חלק ב, פרק כח

חלק ב, פרק כח

ראיות מן המקרא שהעולם נצחי

1	המחשבה השגויה ששלמה המלך האמין בקדמות העולם רבים מאנשי דתנו חשבו ששלמה עליו השלום האמין בקדמות העולם. וזה פלא: איך אפשר לדמיין שאדם מאנשי תורת משה רבינו יאמין בקדמות? ואם ידמה מישהו בלבו שזו סטייה מצדו מעיקרי הדת, חס ושלום – איך קיבלו זאת ממנו כל הנביאים והחכמים ולא תקפו אותו על כך ולא גינוהו לאחר מותו כמו שהתחייב על "נָשִׁים נָכְרִיּוֹת" (מלכים-א יא,א) וזולתן?	כת'יר מן אהל שריעתנא ט'נוא אן שלמה עליה אלסלאם יעתקד אלקדם. והד'א עג'ב, כיף יתכ'ייל אן אנסאנא יכון מן אהל שריעה' משה רבינו יעתקד אלקדם. פאן תוהם שכ'ץ אן ד'לך נשוז מנה ועיאד'א באללה ען ארא אלשריעה, פכיף קבל ד'לך מנה כאפה' אלאנביא ואלחכמים ולא נאזעוה פי ד'לך ולא ד'מוה בעד מותה כמא וג'ב פי נשים נכריות וגירהן.
2	מה שהביא למחשבת השווא הזאת לגביו הוא דברי החכמים ז"ל: "בקשו לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו נוטים לדברי מינים" (ויקרא רבה כח,א ועוד). וכן הוא הדבר בלי ספק, כוונתי שבפשט ("חיצוניות") הספר הזה יש דברים הנוטים לדעות זרות "גריב" לדעות התורה, הזקוקים לפרשנות "תאויל". אך הקדמות אינה בכללם, ואין לו פסוק המורה עליה, ואין בו בשום אופן פסוק מפורש על קיומו של העולם מאז ומקדם. אך יש לו פסוקים המורים על קיומו לעד, וזה נכון. כאשר ראו פסוקים המורים על קיומו לעד, חשבו שהוא מאמין שאין הוא מחודש – ואין הדבר כן.	ואנמא דעא אלי תוהם הד'א עליה, קול אלחכמים ז"ל בקשו לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו נוטים לדברי מינים, וכד'לך הו אלאמר בלא שך, אעני אן פי ט'אהר ד'לך אלכתאב אמור תנחו נחו ארא גריבה ען ארא אלשריעה תחתאג' אלי תאויל, וליס אלקדם מן ג'מלתהא, ולא לה נץ ידל עליה, ולא יוג'ד לה בוג'ה נץ ג'לי פי אזליה' אלעאלם, ואנמא לה נצוץ תדל עלי תאבידה וד'לך צחיח, פלמא ראוא נצוצא תדל עלי אבדיתה ט'נוא אנה יעתקד אנה גיר מחדת', וליס אלאמר כד'לך.
3	הדגמת השגיאה וההבנה הנכונה: עולם חדש ונצחי כשל הפרשנות) לשונו על הקיום לעד הוא דבריו: "וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" (קהלת א,ד). עד כדי כך שמי שלא הרגיש בנקודה הזאת נאלץ לומר: "בפרק הזמן שהוקצב לה". וכן הם אומרים על דבריו יתעלה "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ [זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ]" (בראשית ח,כב), שהוא למשך שנותיה שנגזרו לה. דוגמה ניצחת לרמב"ם) מי ייתן וידעתי מה יאמרו על דברי דוד: "יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד" (תהילים קד,ה)! ואם גם דבריו "עוֹלָם וָעֶד" אינם מצביעים על קיום לעד, כי אז גם לאלוה יש משך זמן מסוים, כי הכתוב אמר על נצחיותו יתעלה "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו,יח ועוד). מה שאתה יודע הוא, ש"עולם" אינו מצביע על נצחיות אלא כאשר מצטרף אליו "עד": אם לאחריו, כדבריו "עולם ועד", או לפניו, כדבריו "עד עולם". אם כן דברי שלמה "לְעוֹלָם עֹמָדֶת" הם למטה מדברי דוד "בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד".	אמא נצה פי אלתאביד פקולה והארץ לעולם עומדת, חתי אלתג'א מן לם ישער בהד'ה אלנכתה אן יקול אלמדה אלמקדרה להא. וכד'לך יקולון פי קולה תעלי עוד כל ימי הארץ אנה טול עמרהא אלמקדר להא. פיא לית שערי מא יקאל פי קול דוד יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, פאן כאן קולה איצ'א עולם ועד לא יעטי אלתאביד פאלאלאה אד'א' לה מדה' מא, לאן אלנץ פי תאבידה תעלי י"י ימלוך לעולם ועד. ואלד'י תעלמה, אן עולם לא יעטי אלתאביד אלא מתי אקתרן בה עד, אמא בעדה מת'ל קולה עולם ועד, או קבלה מת'ל קולה עד עולם. פאד'א' קול שלמה לעולם עומדת דון קול דוד בל תמוט עולם ועד.
4	עולם מחודש וחוקי נצח דוד עליו השלום כבר ביאר והבהיר את קיומם של השמים לעד והתמדת חוקיהם וכל מה שבהם במצב שלא ישתנה, ואמר: "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם [הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים. הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָו. הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר. הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם. יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'] כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ. וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר" (תהילים קמח,א-ו). כוונתו שהחוקים האלה שחקק לא ישתנו לעולם. כי ה"חוק" הזה הוא רמז לחֻקות שמים וארץ שנזכרו קודם לכן, אלא שביאר שהם נבראים, ואמר: "כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ".	וקד ביין דוד ע"אס ואוצ'ח אבדיה' אלסמא ודואם רסומהא וכל מא פיהא עלי חאל לא תתגיר, וקאל הללו את י"י מן השמים וכו' כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור, יעני אן הד'ה אלרסום אלתי רסמהא לא תתגייר אבדא, לאן הד'א אלחוק אשארה אלי חקות שמים וארץ אלמתקדם ד'כרהא, לכנה בין אנהא מכ'לוקה וקאל כי הוא צוה ונבראו.
5	וירמיה עליו השלום אמר: "בּוֹרֵא שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה [רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ.] אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם ה' גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי [לְפָנַי כָּל הַיָּמִים]" (ירמיהו לא,לד-לה; ושם: נֹתֵן שֶׁמֶשׁ). הרי שגם הוא אמר במפורש שאף על פי שהם, כלומר החוקים האלה, נבראים, הרי הם לא ימושו. אם כן כשחוקרים אחר העניין מגלים אותו (גם) מחוץ לדברי שלמה.	וקאל ירמיה ע"אס בורא שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה וכו' אם ימושו החקים האלה מלפני נאם י"י גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי, פקד צרח איצ'א הד'א באנהא ואן כאנת מכ'לוקה אעני הד'ה אלרסום פאנהא לא תמוש. ואד'א תתבע הד'א וג'ד פי גיר כלאם שלמה.
6	גם שלמה ציין שמעשי האלוה האלה, כלומר העולם ומה שבו, קביעות) יציבים בטבעם לנצח אף על פי שהם נוצרו. הוא אמר: "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים – הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם; עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ" (קהלת ג,יד). הרי שהודיע בפסוק הזה שהעולם נוצר על ידי האלוה ושהוא קיים לעד. שלמות) הוא גם נתן טעם לקיומו לעד, והם דבריו: "עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ"; הרי זה טעם לכך שהוא "יִהְיֶה לְעוֹלָם". כאילו הוא אומר שהדבר המשתנה – אינו משתנה אלא בשל חסרון שיש בו, כדי שיושלם, או תוספת שיש בו שאין בה צורך, כדי שהתוספת הזאת תחסר. אך מעשי האלוה, מכיוון שהם בתכלית השלמות ולא ייתכן לא תוספת עליהם ולא חסרון מהם – הרי שהם יישארו יציבים כפי שהם בהכרח, כי לא ייתכן קיומו של מניע לשינויָם. סדירות) הוא כאילו נתן גם תכלית מסוימת למה שנמצא, או התנצל על מה שמשתנה, בסוף הפסוק, בדבריו: "וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו" (שם), וכוונתו לחידוש הנסים. בדבריו לאחר מכן: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה [וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה] וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" (שם,טו; ושם: מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא) הוא אומר שהוא יתעלה רוצה שהמציאות תמשיך ושמרכיביה יבואו זה אחר זה.	וקד ד'כר איצ'א שלמה אן הד'ה אעמאל אלאלאה אעני אלעאלם ומא פיה ת'אבתה עלי טביעתהא ללאבד ואן כאנת מצנועה, קאל כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, פקד אכ'בר פי הד'א אלפסוק באן אלעאלם מן צנע אלאלאה ואנה אבדי, ואעטא אלעלה איצ'א פי אבדיתה והו קולה עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, פאן הד'א עלה לכונה יהיה לעולם, כאנה יקול אן אלשי אלד'י יגיר אנמא יגיר מן אג'ל נקץ פיה פיתמם, או זיאדה פיה לא חאג'ה אליהא פתחד'ף תלך אלזיאדה, אמא אפעאל אלאלאה אד' והי פי גאיה' אלכמאל ולא ימכן אלזיאדה פיהא ולא אלנקצאן מנהא פהי תת'בת עלי מא הי עליה צ'רורה, אד' לא ימכן דאעי לתגיירהא, וכאנה איצ'א אעטי גאיה מא פי מא וג'ד, או אעתד'ר עמא יתגייר פי תמאם אלפסוק פי קולה והאלהים עשה שייראו מלפניו, יעני חדות' אלמעג'זאת. וקולה בעד ד'לך מה שהיה הוא שיהיה וכו' והאלהים יבקש את נרדף, יקול אנה יריד תעלי אסתמראר אלוג'וד ותתאבע בעצ'ה לבעץ'.
7	שלמות היצירה נובעת מחכמה אלוהית אשר למה שהזכיר לגבי שלמות מעשי האלוה, ושאין שום אפשרות לתוספת עליהם ולא לחסרון מהם – כבר ציין זאת במפורש אדון החכמים, ואמר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" (דברים לב,ד). כוונתו שכל מעשיו, כלומר ברואיו, הם בתכלית השלמות ואין מעורב בהם שום חסרון, ואין בהם עודף ולא דבר שאין בו צורך. וכן כל מה שנגזר לברואים האלה ומהם – כולו צדק גמור ונובע מגזירת משפטו, כמו שיתבאר בחלק מפרקי חיבור זה (בפרקים הדנים בהשגחה, כגון: ג:יב,יז,כד,כה,נג).	ואמא הד'א אלד'י ד'כרה מן כמאל אפעאל אלאלאה ואנהא לא וג'ה אמכאן ללזיאדה עליהא ולא ללנקצאן מנהא פקד צרח בה סייד אלעאלמין וקאל הצור תמים פעלו, יעני אן אפעאלה כלהא אעני מכ'לוקאתה עלי גאיה' אלכמאל לא ישובהא נקץ אצלא, ולא פיהא פצ'לא ולא שי גיר מחתאג' אליה, וכד'לך כל מא ינקצ'י פי תלך אלמכ'לוקאת וענהא כלה עדל מחץ' ותאבע למקתצ'א חכמה, כמא סיבין פי בעץ' פצול הד'ה אלמקאלה: