חלק א, פרק סד

חלק א, פרק סד

המונחים שם ה' וכבוד ה'

1	שלושה פירושים למונח "שם ה'" דע ששם ה' – א) פעמים מתכוונים בו לשם בלבד, כמו דבריו: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ,ו; דברים ה,י), "וְנֹקֵב שֵׁם ה' [מוֹת יוּמָת]" (ויקרא כד,טז), ואלה רבים מספור. ב) ויש שמתכוונים בו לעצמותו יתעלה ולאמיתתו (=מהותו האמיתית), כמו "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ" (שמות ג,יג). ג) ויש שמתכוונים בו לציוויו יתעלה, כך שאומרנו "שם ה'" יהיה כאילו אמרנו "דבר ה'" או "מאמר ה'", כמו שאמר: "כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" (שם כג,כא), והכוונה: דברי בקרבו או מאמרי בקרבו, כלומר שהוא כלי לרצוני ולחפצי. ואבאר את הדברים (בדִיוני) ברב-משמעיות (המונח) "מלאך" (ב,ו).	אעלם אן שם י"י קד יראד בה מראת מג'רד אלאסמיה, מת'ל קולה לא תשא את שם י"י אלהיך לשוא, ונוקב שם י"י, והד'א אכת'ר מן אן יחצי. וקד יראד בה ד'אתה תעלי וחקיקתה, מת'ל ואמרו לי מה שמו. וקד יראד בה אמרה תעלי, חתי יכון קולנא שם י"י כאנא קלנא דבר י"י או מאמר י"י, כמא קאל כי שמי בקרבו, מענאה דברי בקרבו או מאמרי בקרבו, אלמעני אנה אלה לאראדתי ומשיתי, וסאבין אלכלאם פי אשתראך מלאך.
2	שני פירושים למונח "כבוד ה'" וכן "כבוד ה'" – א) יש שהכוונה בו היא האור הנברא שה' משרה במקום מסוים לצורך רוממות בדרך של נס: "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי" (שמות כד,טו), "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ,לה). ב) ויש שהכוונה בו היא עצמותו יתעלה ואמיתתו, כמו שנאמר: "וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג,יח), ונענה: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שם שם,כ), מה שמורה שהכבוד האמור כאן הוא עצמותו, ודבריו "כְּבֹדֶךָ" – על דרך הרוממות, כמו שביארנו (א,סג6) על הפסוק "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ" (שמות ג,יג).	וכד'לך כבוד י"י קד יראד בה אלנור אלמכ'לוק אלד'י יחלה אללה פי מכאן ללתעט'ים עלי ג'הה' אלמעג'ז, וישכן כבוד י"י על הר סיני , וכבוד י"י מלא את המשכן. וקד יראד בה ד'אתה תעלי וחקיקתה כמא קאל הראני נא את כבודך וג'א אלג'ואב כי לא יראני האדם וחי, דל אן אלכבוד אלמקול הנא ד'אתה, וקולה כבודך תעט'ים מת'ל מא בינא פי קולה ואמרו לי מה שמו.
3	פירוש שלישי למונח "כבוד ה'" – השבח לה' ג) ויש שהכוונה ב"כבוד" לפיאור שכל האנשים מפארים את ה'; ואף כל מה שאינו הוא יתעלה מפאר אותו, כי הפיאור האמיתי הוא השגת גדולתו. נמצא שכל מי שמשיג את גדולתו ושלמותו מפאר אותו במידת השגתו: האדם בפרט מפאר באמירות כדי להורות על מה שהשיג בשכלו, ומודיע על כך לזולתו; וחסרי היכולת להשיג, כמו הדוממים, הרי כאילו גם הם מפארים בכך שהם מורים בטבעיהם על יכולת יוצרם וחכמתו, ודבר זה מביא לכך שהמתבונן בהם מפאר, בין אם הוא מדבר בלשונו ובין אם לאו, אם הוא מי שדיבור אינו שייך בו.	וקד יראד בכבוד תעט'ים אלנאס כלהם ללה, בל כל מא סואה תעלי יעט'מה, לאן תעט'ימה אלחקיקי הו אדראך עט'מתה, פכל מן אדרך עט'מתה וכמאלה פקד עט'מה עלי קדר אדראכה, ואלאנסאן כ'אצה יעט'ם באלאקאויל לידל עלי מא אדרך בעקלה ויעלן בה לגירה, ומא לא אדראך לה מת'ל אלג'מאדאת פכאנהא תעט'ם איצ'א בכונהא תדל בטביעתהא עלי קדרה' מוג'דהא וחכמתה, פיכון ד'לך דאעיא לתעט'ים אלמעתבר להא נטק בלסאנה או לם ינטק אן כאן מן לא יג'וז עליה אלכלאם.
4	השימוש הלשוני בלשון העברית השתנה והתרחב בזאת עד שמשתמשים בלשון אמירה במשמעות הזאת, ואומרים על מה שאין לו השגה שהוא משבח ואומר כך, כמו שנאמר: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ" (תהילים לה,י): אמר שהן מחייבות את ההאמנה הזו כאילו הן אלה שאמרו אותה, כיוון שגם על ידן זה נודע.	וקד אתסעת אללגה אלעבראניה פי ד'לך חתי יטלקון עלי הד'א אלמעני לשון אמירה ויקאל עמא לא אדראך לה אנה סבח וקאל [כד'א, כמא קיל], כל עצמותי תאמרנה י"י מי כמוך, עבר ען כונהא תוג'ב הד'א אלאעתקאד כאנהא אלד'י קאלתה, אד' ומן אג'להא עלם הד'א איצ'א.
5	בהתאם לכינויו של עניין זה "כבוד" נאמר "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה ו,ג), בשווה למה שנאמר "וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ" (חבקוק ג,ג). כי השיבוח נקרא כבוד; נאמר: "תְּנוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד" (ירמיה יג,טז), ונאמר: "וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד" (תהילים כט,ט), וכמוהו רבים. הבן-נא גם את השיתוף הזה של "כבוד", ותפרשהו בכל מקום לפי הקשרו, וכך תימלט מטעויות גדולות.	ובחסב תסמיה' הד'א אלמעני כבוד קיל מלא כל הארץ כבודו, מסאוי לקולה ותהלתו מלאה הארץ, אד' אלתסביח יסתמי כבוד, קד קיל תנו לי"י אלהיכם כבוד, וקיל ובהיכלו כלו אומר כבוד, וג'א מנה כת'יר. פאפהם הד'א אלאשתראך איצ'א פי כבוד, ותאולה פי כל מוצ'ע בחסבה פתתכ'לץ מן שבה עט'ימה: