומפועל אחד, וכולם נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד (קהלת יב,יא; בבלי חגיגה ג,ב). לא ייתכן אחרת, וכבר הבהרנו (ג,טו1) שלבלתי אפשרי יש טבע קבוע שאינו משתנה לעולם.
ולך אן תעתבר באלאמור אלטביעיה, אלתי תלך אלמנאפע אלעאמה אלמוג'ודה פיהא פי צ'מנהא ולאזם ענהא אד'יאת שכ'ציה כמא באן מן כלאמנא וכלאם גירנא. ובחסב הד'א אלאעתבאר איצ'א לא תעג'ב מן כון קצד אלשריעה לא יתם פי כל שכ'ץ ושכ'ץ, בל ילזם צ'רורה וג'וד אשכ'אץ לא יכמלהם ד'לך אלתדביר אלשרעי, לאן אלצור אלטביעיה אלנועיה לא יחצל כל מא ילזם ענהא פי כל שכ'ץ ושכ'ץ, לאן אלכל מן אלאה ואחד ופאעל ואחד, [וכולם] נתנו מרועה אחד. וכ'לאף הד'א ממתנע, וקד בינא אן ללממתנע טביעה ת'אבתה לא תתגיר אבדא.
3
מצוות התורה: בין רפואה למשפט
לפי התבוננות זו גם לא ייתכן שהמצוות תהיינה תלויות בשוני במצבי בני האדם ובזמנים בדומה לטיפול רפואי המיוחד לכל אדם בהתאם למזגו הנוכחי. אלא ההנהגה של התורה צריכה להיות מוחלטת, כללית, לכול, אפילו היה הדבר מתאים לאנשים מסוימים ולאנשים אחרים לא; כי אילו היה הדבר בהתאם לאנשים הפרטיים היה מגיע קלקול לכול, ונתת דבריך לשיעורין (תוספתא סוכה ד,יב ועוד).
ובחסב הד'א אלאעתבאר איצ'א לא ימכן אן תכון אלשראיע מקידה בחסב אכ'תלאף חאלאת אלאשכ'אץ ואלאזמאן שבה אלעלאג' אלטבי אלד'י יכ'ץ עלאג' כל שכ'ץ בחסב מזאג'ה אלחאצ'ר, בל ינבגי אן יכון אלתדביר אלשרעי מטלקא עאמא ללכל ואן כאן ד'לך לאז[ם](מא) פי חק אשכ'אץ ופי חק אכ'רין לא ילזם, לאנה לו כאן בחסב אלאשכ'אץ לוקע אלפסאד ללכל ונתת דבריך לשיעורין.
4
מטרות מצוות התורה אינן תלויות בזמן או במקום
מטרה) מסיבה זו אין ראוי שהדברים המכוונים מן התורה בכוונה ראשונה (=כמטרה) יהיו תלויים לא בזמן ולא במקום, אלא יהיו הדינים מוחלטים וכלליים, כמו שאמר יתעלה: "הַקָּהָל, חֻקָּה אַחַת לָכֶם" (במדבר טו,טו). אך הכוונה בהם תהיה לאינטרסים הכלליים, השכיחים, כמו שביארנו.
ומן אג'ל הד'א לא ינבגי אן תקיד אלאמור אלמקצודה קצדא אולא מן אלשריעה לא בזמאן ולא במכאן, בל תכון אלאחכאם מטלקה עאמה, כמא קאל תע(א)לי הקהל חקה אחת לכם, לכן ילחט' פיהא אלמצאלח אלעאמה אלאכת'ריה כמא בינא.
5
הקדמה לפרקי מיון טעמי המצוות
לאחר שהקדמתי את ההנחות האלה אחל לבאר מה שהתכוונתי לבאר.
ובעד תקדימי להד'ה אלמקדמאת אכ'ד' פי תביין מא קצדת תביינה: