חלק א, פרק נט

חלק א, פרק נט

השולל יותר – משיג יותר

1	השאלה: מה ההבדל בין המשיגים את האל בשלילה? יכול השואל לשאול: כיוון שאין עצה להשיג את אמיתת עצמותו, וההוכחה מראה שהדבר המושג הוא רק שהוא מצוי, ותוארי החיוב בלתי אפשריים, כפי שהוכח – כיצד יהיה הבדל במעלה בין המשיגים? שהרי אם כן מה שהשיגו משה רבנו ושלמה, הוא שמשיג כל אחד מן התלמידים, ובדבר זה לא ייתכן יתרון (של אחד על רעהו); והרי מפורסם אצל אנשי הדת ואף אצל הפילוסופים שההבדלים במעלה בזה הם רבים?	ללסאיל אן יסאל ויקול אד'א כאן לא חילה פי אדראך חקיקה' ד'אתה, ויודי אלברהאן אן אלשי אלמדרך הו אנה מוג'וד פקט, וצפאת אלאיג'אב קד אמתנעת כמא תברהן, פבאי שי יקע אלתפאצ'ל בין אלמדרכין, פאד'א, אלד'י אדרכה משה רבנו ושלמה הו אלד'י ידרך אלשכ'ץ אלואחד מן בעץ' אלטלבה, והד'א לא ימכן פיה זיאדה, ומן אלמשהור ענד אהל אלשריעה בל ענד אלפלאספה אן אלתפאצ'ל פי ד'לך כת'יר?
2	התשובה: רמות השלילה מקרבות להשגת אמת דע לך שכך הוא הדבר, ושההבדל במעלה בין המשיגים גדול מאוד. כי ככל שמתארים יותר את המתואר, כך הוא מתייחד יותר, והמתאר מתקרב להשגת מהותו האמיתית. וכך ככל שתוסיף שלילות כלפיו יתעלה, תתקרב להשגה ותהיה קרוב אליו יותר ממי שאינו שולל מה שהוכחה לך שלילתו.	פאעלם אן אלאמר כד'לך, ואן אלתפאצ'ל בין אלמדרכין עט'ים ג'דא, לאן כלמא זיד פי צפאת אלמוצוף תכ'צץ אכת'ר וקרב אלואצף מן אדראך חקיקתה, כד'לך כלמא זדת פי אלסלב ענה תעלי קרבת מן אלאדראך, וכנת אקרב אליה מן אלד'י לם יסלב מא תברהן לך אנת סלבה,
3	מסיבה זו א) יש שאדם עמל שנים רבות כדי להבין מדע מסוים ולאמת את הנחותיו עד שיהיה לו ודאי, ותוצאת המדע ההוא כולה תהיה שנשלול מהאל עניין מסוים ונוכיח שבלתי אפשרי לייחס לו את העניין הזה. ב) ואחֵר, מן המתרשלים בעיון, לא יוכח לו הדבר, אלא יהיה אצלו בספק האם עניין זה נמצא לאל או לא נמצא לו. ג) ואחֵר, מעיוורי ההבנה, יחשוב למחויב את העניין ששלילתו הוכחה. א) כמו שאוכיח ש(האל) איננו גוף (ב,א), ב) ואחֵר יסתפק ולא ידע אם הוא גוף או איננו גוף, ג) ואחֵר יפסוק שהוא גוף ויפגוש את האל באמונה זו.	פלהד'א קד יתעב אלאנסאן סנין עדה פי פהם עלם מא ותחקיק מקדמאתה חתי יאכ'ד'ה יקין, יכון נתיג'ה' ד'לך אלעלם כלה אן נסלב ען אללה מעני מא ונעלם באלברהאן אנה מחאל אן ינסב לה הד'א אלמעני. ואכ'ר מן אלמקצרין פי אלנט'ר לא יתברהן לה ד'לך, ויכון אלאמר ענדה משכוך פיה הל יוג'ד ד'לך אלמעני ללה או לא יוג'ד לה. ואכ'ר מן אלעמיאן אלבצאיר יוג'ב לה ד'לך אלמעני אלד'י תברהן סלבה מת'ל מא סאברהן אנה ליס בג'סם. ואכ'ר ישך ומא יעלם הל הו ג'סם או ליס בג'סם. ואכ'ר יקטע אנה ג'סם וילקי אללה בהד'ה אלעקידה.
4	מה רב ההבדל בין שלושת האנשים האלה! הראשון הוא בלי ספק הקרוב ביותר לאל, והשני רחוק ממנו, והשלישי רחוק יותר. כיוצא בזה אם נניח רביעי שהוכח לו שהיפעלויות אצלו יתעלה אינן אפשריות, ודבר זה לא הוכח לראשון ששלל את הגשמיות, הרי הרביעי הזה הוא בלי ספק קרוב יותר לאל מן הראשון. וכך תמיד, עד שאם נמצא אדם שהוכחה לו אי-היתכנותם של דברים רבים לגביו יתעלה שלדעתנו אפשר שיהיו לו או שיצאו ממנו, קל וחומר אם אנו מאמינים שהדבר מחויב – הרי אדם זה שלם יותר מאתנו בלי ספק. התבאר לך אם כן שככל שתוכח לך שלילת דבר מסוים ממנו – אתה שלם יותר. וככל שאתה מחייב לו דבר נוסף (על עצמותו) – אתה מדמה (אותו לזולתו) ומתרחק מידיעת אמיתתו.	פכם בין אלת'לת'ה אשכ'אץ מן אלתבאין, אלאול בלא שך אקרב מן אללה, ואלת'אני בעיד ענה, ואלת'אלת' אבעד. כד'לך אד'א פרצ'נא ראבעא תברהן ענדה אמתנאע אלאנפעאלאת פי חקה תעלי, ואלאול אלד'י נפי אלג'סמאניה לם יתברהן לה ד'לך, פאן הד'א אלראבע בלא שך אקרב אלי אללה מן אלאול, והכד'א דאימא, חתי אד'א וג'ד שכ'ץ תברהן לה אמתנאע אשיא כת'ירה עליה תעלי הי ענדנא ממכן אן תוג'ד לה או תצדר ענה נאהיך אן אעתקדנא ד'לך לאזם, פאן ד'לך אלשכ'ץ אכמל מנא בלא שך. פקד תבין לך, אן כלמא תברהן לך סלב שי מא ענה כנת אכמל, וכלמא אוג'בת לה שיא זאיד כנת משבהא ובעדת ען מערפה' חקיקתה.
5	באופן הזה ראוי להתקרב להשגתו בחקירה ובדרישה עד שתיוודע אי-היתכנותו של כל מה שלא ייתכן לגביו; לא שתחייב לו דבר באופן שהוא עניין נוסף על עצמותו, או שהעניין הזה הוא שלמות לגביו משום שאתה מוצא אותו שלמות לגבינו. כי כל השלמויות הן תכונות כלשהן, ולא כל תכונה קיימת לכל בעל תכונה. דע שכשאתה מחייב לו דבר אחר אתה רחוק ממנו בשני אופנים: האחד, משום שכל מה שאתה מחייב לו הוא שלמות (רק) עבורנו; והשני, שאין הוא בעל דבר אחר, אלא עצמותו היא שלמויותיו כפי שביארנו (א,נג).	ובהד'ה אלג'הה ינבגי אן יקרב מן אדראכה באלבחת' ואלטלב חתי יעלם אסתחאלה' כל מא יסתחיל עליה, לא באן תוג'ב לה שיא עלי ג'הה' אנה מעני זאיד עלי ד'אתה, או עלי אן ד'לך אלמעני כמאל פי חקה למא תג'דה כמאלא פי חקנא, פאלכמאלאת כלהא הי מלכאת מא, ומא כל מלכה תוג'ד לכל ד'י מלכה. אעלם אנך מתי אוג'בת לה שיא אכ'ר פיכון בעדך ענה בג'התין, ואחדה לכון כל מא תוג'בה הו כמאל לנא, ות'אניה אנה ליס בד'י שי אכ'ר בל ד'אתה הי כמאלאתה כמא בינא.
6	שיא ידיעת ה' - ההכרה באי היכולת להשגת ידיעתו וכיוון שכל אחד מבין שאין להגיע להשגת מה שבכוחנו להשיג אלא בשלילה, והשלילה אינה מעניקה שום ידע על אמיתת הדבר שנשלל ממנו מה שנשלל – אמרו בפירוש כל בני האדם, שהיו ושיהיו, שאת האל יתעלה לא ישיגו השכלים, ולא ישיג (או: יושג) מה הוא – אלא הוא, ושהשגתו היא חוסר היכולת להגיע לתכלית השגתו; וכל הפילוסופים אומרים: סִנוְרָנוּ ביופיו, ונעלם מאתנו בשל עוצם הופעתו, כפי שהשמש נעלמת מן העיניים החלשות מהשגתה.	ולמא שער כל אחד באן לא וצול לאדראך מא פי קותנא אן נדרך אלא באלסלב, ואלסלב לא יערף שיא בוג'ה מן חקיקה' אלאמר אלד'י סלב ענה אלשי אלד'י סלב, צרח אלנאס כלהם אלמאצ'ון ואלאתון באן אללה תעלי לא תדרכה אלעקול, ולא ידרך מא הו אלא הו, ואן אדראכה הו אלעג'ז ען נהאיה' אדראכה, וכל אלפלאספה יקולון: אבהרנא בג'מאלה, וכ'פי ענא לשדה' ט'הורה, כמא תכ'פי אלשמס ענד אלאבצאר אלצ'עיפה ען אדראכהא.
7	וכבר האריכו לדבר בזה בדברים שאין צורך לחזור עליהם כאן. וההולם ביותר מכל מה שנאמר בעניין זה הוא דבריו בתִלים: "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה" (תהלים סה,ב), פירושו: השתיקה לגביך היא השיבוח. וזה לשון הולם מאוד מאוד לגבי העניין הזה, כי כל דבר שאנחנו אומרים ומכוונים בו להגדיל ולשבח, נמצא בו פגיעה מסוימת בו יתעלה ויהיה בו חסרון כלשהו. על כן השתיקה עדיפה, ויש להסתפק במה שהשכלים משיגים, כמו שציווה את השלמים ואמר: "אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה" (תהלים ד,ה).	וקד אטנב פי הד'א במא לא פאידה פי תכרארה הנא, ואבלג מא קיל פי הד'א אלגרץ' קולה פי אלתלים לך דמיה תהלה שרחה אלסכות ענדך הו אלתסביח, והד'ה בלאגה עט'ימה ג'דא פי הד'א אלמעני, לאנא אי שי קלנאה נקצד בה תעט'ים ותמג'יד נג'ד פיה חמלא מא פי חקה תעלי, ונלחט' פיה נקצא מא, פאלסכות אולי, ואלאקתצאר עלי מדארך אלעקול, כמא אמר אלכאמלין וקאל אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה.
8	מאבקם של חז"ל בריבוי דברי השבח ידועה לך אמרתם המפורסמת, שהלוואי שהיו כל האמירות כמותה, ואני אצטט לך אותה בלשונה אף שהיא אמרה זכורה היטב, כדי להעיר לך על משמעויותיה. אמרו: "ההוא דנחת קמיה דר' חנינה (=אותו אדם שירד להתפלל כשליח ציבור לפני ר' חנינה). אמר: 'האל הגדול הגבור והנורא האדיר החזק הירוי והעיזוז'. אמר ליה ר' חנינה: 'שלמתיה לשבחי דמרך? (=סיימת את שבחי אדוניך, ה'?) השתא אנן תלת קמיתא אלמלא דאמרינהו משה רבינו ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה אנן לא הוה יכילנן למימרינהי, ואת אמרת ואזלת? (=הרי אנחנו את שלוש הראשונות ["הגדול הגיבור והנורא"] אלמלא שאמר אותן משה רבנו ובאו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו אותן בתפילה לא היינו יכולים לאומרן, ואתה אמרת והמשכת?) משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין (=משבחים) אותו בשלכסף, והלא גנאי הוא לו'" (בבלי מגילה כה,א). עד כאן לשון איש המעלה הזה.	וקד עלמת קולתהם אלמשהורה אלתי לית כאנת כל אלאקאויל מת'להא, ואנא אד'כרהא לך בנצהא ואן כאנת קולה מחפוט'ה לאנבהך עלי מעאניהא, קאלוא ההוא דנחת קמיה דר' חנינה אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר החזק הירוי והעזוז, אמר ליה ר' חנינה שלמתיה לשבחי דמרך, השתא אנן תלת קמיאתא אלמלא דאמרנהו משה רבינו ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה אנן לא הוה יכילנן למימרינהי, ואת אמרת ואזלת, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשלכסף, והלא גנאי הוא לו. הנא אנתהי קול הד'א אלפאצ'ל.
9	ניתוח ומסקנות ראשית, התבונן בסלידתו מריבוי תוארי החיוב ומאיסתו בהם. והתבונן כיצד הוא אומר במפורש על התארים שאילו היה הדבר תלוי בשכלינו בלבד, לא היינו אומרים אותם לעולם ולא היינו מדברים על דבר מהם. אך כיוון שהצורך לפנות אל בני האדם במה שיקנה להם תפיסה כלשהי, כפי שאמרו "דברה תורה כלשון בני אדם", הזקיק שיתואר להם ה' בשלמויותיהם, הרי המרב מבחינתנו הוא שנעצור אצל אותן אמירות ולא נכנה אותו בהן אלא בשעת קריאתן בתורה בלבד. אך כיוון שבאו גם אנשי כנסת הגדולה, שהם נביאים, וסידרו את הזכרתן בתפילה, המרב מבחינתנו הוא שנאמר אותן בלבד.	פתאמל אולא תאפפה וכראהתה לתכת'יר צפאת אלאיג'אב, ותאמל כונה צרח אן אלצפאת לו תרכנא למג'רד עקולנא למא קלנאהא אבדא ולא נטקנא בשי מנהא, ואנמא למא אלג'ת צ'רורה' אלכ'טאב ללנאס במא יחצל להם תצור מא, כמא קאלוא דברה תורה כלשון בני אדם, אן יוצף להם אללה בכמאלאתהם, פגאיתנא אן נקף ענד תלך אלאקאויל ולא נסמיה בהא אלא ענד אלקראה להא פי אלתורה פקט, לכן למא ג'או איצ'א אנשי כנסת הגדולה והם אנביא ורתבוא ד'כרהא פי אלצלאה גאיתנא אן נקולהא פקט.
10	אם כן תורף האמירה הזו היא שהוא אמר בפירוש שתפילתנו בהם מבוססת על שני הכרחים: האחד, שהן נאמרו בתורה; והשני, שהנביאים סידרו את התפילה בהם. אם כן לולא ההכרח הראשון לא היינו מזכירים אותם, ולולא ההכרח השני לא היינו מוציאים אותם ממקומם ולא היינו מתפללים בהם, ואילו אתה ממשיך בתארים?! הרי התברר לך גם כן מן הדברים האלה, שלא כל התארים המיוחסים לה' שתמצא בספרי הנביאים ראוי לנו להתפלל בהם ולומר אותם. משום שהוא לא אמר (רק): "אלמלא דאמרינהו משה רבינו לא הוה יכלינן למימרינהי" אלא (הוסיף) תנאי אחר: "ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהי בתפלה", ואז מותר לנו להתפלל בהם.	פרוח הד'א אלקול כונה צרח אן צ'רוריתין אתפקת פי צלאתנא בהא, ואחדה כונהא ג'את פי אלתורה, ות'אניה כונהא רתב אלאנביא אלצלאה בהא, פלולא אלצ'רורה אלאולי למא ד'כרנאהא, ולולא אלצ'רורה אלת'אניה למא אזלנאהא ען מוצ'עהא ולא צלינא בהא, ואנת מסתמר פי אלצפאת. פקד תבין לך איצ'א מן הד'א אלכלאם, אן ליס כל מא תג'דה מן אלצפאת אלמנסובה ללה פי כתב אלאנביא יג'וז לנא אן נצלי בהא ונקולהא, לאנה לם יקל אלמלא דאמרינהו משה רבינו לא הוה יכלינן למימרינהי, אלא שרט אכ'ר ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהי בתפלה וחיניד' ג'אז לנא אן נצלי בהא.
11	פולמוס נגד הפיוטים לא כפי שעשו הבורים באמת, שהפריזו והאריכו והרחיבו בתפילות שחיברו ובבקשות שניסחו כדי להתקרב לה' על ידיהן לפי מחשבתם השגויה, והם מתארים את ה' בהן בתארים שאילו תואר בהם אחד מבני האדם היה זה חסרון לגביו. כי אין הם מבינים את העניינים הנכבדים האלה, הזרים לשכלי ההמון, ועשו את ה' יתהדר ויתרומם אסקופה נדרסת ללשונותיהם, ותיארוהו ופנו אליו בכל מה שחשבו שהוא מותר, והם מפריזים בזה עד שהם מעוררים אותו להיפעלות לפי מחשבת השווא שלהם. ובפרט אם הם מוצאים לשון של דברי נביא בכך, הרי הדבר מותר מבחינתם לגשת לכתובים שראוי לפרשם "תאויל" (שלא כפשוטם) בכל אופן שהוא, אך הם מבינים אותם כפשוטם ("כחיצוניותם") וגוזרים מהם ומסיקים מהם ובונים עליהם אמירות.	וליס כמא עמל אלג'האל באלחקיקה אללד'ין אטנבוא וטולוא ואצהבוא פי צלואת אלפוהא וכ'טב חברוהא יתקרב ללה בהא בזעמהם, יצפון אללה פיהא באוצאף לו וצף בהא שכ'ץ מן אלנאס לכאן ד'לך נקץ פי חקה, לאנהם לם יפהמוא הד'ה אלמעאני אלג'לילה אלגריבה ען עקול אלג'מהור, ואתכ'ד'וא אללה עז וג'ל מדרסה' אלסנתהם, ווצפוה וכ'אטבוה בכל מא יט'נונה סאיג, ויטנבוא פי ד'לך חתי יחרכונה ללאנפעאל בזעמהם, ולא סימא אן וג'דוא נץ כלאם נבי פי ד'לך כאן אלאמר מבאח להם אן יאתוא לנצוץ ינבגי תאוילהא בכל וג'ה, פינקלונהא עלי ט'ואהרהא וישתקון מנהא ויפרעון ויבנון עליהא אקאויל,
12	ההיתר לכך נפוץ אצל המשוררים ומחברי הבקשות או אצל מי שחושב שהוא מחבר שיר, עד שחוברו אמירות שחלקן כפירה גמורה ובחלקן יש אווילות ודמיון קלוקל המביאים את האדם באופן טבעי לצחוק כשהוא שומע אותם, ולבכי כשהוא מתבונן כיצד נאמרות אותן האמירות ביחס לה' יתרומם ויתהדר. ולולא חֶמלָתי מלגלות את חסרונם של האומרים הייתי מצטט לך מהן משהו כדי לעורר אותך על מקומות העבירה בהן. מכל מקום הן אמירות שחסרונן גלוי מאוד למבין.	וכת'ר אסתבאחה' הד'א ענד אלשערא ואלכ'טבא או ענד מן יזעם אנה יקול שערא, חתי אלפת אקאויל בעצ'הא כפר מחץ', ובעצ'הא פיה מן אלסכ'ף ופסאד אלכ'יאל מא יצ'חך אלאנסאן בחסב טבאעה ענד סמאעה, ויבכיה ענד אלתאמל כיף תקאל תלך אלאקאויל פי חק אללה עז וג'ל, ולולא שפקתי עלי תנקיץ אלקאילין לאורדת עליך מנהא שיא חתי תתנבה עלי מואצ'ע אלתעדי פיהא, לכנהא הי אקאויל באדיה' אלנקץ ג'דא למן יפהם.
13	וראוי שתתבונן ותאמר: אם לשון הרע והוצאת שם רע חטא גדול, על אחת כמה וכמה התרת הלשון כלפי ה' יתעלה ותיאורו בתארים שהוא נעלה מהם. איני אומר שזה חטא (בלבד) אלא חירוף וגידוף בשגגה מצד ההמון השומעים ומצד אותו טיפש האומר. ואילו מי שהשיג את חסרונן של האמירות האלה ואומרן, הרי הוא לדעתי מכלל אלה שנאמר עליהם: "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם" (מלכים־ב,יז,ט), ונאמר: "וּלְדַבֵּר אֶל ה' תּוֹעָה" (ישעיה לב,ו).	וינבגי אן תעתבר ותקול, אד'א כאן לשון הרע והוצאת שם רע עציאנא עט'ימא, פכם באלאחרי יכון אטלאק אללסאן פי חק אללה תעלי ווצפה באוצאף תעלי ענהא, ולא אקול אן ד'לך עציאן, בל חירוף וגידוף בשגגה מן אלג'מהור אלסאמעין ומן ד'לך אלג'אהל אלקאיל. אמא מן אדרך נקץ תלך אלאקאויל ויקולהא פהו ענדי מן ג'מלה' מן קיל פיהם ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על י"י אלהיהם, וקיל ולדבר על י"י תועה.
14	הנחיה לקורא על כן אם אתה ממי שיחוס על כבוד קונו לא ראוי לך שתשמעם בשום אופן, קל וחומר שתאמרם, קל וחומר שתעשה דוגמתם. ידוע לך גודל עוונו של מי שיטיח דברים כלפי מעלה (ראו בבלי, תענית כה,א). ואין ראוי לך כלל להתעסק בתיאור ה' בחיוב כדי להגדילו במחשבת השווא שלך. אין לחרוג ממה שסידרו אנשי כנסת הגדולה בתפילות ובברכות, ודי בכך מצד ההכרח, די והותר, כפי שאמר ר' חנינה. ואילו שאר מה שנאמר בספרי הנביאים יש לקרוא בעת המעבר עליו, אבל יש להבינו "אעתקאד" כפי שכבר ביארנו, שהם תוארי פעולות או (תארים שמטרתם) להורות על שלילת העדרם. וגם עניין זה אין לגלות להמון, אלא דרך עיון זו מתאימה ליחידי הסגולה, שפיאורו של ה' אצלם אינו שיאמרו מה שאינו ראוי אלא שישכילו כראוי.	פאן כנת ממן יחוס על כבוד קונו פלא ינבגי לך אן תסמעהא בוג'ה, פכיף אן תקולהא, פכיף אן תעמל מת'להא. וקד עלמת קדר את'ם מן יטיח דברים כלפי מעלה, ולא ינבגי לך בוג'ה אן תתערץ' לצפאת אללה באלאיג'אב לתעט'ימה בזעמך, ולא יכ'רג' ען מא רתבה אנשי כנסת הגדולה פי אלצלואת ואלברכות, פפי ד'לך אלכפאיה בחסב אלצ'רורה, ואי כפאיה, כמא קאל ר' חנינה. אמא סאיר מא ג'א פי כתב אלאנביא פיקרא ענד אלמרור בה, לכנה יעתקד פיה מא קד בינא אנהא צפאת אפעאל או ללדלאלה עלי סלב עדמהא, והד'א אלמעני איצ'א לא יד'אע ללג'מהור, בל הד'א אלנחו מן אלנט'ר לאיק באלכ'ואץ אלד'ין תעט'ים אללה ענדהם מא הו באן יקולוא מא לא ינבגי, בל באן יעקלוא כמא ינבגי.
15	הדגשת חז"ל את הפער בין ה' לאדם אשוב להשלים את ההערה על אמירת ר' חנינה ולדייק בה. הוא לא אמר: 'משל למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרין', כי משל זה היה מורה ששלמויותיו יתעלה שלמות יותר מאותן שלמויות שיוחסו לו, אך הן מן המין שלהן. ואין הדבר כן, כפי שהוכחנו (א,נו), אלא דיוק המשל הזה הוא דבריו "דינרי זהב ומקלסין אותו בשלכסף", כדי להורות שמה שהן אצלנו שלמויות אין אצלו יתעלה דבר ממינן, אלא כולן חסרון לגביו, כפי שביאר ואמר במשל הזה: "והלא גנאי הוא לו". הרי הודיע לך שכל מה שתחשוב מן התארים האלה שהוא שלמות, הוא חסרון לגביו יתעלה אם הוא ממין מה שאצלנו. וכבר הנחה אותנו שלמה עליו השלום בעניין זה בדברים מספיקים ואמר: "כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים" (קהלת ה,א)	וארג'ע אלי תמאם אלתנביה עלי קול ר' חנינה ואחכאמה. לם יקל משל למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרין, לאנה כאן ידל הד'א אלמת'ל עלי אן כמאלאתה תעלי אכמל מן הד'ה אלכמאלאת אלתי תנסב לה לכנהא מן נועהא, וליס אלאמר כד'לך כמא ברהנא, בל חכמה' הד'א אלמת'ל הו קולה דינרי זהב ומקלסין אותו בשלכסף, לידל אן הד'ה אלתי הי ענדנא כמאלאת ליס ענדה תעלי שי מן נועהא, אלא כלהא נקץ פי חקה כמא בין וקאל פי הד'א אלמת'ל והלא גנאי הוא לו, פקד אעלמך אן כל מא תזעמה מן הד'ה אלצפאת אנה כמאלא הו נקץ פי חקה תעלי אד'א כאן מן נוע מא ענדנא. וקד ארשדנא שלמה ע"אס פי הד'א אלמעני במא פיה כפאיה וקאל כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים: