עקל

עַקְל (רבים: עֻקוּל) – 'שכל', 'תבונה', intellect. מונח יסוד שתרגמנוהו בכל מקום "שֵׂכל". השכל הוא מה שמבדיל בין האדם לבין בעלי החיים, אך אינו ייחודי לאדם: יש "שכלים נבדלים", כלומר תבונות (intellects) שאינן קשורות למהות חומרית כלשהי, הבאים בשרשרת האצלה מן האל עד השכל הנבדל הנמוך ביותר במדרגתו, השכל הפועל ("אלעקל אלפעאל"). לפי הרמב"ם, השכלים הנבדלים מכונים במקרא ובחז"ל "מלאכים" (ב,ו). משֵם העצם הזה נגזר הפועל "עקל", שתרגמנוהו "לתפוס שכלית" או "להשכיל", כשהכוונה היא לפעולת השכל ביחס למושאיו.

דוגמאות ומפתח מופעים:

א,ב3: "שהשכל ["אלעקל"] שה' השפיע על האדם, והוא שלמותו האחרונה, הוא שקיבל אדם לפני חטאו, ולגבי השכל נאמר על האדם שהוא בצלם אלהים ובדמותו".

א,סח3: "דע שלפני שהאדם תופס משהו בשכלו ("משכיל") ["יעקל"], הרי הוא משכיל ["עאקל"] בכוח. וכשהוא תופס בשכלו דבר מה – כגון שתאמר שהוא תפס בשכלו את צורתה של פיסת עץ מסוימת והסיק את צורתה מחומרה וצייר (בדעתו) ["תצור"] את הצורה באופן מופשט, שזוהי פעולת השכל – כי אז נעשה למשכיל בפועל".

ב,ד6: "מכאן קבע נחרצות שיש שכלים ["עקול"] נבדלים כמספר הגלגלים, וכל גלגל מהם משתוקק לשכל שהוא העיקרון שלו ["מבדאה"] והוא שמניעו את התנועה המיוחדת לו, והשכל הזה הוא המניע את הגלגל הזה".

חלק א: פתיחה2, 11; א4, 6, 8; ב2–4; ג2; ד1; ה7; ח3; כא8, 14; כח8; ל3; לא1, 2, 4, 8; לב; לט5; מ5; מד6; מו7, 11, 14; מח2; נב15; נג1; נז6; סב5; נח6, 8–10; נט6, 7, 9, 11, 14; סג3, 5; סד3; סה2; סח; סט7; עא11, 14; עב7, 16, 19, 26; עג7, 11, 17, 18, 29, 37–40, 45–47, 53, 62; עה15; עו13. חלק ב: הנחות3, 11, 15, 16; א3; ב2, 4; ג1; ד; ה1; ו 3–7, 9; ז; י5, 6, 10; יא2, 3, 6, 8; יב3, 4, 6, 8; יד2; טו7, 8; יז3, 9, 14; יח3–5, 12; יט15–17, 24; כ2, 4; כא 5, 6; כב1, 5–7, 13; כד15; כט33; לו1, 5, 6, 9, 11; לז1, 2, 5; לח3, 5, 7; מה25, 26; מז7.