חלק א, פרק ה

חלק א, פרק ה

גישה זהירה בחקירת הסוד

1	גישה זהירה למעשה בראשית ומעשה מרכבה כאשר החל ראש הפילוסופים (=אריסטו) לחקור ולהביא ראיות על דברים נסתרים מאוד (על השמים ב, 12), התנצל ואמר דברים שעניינם הוא שאין ראוי שהמעיין בספריו ייחס לו באשר למה שחקר חוצפה או העזה והתפרצות לדבֵּר על מה שאין לו ידיעה בו, אלא ראוי שייחס זאת לשקידה ולהשתדלות ליצור ולהשיג אמונות "אעתקאד" נכונות כפי יכולת האדם.	למא אכ'ד' רייס אלפלאספה פי אלבחת' ואלאסתדלאל ען אמור גאמצ'ה ג'דא קאל מעתד'רא כלאמא מענאה אנה לא ינבגי לנאט'ר פי כתבה אן ינסבה פימא יבחת' ענה לקחה או תג'אסר ותהג'ם ללכלאם פי מא לא עלם לה בה, בל ינבגי אן ינסבה ללחרץ ואלאג'תהאד פי איג'אד ותחציל אעתקאדאת צחיחה חסב מקדרה' אלאנסאן.
2	בדומה לכך נאמר אנחנו, שראוי לאדם שלא יתפרץ אל הדבר הגדול והנכבד הזה בעיון ראשון מבלי שיאמן את עצמו במדעים ובידיעות, ויתקן את מידותיו היטב, וימית את תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות. רק כאשר ישיג הקדמות אמיתיות וודאיות וידע אותן, וידע את דרכי הסקת המסקנות "קיאס" והבאת הראיות, וידע את הדרכים להישמר מתעתועי הדעת "ד'הן" –אז ייגש לחקירה בעניין זה. אל-לו לעצור בדעה "ראי" הראשונה שתעלה בדעתו, ולא לשַלֵּח את מחשבותיו "פכר" תחילה ולהשליט אותן על השגת האלוה, אלא יבוש ויעצור ויעמוד עד שיתקדם בהדרגה.	וכד'לך נקול נחן אנה ינבגי ללאנסאן אן לא יתהג'ם להד'א אלאמר אלעט'ים אלג'ליל מן אול והלה דון אן ירוץ' נפסה פי אלעלום ואלמעארף, ויהד'ב אכ'לאקה חק אלתהד'יב, ויקתל שהואתה ותשוקאתה אלכ'יאליה. פאד'א חצל מקדמאת חקיקיה יקיניה ועלמהא, ועלם קואנין אלקיאס ואלאסתדלאל, ועלם וג'וה אלתחפט' מן אגאליט אלד'הן, חיניד' יקדם ללבחת' פי הד'א אלמעני. ולא יקטע באול ראי יקע לה, ולא ימד אפכארה אולא ויסלטהא נחו אדראך אלאלאה, בל יסתחי ויכף ויקף חתי יסתנהץ' אולא אולא,
3	הצלחת משה וכישלון אצילי בני ישראל על עניין זה נאמר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות ג,ו), נוסף על מה שעולה מחיצוניות "ט'אהר" הדברים, שהוא התיירא מהביט אל האור המתגלה; לא שהעיניים יכולות להשיג את האלוה, יתעלה מאוד מאוד על כל חסרון. ה' יתעלה שיבח אותו עליו השלום על כך, והאציל עליו מנעמו וטובו מה שחייב לומר עליו לבסוף: "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב,ח), והחכמים ז"ל (בבלי ברכות ז,א) אמרו שזהו שכר על כך שהוא הסתיר פניו בתחילה מהביט אל האלהים.	וען הד'א אלמעני קיל ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים, מצ'אף אלי מא ידל עליה אלט'אהר מן כ'ופה מן נט'ר אלנור אלמתג'לי, לא אן אלאלאה תדרכה אלאעין תעאלי ען כל נקץ עלוא כבירא, וחמד לה עליה אלסלאם ד'לך, ואפאץ' עליה תעאלי מן ג'ודה וכ'ירה מא אוג'ב לה אן קיל פיה אכ'ירא ותמונת י"י יביט, ודכרוא אלחכמים ז"ל אן ד'לך ג'זא לכונה הסתיר פניו אולא מהביט אל האלהים.
4	ואילו אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כד,יא) התפרצו ושילחו את מחשבותיהם "פכרה"; הם השיגו, אך השגה שאינה שלמה, ולכן נאמר עליהם: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו [כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר"] (שם,י). לא נאמר "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" ותו לא, כי מטרת הדברים אינה אלא למתוח ביקורת על ראייתם, לא לתאר כיצד ראו. ומכיוון שאכן ביקר את צורת השגתם, שהייתה בה הגשמה, כמחויב מכך שהתפרצו לפני שהיו שלמים – הם התחייבו כליה. (משה רבנו) עליו השלום לימד עליהם זכות, ונעזבו עד שנשרפו בתבערה, ונשרפו נדב ואביהוא באהל מועד כמו שנאמר במסורת הנכונה.	אמא אצילי בני ישראל פאנהם תהג'מוא ומדוא אפכארהם ואדרכוא לכן אדראכא ליס בכאמל, ולד'לך קאל ענהם ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וכו' ולם יקל ויראו את אלהי ישראל פקט, אד' מערץ' אלקול אנמא הו פי אלאנתקאד עליהם רויתהם לא פי וצף כיף ראוא, פאד'א אנמא אנתקד עליהם צורה' אדראכהם אלתי צ'מנהא מן אלג'סמאניה מא צ'מן, אוג'ב ד'לך תהג'מהם קבל כמאלהם, ואסתחקוא אלכליה, ושפע פיהם עליה אלסלאם פאמהלוא אלי אן אחתרקוא פי תבערה, ואחתרק נדב ואביהוא פי אהל מועד עלי מא ג'א בה אלנקל אלצחיח.
5	מסקנות ותוצאות ואם כך היה לגביהם, כל שכן לגבינו אנחנו הנחותים ומי שלמטה מאתנו, שראוי לו שיכוון (עצמו) ויתעסק א) בהשלמת הלימודים המכינים, ב) ורכישת ההקדמות המטהרות את ההשגה מטומאתה, שהיא הטעויות, ואז ייגש להתבונן בכבוד הקודש האלוהי, "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ, פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'" (שמות יט,כב). וכבר ציווה שלמה להישמר מאוד כאשר ישאף האדם להגיע לדרגה הזו, ואמר במשל ובאזהרה: "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים" (קהלת ד,יז).	ואד'א כאן הד'א פי חק אולאיך, פנאהיך פי חקנא נחן אלאדואן ומן דוננא, אנה ינבגי לה אן יקצד וישתגל בתכמיל אלתוטיאת ותחציל אלמקדמאת אלמטהרה ללאדראך מן נג'אסתה אלתי הי אלגלטאת, וחיניד' יתקדם ללחט' אלחצ'רה אלקדיסיה אלאלאהיה, וגם הכהנים הנגשים אל י"י יתקדשו פן יפרץ בהם י"י. וקד אמר שלמה באלתחפט' אלעט'ים ענד מא ירום אלאנסאן אלוצול להד'ה אלדרג'ה וקאל ממת'לא ומחד'רא שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים.
6	אחזור להשלים את מה שהתחלנו לבאר, ואומר שיחד עם התקלות שחלו בהשגתם של אצילי בני ישראל, גם מעשיהם התבלבלו בשל כך, והם נטו אל הדברים הגופניים בשל השתבשות ההשגה, ולכן נאמר "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כד,יא). אשר לסוף הפסוק (לעיל פסקה 4) "וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר [וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר]" (שם,י) – דבר זה עוד יתבאר בכמה מפרקי חיבור זה (א,כח; ב,כו; ג,ד).	וארג'ע אלי תמאם מא נאשבנא ביאנה, ואקול, אן אצילי בני ישראל מע מא אעתראהם פי אדראכהם מן אלעת'ראת, אצ'טרבת איצ'א מן אג'ל ד'לך אפעאלהם ומאלוא נחו אלאמור אלבדניה לאכ'תלאל אלאדראך, ולד'לך קאל ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. אמא תמאם אלקול והו קולה ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכו' פסיבין פי בעץ' פצול הד'ה אלמקאלה.
7	סיכום ואפשרות למשמעות כפולה כל המטרה שכיוַנּו אליה היא שכל "ראיה" או "חזיה" או "הבטה" שנאמרה בעניין הזה היא השגה שכלית ולא ראיית עין, משום שאין הוא יתעלה מצוי שחוש הראות יכול להשיג אותו. ואם ירצה אחד מהמתרשלים שלא להגיע לאותה דרגה שאנו שואפים להעלותו אליה, ויבין את כל הביטויים האלה שנאמרו בעניין הזה כמורים על השגות חושיות של אורות נבראים, מלאכים או אחרים, אין בזה נזק.	ואלקצד כלה אלד'י קצדנאה הו אן כל ראיה או חזיה או הבטה ג'את פי הד'א אלמעני הי אדראך עקלי לא רויה' עין, אד' ליס הו תעאלי מוג'ודא תדרכה אלאבצאר פאן אראד אחד אלמקצרין אן לא יצל להד'ה אלדרג'ה אלתי נרום בה טלועהא, וג'על הד'ה אלאלפאט' כלהא אלתי ג'את פי הד'א אלמעני דאלה עלי אדראכאת חסיה לאנואר מכ'לוקה, אמא מלאיכה או גירהא, פלא צ'יר פי ד'לך: