הקדמות, פתיחה

הקדמות, פתיחה

פתיחה

	פסוקי פתיחה "הוֹדִיעֵנִי דֶּרֶךְ זוּ אֵלֵךְ כִּי אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי נַפְשִׁי" (תהילים קמג,ח) "אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם" (משלי ח,ד) "הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי" (משלי כב,יז)
1	מטרה א: ביאור מונחים רב-משמעיים במקרא מטרתו הראשונה של חיבור זה היא ביאור משמעויות של מונחים המופיעים בספרי הנבואה. חלק מהמונחים האלה הם מונחים רב-משמעיים ("משותפים"), והבורים הבינו אותם רק כפי חלק מן המשמעויות של המונח הרב-משמעי. חלקם מושאלים, והם הבינו אותם גם כן במשמעות הראשונית שהושאלו ממנה. וחלקם מסופקים: לעתים ניתן לחשוב שהם נאמרים "בהסכמה" (=חלים על דברים בעלי תכונה מהותית משותפת) ולעתים ניתן לחשוב שהם רב-משמעיים.	הד'ה אלמקאלה גרצ'הא אלאול תביין מעאני אסמא ג'את פי כתב אלנבוה. מן תלך אלאסמא אסמא משתרכה פחמלהא אלג'האל עלי בעץ' אלמעאני אלתי יקאל עליהא ד'לך אלאסם אלמשתרך. ומנהא מסתעארה פחמלוהא איצ'א עלי אלמעני אלאול אלד'י אסתעירת מנה. ומנהא משככה פתארה יט'ן בהא אנהא תקאל בתואטו, ותארה יט'ן בהא אנהא משתרכה.
2	קהל היעד: המעולה הנבוך אין מטרתו של חיבור זה להסביר את כולם להמון, ולא למתחילים בעיון, ולא ללמד את מי שאינו מעיין אלא בידיעת התורה – וכוונתי (ב"ידיעת התורה" למובן המצומצם): הלכותיה, כי (באמת) מטרתו של חיבור זה כולו וכל מה שמסוגו היא ידיעת התורה לאמיתה – אלא מטרת החיבור הזה היא להעיר לאדם דתי שכבר נקבעה בנפשו והושגה בהַאֲמָנָתוֹ "אעתקאד" אמיתוּת תורתנו, והוא שלם בדתו ובמידותיו, ועיין במדעי הפילוסופים וידע את משמעויותיהם, והשכל האנושי משך והוביל אותו לשכון בהיכלו, אך עצרו בעדו פשטי ("נִגלוֹת") המקראות ומה שהבין או הסבירו לו אחרים מהמשמעויות הללו של המונחים הרב-משמעיים או המושאלים או המסופקים. וכך הוא נותר נבוך ונדהם: או שילך אחר שכלו וישליך את מה שלמד (בטעות) מן המונחים הללו, ויחשוב שהוא השליך (בכך) יסודות דתיים; או שיישאר עם מה שהבין מהם ולא יימשך אחר שכלו, ונמצא שהוא מפנה עורף אל שכלו ומתרחק ממנו. ויחד עם זאת יחשוב שהוא הביא על עצמו נזק ופגיעה בדתו (על ידי חקירתו השכלית), ויישאר עם האמונות "אעתקאד" הדמיוניות ההן, כשהוא מבוהל ומיוסר בגללן, ויהיה שרוי תמידית בכאב לב ובמבוכה קשה.	וליס אלגרץ' בהד'ה אלמקאלה תפהים ג'מלתהא ללג'מהור ולא ללמבתדיין באלנט'ר, ולא תעלים מן לם ינט'ר גיר פי עלם אלשריעה אעני פקההא, אד' גרץ' הד'ה אלמקאלה כלהא וכל מא הו מן נמטהא הו עלם אלשריעה עלי אלחקיקה, בל גרץ' הד'ה אלמקאלה תנביה רג'ל דין קד אתצ'ע פי נפסה וחצל פי אעתקאדה צחה' שריעתנא והו כאמל פי דינה וכ'לקה, ונט'ר פי עלום אלפלאספה ועלם מעאניהא, וג'ד'בה אלעקל אלאנסאני וקאדה ליחלה פי מחלה, ועאקתה ט'ואהר אלשריעה ומא לם יזל יפהמה או יפהם איאה מן מעאני תלך אלאסמא אלמשתרכה או אלמסתעארה או אלמשככה, פיבקי פי חירה ודהשה, אמא אן ינקאד מע עקלה ויטרח מא עלמה מן תלך אלאסמא פיט'ן אנה אטרח קואעד אלשרע, או יבקי מע מא פהמה מנהא ולא ינג'ד'ב מע עקלה פיכון קד אסתדבר עקלה ויערץ' ענה, וירי מע ד'לך אנה ג'לב עליה אד'יה ופסאד פי דינה, ויבקי מע תלך אלאעתקאדאת אלכ'יאליה והו מנהא עלי וג'ל ווכ'אמה, פלא יזאל פי אלם קלב וחירה שדידה.
3	מטרה ב: ביאורי משלי המקרא חיבור זה כולל מטרה שנייה, והיא ביאור משלים חבויים מאוד, הכתובים בספרי הנביאים ולא נאמר במפורש שהם משל, ולבור ולמי שאינו שם לב נראה שהם כחיצוניותם ושאין להם תוך (=רובד פנימי). כאשר יתבונן בהם החכם באמת ויבין אותם כחיצוניותם, תיגרם לו גם כאן מבוכה קשה. אך כאשר נבאר לו את המשל הזה, או שנעיר את תשומת לבו שזהו משל, הוא ימצא את הדרך הנכונה וייחלץ מאותה מבוכה. לפיכך קראתי לחיבור זה "מורה הנבוכים".	ותצ'מנת הד'ה אלמקאלה גרצ'א ת'אניא, והו תביין אמת'אל כ'פיה ג'דא ג'את פי כתב אלאנביא ולם יצרח באנהא מת'ל, בל יבדו ללג'אהל ואלד'אהל אנהא עלי ט'אהרהא ולא באטן פיהא, פאד'א תאמלהא אלעאלם באלחקיקה וחמלהא עלי ט'אהרהא חדת'ת לה איצ'א חירה שדידה, פאד'א בינא לה ד'לך אלמת'ל או נבהנאה עלי כונה מת'לא אהתדי ותכ'לץ מן תלך אלחירה, ולד'לך סמית הד'ה אלמקאלה דלאלה' אלחאירין.
4	שיטת ההוראה: מפתחות מפוזרים איני אומר שהחיבור הזה פותר כל קושי למי שיבין אותו, אך אומַר שהוא פותר את רוב הקשיים ואת החמורים שבהם. ואל ידרוש ממני הנבון ואל יתלה תקוותיו שכאשר נזכיר עניין מסוים שאמצה את הדיון בו, או שכשנתחיל לבאר משמעות משל מן המשלים, נשלים את כל מה שנאמר במשל הזה. אלו דברים שחכם לא יוכל לעשות בשיחה אישית עם בן שיחו, וכל שכן לכתוב זאת בספר, לבל יהפוך למטרה לכל בור שחושבים שהוא חכם, שיירה בו את חיצי בורותו.	ולסת אקולאן הד'ה אלמקאלה דאפעה לכל אשכאל למן פהמהא, בל אקול אנהא דאפעה לאכת'ר אלמשכלאת ואעט'מהא ולא יטלבני אלנביה ולא תתעלק אמאלה באנא אד'א ד'כרנא גרצ'א מא אנא נתממה, או אד'א שרענא פי תביין מעני מת'ל מן אלאמת'אל אנא נסתופי ג'מיע מא קיל פי ד'לך אלמת'ל, הד'א לא ימכן עאקלא פעלה בלסאנה למן יחאורה פכיף אן יצ'עה פי כתאב, לאן לא יציר הדפא לכל ג'אהל יט'ן בה אלעלם ירמי סהאם ג'הלה נחוה.
5	כבר ביארנו בחיבורינו ההלכתיים (פה"מ חגיגה ב,א; יסודי התורה פרקים א-ד) כללים מן הלימוד הזה והערנו על עניינים רבים, וציינו בהם שמעשה בראשית הוא מדע הטבע, ומעשה מרכבה הוא מדע האלוהות (=המטפיזיקה), וביארנו את דבריהם "[אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשֹה בראשית בשניים,] ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו [...] מוסרין לו ראשי הפרקים" (בבלי חגיגה יג,א). על כן אל תבקש ממני כאן יותר מראשי הפרקים. ואפילו התחלות אלו אינן מסודרות בחיבור הזה ולא רצופות אלא מפוזרות ומעורבות בעניינים אחרים שארצה לבאר. כי כוונתי היא שהאמיתות יציצו מבין הדברים ושוב ייעלמו, כדי שלא נצא נגד הכוונה האלוהית – שאין להתנגד לה – שהִסתירה מהמון בני האדם את דברי האמת המיוחדים להשגתו, שנאמר: "סוֹד ה' לִירֵאָיו" (תהלים כה,יד).	וקד בינא פי תואליפנא אלפקהיה ג'מל מן הד'א אלפן ונבהנא עלי מעאני כת'ירה, וד'כרנא פיהא אן מעשה בראשית הו אלעלם אלטביעי, ומעשה מרכבה הו אלעלם אלאלאהי, ובינא קולהם ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו מוסרין לו ראשי הפרקים, פלא תטלבני הנא גיר בראשי הפרקים ולו תלך אלבדאת ליסת הי פי הד'ה אלמקאלה מרתבה, ולא מטרדה, בל מבדדה מכ'תלטה פי אגראץ' אכ'רי ממא יראם תביינה, אד' גרצ'י אן תכון אלחקאיק תלוח מנהא ת'ם תכ'פי, חתי לא יקאום אלגרץ' אלאלאהי, אלד'י לא ימכן מקאומתה אלד'י ג'על אלחקאיק אלכ'ציצה באדראכה כ'פיה ען ג'מהור אלנאס, קאל סוד י"י ליראיו.
6	הפיזיקה כסוד דע שגם בדברים הטבעיים אין ללמד בפירוש חלק מעיקריהם כפי שהם. ידועים לך דבריהם ז"ל: "[אין דורשין...] ולא במעשה בראשית בשנים", ואילו ביאר מישהו את הדברים הללו כולם בספר הרי זה כאילו דרש לאלפי בני אדם. לפיכך גם עניינים אלה מופיעים בספרי הנבואה במשלים, וגם החכמים ז"ל, בעקבות המקרא, דיברו בהם בחידות ובמשלים. זאת משום שיש קשר הדוק בינם לבין מדע האלוהות, וגם הם סודות מסודות מדע האלוהות.	ואעלם אן אלאמור אלטביעיה איצ'א לא ימכן אלתצריח בתעלים בעץ' מבאדיהא עלי מא הי עליה, וקד עלמת קולהם ז"ל ולא במעשה בראשית בשנים, ולו בין אחד תלך אלאמור כלהא פי כתאב לכאן קד דרש לאלאף מן אלנאס. ולד'לך ג'את תלך אלמעאני איצ'א פי כתב אלנבוה באמת'אל, ותכלמוא פיהא איצ'א אלחכמים ז"ל באלגאז ואמת'אל אקתפאא לאת'ר אלכתב, לאנהא אמור בינהא ובין אלעלם אלאלאהי ארתבאט עט'ים, והי איצ'א אסראר מן אסראר אלעלם אלאלאהי.
7	משל הברקים: הדרך להתוודע לסודות אל תחשוב שהסודות הגדולים האלה ידועים עד תכליתם וגמרם למישהו ממנו. אין הדבר כן; אלא לעתים האמת מציצה לנו כך שאנו חושבים אותה ליום, ושוב מסתירים אותה החומרים וההרגלים עד שנחזור להיות בלילה חשוך, כמעט כפי שהיינו בתחילה. וכך אנו דומים למי שמבריק עליו הברק פעם אחר פעם בלילה אפל מאוד.	ולא תט'ן אן תלך אלסודות אלעט'ימה מעלומה אלי גאיתהא ונהאיתהא ענד אחד מנא, לא בל תארה ילוח לנא אלחק חתי נט'נה נהארא, ת'ם תכ'פיה אלמואד ואלעאדאת חתי נעוד פי ליל מבהם קריב ממא כנא אולא,
8	א) יש מבינינו מי שמבריק לו הברק פעם אחר פעם עד שהוא כאילו באור תמידי שאינו פוסק, והלילה הופך עבורו ליום. זוהי דרגת גדול הנביאים (=משה), שנאמר לו: "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" (דברים ה,כז), ונאמר עליו: "כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו [בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ]" (שמות לד,כט). ב) ויש מהם (=מהנביאים) מי שהבריק לו פעם אחת בכל לילו, והיא דרגת מי שנאמר עליהם "וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ" (במדבר יא,כה). ג) ויש מהם מי שבין ברק לברק יש לו הפסקות, רבות או מעטות. ד) ויש מי שלא הגיע לדרגה שאפלתו מוארת בברק, אלא על ידי גוף מבריק או כיוצא בו, כגון אבנים ודברים אחרים המאירים בחשכת הלילה, ואפילו האור המועט הזה הזורח עלינו גם הוא אינו מתמיד, אלא מציץ ונעלם כאילו הוא לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת (בראשית ג,כד). לפי המצבים האלה משתנות דרגותיהם של השלמים. ה) ואילו אלה שמעולם לא ראו אור, אלא הם מגששים בלֵילָם, והם שנאמר עליהם "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תהלים פב,ה), והאמת נעלמת מהם לגמרי על אף עוצם גילויה, כמו שנאמר לגביהם "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז,כא), והם המון העם – אין מקום להזכיר אותם בחיבור הזה.	פנכון כמן יברק עליה אלברק מרה בעד מרה והו פי לילה שדידה' אלט'לאם, פמנא מן יברק לה אלברק אלמרה בעד אלמרה חתי כאנה פי צ'ו דאימא לא יברח פיציר אלליל ענדה כאלנהאר, והד'ה הי דרג'ה' עט'ים אלנביין אלד'י קיל לה ואתה פה עמוד עמדי, וקיל פיה כי קרן עור פניו וכו' ומנהם מן ברק לה מרה ואחדה פי לילתה כלהא, והי דרג'ה' מן קיל פיהם ויתנבאו ולא יספו. ומנהם מן יכון בין אלברק ואלברק פתראת כת'ירה וקלילה. ות'ם מן לא ינתהי לדרג'ה יצ'ו ט'לאמה בברק, בל בג'סם סקיל או נחוה מן אלחג'ארה וגירהא אלתי תצ'י פי ט'למאת אלליל, ולו ד'לך אלצ'ו אליסיר איצ'א אלד'י ישרק עלינא ליס הו דאימא, בל ילוח ויכ'פי כאנה להט החרב המתהפכת. ובחסב הד'ה אלאחואל תכ'תלף דרג'את אלכאמלין. אמא אלד'ין לם ירוא צ'וא יומא קט בל הם פי לילתהם יכ'בטון והם אלד'ין קיל פיהם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, וכ'פי ענהם אלחק ג'מלה מע שדה' ט'הורה כמא קאל פיהם ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים והם ג'מהור אלעאמה, פלא מדכ'ל לד'כרהם הנא פי הד'ה אלמקאלה.
9	טבע ההברקות מופיע גם בלימוד לאחרים דע שאם ירצה אחד מן השלמים, לפי דרגת שלמותו, להביע דבר ממה שהבין מאותם הסודות, אם בפיו אם בעטו, לא יוכל להבהיר בשלמות וכסדר אפילו את המידה שהשיג, כמו שהוא יכול לעשות בשאר המדעים שהוראתם ידועה. אלא כאשר הוא מלמד לאחרים יקרה לו מה שקרה לו כשלימד את עצמו, כלומר שהדבר מתגלה ומציץ ושוב מסתתר; כאילו כך הוא טבע דבר זה, יהא גדול או קטון. לכן כאשר כיוון כל חכם אלוהי רבני (=תלמודי; או: אלוהי, כמילה נרדפת לקודמת) שהשיג את האמת, ללמד משהו מן הסוג הזה, לא דיבר בו אלא במשלים ובחידות. דרכי החכמים במשלים: א) הם הרבו במשלים וגיוונו אותם במיניהם ואף בסוגיהם, ב) וניסחו את רובם כך שהעניין שביקשו להסבירו נמצא בתחילת המשל או באמצעו או בסופו, אם לא הצליחו למצוא משל המתאים לנמשל מראשו עד סופו. ג) נוסף על כך, העניין שרצו ללמדו למי שילמדהו פוזר בין משלים רבים ורחוקים זה מזה, אף על פי שהוא עניין אחד. ד) עמום יותר הוא משל אחד המשמש בעצמו משל לעניינים שונים – ראשיתו מתאימה לנמשל אחד, וסופו לנמשל אחר. ה) יש שכל המשל משמש לשני עניינים הקרובים במין התחום המדעי הנדון.	ואעלם אן מתי אראד אחד אלכאמלין בחסב דרג'ה' כמאלה אן יד'כר שיא ממא פהם מן הד'ה אלסודות אמא בפמה או בקלמה, פלא יסתטיע אן יוצ'ח ולו אלקדר אלד'י אדרכה איצ'אחא כאמלא בתרתיב כמא יפעל פי סאיר אלעלום אלמשהור תעלימהא, בל ידרכה פי תעלים גירה מא אצאבה פי תעלמה נפסה, אעני מן כון אלאמר יבדו וילוח ת'ם יכ'פי, כאן טביעה' הד'א אלאמר עט'ימה ונזרה הכד'א הי. ולד'לך למא קצד כל חכים אלאהי רבאני ד'ו חקיקה לתעלים שי מן הד'א אלפן, לם יתכלם פיה אלא באלאמת'אל ואלאלגאז, וכת'רוא אלאמת'אל וג'עלוהא מכ'תלפה באלנוע בל באלג'נס, וג'עלוא אכת'רהא יכון אלגרץ' אלמקצוד תפהימה פי אול אלמת'ל או פי וסטה או פי אכ'רה אד'א לם יוג'ד מת'אל יטאבק אלאמר אלמקצוד מן אולה אלי אכ'רה, וג'על אלמעני אלד'י יקצד אעלאמה למן יעלמה ואן כאן הו מעני ואחד בעינה מפרקא פי אמת'אל כת'ירה מתבאעדה. ואגמץ' מן הד'א כון אלמת'ל אלואחד בעינה מת'לא למעאני שתי יטאבק אול אלמת'ל מעני, ויטאבק אכ'רה מעני אכ'ר. וקד יכון כלה מת'לא למעניין מתקארבין פי נוע ד'לך אלעלם.
10	עד כדי כך הגיעו הדברים, שכאשר מישהו רוצה ללמד בלי משל ובלא חידות, יש בדבריו עמימות וקיצור דברים במקום ההמשלות והחידות, כאילו המלומדים והחכמים נמשכים אחר המגמה הזאת ברצון אלוהי, כמו שמושכים אותם מצביהם הטבעיים.	חתי אן אלד'י אראד אן יעלם דון תמת'יל ולא אלגאז ג'א פי כלאמה מן אלאגמאץ' ואלאיג'אז מא נאב ען אלתמת'יל ואלאלגאז, כאן אלעלמא ואלחכמא מנקאדון נחו הד'א אלגרץ' באלאראדה אלאלאהיה כמא תקודהם אחואלהם אלטביעיה.
11	פתיחת התורה במעשי בראשית באה במשל הלוא תראה שכאשר רצה ה', יתעלה שמו, להשלימנו ולתקן את מצבי חברתנו במצוותיו המעשיות – דבר שאינו יכול להתבצע אלא אחרי אמונות "אעתקאד" שכליות שראשיתן השגתו יתעלה כפי יכולתנו, וזה אינו יכול להתקיים אלא בחכמת האלוהות; וחכמת האלוהות הזאת אינה יכולה להיות מושגת אלא אחרי חכמת הטבע, כי חכמת הטבע גובלת בחכמת האלוהות וקודמת לה בזמן הלימוד, כמו שהתבאר למעיין בכך – פתח מן הסיבה הזאת את ספרו יתעלה במעשה בראשית, שהוא חכמת הטבע כמו שביארנו.	אלא תרי אן אללה תע' ד'כרה למא אראד תכמילנא ואצלאח אחואל אג'תמאעאתנא בשראיעה אלעמליה, אלתי לא יצח ד'לך אלא בעד אעתקאדאת עקליה אולהא אדראכה תעאלי חסב קדרתנא, אלד'י לא יצח ד'לך אלא באלעלם אלאלאהי, ולא יחצל ד'לך אלעלם אלאלאהי אלא בעד אלעלם אלטביעי, אד' אלעלם אלטביעי מתאכ'ם ללעלם אלאלאהי ומתקדם לה בזמאן אלתעלים כמא תבין למן נט'ר פי ד'לך, פלד'לך ג'על אפתתאח כתאבה תעאלי במעשה בראשית אלד'י הו אלעלם אלטביעי כמא בינא.
12	ומשום גודל העניין ונכבדותו וקוצר יכולתנו מלהשיג את הדברים הגדולים כפי שהם, נאמרו לנו הדברים העמוקים – שכורח החכמה האלוהית הביא לדבר אלינו בעניינם – במשלים ובחידות ובדברים סתומים מאוד, כמו שאמרו ז"ל: "להגיד כֹּח מעשה בראשית לבשר ודם – אי אפשר; לפיכך סתם לך הכתוב: 'בראשית ברא אלהים'" וכו'. הנה העירו לך על כך שהדברים הנזכרים האלה הם סתומות. וכן יודע אתה את דברי שלמה: "[אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי] רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ" (קהלת ז,כד). בכל זה נעשה שימוש במונחים רב-משמעיים כדי שההמון יבינו אותם כפי כוח הבנתם וחולשת תפיסתם, ואילו השלם, שכבר למד, יבין אותם במשמעות אחרת.	ולעט'ם אלאמר וג'לאלתה וכון קדרתנא מקצרה מן אדראך אעט'ם אלאמור עלי מא הו עליה, כ'וטבנא פי אלאמור אלגאמצ'ה אלתי דעת צ'רורה' אלחכמה אלאלאהיה למכ'אטבתנא פיהא באלאמת'אל ואלאלגאז ובאמור מבהמה ג'דא, כמא קאלוא ז"ל להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר לפיכך סתם לך הכתוב בראשית ברא אלהים וכו', פקד נבהוך עלי כון הד'ה אלאשיא אלמד'כורה סתומות. וקד עלמת קול שלמה רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו. וג'על אלכלאם פי ג'מיע ד'לך באלאסמא אלמשתרכה ליחמלהא אלג'מהור עלי מעני עלי קדר פהמהם וצ'עף תצורהם, ויחמלהא אלכאמל אלד'י קד עלם עלי מעני אכ'ר
13	התלבטות והכרעה בשיטת הכתיבה הראויה כבר הבטחנו בפירוש המשנה (הקדמה לפרק חלק: סנהדרין י,א, עמ' קמ,קמג) שנבאר עניינים מופלאים "גריב" ב"ספר הנבואה" וב"ספר ההתאמה", והוא ספר שהבטחנו לבאר בו את כל הדברים המוקשים שבדרשות, שחיצוניותן רחוקה מאוד מן האמת וחורגת מן המושכל, והן כולן משלים. אך כאשר התחלנו לפני שנים רבות לכתוב את הספרים ההם, וחיברנו מהם משהו, לא היה טוב בעינינו מה שהתחלנו לבארו בדרך הזאת. משום שראינו שאם נישאר בדרך ההמשלה וההסתרה של מה שראוי להסתירו, לא נצא מן הכוונה הראשונה (=ההעלמה), וכאילו החלפנו פרט אחד בפרט אחר מאותו המין. ואם נבאר מה שראוי לבארו, אין זה ראוי להמון בני האדם, ואנחנו לא שאפנו אלא לבאר את משמעות הדרשות ונגלות הנבואה להמון. כמו כן ראינו שאם יעיין בור מהמון אנשי התלמוד באותן הדרשות לא יקשה לו דבר מהן, כי בעיני הבור הנבער, שאינו מכיר את טבע המציאות, הדברים הבלתי אפשריים יכולים להתקיים. ואילו איש המעלה השלם, כשיעיין בהן, לא יימלט מאחת משתי האפשרויות: או שיבין אותן כחיצוניותם "ט'אהר", ויחשוב רע על האומר, וייחס לו בורות, ואין בכך הרס ליסודות האמונה "אעתקאד"; או שיניח שיש להן תוך, וכך נחלץ מכך וחשב טוב על האומר, בין אם התברר לו התוך של האמירה ובין לא התברר לו. אשר לעניין הנבואה וביאור דרגותיה ופירוש המְשלים בספרֶיה, הרי בחיבור הזה יתבאר הדבר באופן ביאור אחר.	וקד כנא ועדנא פי שרח אלמשנה באנא נבין מעאני גריבה פי כתאב אלנבוה ופי כתאב אלמטאבקה והו כתאב ועדנא אן נבין פיה משכלאת אלדרשות כלהא אלתי ט'ואהרהא מנאפיה ג'דא ללחק כ'ארג'ה ען אלמעקול והי כלהא אמת'אל, פלמא שרענא מנד' סנין עדידה פי תלך אלכתב ואלפנא מנהא שיא לם יחסן ענדנא מא נאשבנא תביינה עלי תלך אלטריקה, לאנא ראינא אנא אן בקינא עלי אלתמת'יל ואלאכ'פא למא ינבגי אכ'פאוה פמא נכון כ'רג'נא ען אלגרץ' אלאול וכאנא בדלנא שכ'צא בשכ'ץ מן נוע ואחד, ואן בינא מא ינבגי תביינה פד'לך לא יליק בג'מהור אלנאס ונחן אנמא רמנא אן נבין מעאני אלדרשות וט'ואהר אלנבוה ללג'מהור וראינא איצ'א אן תלך אלדרשות אן נט'רהא ג'אהל מן ג'מהור אלרבאנין פלא יצעב עליה מנהא שי, אד' לא יסתבעד אלג'אהל אלגבי אלערי ען מערפה' טביעה' אלוג'וד אלממתנעאת. ואן נט'רהא כאמל פאצ'ל פלא יכ'לו מן אחד אמרין, אמא אן יחמלהא עלי ט'אהרהא פיכון קד אסא אלט'נה באלקאיל ואסתג'הלה וליס פי ד'לך הד לקואעד אלאעתקאד, ואמא אן יג'על להא באטנא פקד תכ'לץ וחסן אלט'נה באלקאיל, תבין לה באטן ד'לך אלקול או לם יתבין. ואמא מעני אלנבוה ותביין מראתבהא ואיצ'אח אמת'אל כתבהא, פפי הד'ה אלמקאלה יתבין בנחו אכ'ר מן אלתביין.
14	מפני הדברים הללו משכנו את ידינו מחיבור שני הספרים הללו כצורתם, והסתפקנו בציון יסודות האמונה "אעתקאד" וכלל האמיתות בתמצות וברמז הקרובים לכתיבה מפורשת, במה שהזכרנו בחיבור ההלכתי הגדול משנה תורה (בעיקר ביסודי התורה א-ד; תשובה ה-י).	פלאג'ל הד'ה אלאגראץ' אצ'רבנא ען תאליף ד'ינך אלכתאבין עלי מא כאנא עליה ואקתצרנא מן ד'כר קואעד אלאעתקאד וג'מל אלחקאיק באיג'אז ותלויח יקארב אלתצריח, עלי מא ד'כרנאה פי תאליף אלפקה אלכביר משנה תורה.
15	ההכרעה על תוכן הספר אך בחיבור זה אני מדבר עם מי שעסק בפילוסופיה, כמו שציינתי, ולמד מדעים אמיתיים, והוא מאמין בדברי התורה, נבוך לגבי משמעויותיהם, שהמונחים המסופקים והמשלים הביכוהו בהם.	אמא הד'ה אלמקאלה פכלאמי פיהא מע מן תפלסף כמא ד'כרת ועלם עלומא חקיקיה והו מעתקד ללאמור אלשרעיה חאיר פי מעאניהא אלתי חירת פיהא אלאסמא אלמשכלה ואלאמת'אל.
16	החיבור הזה יכלול גם א) פרקים שלא יוזכר בהם מונח רב-משמעי, אך אותו הפרק יהיה הקדמה לפרק אחר; ב) או שהפרק יהיה הערה על אחת ממשמעויותיו של מונח רב-משמעי, שלא ארצה להזכיר אותו במפורש במקום ההוא; ג) או שהפרק יבאר משל מן המשלים, ד) או יסב את תשומת הלב לסיפור מסוים שהוא משל; ה) או שהפרק יכלול עניינים מופלאים "גריב" שיש שמפרשים אותם שלא על דרך האמת, בגלל רב-משמעיות המונחים, או מפני הבנת המשל כנמשל, או הנמשל כמשל.	וקד נאתי בפצול פי הד'ה אלמקאלה לא יכון פיהא ד'כר אסם משתרך, לכן יכון ד'לך אלפצל תוטיה לגירה, או יכון ד'לך אלפצל מנבהא עלי מעני מן מעאני אסם משתרך לא אריד אלתצריח בד'כר ד'לך אלאסם פי ד'לך אלמוצ'ע, או יכון אלפצל מבינא מת'לא מן אלאמת'אל או מנבהא עלי קצה' מא אנהא מת'ל, או יכון אלפצל מצ'מנא מעאני גריבה קד יעתקד פיהא כ'לאף אלחק מן אג'ל אשתראך אסמא, או מן אג'ל חמל אלמת'ל מחמל אלממת'ול, או חמל אלממת'ול מחמל אלמת'ל.