חלק א, פרק כח

חלק א, פרק כח

המונח רגל

1	שלוש משמעויות "רגל" הוא מונח רב-משמעי. א) הוא שמה של הרגל: "רֶגֶל תַּחַת רָגֶל" (שמות כא,כד). ב) יש לו גם משמעות של הליכה בעקבות: "צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ" (שמות יא,ח), כלומר ההולכים בעקבותיך. ג) יש לו גם משמעות של סיבתיות: "וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי" (בראשית ל,ל) – בסיבתי, כלומר בגללי; כי דבר שהוא בגלל דבר-מה, הרי אותו דבר-מה הוא סיבה לדבר. זהו שימוש נפוץ: "[וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי] לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים" (בראשית לג,יד).	רגל אסם משתרך. הו אסם אלרג'ל רגל תחת רגל. ויקע איצ'א פי מעני אלתבע צא אתה וכל העם אשר ברגליך, מענאה אלתאבעון לך. ויקע איצ'א במעני אלסבביה ויברך י"י אותך לרגלי בסבבי אי מן אג'לי, אן אלאמר אלד'י הו מן אג'ל שי מא פד'לך אלשי סבב ללאמר, והד'א כת'יר אלאסתעמאל, לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים.
2	לפיכך הכוונה בדבריו "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים" (זכריה יד,ד) היא קיום סיבותיו, כלומר הנפלאות שיופיעו אז באותו מקום, שהוא יתעלה הסיבה להן, כלומר העושה אותן. לפירוש (שלא כפשוטו) "תאויל" זה כיוון יונתן בן עֻזיאל עליו השלום, שאמר: "וְיִתְגְּלֵי בִגְבוּרְתֵיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא עַל טוּר זֵיתַיָּא" (=ויתגלה בגבורתו ביום ההוא על הר הזיתים). כך הוא מתרגם כל אבר של ביצוע ושל מעבר מקום "גבורתיה", כי הכוונה בכולם היא המעשים הנובעים מרצונו.	פקולה ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים יריד בה ת'באת אסבאבה, אעני אלעג'איב אלתי תט'הר חיניד' פי ד'לך אלמוצ'ע אלתי הו תעאלי סבבהא אעני פאעלהא, ואלי הד'א אלתאויל ד'הב יונתן בן עזיאל ע"אס, קאל ויתגלי בגבורתיה ביומא ההוא על טור זיתיא. וכד'א יתרג'ם כל ג'ארחה' בטש ותנקל גבורתיה, לאנהא כלהא אלמראד בהא אלאפעאל אלצאדרה ען אראדתה.
3	הסברו של אונקלוס לפסוק "ותחת רגליו" אשר לדבריו "[וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל] וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר [וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר]" (שמות כד,י), פירוש "תאויל" אנקלוס בהם הוא, כידוע לך, שהוא ייחס את כינוי הגוף ב"רגליו" אל הכסא, ואמר: "וּתְחוֹת כּוּרְסִי יְקָרֵיהּ" (=ותחת כיסא כבודו).	אמא קולה ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר פתאויל אנקלוס פיה מא קד עלמת אנה ג'על צ'מיר רגליו עאיד אלי אלכסא פקאל ותחות כורסי יקריה.
4	הבן ותתפעל כיצד הרחיק אנקלוס מן ההגשמה ומכל מה שמביא אליה אפילו בדרך הרחוקה ביותר. כי הוא לא אמר "ותחות כורסיה" (=ותחת כיסאו), משום שאילו היה מייחס לו את הכסא במשמעות המובנת בתחילה, היה הדבר מחייב שהוא נח על גוף, והייתה מתחייבת מכך הגשמות. לפיכך ייחס את הכסא ל"יקָרֵיהּ" (=כבודו), כלומר לשכינה, שהיא אור נברא. וכך אמר בתרגום "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ" (שמות יז,טז); אמר: "מִן קֳדָם אֱלָהָא דִשְׁכִינְתֵיהּ עַל כּוּרְסִי יְקָרָא" (=מלפני האלוה ששכינתו על כיסא הכבוד). וכך אתה מוצא שגור בפי כל האומה: "כסא הכבוד". יצאנו ממטרת הפרק לדבר שיתבאר בפרקים אחרים (א,סד; א,ע), ואחזור אל מטרת הפרק.	ואפהם ת'ם תעג'ב מן בעד אנקלוס ען אלתג'סים וכל מא יודי אליה ולו באבעד טריק, לאנה לם יקל ותחות כורסיה, לאנה אן נסב אלכסא לה עלי אלמעני אלמפהום אולא לזם כונה מסתוי עלי ג'סם, ולזם אלתג'סים, פנסב אלכסא ליקריה אעני ללשכינה אלתי הי נור מכ'לוק, וכד'לך קאל פי תרגום כי יד על כס יה קאל מן קדם אלהא דשכינתיה על כורסי יקרא. והכד'א תג'ד עלי לסאן ג'מיע אלאמה כסא הכבוד. וקד כ'רג'נא ען גרץ' אלפצל לשי סיתבין פי פצול אכ'רי. וארג'ע אלי גרץ' אלפצל.
5	את פירושו "תאויל" של אנקלוס (לפסוק "ויראו את אלהי ישראל" וכו') אתה מכיר כבר, אבל כל מה שעשה הוא לשלול את הגשמות, ואין הוא מבאר לנו איזה דבר השיגו, ולא מה הכוונה במשל זה. וכך בכל מקום אין הוא עוסק בנושא המדובר (=במשמעות הפסוק) אלא בשלילת הגשמות בלבד, משום ששלילת הגשמות היא דבר מוכח והכרחי באמונה "אעתקאד", ולפיכך הוא קובע את שלילת הגשמות ומתרגם בהתאם לה. ואילו ביאור משמעות המשל תלוי בסברה: אפשר שדבר זה הוא הכוונה ואפשר שדבר אחר. בנוסף, הם דברים נסתרים מאוד, והבנתם אינה מיסודות האמונה, וגם השגתם אינה קלה להמון, ולכן לא התעסק בעניין הזה.	אמא תאויל אנקלוס פקד עלמתה, לכנה גאיה' אלאמר אנה נפי אלתג'סים ולם יבין לנא אי שי אדרכוא, ולא הד'א אלמת'ל אי שי יראד בה, וכד'לך פי כל מוצ'ע לא יתערץ' להד'א אלמעני בל לנפי אלתג'סים פקט, לאן נפי אלתג'סים אמר ברהאני צ'רורי פי אלאעתקאד פיקטע בה ויקול בחסבה, אמא תביין מעני אלמת'ל פהו אמר מט'נון, קד יכון ד'לך הו אלקצד או שי אכ'ר, והי איצ'א אמור כ'פיה ג'דא וליס מן קואעד אלאעתקאד פהמהא, ולא אדראכהא סהל ללג'מהור, פלד'לך לא ילם בהד'א אלמעני,
6	הסברו של הרמב"ם לפסוק ואולם אנחנו, בהתאם למטרת החיבור, אין לי מנוס מלפרש "תאויל" דבר מה. ואומר, שהכוונה בדבריו "תחת רגליו" היא בסיבתו ובגללו, כמו שביארנו. ומה שהשיגו הוא אמיתת החומר הראשון, שהוא מאתו יתעלה והוא סיבת מציאותו. התבונן בדבריו "כמעשה לבנת הספיר": אילו הייתה הכוונה לצבע, היה אומר "כלבנת הספיר". הוא הוסיף "מעשה" משום שכידוע לך החומר הוא מקבל תמיד (=סביל), ונפעל מצד עצמותו, ואין לו פעולה אלא במקרה (=בתכונה בלתי מהותית); כשם שהצורה פועלת תמיד בעצמותה (=במהותה), ונפעלת במקרה, כפי שהתבאר בספרי הטבע (אריסטו פיזיקה א,ט); ולכן אמר עליו "כמעשה". ואילו "לבנת הספיר" הוא ביטוי לשקיפות, לא לצבע הלבן. משום שלובן הגביש אינו צבע לבן אלא שקיפות בלבד; והשקיפות אינה צבע, כפי שהוכח בספרי הטבע (אריסטו על הנפש ב,ז), משום שאילו היה צבע לא היה מראה את כל הצבעים מאחוריו ומלפניו. ומכיוון שהגוף השקוף הוא משולל כל הצבעים, הוא יכול לקבל את כל הצבעים חליפוֹת. דבר זה דומה לחומר הראשון, שמצד אמיתתו הוא חסר כל הצורות, ולכן הוא מקבל את כל הצורות חליפוֹת. השגתם הייתה לפיכך את החומר הראשון ויחסו לה', כיוון שהוא ראשית נבראיו מחויבי ההיווצרות והכיליון, והוא היוצר שלו. וגם בנושא הזה עוד ייאמרו דברים (ב,כו; ב,יג "הדעה השנייה"; ב,יט).	אמא נחן בחסב גרץ' אלמקאלה פלא בד לי אן אתאול שיא, ואקול, אן קולה תחת רגליו יריד בה מן סבבה ומן אג'לה כמא בינא, ואלד'י אדרכוה הו חקיקה' אלמאדה אלאולי אלתי הי מן קבלה תעאלי והו סבב וג'ודהא, ותאמל קולה כמעשה לבנת הספיר, ולו כאן אלקצד אללון לקאל כלבנת הספיר, זאד מעשה לאן אלמאדה כמא עלמת קאבלה אבדא מנפעלה באעתבאר ד'אתהא, ולא פעל להא אלא באלערץ', כמא אן אלצורה פאעלה אבדא בד'אתהא מנפעלה באלערץ' כמא תבין פי אלכתב אלטביעיה, ולד'לך קאל ענהא כמעשה. ואמא לבנת הספיר פהי עבארה ען אלשפאף לא ען אללון אלאביץ', לאן ביאץ' אלבלור ליס בלון אביץ' בל שפאף פקט, ואלשפאף ליס הו לון כמא ברהן פי אלכתב אלטביעיה, לאנה לו כאן לון למא אורי אלאלואן כלהא מן כ'לפה וקבלהא פלמא כאן אלג'סם אלמשף עאדם אלאלואן כלהא לד'לך יקבל אלאלואן כלהא באלתעאקב, והד'א שבה אלמאדה אלאולי אלתי הי באעתבאר חקיקתהא עאדמה' אלצור כלהא, ולד'לך הי קאבלה ללצור כלהא באלתעאקב, פכאן אדראכהם אד'א אלמאדה אלאולי ונסבתהא ללה לכונהא אול מכ'לוקאתה אלמוג'בה אלכון ואלפסאד והו מבדעהא, וסיאתי פי הד'א אלמעני איצ'א כלאם
7	דע שיש לך צורך בפירוש "תאויל" מעין זה, אפילו לפירושו "תאויל" של אנקלוס שאמר "ותחות כורסי יקריה", כלומר שהחומר הראשון גם הוא באמת מתחת לשמים, הנקראים "כסא", כמו שנאמר קודם (א,ט).	ואעלם אנך מחתאג' אלי מת'ל הד'א אלתאויל ולו עלי תאויל אנקלוס אלד'י קאל ותחות כורסי יקריה, אעני אן אלמאדה אלאולי הי איצ'א באלחקיקה תחת אלסמא אלמסמי כסא כמא תקדם.
8	לא העירה אותי אל הפירוש "תאויל" המופלא "גריב" הזה ולמציאת העניין הזה אלא אמרה של ר' אליעזר בן הורקנוס שמצאתי, שעוד תשמענה באחד מפרקי החיבור הזה (ב,כו). וכל הכוונה של כל משכיל היא שלילת הגשמות מה' יתעלה, ופירושן של כל אותן השגות כשכליות ולא חושיות. הבן זאת מאוד והתבונן בכך.	ומא נבהני עלי הד'א אלתאויל אלגריב ואיג'אד הד'א אלמעני אלא קולה וג'דתהא לר' אליעזר בן הורקנוס סתסמעהא פי בעץ' פצול הד'ה אלמקאלה, ואלקצד כלה מן כל עאקל נפי אלתג'סים ען אללה תעאלי, ואג'עאל תלך אלאדראכאת כלהא עקליה לא חסיה. פאפהם הד'א ואעתברה: