תאויל

תַאְוִיל – פירוש המכוון לפנימיות הדברים (בַּאטִן), שלא כמשמעותם החיצונית (טַ'אהִר).

"תאויל" נעשה כשמשמעותם הפשוטה של הכתובים אינה מתאימה לידוע לנו על המציאות. כך למשל כשהפסוקים מייחסים לאל תכונות גופניות, עלינו להבין שאין זו המשמעות שאליה מכוונים הפסוקים, שהרי אנחנו יודעים בהוכחות פילוסופיות שאין לאל גוף, ועל כן נפרש את הפסוקים על פי משמעותם הפנימית לפי מיטב שיקול דעתנו. לעומת זאת, כשאין סיבה לנקוט "תאויל", יש להעדיף את משמעותו הפשוטה של המקרא. כך לדוגמה בשאלת קדמות העולם, שלא הוכחה, אין מוציאים מפשוטם את הפסוקים האומרים שהעולם נברא.

למונח "תאויל" אין מקבילה בעברית. מתרגמי החיבור שקדמו לנו תרגמוהו בדרך כלל "פירוש", ולעיתים הוסיפו לו ביאור, שהכוונה היא לפירוש שאינו כפשוטו. כך נקטנו גם אנחנו לגבי הפועל הנגזר משורש המילה; אך באשר לשם העצם "תאויל" נקטנו גם את המילה "פרשנות".

דוגמאות ומפתח מופעים:

א,משלים11: "או שיחייב אותך לפרש ("תאויל") דברים שאין להם פירוש ושלא נועדו לפירוש".

א,כו1: "אתה מכיר את אִמרתם הכוללת את כל מיני הפירושים (שאינם כפשט) ["אלתאוילאת"] הכרוכים בתחום זה, והיא דבריהם: 'דברה תורה כלשון בני אדם'".

ב,כה2: "שהוכח שהאלוה אינו גוף, ולכן מתחייב בהכרח לפרש ["יתאול"] את כל מה שפשוטו ("חיצוניותו") ["ט'אהרה"] סותר את ההוכחה, ולדעת שיש לו בהכרח פרשנות ["תאויל"]. ואילו קדמות העולם לא הוכְחה, ועל כן אין ראוי לדחות את הכתובים ולפרש אותם ["ותתאול"] מפני הכרעה לכיוון דעה שייתכן להכריע לכיוון הֶפְכָּהּ בטיעוני הכרעה שונים".

ב,כח2: "וכן הוא הדבר בלי ספק, כוונתי שבפשט ("חיצוניות") ["ט'אהר"] הספר הזה יש דברים הנוטים לדעות זרות לדעות התורה, הזקוקים לפרשנות".

מפתח מופעים

חלק א: פתיחה1, 11; הוראות3; ב7; לז6; כא9, 13, 14; כו1; כז1, 2, 4; כח2, 3, 5–8; כט2, 3; ל6; לה5; מב3; מז2; מח5; מט6; נט11; סד5; סו3. חלק ב: טו7; כה1–4; כו3, 5; כח2; כט7, 25; ל17; מא9; מב4; מה26.