ג'והר

גַ'וְהַר – 'עצם', substance. מקורה במילה פרסית שמשמעותה היא 'אבן טובה' וגם 'עצם'. בקרב הפילוסופים האריסטוטליים, המילה מציינת את מהותו של דבר (כמקבילה של המונח ousia היווני), הכוללת חומר וצורה גם יחד, וכך היא משמשת בדרך כלל בחיבור זה. בפילוסופיה של חכמי הכלאם, המילה מציינת את האטוֹם, והרמב"ם משתמש בדיונו בשיטתם במונח זה בשתי משמעויותיו (ראו ש"מ, א,עג, הערות 3, 13, 92). מן המילה הזאת נגזר הפועל "תַגַ'וְהַר", שמשמעותו 'הגדרת מהותו של דבר', כלומר מה שעושה את הדבר למה שהוא.

דוגמאות ומפתח מופעים:

א,א: "ואילו 'צלם' חל על הצורה הטבעית, כלומר על העניין המגדיר את עצמותו ["תג'והר"] של דבר ועושה אותו למה שהוא, והוא מהותו האמיתית באשר הוא המצוי הזה".

א,ב2: "והיא שתהיה לו אותה יכולת הבחנה הנמצאת בנו, שהיא העניין הנכבד ביותר שיש לנו, והוא המגדיר את מהותנו ["ובה נתג'והר"]".

ב,הנחות4: "השינוי נמצא בארבע קטגוריות. בקטגוריית העצם ["אלג'והר"]. שינוי זה החל בָּעצם הוא ההתהוות והכיליון".

ב,יג4: "והתנועה אינה כמו השחרות והלובן, שהם מצבים קבועים, אלא מהותה האמיתית ועצמה ["וג'והרהא"] של התנועה, שאין היא נותרת יציבה במצב כלשהו ולו להרף עין".

חלק א: א4; ב2; מו5,3,1; נח4; ס2; עב24; עג; עד5–7, 9; עה2, 3, 14; עו3, 7, 8. חלק ב: הנחות4, 25; יג4, 5; כב8; לו2, 6.