חלק ב, פרק כט

מתוך מורה הנבוכים
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלק ב, פרק כט
תיאורי המקרא בקץ העולם
1
הקדמה
דע שמי שאינו מבין את שפתו של אדם כשהוא שומע אותו מדבר, אין ספק שהוא יודע שהוא מדבר אלא שאין הוא מבין את כוונתו. חמור מזה: יש שהוא שומע מדיבורו מילים שבשפתו של המדבר מציינות משמעות מסוימת, ובמקרה אותה מילה בשפתו של השומע מציינת משמעות הפוכה מזו שהמדבר כיוון אליה, והשומע חושב בטעות שהוראתה אצל המדבר כהוראתה אצלו. לדוגמה, אילו שמע ערבי אדם דובר עברית אומר "אָבָא", היה הערבי חושב שהוא מדבר על אדם ששנא דבר מסוים ומאס בו, בעוד שכוונת דובר העברית היא שהדבר היה טוב בעיניו והוא רצה אותו (=אָבָה). כך בדיוק קורה להמון העם עִם דברי הנביאים: חלק מדבריהם אין הם מבינים כלל, אלא כמו שנאמר: "וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם" (ישעיהו כט,יא), ומחלקם הם מבינים מה שמנוגד לו או סותר אותו, כמו שנאמר: "וַהֲפַכְתֶּם אֶת דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים" (ירמיהו כג,לו).
אעלם אן מן לם יפהם לגה' אנסאן אד'א סמעה יתכלם פהו בלא שך יערף אנה יתכלם גיר אנה לא ידרי מקצדה, ואשד מן הד'א אנה קד יסמע מן כלאמה כלמאת הי בחסב לגה' אלמתכלם תדל עלי מעני, ויתפק באלערץ' אן תכון תלך אלכלמה פי לגה' אלסאמע תדל עלי צ'ד ד'לך אלמעני אלד'י אראדה אלמתכלם, פיט'ן אלסאמע אן דלאלתהא ענד אלמתכלם כדלאלתהא ענדה, מת'ל לו סמע ערבי רג'לא עבראניא יקול אבא, פיט'ן אלערבי אנה יחכי ען שכ'ץ אנה כרה אמרא מא ואבאה, ואלעבראני אנמא אראד אנה ארצ'אהד'לך אלאמר ואראדה. והכד'א יג'רי ללג'מהור פי כלאם אלאנביא סוא, בעץ' כלאמהם לא יפהם אצלא בל כמא קאל ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום. ובעצ'ה יפהם מנה צ'דה או נקיצ'ה כמא קאל והפכתם את דברי אלהים חיים.
2 ודע שלכל נביא יש סגנון מיוחד לו, כאילו הוא שפתו של אותו אדם. כך ההתגלות המיוחדת לו מדבררת אותו עבור מי שמבין אותו. ואעלם אן לכל נבי כלאם מא כ'ציץ בה כאנה לגה' ד'לך אלשכ'ץ, הכד'א ינטקה אלוחי אלכ'ציץ בה למן פהמה.
3
הכלל: שינוי מדיני מתואר כשינוי קוסמי, אלוהי, כלל אנושי
לאחר הקדמה זו עליך לדעת שבדברי ישעיה עליו השלום תדיר הדבר מאוד, לעומת אחרים שאצלם הוא מועט, שכאשר הוא מודיע על חורבן ממלכה או אובדן אומה גדולה הוא מבטא זאת בלשון של נפילת הכוכבים ואובדן השמים וקדרות השמש וחורבן הארץ ורעישתה, והשאלות רבות כיוצא באלה. וזה בדומה למה שאומרים הערבים על מי שקרתה לו צרה גדולה: "נהפכו שמיו על ארצו". וכן כשהוא מתאר עליית ממלכה והתחדשות הצלחתה הוא מכנה זאת בהתגברות אור השמש והירח והתחדשות השמים והתחדשות הארץ וכיוצא בזה.
ובעד הד'ה אלמקדמה פלתערף אן ישעיה ע"אס אטרד פי כלאמה כת'יר ג'דא ופי כלאם גירה קליל, אנה אד'א אכ'בר ען אנתקאץ' דולה או הלאך מלה עט'ימה יג'יב ד'לך בלפט' אן אלכואכב סקטת ואלסמא כוורת ואלשמס אסודת ואלארץ' כ'רבת ותזלזלת, וכת'יר מן אמת'אל הד'ה אלאסתעאראת, והד'א מת'ל מא יקאל ענד אלערב למן אצאבתה מציבה עט'ימה אקתלבת סמאה עלי ארצ'ה. וכד'לך אד'א וצף אקבאל דולה ותג'דד סעאדה כני ען ד'לך בזיאדה' נור אלשמס ואלקמר ותג'דד סמא ותג'דד ארץ' ונחו הד'א,
4 כמו כן כשהם (=הנביאים) מתארים אובדן של אדם או אומה או עיר הם מייחסים לה' מצבים של כעס ורוגז רב עליהם, וכשהם מתארים שגשוג של עם הם מייחסים לה' מצבים של שמחה וחדווה. על מצבי הכעס עליהם הם אומרים "יצא" ו"ירד" ו"שאג" ו"הרעים" ו"נתן קולו" ורבים כיוצא באלה. והם אומרים גם "צִוָּה" ו"אמר" ו"פעל" ו"עשה" וכיוצא באלה, כמו שאתאר בהמשך. כמא אנהם אד'א וצפוא הלאך שכ'ץ או מלה או מדינה נסבוא חאלאת גצ'ב וסכ'ט שדיד ללה עליהם, ואד'א וצפוא אקבאל קום נסבוא ללה חאלאת פרח וסרור, פיקולון פי חאלאת אלגצ'ב עליהם, יצא, וירד, ושאג, והרעים, ונתן קולו, וכת'יר מת'ל הד'א. ויקולון איצ'א צוה, ואמר, ופעל, ועשה, ונחו ד'לך כמא סאצף.
5 וכן כאשר הנביא מודיע על אובדן אנשי מקום מסוים, יש שהוא מחליף את אנשי המקום במין (האנושי) כולו, כמו שאמר ישעיה: "וְרִחַק ה' אֶת הָאָדָם" (ישעיהו ו,יב), כשכוונתו לאובדן ישראל. ואמר צפניה על כך: "וְהִכְרַתִּי אֶת הָאָדָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם ה'. וְנָטִיתִי יָדִי עַל יְהוּדָה [וְעַל כָּל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם]" (צפניה א,ג-ד). דע זאת גם כן. וכד'לך אד'א אכ'בר אלנבי בהלאך אהל מוצ'ע מא קד יבדל מכאן אהל ד'לך אלמוצ'ע אלנוע כלה, כמא קאל ישעיה ורחק י"י את האדם, והו יעני הלאך ישראל. וקאל צפניה פי ד'לך והכרתי את האדם מעל פני האדמה ונטיתי ידי על יהודה, פאעלם הד'א איצ'א.
6
ראיות פרטיות בנבואות ישעיהו: חורבן בבל
אחרי שתרגמתי לך את השפה הזאת על דרך הכלל, אראה לך את נכונות הדבר וההוכחה לכך. אמר ישעיה כאשר ניבא אותו ה' על חורבן ממלכת בבל ואובדן סנחריב ונבוכדנצר הקם אחריו והפסקת מלכותו, והחל לתאר את האסונות שיבואו עליהם בקץ ממלכתם, ואת תבוסותיהם, ואת הצרות שיבואו עליהם, הבאות על כל מנוצח הבורח מן החרב הגוברת, ואמר: "[הִנֵּה יוֹם ה' בָּא אַכְזָרִי וְעֶבְרָה וַחֲרוֹן אָף, לָשׂוּם הָאָרֶץ לְשַׁמָּה וְחַטָּאֶיהָ יַשְׁמִיד מִמֶּנָּה.] כִּי כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם לֹא יָהֵלּוּ אוֹרָם, חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ" (ישעיהו יג,ט-י). ובתיאור הזה אמר גם: "עַל כֵּן שָׁמַיִם אַרְגִּיז וְתִרְעַשׁ הָאָרֶץ מִמְּקוֹמָהּ, בְּעֶבְרַת ה' צְבָאוֹת וּבְיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ" (שם,יג). איני חושב שיש מי שהגיע לבורות ועיוורון שכאלה והלך אחר פשטי ("חיצוניות") "ט'אהר" ההשאלות והאמירות המליציות, כך שחשב שכוכבי השמים ואור השמש והירח השתנו בעת שהושמדה ממלכת בבל, או שהארץ יצאה ממרכזה כמו שאמר. אלא זה תיאור מצבו של המובס, שהוא רואה בלי ספק כל אור – שחור, וכל מתוק הוא מוצא מר, ומדמיין שהארץ צרה עליו, ושהשמים נסגרים עליו.
ובעד אן תרג'מת לך הד'ה אללגה עלי אלתג'מיל אריך צחה' ד'לך וברהאנה. קאל ישעיה למא אנבאה אללה באנתקאץ' דולה' בבל והלאך סנחריב ונבוכדנצר אלקאים בעדה ואנקטאע ממלכתה, פאכ'ד' אן יצף נכבאתהם פי אכ'ר דולתהם והזאימהם ומא ילחקהם מן אלשדאיד אללאחקה לכל מהזום הארב מן גלבה' אלסיף, פקאל כי כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו, וקאל פי ד'לך אלוצף איצ'א על כן שמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה בעברת י"י צבאות וביום חרון אפו, ומא אט'ן אן אחדא וצל בה אלג'הל ואלעמא ותבע ט'ואהר אלאסתעאראת ואלאקאויל אלכ'טביה אן יט'ן אן כואכב אלסמא ונור אלשמס ואלקמר תגירת חין אנקרצ'ת ממלכה' באבל, ולא אן אלארץ' כ'רג'ת ען מרכזהא כמא ד'כר, בל הד'א וצף חאל אלמהזום, פאנה בלא שך ירי כל נור סואד, ויג'ד כל חלו מרא, ויתכ'יל אלארץ' קד צ'אקת בה, ואלסמא מנטבקה עליה.
7
מפלת ישראל וחורבן אשור
וכן כאשר החל לתאר לאיזו השפלה וכניעה הגיע מצב ישראל כל ימי סנחריב הרשע כאשר השתלט "עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת" (ישעיהו לו,א), ואת השבי שהיו בו, ותבוסתם, והאסונות שתכפו עליהם מידיו, ואובדן ארץ ישראל כולה אז בידיו, אמר: "פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ. וְהָיָה הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח כִּי אֲרֻבּוֹת מִמָּרוֹם נִפְתָּחוּ וַיִּרְעֲשׁוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ. רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ. נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר [וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא תֹסִיף קוּם]" (שם כד,יז-כ). ובסוף הדברים האלה, כאשר החל לתאר את מה שעתיד ה' לעשות לסנחריב ואת אובדן מלכותו הרמה על ירושלם וההשפלה שה' ישפיל אותו לפניה, אמר כמשל: "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת [בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד]" (שם,כג). יונתן בן עֻזיאל עליו השלום פירש "תאויל" את הדברים האלה בפרשנות נאה ביותר, ואמר שכשיקרה לסנחריב מה שעתיד לקרות לירושלם, אז ידעו עובדי הכוכבים שזהו מעשה אלוהי, ויוכו בתדהמה וייבושו. אמר עליו השלום: "וְיִבַּהְתּוּן דְּפָלְחִין לְסֵיהֲרָא וְיִתְכַּנְעוּן דְּסָגְדִין לְשִׁמְשָׁא אֲרֵי תִּתְגְּלֵי מַלְכוּתָא דַּייָ [צְבָאוֹת בְּטוּרָא דְצִיּוֹן וּבִירוּשְׁלֶם וּקְדָם סָבֵי עַמֵּיהּ בִּיקָר]" (=וייבושו העובדים לירח וייכנעו המשתחווים לשמש, כי תתגלה מלכות ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ולפני זקני עמו בכבוד).
וכד'לך למא אכ'ד' יצף מא אנתהת אליה חאלה' ישראל מן אלד'ל ואלגלבה טול איאם סנחריב הרשע ענד אסתילאה על כל ערי יהודה הבצורות וסביהם ואנהזאמהם ותראדף אלנכבאת עליהם מן אמאמה, והלאך ארץ ישראל כלהא חיניד' בידה, פקאל פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ, והיה הנס מקול הפחד יפל אל הפחת והעולה מתוך הפחת ילכד בפח כי ארבות ממרום נפתחו וירעשו מוסדי ארץ, רעה התרועעה הארץ פור התפוררה ארץ מוט התמוטטה ארץ נוע תנוע ארץ כשכור וכו', ופי אכ'ר הד'א אלקול למא אכ'ד' אן יצף מא סיפעלה אללה בסנחריב ותלאף מלכה אלשאמך' עלי ירושלם וכ'זי יכ'זיה אללה עליהא קאל ממת'לא וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך י"י צבאות וכו'. אמא יונתן בן עזיאל ע"אס פתאול הד'א אלכלאם אחסן תאויל, וקאל אנה אד'א ג'רי לסנחריב מא סיג'רי עלי ירושלם פסיעלמון חיניד' עבדה' אלנג'ום אן הד'א פעל אלאהי פידהשון ויבהתון, קאל עליה אלסלאם ויבהתון דפלחין לסיהרא ויתכנעון דסגדין לשמשא ארי תתגלי מלכותא די"י וכו'.
8
גאולת ישראל
וכן כאשר החל לתאר כיצד תהיה שלוות ישראל אחרי אובדן סנחריב, ופוריות אדמותיהם ויישובן ושגשוג ממלכתם על ידי חזקיה, אמר כמשל שאור השמש והירח יגבר; כי כמו שאמר על המובס שאור השמש והירח נעלם והפך לחושך עבור המובס, כך אורם גובר עבור המנצח. אתה מוצא זאת תמיד שכשפוגע באדם אסון גדול עיניו חשכות וראייתו מתערפלת, כי הרוח הרואה נעכרת בגלל האדים היתרים, וכן בגלל חולשתה ומיעוטה עקב היגון הכבד והתכנסות הנפש בתוך עצמה. ולהפך, בשעת השמחה והתרחבות הנפש החוצה וצלילות הרוח, האדם רואה כאילו האור התגבר מעבר למה שהיה. אמר (ישעיה): "כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם בָּכֹה לֹא תִבְכֶּה [חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ]" (שם ל,יט; ושם: בָּכוֹ), וסוף הדברים: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא" (שם,כו), וכוונתו לריפוי שברם מיד סנחריב הרשע. אשר לדבריו "כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים", המפרשים אמרו שהוא מתכוון לריבוי, כי דוברי העברית משתמשים במספר "שבע" לציין ריבוי. ומה שנראה לי, שהוא רומז לשבעת הימים שלחנוכת הבית שהיו בימי שלמה (מלכים־א ח,סה), שמעולם לא היו לאומה שגשוג ואושר ושמחה כללית כמו בימים ההם, ועל כן אמר ששגשוגם ואושרם אז יהיו כמו שבעת הימים הללו.
ולמא אכ'ד' איצ'א אן יצף כיף יכון אסתקראר ישראל בעד הלאך סנחריב וכ'צב אראצ'יהם ועמארתהא ואקבאל דולתהם עלי ידי חזקיה, קאל ממת'לא אן נור אלשמס ואלקמר יזיד, לאן כמא ד'כר ען אלמהזום אן נור אלשמס ואלקמר ד'הב וצאר ט'לאמא באלאצ'אפה אלי אלמהזום, כד'לך נורהמא יזיד ענד אלגאלב. ואנת תג'ד הד'א דאימא אן אלאנסאן אד'א ג'אתה פאדחה עט'ימה תט'לם עיניה ולא יצפי נור בצרה למא יכדר אלרוח אלבאצר מן אלפצ'ל אלדכ'אני, ולצ'עפה וקלתה איצ'א בשדה' אלחזן ואנקבאץ' אלנפס, ובאלעכס ענד אלפרח ואנבסאט אלנפס אלי כ'ארג' וצפא אלרוח ירי אלאנסאן כאן אלצ'ו זאיד עלי מא כאן, קאל כי עם בציון ישב בירושלם בכה לא תבכה וכו', ואכ'ר אלקול והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש י"י את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא, יעני אקאלה' עת'רתהם מיד סנחריב הרשע. ואמא קולה כאור שבעת הימים פאן אלמפסרין קאלוא יריד בה אלתכת'יר, פאן אלעבראניין יכת'רון באלסבעה. ואלד'י יבדו לי אנה ישיר אלי שבעת הימים שלחנוכת הבית אלתי כאנת פי איאם שלמה אלד'י לם יכן קט ללמלה אקבאל וסעאדה וסרור אלג'מיע מת'ל מא כאן פי תלך אלאיאם, פקאל אן אקבאלהם וסעאדתהם חיניד' יכון מת'ל תלך אלאיאם אלסבעה.
9
חורבן אדום
וכאשר תיאר את אובדן אדום הרשעה שהתנכלו לישראל אמר: "וְחַלְלֵיהֶם יֻשְׁלָכוּ וּפִגְרֵיהֶם יַעֲלֶה בָאְשָׁם וְנָמַסּוּ הָרִים מִדָּמָם. וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם וְכָל צְבָאָם יִבּוֹל כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה. כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד [וְעַל עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט]" (ישעיהו לד,ג-ה). התבוננו, אתם שעיניכם פקוחות, האם יש בפסוקים האלה דבר הגורם לספק או לדמיון־שווא שהוא מתאר מצב שיחול על השמים, והאם אין זה אלא משל לכך שממלכתם תישמד והגנת ה' תסור מהם ומזלם ישקע, ומעמדם של נכבדיהם יימחה בתוך זמן קצר ובמאמץ מועט, כאילו אמר שהאנשים שהיו ככוכבים – יציבים ובעלי מעמד רם ורחוקים מכל השאר – נפלו בזמן קצר כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה. דבר זה ברור מכדי שיהיה צורך להזכירו בחיבור מעין זה, ובוודאי שלא להאריך בו. אך ההכרח הביא אליו, משום שההדיוטות, ואף מי מהם שחושבים אותם בטעות ליחידי סגולה, מביאים ראיה מן הפסוק הזה מבלי להתבונן במה שנאמר לפניו ולאחריו ומבלי לעיין באיזו פרשה נאמר, אלא כאילו זה מסר שקיבלנו מהתורה על אחריתם של השמים כמו שקיבלנו (מהתורה) מסר על התהוותם.
ולמא וצף הלאך אדום הרשעה אלד'ין כאנוא מצ'איקין לישראל קאל וחלליהם ישלכו ופגריהם יעלה באשם ונמסו הרים מדמם ונמקו כל צבא השמים ונגלו כספר השמים וכל צבאם יבול כנבל עלה מגפן וכנבלת מתאנה כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד וכו'. פאעתברוא יא אולי אלאבצאר הל פי הד'ה אלנצוץ שי ישכל או יוהם באנה יצף חאלה תלחק אלסמא, והל הד'א אלא מת'ל לאנקראץ' דולתהם וזואל סתר אללה ענהם וסקוט בכ'ותהם וכ'מול חט'וט' עט'מאיהם פי אסרע וקת ובאהון סעי, כאנה יקול אן אלאשכ'אץ אלד'ין כאנוא כאלכואכב ת'באתא ורפע מנזלה ובעדא מן אלגיר סקטוא באסרע וקת כנבל עלה מגפן וכנבלת מתאנה , והד'א אבין מן אן יד'כר פי מת'ל הד'ה אלמקאלה, פכיף אן יטול פיה, לכנה דעת אלצ'רורה אליה לכון אלעואם בל מן יזעם בהם אנהם כ'ואץ יסתדלון בהד'א אלפסוק מן גיר אעתבאר למא ג'א קבלה ובעדה, ולא נט'ר פי אי קצה קיל, אלא כאנה אכ'באר ג'אנא פי אלתורה ען מאל אלסמא כמת'ל מא ג'אנא אלאכ'באר בכונהא.
10
עוד על חורבן אשור
ועוד, כשהחל ישעיה לבשר לישראל על אובדן סנחריב וכל האומות והמלכים אשר איתו כידוע, ושהם יינצלו בעזרת ה' בלבד, אמר להם כמשל: ראו כיצד נקרעו השמים האלה לגזרים ובלתה הארץ הזו ומתו מי שעליה ואתם ניצלים. כאילו אמר: אלה שמילאו את הארץ וחשבו שהם יציבים כשמים, על דרך ההגזמה, אבדו במהירות ונעלמו כעשן, ושרידיהם, הגלויים ויציבים כיציבות הארץ, כלו ככלות הבגד הבלוי. בתחילת הפרשה הזאת אמר: "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ [וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה.] הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי [וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ.] קָרוֹב צִדְקִי יָצָא יִשְׁעִי [וּזְרֹעַי עַמִּים יִשְׁפֹּטוּ אֵלַי אִיִּים יְקַוּוּ וְאֶל זְרֹעִי יְיַחֵלוּן.] שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת" (שם נא,ג-ו).
ואיצ'א למא אכ'ד' ישעיה יבשר ישראל בהלאך סנחריב וג'מיע אלאמם ואלמלוך אלד'ין מעה כמא שהר, ונצרתהם בנצר אללה לא גיר, קאל להם ממת'לא ארוא כיף תקטעת תלך אלסמא ובלת תלך אלארץ' ומאת מן עליהא ואנתם מנצורון, כאנה יקול אן אולאיך אלד'ין אעמוא אלארץ' וכאן יט'ן בהם אלת'בות כאלסמא אגיא הלכוא בסרעה וד'הבוא כד'האב אלדכ'אן, ואת'ארהם אלט'אהרה אלת'אבתה כת'באת אלארץ' תלפת תלך אלאת'אר כתלאף אלת'וב אלכ'לק, אול הד'ה אלקצה קאל כי נחם י"י ציון נחם כל חרבותיה וכו' הקשיבו אלי עמי וכו' קרוב צדקי יצא ישעי וכו' שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה וישביה כמו כן ימותון וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תחת.
11
עוד על גאולת ישראל
ואמר על שיבתה של מלכות ישראל ויציבותה והתמדתה, שה' יחדש שמים וארץ. כי הוא מתייחס תדיר בדבריו לשלטונה של המלכות כאילו היא עולם המיוחד לה, כלומר שמים וארץ. וכך כאשר החל בנחמות ואמר: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" (שם,יב) וכן הלאה, אמר: "וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (שם,טז). ואמר על קיום המלכות לישראל והסתלקותה מרמי המעלה המפורסמים: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ [וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה']" (שם נד,י). ואמר על התמדת מלכות המשיח ושמלכות ישראל לא תאבד לאחר מכן: "לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ [וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף, כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ]" (שם ס,כ).
וקאל פי רג'וע מלך ישראל ות'באתה ודואמה אן אללה יסתג'ד סמאא וארצ'א, אד' קד אטרד הד'א פי כלאמה אן יג'על דולה' אלמלך כאנהא עאלם יכ'צה אעני סמא וארצ'א, פלמא אבתדא באלנחמות וקאל אנכי אנכי הוא מנחמכם ומא אתצל בד'לך, קאל ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. וקאל פי בקא אלמלך לישראל וד'האבה מן אלעט'מא אלמשאהיר כי ההרים ימושו וגו', וקאל פי דואם מלך אלמשיח ואן ישראל לא ינתקץ' מלכהם מן בעד ד'לך קאל לא יבוא עוד שמשך וגו'.
12
משמעות בריאת שמים חדשים מתוך ההקשר
אחר כך המשיך ישעיה את דבריו בהשאלות הללו, שמי שמבין את משמעויות הדברים רגיל בהן, ותיאר את מצבי הגלות ופרטיהם. לאחר מכן תיאר את שיבת המלכות ומחיית כל היגונות האלה, ואמר כמשל: אני אברא שמים אחרים וארץ אחרת, והנוכחיים יישכחו ויימחו עקבותיהם. הוא ביאר זאת מיד אחר כך ואמר: הדברים הללו שאמרתי שאברא – כוונתי שאתן לכם מצב של שמחה תמידית וחדווה במקום היגונות והייסורים, ולא ייזכרו היגונות האלה שהיו לפני כן.
ת'ם אן ישעיה אג'רי כלאמה עלי הד'ה אלאסתעאראת אלמטרדה ענד מן יפהם מעאני אלכלאם, פוצף אחואל אלגלות וג'זאיאתהא ת'ם וצף רג'וע אלדולה ואמתחא תלך אלאחזאן כלהא, פקאל ממת'לא אני אכ'לק סמא אכ'רי וארץ' אכ'רי ותנסי תלך וימתחי את'רהא, ת'ם בין ד'לך עלי אתצאל אלקול וקאל הד'ה אלתי קלת אכ'לק אריד בה אני אג'על לכם חאלה' סרור דאימא ופרח עוצ'א מן תלך אלאחזאן ואלאנכאד, ולא תד'כר תלך אלאחזאן אלמתקדמה,
13 שמע את סידור העניינים וסמיכות הפסוקים המורים על כך. פתיחה) בראשית הפרשה הזאת אמר: "חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר תְּהִלֹּת ה' [כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ ה' וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו]" (שם סג,ז).
הטובה) אחר כך תיאר את חסדיו יתעלה עלינו תחילה: "[בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם] וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם" (שם,ט) וכן הלאה.
המרי) אחר כך תיאר את מריינו: "וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ [וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם בָּם]" (שם,י) וכן הלאה.
האויב) אחר כך תיאר את השתלטות האויב עלינו: "צָרֵינוּ בּוֹסְסוּ מִקְדָּשֶׁךָ. הָיִינוּ מֵעוֹלָם [לֹא מָשַׁלְתָּ בָּם...]" (שם,יח-יט) וכן הלאה.
תחינה לה') אחר כך המליץ בעדנו ואמר: "אַל תִּקְצֹף ה' עַד מְאֹד [וְאַל לָעַד תִּזְכֹּר עָו‍ֹן הֵן הַבֶּט נָא עַמְּךָ כֻלָּנוּ]" (שם סד,ח) וכן הלאה.
ההסבר) אחר כך הזכיר כיצד היינו ראויים לייסורים הקשים שבאו עלינו, משום שנקראנו אל האמת ולא נענינו, ואמר: "נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ [נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי אָמַרְתִּי הִנֵּנִי הִנֵּנִי אֶל גּוֹי לֹא קֹרָא בִשְׁמִי]" (שם סה,א).
מחילה) אחר כך הבטיח מחילה ורחמים ואמר: "כֹּה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל [וְאָמַר אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי בְרָכָה בּוֹ כֵּן אֶעֱשֶׂה לְמַעַן עֲבָדַי לְבִלְתִּי הַשְׁחִית הַכֹּל. וְהוֹצֵאתִי מִיַּעֲקֹב זֶרַע וּמִיהוּדָה יוֹרֵשׁ הָרָי וִירֵשׁוּהָ בְחִירַי וַעֲבָדַי יִשְׁכְּנוּ שָׁמָּה]" (שם,ח-ט) וכן הלאה.
עונש לאויבים) אחר כך הבטיח רעות לאלה שעשקו אותנו ואמר: "הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ [הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׂמָחוּ וְאַתֶּם תֵּבֹשׁוּ. הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ מִטּוּב לֵב וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ]" (שם,יג-יד).
שכחת המצבים) אחר כך המשיך ואמר שהַאֲמנותיה של האומה הזו יתוקנו, והיא תהיה ברכה בארץ, ותשכח את כל המצבים השונים האלה שהיו קודם. הוא אמר דברים שזה לשונם: "וְלַעֲבָדָיו יִקְרָא שֵׁם אַחֵר. אֲשֶׁר הַמִּתְבָּרֵךְ בָּאָרֶץ יִתְבָּרֵךְ בֵּאלֹהֵי אָמֵן וְהַנִּשְׁבָּע בָּאָרֶץ יִשָּׁבַע בֵּאלֹהֵי אָמֵן כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינָי. כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב. כִּי אִם שִׂישׂוּ וְגִילוּ עֲדֵי עַד אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ. וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם [וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה]" (שם,טו-יט).
מסקנה) התבאר והתבהר לך אם כן הדבר כולו, שכאשר אמר "כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה" הסביר "פסר" זאת מיד ואמר: "כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ".
ואסמע אנתט'אם אלמעאני ואתצאל אלפסוקים אלדאלה עליהא כיף ג'א, אול אפתתאח הד'ה אלקצה קאל חסדי י"י אזכיר תהלות י"י וכו', ת'ם וצף אפצ'אלה תעאלי עלינא אולא וינטלם וינשאם כל ימי עולם ומא אתצל בד'לך, ת'ם וצף עציאננא והמה מרו ועצבו את רוח קדשו ומא אתצל בד'לך, ת'ם וצף אסתילא אלעדו עלינא צרינו בוססו מקדשך היינו מעולם ומא אתצל בד'לך, ת'ם שפע פינא וקאל אל תקצף י"י עד מאד ומא אתצל בד'לך, ת'ם ד'כר וג'ה אסתחקאקנא לעט'ם מא אבתלינא בה אד' דעינא אלי אלחק פלם נג'ב קאל נדרשתי ללא שאלו וכו', ת'ם ועד באלעפו ואלרחמה וקאל כה אמר י"י כאשר ימצא התירוש באשכול וכו' ומא אתצל בד'לך, ת'ם תואעד אלד'ין ט'למונא וקאל הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וכו', ת'ם אתבע ד'לך בד'כרה אן הד'ה אלמלה תצלח אעתקאדאתהא ותציר ברכה פי אלארץ' ותנסי כל מא תקדם מן הד'ה אלאחואל אלמכ'תלפה פקאל כלאמא הד'א נצה, ולעבדיו יקרא שם אחר אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן והנשבע בארץ ישבע באלהי אמן כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני, כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב, כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא, כי הנני בורא את ירושלם גילה ועמה משוש, וגלתי בירושלם וגו', פקד באן לך אלאמר כלה ואתצ'ח, וד'לך אנה למא קאל כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה פסר ד'לך עלי אלאתצאל וקאל כי הנני בורא את ירושלם גילה ועמה משוש.
14
המשך ניתוח הפסוקים המתייחסים לבריאת השמים החדשים
אחרי ההקדמה הזאת אמר: כמו שמצבי האמונה "אימאן" האלה והשמחה בה שהבטחתי לך שאברא אותם הם קבועים תמידית – כי האמונה בה' והשמחה באמונה הזאת הם מצבים שלא ייתכן שייעלמו ולעולם לא ישתנו עבור כל מי שהשיג אותם – כמו שמצב האמונה והשמחה בה, שהבטחתי שימלא את הארץ, תמידי וקבוע, כך יתמידו זרעכם ושמכם. והם דבריו לאחר מכן: "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם" (שם סו,כב). כי יש שהזרע נשאר אך לא השם, כמו שאתה מוצא אומות רבות שאין ספק שהן מזרע פרס או יָוָן אך אינן ידועות בשם מיוחד אלא כללה אותן אומה אחרת. יש כאן לדעתי גם הערה על נצחיות התורה, שבגללה יש לנו שם מיוחד. כיוון שההשאלות האלה נמצאות לרוב בישעיה, התחקיתי אחרי כולן.
ובעד הד'ה אלמקדמה קאל אן תלך חאלאת אלאימאן ואלסרור בה אלד'י ועדתך אני סאכ'לקהא כמא הי ת'אבתה דאימא, לאן אלאימאן באללה ואלסרור בד'לך אלאימאן חאלתין לא ימכן אן תזול ולא תתגיר אבדא מן כל מן חצלת לה, פקאל כמא אן תלך חאלה' אלאימאן ואלסרור בה אלתי ועדת אנהא סתעם אלארץ' דאימה ת'אבתה כד'לך ידום נסלכם ואסמכם, והו קולה בעד הד'א כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה עמדים לפני נאם י"י כן יעמד זרעכם ושמכם, לאנה קד יבקי אלזרע ולא יבקי אלשם, כמא תג'ד אממא כת'ירה לא שך אנהם מן נסל פרס או יון לכן לא יערפון באסם מכ'צוץ בל אעמתהם מלה אכ'רי. והד'א איצ'א ענדי תנביה עלי תאביד אלשריעה אלתי מן אג'להא לנא שם מכ'צוץ. ולמא כאנת הד'ה אלאסתעאראת ג'את פי ישעיה כת'ירא לאג'ל ד'לך תתבעתהא כלהא.
15
ראיות פרטיות בשאר נביאים
ויש מהן גם בדברי אחרים.
א) ירמיה אמר בתיאור חורבן ירושלם בעֲוֹנוֹת אבותינו: "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ [וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם. רָאִיתִי הֶהָרִים וְהִנֵּה רֹעֲשִׁים וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ. רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם וְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ. רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל הַמִּדְבָּר, וְכָל עָרָיו נִתְּצוּ מִפְּנֵי ה' מִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ]" (ירמיה ד,כג-כו).
וקד ג'א איצ'א מנהא פי כלאם גירה ,קאל ירמיה פי וצף כ'ראב ירושלם בעונות אבותינו ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו.
16 ב) ויחזקאל אמר בתיאור אובדן ממלכת מצרים ומות פרעה על ידי נבוכדנצר: "וְכִסֵּיתִי בְכַבּוֹתְךָ שָׁמַיִם וְהִקְדַּרְתִּי אֶת כֹּכְבֵיהֶם שֶׁמֶשׁ בֶּעָנָן אֲכַסֶּנּוּ וְיָרֵחַ לֹא יָאִיר אוֹרוֹ. כָּל מְאוֹרֵי אוֹר בַּשָּׁמַיִם אַקְדִּירֵם עָלֶיךָ וְנָתַתִּי חֹשֶׁךְ עַל אַרְצְךָ נְאֻם ה' [אֱלֹהִים]" (יחזקאל לב,ז-ח). וקאל יחזקאל פי וצף תלאף ממלכה' מצר והלאך פרעה עלי ידי נבוכדנצר, קאל וכסיתי בכבותך שמים והקדרתי את כוכביהם שמש בענן אכסנו וירח לא יאיר אורו כל מאורי אור בשמים אקדירם עליך ונתתי חשך על ארצך נאם י"י.
17 ג) ויואל בן פתואל אמר על הארבה העצום שבא בימיו: "לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם" (יואל ב,י). וקאל יואל בן פתואל פי אלג'ראד אלעט'ים אלד'י ג'א פי איאמה, קאל לפניו רגזה ארץ רעשו שמים שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם.
18 ד) ועמוס אמר בתיאור חורבן שומרון: "וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר. וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם [לְאֵבֶל וְכָל שִׁירֵיכֶם לְקִינָה וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם שָׂק וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחָה וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר]" (עמוס ח,ט-י). וקאל עמוס פי וצף כ'ראב שומרון, קאל והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור והפכתי חגיכם וכו'.
19 ה) ומיכה אמר על אובדן שומרון כשהוא משתמש והולך באמירות המליציות המפורסמות והידועות: "כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ וְיָרַד וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. וְנָמַסּוּ הָרִים [תַּחְתָּיו וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ כַּדּוֹנַג מִפְּנֵי הָאֵשׁ כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד]" (מיכה א,ג-ד; ושם: הֶהָרִים). וקאל מיכה פי הלאך שומרון מסתמר עלי אלאקאויל אלכ'טביה אלמשהורה אלמעלומה כי הנה י"י יוצא ממקומו וירד ודרך על במותי ארץ ונמסו ההרים וכו'.
20 ו) וחגי אמר על נפילת מלכות פרס ומדי: "[עוֹד אַחַת מְעַט הִיא] וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה. וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם" (חגי ב,ו-ז). וקאל חגי פי נקץ' מלכות פרס ומדי ואני מרעיש את השמים ואת הארץ ואת הים ואת החרבה. והרעשתי את כל הגוים.
21 ז – דוד) ובפשיטה של יואב על ארם, כאשר החל לתאר את חולשת האומה ורפיונה מלפנים, ושהם היו מנוצחים ומובסים, ושהעתיר בתפילה להצילם עתה, אמר: "[אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ אָנַפְתָּ תְּשׁוֹבֵב לָנוּ.] הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה" (תהילים ס,ג-ד). הוא הוסיף ואמר דברים שמשמעותם שלא נפחד כשיאבדו האומות ויכלו, משום שאנו בוטחים על ישועתו יתעלה ולא על מלחמתנו וכוחנו, כמו שנאמר "עַם נוֹשַׁע בַּה'" (דברים לג,כט); אמר: "[אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד.] עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים" (תהילים מו,ב-ג). ופי גזוה' יואב לארם למא אכ'ד' יצף כיף כאן צ'עף אלמלה וכ'מולהא מן קבל, וכונהם כאנוא מגלובין מהזומין, ושפע פי נצרתהם אלאן, פקאל הרעשתה ארץ פצמתה רפה שבריה כי מטה. וקאל איצ'א פי מעני אנא לא נכ'אף נחן אד'א הלכת אלמלל ובאדוא לכוננא מתכלין עלי נצרתה תעאלי לא עלי חרבנא וקותנא כמא קאל עם נושע בי"י קאל על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים.
22 ח – חבקוק) ובתיאור טביעת המצרים נאמר: "רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת (תהילים עז,יז); "קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל [הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל] רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ" (שם,יט); "הֲבִנְהָרִים חָרָה ה' [אִם בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ אִם בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה]" (חבקוק ג,ח); "עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ [וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ]" (תהילים יח,ט). וג'א פי וצף גרק אלמצריון ראוך מים יחילו אף ירגזו תהמות קול רעמך בגלגל וגו' רגזה ותרעש הארץ, הבנהרים חרה י"י וגו', עלה עשן באפו וגו'.
23 ט – דבורה) וכן בשירת דבורה: "[ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם] אֶרֶץ רָעָשָׁה [גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל]" (שופטים ה,ד-ה). דבר זה נפוץ, ועל מה שלא הזכרתי תקיש ממה שהזכרתי. וכד'לך פי שירת דבורה ארץ רעשה וגו'. וג'א מן הד'א כת'יר, ומא לם נד'כר מנה קסה עלי מא ד'כרת.
24
יום ה' הגדול והנורא
אשר לדברי יואל "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן. הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה [כַּאֲשֶׁר אָמַר ה' וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא]" (יואל ג,ג-ה) – מה שיותר נראה לי זה שהוא מתאר את אבדן סנחריב אל מול ירושלם. ואם אין זה נראה לך, יהיה זה תיאור של אבדן גוג אל מול ירושלם בימי המלך המשיח, אף על פי שאין נזכר בפרשה הזאת אלא הטבח הרב, דליקת השריפות וליקוי המאורות.
פאמא קול יואל ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן השמש יהפך לחשך והירח לדם לפני בוא יום י"י הגדול והנורא והיה כל אשר יקרא בשם י"י ימלט כי בהר ציון ובירושלם תהיה פליטה וגו', פאלאקוי ענדי אנה יצף הלאך סנחריב עלי ירושלם, פאן לם תרד ד'לך פיכון וצף הלאך גוג עלי ירושלם בימי המלך המשיח, מע כונה איצ'א לם יד'כר פי הד'ה אלקצה גיר כת'רה' אלקתל וחרק אלניראן וכסוף אלנירין.
25 שמא תאמר: כיצד זה לפי פרשנותנו נקרא יום אבדן סנחריב "יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא"? דע לך שכל יום שיש בו הצלה גדולה או אסון גדול נקרא "יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". יואל אמר זאת על יום בוא הארבה עליהם: "כִּי גָדוֹל יוֹם ה' וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ" (שם ב,יא). ולעלך תקול כיף יסמי יום י"י הגדול והנורא יום הלאך סנחריב פי תאוילנא, פלתעלם אן כל יום תכון פיה נצרה עט'ימה או פאדחה עט'ימה פאנה יסמי יום י"י הגדול והנורא, קד קאל יואל הד'א ען יום מג'י ד'לך אלג'ראד עליהם כי גדול יום י"י ונורא מאד ומי יכילנו.
26
גם בחז"ל לא נזכר קץ העולם
העניין שאנו סובבים סביבו כבר התבאר, והוא שכיליון העולם הזה והשתנותו מכפי שהוא, או השתנות דבר מטבעו כך שהוא יתמיד בשינוי הזה – הוא דבר שלא נמסר לנו עליו דבר בפסוקי הנביאים וגם לא בדברי חכמים. כי דבריהם "שִתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב" (=ששת אלפי שנים קיים העולם ו[אלף] אחד חרב) (בבלי ראש השנה לא,א; סנהדרין צז,א)דחייה א) אין זה העדר המציאות כולה, משום שדבריו "וחד חרוב" מורים על קיומו של הזמן. ב) מה גם שהם דברי יחיד, ג) ובאופן מסוים.
ואלמעני אלד'י נחום נחוה קד תבין, והו אן פסאד הד'א אלעאלם ותגירה עמא הו עליה או תגיר שי מן טביעתה ואסתמרארה עלי ד'לך אלתגיר, הו שי לם יאתנא פיה נץ נבי ולא כלאם חכמים איצ'א, לאן קולהם שתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב ליס הו עדם אלוג'וד ג'מלה, לקולה וחד חרוב, דל עלי בקא אלזמאן, והד'א איצ'א קול יחיד, והו עלי צורה' מא.
27 ואילו מה שאתה מוצא תמיד אצל כל החכמים, והוא יסוד שכל אחד מחכמי משנה וחכמי תלמוד מביא ממנו ראיה – הוא הפסוק "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א,ט), ושאין התחדשות בשום פנים ואופן. עד כדי כך שמי שהבין את "שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה" (ישעיהו סה,יז) כפי מה שחושבים (=מילולית), אמר: "אף שמים וארץ שעתידין להִברות כבר הן ברויין ועומדין, שנאמר: '[הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה] עֹמְדִים לְפָנַי [נְאֻם ה']' (שם סו,כב) – 'יעמדו' לא נאמר אלא 'עומדים'", והביא ראיה מן הפסוק "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". אל תחשוב שזה סותר את מה שביארתי. אלא אפשר שכוונתו שהטבע המחייב באותו זמן את המצבים המובטחים האלה – הוא נברא ועומד מששת ימי בראשית, וזה נכון. ואלד'י תג'ד לג'מיע אלחכמים דאימא והי קאעדה יסתדל בהא כל אחד מן חכמי משנה וחכמי תלמוד הו קולה אין כל חדש תחת השמש, ואן ליס ת'ם אסתג'דאד בוג'ה ולא בסבב, חתי אן אלד'י אכ'ד' שמים חדשים וארץ חדשה עלי מא יט'ן קאל אף שמים וארץ שעתידין להברות כבר הן ברויין ועומדין שנאמר עומדים לפני, יעמדו לא נאמר אלא עומדים, ואסתדל בקולה אין כל חדש תחת השמש. ולא תט'ן הד'א מנאקץ' למא בינתה, בל ימכן אנה יריד אן תלך אלחאלאת אלמועוד בהא, אלטביעה אלמוג'בה להא חיניד' מן ששת ימי בראשית הי מכ'לוקה, והד'א צחיח,
28
תפיסת הנס לדעת הרמב"ם
אמרתי שלא ישתנה דבר מטבעו כך שהוא יתמיד בשינוי הזה, רק כהישמרות מן הנסים. כי אף על פי שהמטה נהפך לנחש והמים נהפכו לדם והיד הטהורה הנכבדת נהפכה לבנה מבלי שהיתה סיבה טבעית שגרמה לכך, הרי הדברים האלה והדומה להם לא נמשכו ולא הפכו לטבע אחר, אלא כמו שאמרו (החכמים) ז"ל: "עולם כמנהגו הולך" (בבלי עבודה זרה נד,ב).
ואנמא קלת אנה לא יתגיר שי מן טביעתה ויסתמר עלי ד'לך אלתגיר תחרזא מן אלמעג'זאת, לאנה ואן כאנת אנקלבת אלעצא ת'עבאן ואנקלב אלמא דם ואליד אלטאהרה אלכרימה ביצ'א מן גיר סבב טביעי מוג'ב ד'לך, פאן הד'ה אלאמור ומא שאבההא לם תסתמר ולא צארת טביעה אכ'רי בל כמא קאלוא ז"ל עולם כמנהגו הולך,
29
תפיסת הנס לדעת חז"ל
זו דעתי, וזה מה שראוי להאמין בו, אף על פי שהחכמים ז"ל אמרו לגבי הנסים דברים מופלאים מאוד שתמצא את לשונם בבראשית רבה (ה,ד) ובמדרש קהלת (לא ידוע מקומו). עניינם הוא שהם סבורים שהנסים גם הם במובן מסוים חלק מהטבע: הם אמרו שכאשר ה' ברא את המציאות הזו וטבע בה את חוקי הטבע האלה, הוא קבע בחוקי הטבע הללו שיארעו בהם כל הנסים בזמן שיארעו, והאות של הנביא הוא שה' הודיע לו את הזמן שבו יאמר מה שיאמר ואז יקרה הדבר הזה כמו שנטבע בו בעיקר הטבע.
הד'א הו ראיי, והו אלד'י ינבגי אן יעתקד. ואן כאן אלחכמים ז"ל קד קאלוא פי אלמעג'זאת כלאמא גריבא ג'דא תג'דה מנצוץ פי בראשית רבה ופי מדרש קהלת, וד'לך אלמעני הו אנהם ירון אן אלמעג'זאת הי ממא פי אלטבע איצ'א עלי ג'הה' מא, וד'לך אנהם קאלוא אנה ענד מא כ'לק אללה הד'א אלוג'וד וטבעה עלי הד'ה אלטבאיע ג'על פי תלך אלטבאיע אן יחדת' פיהא כל מא חדת' מן אלמעג'זאת פי וקת חדות'הא, ואיה' אלנבי אן אעלמה אללה באלוקת אלד'י ידעי פיה מא ידעי פינפעל ד'לך אלשי כמא ג'על פי טבעה פי אצל מא טבע,
30 אם הדבר הוא כמו שתראה, הרי הוא מורה על גדולתו של האומר, ושקשה מאוד בעיניו שישתנה טבע אחרי מעשה בראשית או שיתחדש חפץ אחר לאחַר שהתייצב כפי שהוא. הוא כאילו סבור, לדוגמה, שהושם בטבע המים שהם יהיו רציפים וניגרים ממעלה למטה תמיד, מלבד באותו זמן שטבעו בהם המצרים, והמים האלה בלבד הם שייחלקו. כבר הסבתי את תשומת לבך לרוח האמירה הזו, ושכולה הימנעות מכך שתהיה התחדשות של משהו. נאמר שם: "אמר ר' יונתן: תנאים התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל. הדא היא 'וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ' (שמות יד,כז). אמר ר' ירמיה בן אלעזר: לא עם הים בלבד התנה הקב"ה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית. הדא היא: 'אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי' (ישעיהו מה,יב). צויתי את הים שיקרע, את האוּר שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה, את האריות שלא יזיקו לדניאל, את הדג שיקיא את יונה". והוא הדין לכל השאר. והד'א אן כאן כמא תראה פאנה ידל עלי עט'מה' אלקאיל, וכונה אסתצעב כל אלאסתצעאב אן תתגיר טביעה בעד מעשה בראשית או תטרי משיה אכ'רי בעד מא אסתקרת הכד'א, פכאנה ירי מת'לא אנה ג'על פי טביעה' אלמא אן יתצל ויג'רי מן אלעלו ללספל דאימא אלא פי ד'לך אלוקת אלד'י גרק פיה אלמצריון וד'לך אלמא כ'אצה פאנה ינקסם, וקד נבהתך עלי רוח הד'א אלקול, ואן ד'לך כלה הרב מן אסתג'דאד שי, הנאך קיל אמר ר' יונתן תנאים התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל הדא היא וישב הים לפנות בקר לאיתנו אמר ר' ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקב"ה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית הדא היא אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, צויתי את הים שיקרע, את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה, את האריות שלא יזיקו לדניאל, את הדג שיקיא את יונה. והו אלקיאס פי סאירהא.
31
זמן הבריאה – הסכמה ומחלוקת עם אריסטו
הרי התבאר לך הדבר והתבררה השיטה: אנו מסכימים עם אריסטו בחצי מדעתו, ומאמינים שהמציאות הזאת נצחית ותמידית בטבע הזה שחפץ בו (ה') יתעלה, ולא ישתנה ממנה שום דבר אלא בפרטים ממנה על דרך הנס, אף על פי שיש לו יתעלה יכולת לשנותה כולה או לאַיֵן אותה, או לבטל כל חוק טבע שלה שיחפוץ. אבל היתה לה התחלה כשלא היה שום דבר מצוי מלבד ה', וחכמתו גזרה שהבריאה תבוא למציאות כשהביא אותה למציאות, ושמה שהביא למציאות לא ייעדר וטבעו לא ישתנה אלא במה שחפץ, בפרטים שאנו יודעים כבר, ובמה שיהיה בעתיד שאיננו יודעים. זו דעתנו ויסוד תורתנו. אריסטו לעומת זאת סבור שכמו שהעולם נצחי ולא יכלה, כך הוא קדמון ולא התהווה. כבר אמרנו וביארנו (ב,כ) שאין זה אלא על דרך החיוב, ושבחיוב יש משום טפילת שקר על האלוה כמו שביארנו (ב,כג4).
פקד באן לך אלאמר ותלכ'ץ אלמד'הב, וד'לך אנא נואפק ארסטו פי אלנצף מן ראיה, ונעתקד אן הד'א אלוג'וד אבדי סרמדי עלי הד'ה אלטביעה אלתי שאהא תעאלי לא יתגיר מנה שי בוג'ה אלא פי ג'זאיה עלי ג'הה' אלמעג'ז, ואן כאן לה תעאלי אלקדרה עלי תגיירה כלה או אעדאמה או אעדאם אי טביעה שא מן טבאיעה, לכנה לה אפתתאח, ולם יכן ת'ם שי מוג'וד אצלא אלא אללה וחכמתה אקתצ'ת אן יוג'ד אלכ'לק חין אוג'דה, ואן לא יעדם הד'א אלד'י אוג'ד ולא תתגיר לה טביעה אלא פי מא שא מן ג'זאיאת ממא קד עלמנאה וממא לם נעלמה ממא סיאתי, הד'א ראינא וקאעדה' שריעתנא. וארסטו ירי אנה מת'ל מא הו אבדי ולא יפסד כד'לך הו אזלי ולא תכון. וקד קלנא ובינא אן הד'א לא ינתט'ם אלא עלי חכם אללזום, ואן אללזום פיה מן אלאפתיאת פי חק אלאלאה מא קד בינאה.
32
שתי הקדמות לפרק הבא
כיוון שהגיעו הדברים לכך, נביא פרק (ב,ל) שנזכיר בו גם כמה הערות על לשונות שנאמרו במעשה בראשית, כי מטרתו הראשונה של חיבור זה לא היתה אלא לבאר מה שאפשר לבארו ממעשה בראשית ומעשה מרכבה. זאת לאחר שנקדים שתי הקדמות כלליות.
ואד' ואנתהי אלקול אלי הד'א פלנאתי בפצל נד'כר פיה איצ'א בעץ' תנביהאת עלי נצוץ ג'את פי מעשה בראשית, אד' אלגרץ' אלאול פי הד'ה אלמקאלה אנמא כאן תביין מא ימכן תביינה מן מעשה בראשית ומעשה מרכבה, בעד אן נקדם מקדמתין עאמתין.
33
הקדמה א: יש דרך ללמוד וללמד את "מעשה בראשית"
ההקדמה הראשונה היא זו: כל מה שנזכר במעשה בראשית בתורה אין הוא כולו כפשוטו "ט'אהר" ("כחיצוניותו") כמו שמדמיין המון העם. כי אילו היה הדבר כך, לא היו מקדישים לו אנשי החכמה מחשבות ולא היו החכמים מפליגים להסתירו ולאסור לדרוש בו בציבור. כי פשטי הדברים האלה מביאים או א) לשיבוש גדול של הדמיון וסוללים את הדרך לדעות רעות לגבי האלוה, או ב) לביטול גמור ולכפירה ביסודות התורה. על כן הנכון הוא להימנע מלהתבונן בהם בדמיון בלבד בלא (ידיעת) המדעים – ולא כמו שעושים הדרשנים והמפרשים הפתאים, שחשבו שהחכמה היא ידיעת הסבר "שרח" המילים, והרחבת דברים והארכה בהם היא לדעתם תוספת בשלמות – אלא יש להתבונן בהם (=בפסוקי מעשה בראשית) בשכל על אמיתו אחרי השגת שלמות במדעים המוכחים וידיעת הסודות הנבואיים. אבל כל מי שיודע דבר מזה אין ראוי שיגלהו ברבים, כמו שביארתי כמה פעמים בפירושנו למשנה (הקדמה למשנה; חגיגה ב,א; הקדמה לפרק חלק). ובפירוש אמרו (חז"ל): "מתחִלת הספר ועד כאן – 'כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר' (משלי כה,ב)" (בראשית רבה ט,א). הם אמרו זאת בסוף מה שנזכר ביוֹם הַשִּׁשִּׁי (בראשית א,לא), ואם כן הובהר מה שאמרנו.
אחדאהמא הד'ה אלמקדמה, והי אן כל מא ד'כר פי מעשה בראשית פי אלתורה ליס הו כלה עלי ט'אהרה עלי מא יתכ'יל מנה אלג'מהור, לאנה לו כאן אלאמר כד'לך למא ט'ן בה אהל אלעלם ולא אטנבוא אלחכמים פי אכ'פאיה ומנע אלחדית' פיה פי אלג'מהור, לאן תלך אלט'ואהר מודיה אמא לפסאד תכ'יל עט'ים ותטרק ארא סו פי חק אלאלאה או לתעטיל מחץ' וכפר בקואעד אלשריעה, פאלצואב אלאצ'ראב ען אעתבארהא במג'רד אלכ'יאל ואלתערי ען אלעלום. וליס כמא יפעל אלדרשנים ואלמפסרון אלמסאכין אלד'ין ט'נוא אן מערפה' שרח אלאלפאט' הו אלעלם, ותכת'יר אלכלאם ותטוילה זיאדה ענדהם פי אלכמאל, ואמא אעתבארהא בחקיקה' אלעקל בעד אלכמאל פי אלעלום אלברהאניה ומערפה' אלאסראר אלנבויה פלאזם. לכן כל מן ערף מן ד'לך שיא פלא ינבגי לה אשהארה כמא בינת מראת פי שרחנא ללמשנה ובביאן קאלוא מתחלת הספר ועד כאן כבוד אלהים הסתר דבר, וקאלוא הד'א פי אכ'ר מא ד'כר ביום הששי, פקד תבין מא קלנאה.
34 אך כיוון שהציווי האלוהי מחייב בהכרח שכל מי שהשיג שלמות כלשהי ישפיע אותה על אחרים, כמו שנבאר בפרקים שיעסקו בנבואה (ב,לז1) – הרי כל חכם שזכה להבין משהו מן הסודות האלה, אם מעיונו או ממי שהנחה אותו אליו, הכרח לו שיאמר משהו, אך לומר במפורש אסור, על כן הוא מרמז. וכך באו רמיזות והערות ורמזים רבים כאלו בדברי החכמים ז"ל, וגם הם רק אצל יחידים מהם, אלא שהם מעורבים באמירות של אחרים ובאמירות אחרות. לכן אתה מוצא אותי תמיד בסתרים האלה מזכיר אמירה אחת שהיא עמוד התווך של הדבר, ומניח את כל השאר למי שראוי לו שאניח לו אותם. לכן למא כאן אלאמר אלאלאהי מוג'ב צ'רורה לכל מן אדרך כמאל מא אן יפיצ'ה עלי גירה כמא נבין פי פצול תאתי פי אלנבוה, צאר כל עאלם ט'פר בפהם שי מן הד'ה אלאסראר אמא מן נט'רה או מן מרשד ארשדה לד'לך לא בד לה אן יקול שיא, ואלתצריח ממנוע, פילוח, פקד וקע מן תלך אלתלויחאת ואלתנביהאת ואלאשאראת כת'יר פי אקאויל אלחכמים ז"ל לאחאד מנהם איצ'א, לכנהא מכ'תלטה פי אקאויל אכ'רין ופי אקאויל אכ'רי, פלד'לך תג'דני דאימא פי הד'ה אלסתרים אד'כר אלקולה אלואחדה אלתי הי עמדה' אלאמר ואתרך מא סוי ד'לך למן יצלח אן יתרך לה.
35
הקדמה ב: רב המשמעות במונחים בדברי הנביאים
ההקדמה השנייה: הנביאים, כמו שאמרנו (הקדמות, פתיחה1), משתמשים בנאומיהם במונחים רב־משמעיים ובמונחים שאין הכוונה בהם במשמעותם הראשונית, אלא שהמונח מוזכר בגלל גזִירה מסוימת, כמו "מַקֵּל שָׁקֵד" (ירמיהו א,יא) כדי להורות בו על "שֹׁקֵד אֲנִי [עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ]" (שם,יב) כמו שנבאר בפרקי הנבואה (ב,מג). ובהתאם לעניין הזה נאמר במרכבה "חַשְׁמַל" (יחזקאל א,ד), כמו שביארו (חז"ל) (בבלי חגיגה יג,ב), וכן "רֶגֶל עֵגֶל" (יחזקאל א,ז) ו"נְחֹשֶׁת קָלָל" (שם). וכן דברי זכריה "[וָאָשֻׁב וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת יֹצְאוֹת מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים] וְהֶהָרִים הָרֵי נְחֹשֶׁת" (זכריה ו,א), ודברים אחרים כיוצא בזה.
אלמקדמה אלת'אניה אן אלאנביא כמא קלנא יכ'אטבו באלאסמא אלמשתרכה ובאסמא ליס אלקצד בהא מא תדל עליה במת'אלהא אלאול, בל יד'כר ד'לך אלאסם מן אג'ל אשתקאק מא, מת'ל מקל שקד ליסתדל מנה עלי שוקד אני וגו', כמא סנבין פי פצול אלנבוה. ובחסב הד'א אלמעני קיל פי אלמרכבה חשמל כמא בינוא. וכד'לך רגל עגל, ונחשת קלל. וכד'לך קול זכריה וההרים הרי נחשת, וגיר ד'לך ממא קיל.
36 לאחר שתי ההקדמות האלה, אביא את הפרק שהבטחנו. ובעד האתין אלמקדמתין אתי באלפצל אלד'י ועדנא בה: