חלק א, פרק נח
חלק א, פרק נח
תוארי השלילה
| 1 | עמוק יותר מן האמור עד כה. | אגמץ' ממא תקדם. |
| 2 |
הצגת תורת תוארי השלילה
דע שתיאור האל יתהדר ויתרומם בשלילוֹת (=היגדים שליליים) הוא התיאור הנכון שאין נלווה אליו שום אי-דיוק, ושאין בו חסרון ביחס לאל כלל ועיקר. ואילו בתיאורו בחיובים (=היגדים חיוביים) יש, כמו שביארנו (א,נא-נז), שיתוף וחסרון. עליי לבאר לך א) ראשית, כיצד השלילות הן תארים במובן מסוים (פסקאות 3-4), ב) ובמה הן שונות מתוארי החיוב (5), ג) ולאחר מכן אבאר לך כיצד אין לנו דרך לתארו אלא בשלילות בלבד (6 ואילך). |
אעלם אן וצף אללה עז וג'ל באלסואלב הו אלוצף אלצחיח אלד'י לא ילחקה שי מן אלתסאמח, ולא פיה נקץ פי חק אללה ג'מלה ולא עלי חאל. אמא וצפה באלאיג'אבאת פפיה מן אלשרך ואלנקץ מא קד בינאה. וינבגי אן אבין לך אולא כיף הי אלסואלב צפאת עלי ג'הה' מא, ובאי שי תפארק צפאת אלאיג'אב, ובעד ד'לך אבין לך כיף ליס לנא טריק פי וצפה אלא באלסואלב לא גיר. |
| 3 |
השלילה היא תיאור מסוים
אומַר כך: התואר אינו מה שמייחד את המתואר בלבד כך שאין הוא משותף בתואר הזה עם אחר. אלא שהתואר יכול גם לתאר את המתואר, אף שהוא משותף בו עם זולתו ואי אפשר להשיג באמצעותו ייחוד.דוגמה א, להיגד חיובי) דוגמה לכך: אם ראית אדם מרחוק, ושאלת ואמרת: מהו זה הנראה? ונֶאמר לך: בעל חיים – הרי זה בלי ספק תואר לאותו נראה, אף שאין הוא מייחד אותו מכל מה שזולתו, אלא שהושג בכך ייחוד מסוים, והוא שאותו נראה אינו גוף ממין הצומח ולא ממין המחצב (=דומם טבעי).דוגמה ב להיגד שלילי) כיוצא בזה אם היה בבית הזה אדם, וידעת שיש בו גוף כלשהו אלא שאינך יודע מה הוא, ושאלת ואמרת: מה יש בבית הזה? ואמר לך העונה: אין בו מחצב ולא גוף של צומח – הרי הושג ייחוד מסוים ואתה יודע שיש בו בעל חיים, גם אם אינך יודע איזה בעל חיים הוא. |
פאקול, אן אלצפה ליסת הי אלתי תכ'צץ אלמוצוף פקט חתי לא ישתרך פי תלך אלצפה מע גירה, בל אלצפה קד תכון איצ'א צפה ללמוצוף ואן כאן ישתרך פיהא מע גירה ולא יחצל בהא תכ'ציץ, מת'אל ד'לך, אן ראית אנסאנא עלי בעד פסאלת וקלת מא הד'א אלמראי, פקיל לך חיואן, פהד'ה צפה בלא שך להד'א אלמראי ואן כאן לם תכ'צצה מן כל מא סואה, לכנה חצל בהא תכ'ציץ מא, והו אן הד'א אלמראי ליס הו ג'סם מן נוע אלנבאת ולא מן נוע אלמעדן. כד'לך איצ'א אד'א כאן פי הד'ה אלדאר אנסאן ועלמת אן פיהא ג'סם מא גיר אנך לא תעלם מא הו, פסאלת וקלת מא פי הד'ה אלדאר, פקאל לך אלמג'יב ליס פיהא מעדן ולא ג'סם נבאת, פקד חצל תכ'ציץ מא ועלמת אן פיהא חיואן ואן לם תעלם אי חיואן הו. |
| 4 | מן הפן הזה יש אם כן שיתוף בין תוארי השלילה לתוארי החיוב, כי הם בהכרח מייחדים ייחוד כלשהו, אף אם הייחוד שבהם אינו אלא סילוק מה שנשלל מכלל מה שהיינו חושבים שלא נשלל. | פבהד'ה אלג'הה תשארך צפאת אלסלב לצפאת אלאיג'אב, לאנהא לא בד אן תכ'צץ תכ'ציצא מא, ולו לם יכן פיהא מן אלתכ'ציץ אלא אזאלה' מא סלב מן ג'מלה' מא כנא נט'נה גיר מסלוב. |
| 5 |
יתרון ההיגדים השליליים מן ההיגדים החיוביים
ואילו הפן שבו נבדלים תוארי השלילה מתוארי החיוב, הוא שתוארי החיוב, אף שאינם מייחדים, הרי הם מורים על חלק מכלל הדבר שידיעתו מבוקשת – יהא זה חלק מעצמו "ג'והר" (=ממהותו) או אחד ממקריו. ואילו תוארי השלילה אינם מודיעים לנו כלל על דבר מן העצמות שאנו מבקשים לדעת מה היא, אלא אם היה זה במקרה כפי שהדגמנו (ראו פסקה 3, דוגמה ב). |
ואמא אלג'הה אלתי תפארק בהא צפאת אלסלב לצפאת אלאיג'אב, פאן צפאת אלאיג'אב ואן לם תכ'צץ פאנהא תדל עלי ג'ז מן ג'מלה' אלשי אלמטלוב מערפתה, אמא ג'ז ג'והרה או ערץ' מן אעראצ'ה, וצפאת אלסלב לא תערפנא שיא בוג'ה מן אלד'את אלמטלוב עלמהא מא הי, אלא אן כאן ד'לך באלערץ' כמא מת'לנא. |
| 6 |
ראוי לתאר את האל רק באמצעות היגדים שליליים
אחרי ההקדמה הזו אומר: כבר הוכח שהאל יתרומם ויתהדר הוא מחויב המציאות שאין בו מורכבות כמו שנוכיח (ב,א). ואיננו משיגים אלא את היותו בלבד, לא את מהותו. על כן מן הנמנע שיהיה לו תואר חיוב, כי אין לו היוֹת המובחנת ממהותו כך שהתואר יורה על אחת משתיהן, כל שכן שאין מהותו מורכבת כך שהתואר יורה על חלקיה, כל שכן שאין לו מקרים כך שהתואר יורה גם עליהם. אם כן אין תואר חיוב כלל. ואילו תוארי השלילה – הם אשר ראוי להשתמש בהם כדי להנחות את הדעת למה שראוי להאמין לגביו יתעלה. כי אין חל מצדם ריבוי בשום אופן, והם מנחים את הדעת למֵרב מה שיכול האדם להשיג ממנו יתעלה. |
ובעד הד'ה אלמקדמה אקול, אן אללה עז וג'ל קד תברהן אנה ואג'ב אלוג'וד לא תרכיב פיה כמא סנברהן, וליס נדרך אלא אניתה פקט לא מאהיתה, פיסתחיל אן תכון לה צפה איג'אב, לאנה לא אניה לה כ'ארג' ען מאהיתה פתדל אלצפה עלי אחדאהמא, פנאהיך אן תכון מאהיתה מרכבה פתדל אלצפה עלי ג'זאיהא, נאהיך אן תכון לה אעראץ' פתדל אלצפה איצ'א עליהא, פלא צפה' איג'אב בוג'ה. אמא צפאת אלנפי פהי אלתי ינבגי אן תסתעמל לארשאד אלד'הן למא ינבגי אן יעתקד פיה תעלי, לאנהא לא ילחק מן ג'התהא תכת'יר בוג'ה, והי תרשד אלד'הן לגאיה' מא ימכן אלאנסאן אן ידרכה מנה תעלי. |
| 7 |
הדגמות
א, נמצא) למשל: הוכח לנו שמחויב קיומו של דבר מה מלבד אותן עצמויות המושגות בחושים והידועות בשכל, ולכן אמרנו עליו שהוא "נמצא" – במובן זה שהעדרו לא ייתכן.ב, חי) אחר כך השגנו שהמצוי הזה אינו כמציאות היסודות, למשל, שהם גופים מתים (=דוממים), ועל כן אמרנו שהוא "חי" – במובן זה שהוא יתעלה אינו מת.ג, "אינו גוף) אחר כך השגנו שהמצוי הזה גם איננו כמציאות השמים, שהם גוף חי, ועל כן אמרנו שאין הוא גוף.ד, קדום) אחר כך השגנו שהמצוי הזה אינו כמציאות השכל, שאין הוא גוף ואין הוא מת אך הוא מסוֹבָב, ועל כן אמרנו שהוא יתעלה קדום – המשמעות היא שאין לו סיבה (=גורם) שהביאה אותו לידי מציאות.ה, יכול יודע ורוצה) אחר כך השגנו שהמצוי הזה – אין מציאותו, שהיא עצמותו, מספיקה רק לעצם מציאותו, אלא שופעות ממנו מציאויות רבות. ואין זה כשפיעת החום מן האש ולא כנביעת האור מן השמש, אלא שפע הממשיך להם תמיד קיום וסדירות בהנהגה מחוכמת כפי שנבאר (א,סט; ב,יב; ב,כ). מפני העניינים האלה אמרנו עליו שהוא "יכול" ו"יודע" ו"רוצה" – הכוונה בתארים האלה היא שאין הוא חסר אונים ולא סכל ולא מסיח דעת או מזניח. משמעות אומרנו "אינו חסר אונים" היא שדי במציאותו להבאתם לידי מציאות של דברים אחרים זולתו. ומשמעות אומרנו "לא סכל" היא שהוא משיג, כלומר חי, כי כל משיג הוא חי. ומשמעות אומרנו "לא מסיח דעת ולא מזניח" היא שכל הנמצאים הללו מתנהלים בסדירות ובהנהגה ואינם ננטשים ומתהווים כפי המקרה אלא כהתהוותו של כל מה שמנהיג אותו הרוצה, בכוונה וברצון.ו, אחד) עוד השגנו שהמצוי הזה אין אחר כמוהו, ועל כן אמרנו: "הוא אחד" – במובן של שלילת הריבוי. |
מת'אל ד'לך, אנה תברהן לנא וג'וב וג'וד שי מא גיר הד'ה אלד'ואת אלמדרכה באלחואס ואלמחאט בעלמהא באלעקל, פקלנא ען הד'א אנה מוג'וד, אלמעני אנה יסתחיל עדמה. ת'ם אדרכנא אן הד'א אלמוג'וד ליס הו מת'ל וג'וד אלאסטקסאת מת'לא אלתי הי אג'סאם מיתה פקלנא אנה חי, אלמעני אנה תעאלי ליס במאית, ת'ם אדרכנא אן הד'א אלמוג'וד איצ'א ליס הו מת'ל וג'וד אלסמא אלתי הי ג'סם חי, פקלנא אנה ליס בג'סם, ת'ם אדרכנא אן הד'א אלמוג'וד ליס הו מת'ל וג'וד אלעקל אלד'י ליס הו בג'סם ולא מאית לכנה מעלול, פקלנא אנה תעלי קדים, אלמעני ליס לה סבב אוג'דה.ת'ם אדרכנא אן הד'א אלמוג'וד ליס וג'ודה אלד'י הו ד'אתה אנמא הו כאף לה פקט אן יכון מוג'וד, בל תפיץ' ענה וג'ודאת כת'ירה, וליס ד'לך כפיץ' אלחרארה ען אלנאר ולא כלזום אלצ'ו ען אלשמס, בל פיץ' ימֻדהא דאימא בקא ואנתט'אם בתדביר מחכם כמא סנבין, פקולנא פיה מן אג'ל הד'ה אלמעאני אנה קאדר ועאלם ומריד אלקצד בהד'ה אלצפאת אנה ליס בעאג'ז ולא ג'אהל ולא ד'אהל או מהמל. ומעני קולנא ליס בעאג'ז אן וג'ודה פיה כפאיה לאיג'אד אשיא אכ'ר גירה. ומעני קולנא לא ג'אהל אנה מדרך, אי חי, לאן כל מדרך חי. ומעני קולנא לא ד'אהל ולא מהמל, אן ג'מיע תלך אלמוג'ודאת ג'אריה עלי נט'אם ותדביר לא מהמלה וכאינה כיף אתפק אלא ככון כל מא ידברה אלמריד בקצד ואראדה.ת'ם אדרכנא אן הד'א אלמוג'וד לא אכ'ר מת'לה, פקולנא הו ואחד אלמעני נפי אלכת'רה. |
| 8 |
סיכום ומהות השלילה המושגית
התבאר לך אם כן שכּל תואר שאנו מתארים באמצעותו את האל הרי הוא או תואר פעולה, או שמשמעותו היא שלילת העדרו, אם הכוונה בו היא השגת עצמותו ולא פעולתו. וגם בשלילות האלה אין להשתמש ולכנות בהן אותו יתעלה אלא באופן הידוע לך, שלעתים שוללים ממשהו מה שאין דרכו שיימצא לו, כמו שאנו אומרים על הקיר שאיננו רואה. |
פקד באן לך אן כל צפה נצפה בהא פהי אמא צפה' פעל, או יכון מענאהא סלב עדמהא אן כאן אלקצד בהא אדראך ד'אתה לא פעלה. ולא תסתעמל איצ'א הד'ה אלסואלב ולא תטלק עליה תעאלי אלא באלג'הה אלתי עלמת אנה קד יסלב ען אלשי מא ליס שאנה אן יוג'ד לה, כמא נקול פי אלחאיט לא בציר. |
| 9 | ואתה, המעיין בחיבור זה, יודע שהשמים הללו, שהם גוף נע שכבר מדדנוהו בטפחים ובאמות, ואנו יודעים מידות של חלקים ממנו ורוב תנועותיהם – שכלנו חסר אונים בתכלית מלהשיג את מהותו, אף שאנחנו יודעים שהוא בהכרח בעל חומר, אלא שאינו החומר הזה שבנו. ולכן איננו יכולים לתאר אותו אלא במונחים שאינם מובנים, לא בהיגד חיובי מובן. וכך אנו אומרים שהשמים אינם קלים ואינם כבדים ואינם נפעלים ולכן אינם מושפעים, ואין הם בעלי טעם ולא בעלי ריח, ושלילות כיוצא בכך – כל זאת משום שאיננו יודעים את החומר ההוא. | ואנת תעלם יא איהא אלנאט'ר פי הד'ה אלמקאלה אן הד'ה אלסמא והי ג'סם מתחרך קד שברנאה וד'רענאה וחֻטנא עלמא במקאדיר אג'זא מנהא ובאכת'ר חרכאתהא, קד עג'זת עקולנא כל אלעג'ז ען אדראך מאהיתה, מע כוננא נעלם אנה ד'ו מאדה צ'רורה גיר אנהא ליסת הד'ה אלמאדה אלתי פינא, פלד'לך לא נקדר נצפה אלא באלאסמא אלגיר מחצלה לא באלאיג'אב אלמחצל, פאנא נקול אן אלסמא לא כ'פיפה ולא ת'קילה ולא מנפעלה פלד'לך הי לא קאבלה את'ר, ולא ד'את טעם ולא ד'את ראיחה ונחו הד'ה אלסואלב, כל ד'לך לג'הלנא בתלך אלמאדה, |
| 10 |
השלילה המושגית והמוחלטת בזיקה לאל
קל וחומר לגבי מצב שכלינו אם ינסו להשיג את החף מן החומר, הפשוט בתכלית הפשטות, מחויב המציאות שאין לו עילה (=אין גורם לקיומו) ושלא חל עליו עניין נוסף על עצמותו השלמה, שמשמעות שלמותה היא שלילת החסרונות ממנה כפי שביארנו (בפרק זה). כי איננו משיגים אלא את היותו בלבד, ושיש מצוי שדבר מכל הנמצאים שהביא לידי מציאות אינו דומה לו, ואין הוא שותף עמהם בשום עניין, ואין בו ריבוי, ולא חוסר אונים מלהביא לידי מציאות את מה שזולתו, ושיחסו לעולם הוא כיחס רב החובל לספינה. וגם זה אינו יחס אמיתי ולא דימוי נכון, אלא מטרתו להנחות את הדעת לכך שהוא יתעלה מנהיג את הנמצאים, כלומר שהוא מתמיד אותם ומסדיר אותם כראוי. ועניין זה עוד יבואר באופן הולם יותר (ב,יב; ג,יז-יט). |
פכיף תכון חאל עקולנא אד'א ראמת אדראך אלברי ען אלמאדה אלבסיט גאיה' אלבסאטה, אלואג'ב אלוג'וד אלד'י לא עלה לה ולא ילחקה מעני זאיד עלי ד'אתה אלכאמלה, אלד'י מעני כמאלהא סלב אלנקאיץ ענהא כמא בינא, פאנא לא נדרך גיר אניתה פקט, ואן ת'ם מוג'וד לא ישבה שיא מן כל אלמוג'ודאת אלתי אוג'דהא, ולא ישארכהא פי מעני בוג'ה, ולא תכת'יר פיה, ולא עג'ז ען איג'אד מא סואה. ואן נסבתה ללעאלם נסבה' אלרבאן ללספינה וליסת הד'ה איצ'א נסבה חקיקיה ולא שבה צחיח, בל הי לארשאד אלד'הן אנה תעלי מדבר ללמוג'ודאת, אלמעני אנה ימדהא ויחרז נט'אמהא כמא ינבגי וסיבין הד'א אלמעני באבלג מן הד'א. |
| 11 |
סיום פיוטי לשלילת המאמצים להבנת האל
ישתבח מי שכאשר השכלים מתבוננים בעצמותו – הופכת השגתם לחוסר אונים; וכשהם מתבוננים בנביעת פעולותיו מרצונו – הופכת ידיעתם לבורות; וכאשר מנסות הלשונות לרוממו בתארים – הופכת כל מליצה לגמגום ולרפיון כוח. |
פסבחאן מן אד'א לחט'ת אלעקול ד'אתה עאד אדראכהא תקצירא, ואד'א לחט'ת לזום אפעאלה ען אראדתה עאד עלמהא ג'הלא, ואד'א ראמת אלאלסן תעט'ימה באוצאף עאדת כל בלאגה עי ותקציר: |
