חלק א, פרק סג

מתוך מורה הנבוכים
גרסה מ־13:32, 15 באוגוסט 2024 מאת Hamore (שיחה | תרומות) (צאבה->צאבים)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלק א, פרק סג
השם "אהיה אשר אהיה"
1
שלוש שאלות
נקדים הקדמה ונאמר:
שאלה א) מה שאמר (משה) עליו השלום, "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות ג,יג), כיצד השאלה הייתה קשורה לעניין, כדי שישאל איך ישיב עליה? אמנם דבריו "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (שם ד,א) ברורים מאוד, כי כך יש לומר לכל מי שטוען לנבואה, עד שיביא ראיה.
ב) ועוד, אילו היה הדבר כפי שנראה לכאורה, שזהו רק שם שהוגים אותו, הרי אחת משתיים: או שישראל כבר ידעו את השם הזה, או שלא שמעו אותו מעולם. אם היה ידוע להם – הרי אין לו ראיה בכך שיגיד אותו, כי ידיעתו אותו היא כידיעתם. ואם לא שמעו אותו, מה הראיה שזהו שם ה', בהנחה שידיעת שמו היא ראיה (להתגלותו)?
ג) ועוד, שלאחר שהודיע לו יתעלה את השם הזה, אמר לו: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל [וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם...] וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ [וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם...]" (שמות ג,טז-יח). ואחר כך השיב הוא עליו השלום ואמר: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי" (שמות ד,א), כשכבר לפני כן אמר לו יתעלה: "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ". ולאחר מכן אמר לו יתעלה: "מַה זֶּה בְיָדֶךָ, וַיֹּאמֶר מַטֶּה" (שמות ד,ב).
נקדם תוטיה ונקול, אן הד'א אלד'י קאלה ע"אס ואמרו לי מה שמו מה אמר אליהם כיף צאר אמר לאזם לה הד'א אלסואל חתי יטלב במא ד'א יג'אוב עליה, אמא קולה והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך י"י פהו בין ג'דא, אן הכד'א יג'ב אן יקאל לכל מן אדעי נבוה חתי יאתי בדליל,
ואיצ'א אן כאן אלאמר כמא יבדו אנה מג'רד אסם ינטק בה, פלא יכ'לו אלאמר אן יכונוא ישראל קד עלמוא ד'לך אלאסם או לם יסמעוה יומא קט, פאן כאן מעלום ענדהם פלא חג'ה' לה פי אלאכ'באר בה לאן עלמה בה כעלמהם, ואן כאן גיר מסמוע ענדהם פמא אלדליל אן הד'א אסם אללה אן כאן מערפה' אסמה דליל.
ת'ם אנה בעד אעלאמה לה תעאלי הד'א אלאסם קאל לה לך ואספת את זקני ישראל וכו' ושמעו לקולך וכו', ובעד הד'א ג'אוב הו ע"אס וקאל והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי וקד תקדם קולה תעאלי לה ושמעו לקולך, פקאל לה תעאלי בעד ד'לך מה זה בידך ויאמר מטה.
2
מהפכת התגלות של שליחות
מה שעליך לדעת, שיבהיר לך את כל הקושי הזה, הוא מה שאומר לך. ידוע לך שבאותם זמנים היו מפורסמות תורות ה"צאבים", ושכל האנשים אז מלבד בודדים היו עובדי עבודה זרה, כוונתי להאמנה בישויות רוחניות ובהורדתן ובעשיית טליסמאות. וכל מי שטען למשהו (תאולוגי) בכל הדורות, הרי או שטען שהוא השיג עיון וראיות המורים שיש אלוה לעולם כולו, כאברהם; או שטען שירדה עליו רוחניות של כוכב או מלאך וכיוצא בזה. אבל אדם הטוען לנבואה בכך שה' דיבר אליו ושלח אותו – דבר כזה לא נשמע מעולם לפני משה רבינו. ואל יטעה אותך מה שנאמר על האבות, שה' דיבר אליהם והתגלה אליהם. כי לא תמצא דרך זו של נבואה של קריאה לבני האדם (לעבודת ה') או הדרכת אחרים, כך שאברהם או יצחק או יעקב או מי שקדם להם יאמרו לאנשים: "אמר לי האל: עשו", או "אל תעשו", או "שלחני אליכם". זה לא היה מעולם. אלא הדיבור אליהם היה במה שמיוחד להם ותו לא, כלומר בשלמותם והנחייתם למה שיעשו, ולבשר להם מה שיקרה לזרעם ותו לא. והם היו קוראים לבני האדם על ידי עיון ולימוד, כמבואר אצלנו על הכתוב "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב,ה; ראו ספרי דברים פיסקא לב; בראשית רבה פרשה פד).
ואלד'י תעלמה פיבין לך כל הד'א אלמשכל הו מא אקול לך. קד עלמת שהרה' מד'אהב אלצאבה פי תלך אלאזמאן וכון אלנאס כלהם אלא אחאד עובדי עבודה זרה, אעני אעתקאד אלרוחאניאת ואלאסתנזאלאת ועמל אלטלסמאת, וכאן דעוי כל מדע פי אלאזמאן כלהא אמא אן ידעי אנה חצל לה נט'ר ואסתדלאל דלה באן ת'ם אלאה ללעאלם בג'מלתה מת'ל אברהם, או ידעי אנה נזלת עליה רוחאניה' כוכב או מלאך ונחו ד'לך, פאמא שכ'ץ ידעי אלנבוה באן אללה כלמה וארסלה פלם יסמע הד'א קט קבל משה רבינו. ולא יגלטך
מא ג'א פי אלאבות מן ד'כר כלאם אללה להם ותג'ליה עליהם, לאנך לא תג'ד ד'לך אלנחו מן אלנבוה לידעו אלנאס או לירשדוא גירהם חתי קאל אברהם או יצחק או יעקב או מן תקדמהם ללנאס קאל לי אללה אפעלוא או לא תפעלוא או ארסלני לכם, הד'א לם יכן קט, בל כאן אלכ'טאב להם פי מא יכ'צהם לא גיר, אעני פי כמאלהם וארשאדהם למא יפעלון ותבשירהם במא יוול אליה אמר נסלהם לא גיר, והם כאנוא ידעון אלנאס באלנט'ר ואלתעלים כמא באן ענדנא פי קולה ואת הנפש אשר עשו בחרן.
3
מענה לשאלות ופירוש השם "אהיה אשר אהיה"
וכאשר נגלה, יתרומם ויתהדר, אל משה רבינו, וציווהו לקרוא לבני האדם ושיביא את השליחות הזו אליהם, אמר: תשובה לשאלה א) מה שישאלו אותי בתחילה הוא שאאמת להם שיש בנמצא אלוה לעולם, ואחר כך אטען שהוא שלחני. כי באותם הימים כל בני האדם, מלבד יחידים, לא ידעו את מציאות האלוה, ושיא עיונם לא עבר את הגלגל וכוחותיו ופעולותיו, כי הם לא עזבו את המוחש ולא הגיעו לשלמות שכלית.
פלמא תג'לי ג'ל ועז עלי משה רבינו ואמרה באן ידעו אלנאס ויוצל הד'ה אלרסאלה, פקאל פאול מא יסאלונני אן אחקק להם אן ת'ם אלאה ללעאלם מוג'וד, ובעד ד'לך אדעי אנה ארסלני, אד' כאן אלנאס כלהם חיניד' אלא אחאד לא ישערון בוג'וד אלאלאה, וגאיה' נט'רהם לא יתעדי אלפלך וקואה ואפעאלה, לאנהם לם יפארקוא אלמחסוס ולא כמלוא כמאלא עקליא,
4 תשובה לשאלה ב) על כן לימד אותו אז ה' ידיעה שעליו להביא אליהם, שתאמת עבורם את מציאות האלוה, והיא "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג,יד), והוא שם נגזר מ"היה", שהוא המציאות. כי משמעותו של "היה" היא "כַּאן" (בערבית: היה), ואין הבדל בין "היה" ("כאן") או "נמצא" ("וג'ד") בלשון העברית. והסוד כולו הוא בכך שכפל אותה מילה עצמה המורה על המציאות, בתור תואר. כי "אשר" מחייב להזכיר את התואר הכרוך בו, כי הוא שם חסר המצריך פסוקית זיקה, במשמעות של "אלד'י" ו"אלתי" בערבית (="אשר", לזכר ולנקבה, בהתאמה). על כן עשה את השם הראשון, שהוא המתואר, "אהיה"; ואת השם השני, שתיאר אותו בו, "אהיה" – והוא הוא בעצמו. הרי זה כאילו אמר במפורש שהמתואר הוא התואר בעצמו. אם כן זה היה ביאור משמעות היותו מצוי ולא בִּמציאות. נמצא שסיכום העניין הזה ופירושו הגיע לכדי כך: "המצוי אשר הוא המצוי", כלומר מחויב המציאות. זה מה שההוכחה מביאה אליו, שיש דבר מחויב המציאות שאינו נעדר ולא ייעדר, כפי שאבאר את ההוכחה לכך (ב,א). פאעלמה אללה חיניד' בעלם יוצלה אליהם יחקק ענדהם וג'וד אלאלאה והו אהיה אשר אהיה, והד'א אסם משתק מן היה והו אלוג'וד, לאן היה ידל עלי מעני כאן, ולא פרק בין קולך כאן או וג'ד פי אללסאן אלעבראני. ואלסר כלה פי תכרירה אללפט' בעינה אלדאל עלי אלוג'וד פי מערץ' אלצפה, לאן אשר תקתצ'י ד'כר אלצפה אלמתצלה בהא, לאנהא אסם נאקץ יחתאג' אלי צלה במעני אלד'י ואלתי פי אלערבי, פג'על אלאסם אלאול והו אלמוצוף אהיה, ואלאסם אלת'אני אלד'י וצפה בה אהיה והו הו בעינה, פכאנה צרח באן אלמוצוף הו אלצפה בעינהא, פכאן ד'לך תביין מעני אנה מוג'וד לא בוג'וד, פג'א תלכ'יץ ד'לך אלמעני ושרחה הכד'א, אלמוג'וד אלד'י הו אלמוג'וד, אי אלואג'ב אלוג'וד, והד'א הו אלד'י יודי אליה אלברהאן צ'רורה אן הנא שי ואג'ב אלוג'וד לם יעדם ולא יעדם כמא סאבין ברהאן ד'לך.
5 תשובה לשאלה ג) וכשלימד אותו יתעלה את הראיות שתתבסס בהן מציאותו אצל חכמיהם – כי לאחר מכן נאמר: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ג,טז) – והבטיח לו: הם יבינו מה שאמרתי לך ויקבלוהו, והם דבריו "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ" (שמות ג,יח), חזר עליו השלום ואמר: הם יקבלו אם כן שיש אלוה מצוי על ידי ההוכחות השכליות האלה; מה תהיה ראייתי שהאלוה המצוי הזה שלחני? על כן ניתן לו המופת. פלמא אעלמה תעאלי באלדלאיל אלתי ית'בת בהא וג'ודה ענד עלמאיהם לאן בעד הד'א ג'א לך ואספת את זקני ישראל, וועדה באנהם סיפהמון מא אלקיתה אליך ויקבלונה והו קולה ושמעו לקולך, פראג'ע ע"אס וקאל פהם יקבלון אן ת'ם אלאה מוג'וד בהד'ה אלבראהין אלעקליה, מא יכון דלילי אן הד'א אלאלאה אלמוג'וד ארסלני, פאעטית לה אלמעג'זה.
6 ליטוש לתשובה לשאלה א) הרי התבאר שמשמעות דבריו "מַה שְּׁמוֹ" אינה אלא: "מי הוא זה שאתה טוען ששלח אותך?". הוא אמר "מַה שְּׁמוֹ" רק כפנייה של רוממות והדר, כאילו אמר: את עצמותך ואמיתתך אין מי שאינו יודע, אך אם ישאלוני על שמך, מהי משמעות הדבר שהשם מורה עליו? הוא חשב זאת לגנאי אם יאמר בפנייתו שיש מי שאינו יודע את המצוי הזה (=ה'), ויִיחס את אי ידיעתם לשמו, במקום למי שקרוי בו. פקד תבין אן מעני קולה מה שמו אנמא מענאה מן הו הד'א אלד'י תזעם אנה ארסלך, ואנמא קאל מה שמו תעט'ימא ואג'לאלא פי אלכ'טאב, כאנה יקול אן ד'אתך וחקיקתך לא יג'הלהא אחד, פאן סאלת ען אסמך אי שי הו אלמעני אלשי אלד'י ידל עליה באלאסם, ואנמא אסתשנע אן יכ'אטב ויקול באן ת'ם מן יג'הל הד'א אלמוג'וד, וג'על ג'הלהם לאסמה לא ללמסמי.
7
שמות אחרים של ה' הנגזרים מפעולותיו
וכן לשם "יה" יש משמעות של מציאות נצחית (=אל-זמנית). ו"שדי" – יש בו גזירה מ"די", שהוא מספיק: "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם" (שמות לו,ז), והשי"ן היא במשמעות "אשר", כמו "שֶׁכְּבָר" (קהלת ד,ב), ואם כן משמעותו היא "אשר די". והכוונה בזה שאין הוא נזקק לזולתו ביצירת מה שיצר ולא בהתמדתו, אלא מציאותו יתעלה מספיקה לכך. וכן השם "חֲסִין" (תהילים פט,ט) נגזר מכוח: "וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים" (עמוס ב,ט). וכן "צור" הוא שם רב-משמעי, כמו שביארנו (א,טז).
וכד'לך אסם יה הו מן מעני אזליה' אלוג'וד. ושדי פיה אשתקאק מן די אלד'י הו כפאיה, והמלאכה היתה דים, ואלשין במעני אשר מת'ל שכבר, פיכון מענאה אשר די, אלגרץ' פי ד'לך אנה לא יחתאג' פי וג'וד מא אוג'ד ולא פי אסתמרארה לסואה, בל וג'ודה תעאלי כאפיא פי ד'לך. וכד'לך אסם חסין משתק מן אלקוה, וחסן הוא כאלונים. וכד'לך צור הו אסם משתרך כמא בינא,
8 הרי התבאר לך שכל השמות הם נגזרים, או שהם נאמרים בשיתוף דוגמת "צור" ו"אמת" (ירמיהו י,י) (נוסח אחר: "צור" ודומיו). ואין לו יתעלה שם שאינו נגזר מלבד שם בן ארבע אותיות, שהוא השם המפורש, משום שאין הוא מורה על תואר אלא על מציאות בלבד ותו לא. ובכלל המציאות המוחלטת היא שהוא נצחי, כלומר מחויב המציאות. הבן אם כן עד היכן הגיעה האמירה הזו. פקד באן לך אן אלאסמא כלהא משתקה, או תקאל באשתראך מת'ל צור ואמת, וליס ת'ם שם לה תעאלי גיר משתק גיר שם בן ארבע אותיות, והו השם המפורש, לכונה לא ידל עלי צפה בל עלי מג'רד וג'וד לא גיר, ופי צ'מן אלוג'וד אלמטלק אן יכון דאימא, אעני ואג'ב אלוג'וד. פאפהם מא אנתהי אלקול אליה: