חלק א, פרק מו

חלק א, פרק מו

ביטויי ההגשמה שנעשה בהם שימוש

1	בין ידיעת מציאות דבר-מה לבין ידיעת מהותו כבר אמרנו באחד מפרקי חיבור זה (א,לג) שיש הבדל גדול בין הדרכה לקיומו של דבר לבין אימות מהותו ועצמו "ג'והר". זאת משום שניתן להדריך לקיומו של דבר אפילו דרך המקרים שלו, ואפילו דרך פעולותיו, ואפילו דרך יחסים רחוקים מאוד בינו לבין זולתו.	קד ד'כרנא פי בעץ' פצול הד'ה אלמקאלה אן פרקא עט'ים בין אלארשאד לוג'וד אלשי ובין תחקיק מאהיתה וג'והרה, וד'לך אן אלארשאד לוג'וד אלשי יכון ולו באעראצ'ה, ולו באפעאלה, ולו בנסב בעידה ג'דא ענה בינה ובין גירה.
2	משל למה הדבר דומה? אילו רצית ליידע על שליט של אזור מסוים לאחד מאנשי ארצו שאינו יודע עליו, תוכל ליידע אותו עליו ולהעיר על מציאותו בדרכים רבות. מהן שתאמר: "הוא האדם הגבוה, הלבן, ששיערו שיבה" – והרי הודעת עליו באמצעות מקריו. ותוכל לומר: "הוא אשר תראה סביבו המון עם רב, רכובים ומהלכים, וחרבות שלופות סביבו, ודגלים מונפים מעל ראשו, וחצוצרות מריעות לפניו"; או: "הוא אשר גר בארמון שבעיר הפלונית שבאזור זה"; או: "הוא אשר ציווה לבנות את החומה הזו או לעשות את הגשר הזה"; וכיוצא בזה מפעולותיו ויחסיו לזולתו.	מת'אל ד'לך, אנך לו ארדת אן תערף סלטאן אקלים מא לאחד אהל בלאדה אלד'י לא יערפה, פקד יכון תעריפך לה ותנביהך עלי וג'ודה בטרק כת'ירה, מנהא אן תקול הו אלשכ'ץ אלטויל אלאביץ' אללון אלאשיב, פקד ערפתה באעראצ'ה. וקד תקול הו אלד'י תרי חולה ג'מאעה כבירה מן אלנאס רכאב ומשאה וסיוף מסלולה חולה וראיאת מרפועה עלי ראסה ואבואק תצ'רב אמאמה, או הו אלד'י יסכן אלקצר אלד'י פי אלבלד אלפלאני מן הד'א אלאקלים, או הו אלד'י אמר בבניאן הד'א אלסור או בעמל הד'א אלג'סר, ונחו ד'לך מן אפעאלה ונסבה לגירה.
3	תוכל גם להורות על מציאותו באמצעות מצבים חבויים יותר מזה. למשל, אם ישאלך שואל: "האם יש לארץ הזו שליט?" ותאמר לו: "כן, בלי ספק". "ומה הראיה על כך?" תאמר לו: "החלפן הזה, כפי שאתה רואה, חלש ובעל גוף קטן, ולפניו אוסף גדול של דינרים, ומולו עומד גבר אחר, עני, גדול ממדים וחזק, ומבקש ממנו שייתן לו פרוטה כצדקה. והוא לא עשה כך, אלא גער בו ודחהו ממנו בדברים; ואלמלא מוראו של השליט, היה ממהר להורגו או לדוחפו ולקחת את הכסף שברשותו, וזוהי ראיה לכך שלמדינה הזו יש שליט". הרי הורית על מציאותו מתוך סדירות ענייני המדינה, שסיבתה מוראו של השליט והחשש מעונשו. אין בדבר מכל מה שהמשלנו בו מה שמורה על עצם השליט ואמיתת עצמו באשר הוא שליט.	וקד תדל עלי וג'ודה בחאלאת הי אכ'פי מן הד'ה, מת'ל אן יסאלך סאיל הל להד'ה אלבלאד סלטאן, פתקול לה נעם בלא שך, ומא אלדליל עלי ד'לך, תקול לה כון הד'א אלצירפי כמא תראה רג'ל צ'עיף צגיר אלג'סם אמאמה הד'ה אלג'מלה אלכבירה מן אלדנאניר, והד'א אלשכ'ץ אלאכ'ר אלעט'ים אלג'ת'ה אלקוי אלפקיר ואקף אמאמה יסאלה אן יתצדק אליה בכ'רובה ולם יפעל, בל אנתהרה ודפעה ען נפסה באלקול, ולולא כ'וף אלסלטאן לבאדר בקתלה או בדפעה ואכ'ד' מא בידה מן אלמאל, פהד'א דליל עלי כון הד'ה אלמדינה ד'את מלך. פתכון קד דללת עלי וג'ודה באנתט'אם אחואל אלמדינה אלד'י סבבה כ'וף אלסלטאן ותוקע עד'אבה. וליס פי שי מן כל מא מת'לנא בה מא ידל עלי ד'את אלסלטאן וחקיקה' ג'והרה מן חית' הו סלטאן.
4	ידיעת האלוהים עבור ההמון. ידיעת אלוהים כקיים כך קרה ביידוע על ה' יתעלה ויתהדר להמון בכל ספרי הנביאים וגם בתורה, כאשר הביא ההכרח להדריך את הכול לכך שהוא יתעלה מצוי, ושיש לו כל השלמויות, כלומר שאין הוא רק מצוי כמו שהארץ מצויה והשמיים מצויים, אלא הוא מצוי, חי, יודע, יכול, עושה, ושאר מה שראוי להאמין באשר למציאותו – ודבר זה עוד יבואר (א,נג5;א,נח;ג,כח). לפיכך הודרכו הדעות לכך שהוא מצוי – בדימוי הגשמיות, ושהוא חי – בדימוי התנועה. כי אצל המון העם אין דבר שמציאותו שרירה וקיימת ואין בה ספק אלא הגוף; ולדידם כל מה שאינו גוף אבל הוא נמצא בגוף הוא מצוי, אבל מציאותו פחותה יותר מן הגוף, משום שהוא נזקק במציאותו לגוף. ואילו מה שאינו גוף ואינו נמצא בגוף – אין הוא דבר מצוי כלל לתפיסתו הראשונית של האדם, ובפרט בדמיון.	כד'לך אעתרי פי תעריף אללה עז וג'ל ללג'מהור פי ג'מיע כתב אלאנביא ופי אלתורה איצ'א, למא דעת אלצ'רורה לארשאדהם אג'מעין לוג'ודה תעלי, ואן לה אלכמאלאת כלהא, אעני אנה ליס מוג'ודא פקט כמא אלארץ' מוג'ודה ואלסמא מוג'ודה, בל מוג'וד חי עאלם קאדר פאעל וסאיר מא ינבגי אן יעתקד פי וג'ודה וסיבין ד'לך, פארשדת אלאד'האן לאנה מוג'וד בתכ'יל אלג'סמאניה, ולאנה חי בתכ'יל אלחרכה, אד' לא ירי אלג'מהור שיא מתמכן אלוג'וד צחיח לא ריב פיה אלא אלג'סם, וכל מא ליס בג'סם לכנה פי ג'סם פהו מוג'וד לכנה אנקץ וג'וד מן אלג'סם לאפתקארה פי וג'ודה אלי ג'סם, אמא מא ליס בג'סם ולא פי ג'סם פליס הו שי מוג'וד בוג'ה פי באדי תצור אלאנסאן, ובכ'אצה ענד אלתכ'יל.
5	בדומה לכך המון העם אינם תופסים "תצור" מעניין החיים אלא את התנועה, ומה שאינו נע תנועה רצונית מקומית אין הוא חי (לדעתם), אף שהתנועה אינה מעצם החי אלא מקרה החל בו.	וכד'לך לא יתצור אלג'מהור מן מעני אלחיאה גיר אלחרכה, ומא ליס במתחרך חרכה אראדיה מכאניה פליס הו חי, ואן כאנת אלחרכה ליסת מן ג'והר אלחי בל ערץ' לאזם לה,
6	ידיעת אלוהים כמשיג וכן ההשגה "אדראך" המוכרת לנו היא בחושים, כוונתי לשמיעה ולראייה. וכן איננו יודעים ולא מעלים על הדעת "תצור" העברת עניין מנפשו של אחד מאתנו לנפשו של אדם אחר אלא בדיבור, והוא הקול שחותכים השפתיים והלשון ושאר אברי הדיבור. לפיכך כאשר הודרכו דעותינו גם אל כך שהוא יתעלה משיג, ושמגיעים עניינים ממנו לנביאים כדי שהם יעבירו אותם אלינו, הוא תואר לנו כשומע וכרואה, והמשמעות היא שהוא משיג את הדברים הללו הנראים והנשמעים ויודע אותם. והוא תואר לנו כמדבר, והמשמעות היא שמגיעים עניינים ממנו יתעלה לנביאים, וזו היא משמעות הנבואה, ודבר זה עוד יבואר בתכלית הביאור (ב,לב ואילך).	וכד'לך אלאדראך אלמתעארף ענדנא הו באלחואס אעני אלסמע ואלבצר. וכד'לך לא נעלם ולא נתצור אנתקאל אלמעני מן נפס שכ'ץ מנא לנפס שכ'ץ אכ'ר אלא בכלאם והו אלצות אלד'י תקטעה אלשפה ואללסאן וסאיר אלאת אלכלאם, פלמא ארשדת אד'האננא איצ'א נחו כונה תעלי מדרך ואן תצל מעאני מנה ללאנביא ליוצלוהא אלינא וצף לנא באנה יסמע ויבצר, מענאה אנה ידרך הד'ה אלאשיא אלמראיה אלמסמועה ויעלמהא. ווצף לנא באנה יתכלם, מענאה אנה תצל מעאני מנה תעאלי ללאנביא, והד'א הו מעני אלנבוה וסיבין ד'לך אגיא ביאן.
7	ידיעת אלוהים כיוצר וכחי וכיוון שאיננו תופסים בשכלנו יצירה שלנו את זולתנו אלא אם אנחנו עושים זאת ישירות, הוא תואר כעושה. כמו כן כיוון שהמון העם אינו משיג דבר חי אלא בעל נפש, הוא תואר לנו גם כן כבעל נפש. ואף ששם הנפש הוא רב-משמעי, כפי שהתבאר (א,מא), המשמעות היא שהוא חי.	ולמא לא נעקל מן איג'אדנא גירנא אלא באן נפעלה במבאשרה וצף אנה פאעל. וכד'לך איצ'א למא לם ידרך אלג'מהור שיא חיא אלא ד'א נפס וצף לנא איצ'א באנה ד'ו נפס, ואן כאן אסם אלנפס משתרכא כמא תבין, אלמעני אנה חי.
8	וכיוון שכל הפעולות האלה אינן מושגות אצלנו אלא באברים ("כלים") גשמיים, הושאלו לו כל אותם אברים שהתנועה המקומית מתבצעת בהם, כלומר הרגליים וכפותיהן, והאברים שהשמיעה והראייה וההרחה מתבצעות בהם, והם האוזן והעין והאף, והאברים שהדיבור וחומר הדיבור מתקיים בהם, והם הפה והלשון והקול, והאברים שאצלנו פועל הפועל את אשר הוא פועל, והם הידיים והאצבעות והכף והזרוע.	ולמא לא תדרך הד'ה אלאפעאל כלהא פינא אלא באלאת ג'סמאניה אסתעירת לה תלך אלאלאת כלהא אלתי בהא תכון אלחרכה אלמכאניה אעני אלרג'לין וכפופהא, ואלאלאת אלתי יכון בהא אלסמע ואלבצר ואלשם והי אלאד'ן ואלעין ואלאנף, ואלאלאת אלתי בהא יכון אלכלאם ומאדה' אלכלאם והי אלפם ואללסאן ואלצות, ואלאלאת אלתי בהא יפעל אלפאעל מנא מא יפעלה והי אלידין ואלאנאמל ואלכף ואלד'ראע.
9	כללו של דבר: הוא, יתעלה על כל חסרון, הושאלו לו האברים הגשמיים כדי להורות בהם על פעולותיו, ואותן פעולות הושאלו לו כדי להורות בהן על שלמות כלשהי שאינה עצם אותה פעולה. לדוגמה, העין והאוזן והיד והפה והלשון הושאלו לו כדי להורות בהם על הראייה והשמיעה והעשייה והדיבור, והראייה והשמיעה הושאלו לו כדי להורות על ההשגה בכלל.	פיכון תלכ'יץ הד'א כלה, אנה תעלי ען כל נקץ אסתעירת לה אלאלאת אלג'סמאניה לידל בהא עלי אפעאלה, ואסתעירת לה תלך אלאפעאל לידל בהא עלי כמאל מא ליס הו נפס ד'לך אלפעל. מת'אל ד'לך, אנה אסתעיר לה אלעין ואלאד'ן ואליד ואלפם ואללסאן לידל בהא עלי אלרויה ואלסמע ואלפעל ואלכלאם, ואסתעירת לה אלרויה ואלסמע ללדלאלה עלי אלאדראך עלי אלעמום,
10	דוגמאות לחושים לכן אתה מוצא שהשפה העברית משתמשת בהשגת חוש אחד במקום השגת חוש אחר. נאמר: "רְאוּ דְבַר ה'" (ירמיה ב,לא) כמו "שמעו", כי המכוון הוא: הַשיגו את משמעות דבריו. וכן "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי [כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה']" (בראשית כז,כז), כאילו אמר "אריח ריח בני", כי המכוון הוא השגת ריחו. ובהתאם לכך נאמר "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" (שמות כ,יד); יחד עם היות המעמד הזה גם מראה נבואה, כמו שידוע ומפורסם באומה.	ולד'לך תג'ד אללגה אלעבראניה תסתעמל אדראך חאסה בדל אדראך חאסה אכ'רי, קאל ראו דבר י"י, מת'ל שמעו, אד' אלמקצוד אדרכוא מעני כלאמה. וכד'לך ראה ריח בני מת'ל לו קאל אריח ריח בני, אד' אלמקצוד אדראך ראיחתה. ובחסב הד'א קיל וכל העם רואים את הקולות, מע כון ד'לך אלמקאם איצ'א מראה נבואה כמא הו מעלום משהור פי אלמלה.
11	העשייה והדיבור הושאלו לו כדי להורות בכך על שפע כלשהו, כמו שיתבאר (ב,יב; לו). לפיכך כל אבר גשמי שתמצא בכל ספרי הנבואה, הרי הוא או אבר תנועה מקומית, כדי להורות על החיים; או אבר חישה, כדי להורות על ההשגה; או אבר ביצוע, כדי להורות על העשייה; או אבר דיבור, כדי להורות על שפיעת השכלים על הנביאים כמו שיתבאר.	ואסתעיר לה אלפעל ואלכלאם לידל בה עלי פיץ' מא כמא יבין. פכל אלה ג'סמאניה תג'דהא פי ג'מיע כתב אלנבוה פהי אמא אלה' חרכה מכאניה ללדלאלה עלי אלחיאה, או אלה' אחסאס ללדלאלה עלי אלאדראך, או אלה' בטש ללדלאלה עלי אלפעל, או אלה' כלאם ללדלאלה עלי פיץ' אלעקול עלי אלאנביא כמא יבין.
12	נמצא שההדרכה של כל ההשאלות האלה היא לקבע בדעתנו שיש מצוי, חי, פועל את כל מה שזולתו, שגם משיג את פעולותיו. עוד נבאר כאשר נעסוק בשלילת התארים כיצד כל זה חוזר לעניין אחד והוא עצמותו יתעלה בלבד. כי אין מטרתו של פרק זה אלא לבאר את משמעות האברים הגשמיים האלה המיוחסים לו, יתעלה על כל חסרון, ושהם כולם נועדו להורות על פעולתיהם של אותם אברים, שאותן פעולות הן שלמות אצלנו, כדי להורות לנו על היותו שלם בכל אופני השלמויות, כפי שהעירו לנו (חז"ל) באומרם "דברה תורה כלשון בני אדם" (בבלי ברכות לא,ב ועוד).	פיכון ארשאד תלך אלאסתעאראת כלהא ללתקריר ענדנא אן ת'ם מוג'וד חי פאעל לכל מא סואה, מדרך לפעלה איצ'א. וסנבין אד'א אכ'ד'נא פי נפי אלצפאת כיף ירג'ע הד'א כלה למעני ואחד והו ד'אתה תעלי פקט, אד' ליס גרץ' הד'א אלפצל אלא תביין מעני הד'ה אלאלאת אלג'סמאניה אלמנסובה לה תעלי ען כל נקץ, ואנהא כלהא ללדלאלה עלי אפעאל תלך אלאלאת אלתי תלך אלאפעאל כמאל ענדנא, לנדל עלי כונה כאמל באנחא אלכמאלאת כמא נבהונא בקולהם דברה תורה כלשון בני אדם.
13	אברי הגוף המושאלים ושאינם מושאלים אברי התנועה המקומית המיוחסים לו יתעלה הם כגון דבריו "הֲדֹם רַגְלָי" (ישעיה סו,א), "וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי" (יחזקאל מג,ז). ואברי הביצוע המיוחסים לו: "יַד ה'" (שמות ט,ג), "בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שמות לא,יח), "מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ" (תהלים ח,ד), "וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה" (תהלים קלט,ה), "וּזְרוֹעַ ה' עַל מִי נִגְלָתָה" (ישעיה נג,א), "יְמִינְךָ ה'" (שמות טו,ו). ואברי הדיבור המיוחסים לו: "פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיה א,כ), "וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ" (איוב יא,ה), "קוֹל ה' בַּכֹּחַ" (תהלים כט,ד), "[שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם] וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת" (ישעיה ל,כז). ואברי החישה המיוחסים לו: "עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם" (תהלים יא,ד), "עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטוֹת" (זכריה ד,י; ושם: מְשׁוֹטְטִים), "הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשְׁמָע" (מלכים־ב יט,טז), "[כִּי אֵשׁ] קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי" (ירמיה יז,ד).	אמא אלאת אלחרכה אלמכאניה אלמנסובה לה תעלי פנחו קולה הדום רגלי, ואת מקום כפות רגלי. ואמא אלאת אלבטש אלמנסובה לה יד י"י, באצבע אלהים, מעשה אצבעותיך, ותשת עלי כפכה, וזרוע י"י על מי נגלתה, ימינך י"י. ואמא אלאת אלכלאם אלמנסובה לה, פי י"י דבר, ויפתח שפתיו עמך, קול י"י בכח, ולשונו כאש אוכלת. ואמא אלאת אלאחסאס אלמנסובה לה, עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם, עיני י"י המה משוטטות, הטה י"י אזנך ושמע, קדחתם באפי.
14	מן האברים הפנימיים לא הושאל לו אלא הלב, משום שהוא מונח רב-משמעי, והוא גם שם השכל, והוא ראשית "מבדא" חיותו של החי. כי גם במה שנאמר "הָמוּ מֵעַי לוֹ [רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה']" (ירמיה לא,יט), "הֲמוֹן מֵעֶיךָ [וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ]" (ישעיה סג,טו), הכוונה היא ללב. כי "מעי" הוא מונח שנאמר באופן כללי ובאופן פרטי: הוא שם המעיים באופן פרטי, ושם כל אבר פנימי באופן כללי, ועל כן הוא גם שם הלב. הראיה לכך היא מה שנאמר "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים מ,ט), בשווה לכתוב "[צִדְקָתְךָ לֹא כִסִּיתִי] בְּתוֹךְ לִבִּי" (שם,יא). לכן נאמר בפסוק הזה: "הָמוּ מֵעַי", "הֲמוֹן מֵעֶיךָ". ולשון המיה נאמר רק בלב מכל שאר האברים: "הֹמֶה לִּי לִבִּי" (ירמיה ד,יט).	ולם יסתער לה מן אלאעצ'א אלבאטנה אלא אלקלב לכונה אסם משתרך, והו אסם אלעקל איצ'א, והו מבדא חיאה' אלחי, לאן קולה המו מעי לו, המון מעיך, יריד בה איצ'א אלקלב, לאן מעי אסם יקאל בעמום וכ'צוץ, פהו אסם אלאמעא בכ'צוץ, ואסם כל עצ'ו באטן בעמום, פיכון איצ'א אסם אלקלב ודליל ד'לך קולה ותורתך בתוך מעי מסאויא לקולה בתוך לבי, ולד'לך קאל פי הד'א אלפסוק המו מעי המון מעיך, ולשון המיה אנמא ג'א פי אלקלב מן סאיר אלאעצ'א הומה לי לבי.
15	וכן לא הושאלה לו הכתף, משום שהיא אבר הובלה כמפורסם, וגם משום שהדבר המובל נוגע בה ישירות. כל שכן שלא הושאלו לו אברי ההזנה, כי חסרונם של אלה גלוי במבט ראשון.	וכ'דלך לם יסתער לה אלכתף לכונה אלה' נקלאן פי אלמשהור, ולאן איצ'א באשר בה אלשי אלמנקול. ונאהיך אנה לא תסתעאר לה אלאת אלאגתד'א, לאן הד'ה באדיה' אלנקץ באול כ'אטר,
16	השאלות בזיקה לתנועה, מעשה והשגה ודין כל האברים באמת אחד הוא, בין החיצוניים בין הפנימיים, כולם כלים לפעולות הנפש השונות. מהם כלים הכרחיים לקיום הפרט למשך זמן מסוים, כמו כל האברים הפנימיים; ומהם כלים הכרחיים לקיום המין, כאברי הרבייה; ומהם כלים לתיקון מצב הפרט והשלמת פעולותיו, כמו הידיים והרגליים והעיניים, כולם נועדו לשלמות א) התנועה ב) והמעשה ג) וההשגה. ההכרח א) בתנועה לבעלי החיים, הוא כדי לחתור אל המתאים לו ולברוח ממה שאינו מתאים. ואילו ההכרח ג) בחושים הוא כדי להבחין בין מה שאינו מתאים לבין המתאים. וצורך האדם ב) למעשי המלאכה הוא להכנת מזונו ולבושו ומגוריו, כי זה מחויב מטבעו, כלומר שהוא צריך להכין את מה שמתאים לו. ניתן אף למצוא חלק מהמלאכות גם אצל כמה בעלי החיים בשל הצורך שלהם באותה מלאכה.	וחכם אלאלאת כלהא פי אלחקיקה ואחד אלט'אהר מנהא ואלבאטן, כלהא אלאת לאפעאל אלנפס אלמכ'תלפה, מנהא אלאת לצ'רוריה' בקא אלשכ'ץ מדה' מא כאלאעצ'א אלבאטנה כלהא, ומנהא אלאת לצ'רוריה' בקא אלנוע כאלאת אלתנאסל, ומנהא אלאת לצלאח חאל אלשכ'ץ ותכמיל אפעאלה כאלידין ואלרג'לין ואלעינין כלהא לכמאל אלחרכה ואלעמל ואלאדראך, אמא צ'רוריה' אלחרכה ללחיואן פלקצד אלמואלף ואלהרב מן אלמכ'אלף, ואמא צ'רוריה' אלחואס פלעלם אלמכ'אלף מן אלמואלף, וחאג'ה' אלאנסאן ללאעמאל אלצנאעיה לתהייה' אגד'יתה ולבאסה וכנה, אן ד'לך לאזם לטבעה אעני אנה מחתאג' לתהייה' מא יואפקה, וקד תוג'ד בעץ' אלצנאיע איצ'א לבעץ' אלחיואן לחאג'תה לתלך אלצנאעה.
17	מסקנה איני סבור שיש מי שמטיל ספק בכך שה' יתעלה אינו זקוק לדבר שיתמיד את קיומו ולא שיתקן את מצביו. אם כן אין לו אבר ("כלי"), כלומר אין לו גוף, ופעולותיו אינן אלא בעצמותו, לא בכלי. והכוחות הם בלי ספק מכלל הכלים; הרי שאין הוא בעל כוח, כלומר אין בו עניין כלשהו חוץ מעצמותו שבו הוא עושה או יודע או רוצה, משום שהתארים הם שמות נרדפים לכוחות ותו לא. ואין זו מטרת הפרק.	ומא ארי אחד ישך אן אללה תעלי גיר מפתקר לשי ימד וג'ודה ולא יצלח אחואלה פלא אלה לה, אעני אנה ליס בג'סם, ואנמא אפעאלה בד'אתה לא באלה, ואלקוי בלא שך מן ג'מלה' אלאלאת, פליס בד'י קוה, אעני אן יכון פיה מעני מא גיר ד'אתה בה יפעל או יעלם או יריד, לאן אלצפאת אנמא הי קוי גירת פיהא אלאסמיה לא גיר, ומא הד'א גרץ' אלפצל.
18	אמרה כוללת של חז"ל וכבר אמרו (החכמים) ז"ל אִמרה כוללת המפריכה את כל תעתועי הדמיון "והם" שמביאים אליהם כל אותם תארים גשמיים שהנביאים מזכירים אותם, והיא אִמרה שתורֶה לך שלא עלתה על דעת החכמים ז"ל ההגשמה כלל ועיקר, ולא היה זה עבורם דבר מטעה או מבלבל. לכן אתה מוצא שבכל התלמוד והמדרשות הם מתמידים להשתמש בפשטי ("נגלוֹת") הנבואה הללו, משום שהם יודעים שדבר זה מוגן מבלבול, ואין בו חשש לטעות כלל, אלא הכול על דרך ההמשלה והדרכת הדעת למצוי (=האל). וכיוון שהתקבעה ההמשלה המדמה אותו יתעלה למלך המצווה ומזהיר ומעניש וגומל לבני ארצו, ויש לו משרתים ומושלים המבצעים את ציווייו ועושים עבורו את מה שהוא רוצה לעשות, התמידו גם הם, כלומר החכמים, במשל זה בכל מקום, והם מדברים כפי מה שמתחייב מתוך המשלה זו, בדיבורים ובהשבת תשובות ובלבטים לגבי דבר וכיוצא בזה ממעשי המלכים, ובכל זה הם סמוכים ובטוחים שזה לא יבלבל ולא יגרום לקושי.	וקד קאלוא ז"ל קולה ג'אמעה דאפעה לכל מא תוהמה הד'ה אלאוצאף אלג'סמאניה כלהא אלתי יד'כרהא אלאנביא, והי קולה תדלך אן אלחכמים ז"ל לם יכ'טר להם אלתג'סים בבאל יומא קט, ולא כאן ענדהם אמר יוהם או ילבס, ולד'לך תג'דהם פי ג'מיע אלתלמוד ואלמדרשות מסתמרין עלי תלך אלט'ואהר אלנבויה לעלמהם אן הד'א שי אמן פיה אלאלבאס, ולא יכ'אף מנה גלט בוג'ה, בל אלכל עלי ג'הה' אלתמת'יל וארשאד אלד'הן למוג'וד. פלמא אסתקר אלתמת'יל באנה תעלי מת'ל במלך יאמר וינהי ויעאקב ויג'אזי אהל בלאדה ולה כ'דאם ומתצרפון מנפד'ון אואמרה ופאעלין לה מא יריד פעלה, אסתמרוא הם איצ'א אעני אלחכמים עלי ד'לך אלמת'ל פי כל מוצ'ע, ויתכלמון בחסב מא ילזם ען הד'א אלתמת'יל מן אלכלאם ואלג'ואב ואלתרדד פי אלאמר ומא נחי הד'א אלנחו מן אפעאל אלמלוך, והם פי ד'לך כלה ואטנון אמנון אן לא ילבס הד'א ולא ישכל.
19	האמירה הכוללת ההיא שרמזנו אליה היא דבריהם בבראשית רבה: "גדול כוחן שלנביאים שהן מדמין את הצורה ליוצרה, שנאמר: 'וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם' (יחזקאל א,כו)". הרי שאמרו במפורש והבהירו שכל הצורות האלה שמשיגים כל הנביאים במראה הנבואה הן צורות נבראות שבראן ה'. והוא הנכון, כי כל צורה מדומיינת היא נבראת. ומה נפלאים "עג'יב" דבריהם "גדול כוחן", כאילו הם עליהם השלום חשבו עניין זה לקשה, כי כך הם אומרים תמיד כשיש להם קושי עם אמירה שנאמרה או מעשה שנעשה שיש בו לכאורה גנות, כמו שאמרו: "ר' פלוני עבד עובדא במוק ביחידי ובלילה. אמר ר' פלוני: כמה רב גובריה דעביד כיחידאה!" (בבלי יבמות קד,א) (=ר' פלוני עשה מעשה [חליצה] במוק [=מנעל שאינו מעור] ביחידי ובלילה. אמר ר' פלוני: כמה גדול כוחו שעשה כיחידי!). ו"רב גובריה" הוא "גדול כוחו". כך שהם כאילו אומרים: כמה קשה מה שנאלצו הנביאים לעשותו בכך שהורו על עצמותו יתעלה באמצעות הנבראים שברא! הבן זאת מאוד.	ותלך אלקולה אלג'אמעה אלתי אשרנא אליהא הי קולהם פי בראשית רבה גדול כוחן שלנביאים שהן מדמין את הצורה ליוצרה שנאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם. פקד צרחוא ובינוא אן הד'ה אלצור כלהא אלתי ידרכהא אלאנביא כלהם פי מראה הנבואה הי צור מכ'לוקה אללה כ'אלקהא, והו אלצחיח, לאן כל צורה מתכ'ילה פהי מכ'לוקה, ומא אעג'ב קולהם גדול כוחן, כאנהם ע"אס אסתעט'מוא הד'א אלמעני, לאן הכד'א יקולון אבדא פי אסתעט'אם קול קיל או פעלא פעל פי ט'אהרה שנאעה, כמא קאלוא ר' פלוני עבד עובדא במוק ביחידי ובלילה אמר ר' פלוני כמה רב גובריה דעביד כיחידאה. ורב גובריה הו גדול כוחו, פכאנהם יקולון מא אעט'ם מא אלתג'אוא אלנביון לפעלה פי כונהם ידלון עלי ד'אתה תעלי באלאמור אלמכ'לוקה אלתי כ'לקהא. פאפהם הד'א ג'דא,
20	אם כן הם עליהם השלום אמרו במפורש וניקו את עצמם בבירור מהאמנת הגשמות, והבהירו שכּל תבנית ומתאר הנראים במראה הנבואה הם דברים נבראים, אלא דִמו את הצורה ליוצרה, כלשונם ז"ל. כך שמי שירצה לחשוב עליהם רעות אחרי אותן אמרות על דרך של חוצפה וזלזול במי שלא ראה אותו ולא ידע את מעמדו, הרי אין להם ז"ל נזק בכך.	פקד צרחוא ואבאנוא ען אנפסהם ע"ס בראתהם ען אעתקאד אלג'סמאניה, ואן כל שכל ותכ'טיט ירי במראה הנבואה פהי אמור מכ'לוקה, לכן דמו את הצורה ליוצרה כמא נצוא ז"ל. פמן שא אן יסי אלט'נה בהם בעד הד'ה אלאקאויל עלי ג'הה' אלשרארה ותנקיצא למן לם ישאהד ולא עלם לה חאלה פלא צ'יר עליהם ז"ל הם פי ד'לך: