חלק ג, פרק נא

חלק ג, פרק נא

העבודה המיוחדת למשיג האמיתות

1	מטרת הפרק בפרק זה שנביא כעת אין תוספת עניין מעבר למה שנכלל כבר בפרקי חיבור זה, אלא הוא כעין חתימה, יחד עם א) ביאור עבודת ה' המיוחדת למשיג האמיתוֹת, אחרי שהשיג מה הוא (ה'); ב) הדרכתו להשגת אותה עבודה, שהיא תכלית האדם; ג) והודעה לו כיצד היא ההשגחה עליו בעולם הזה, עד שיעבור לצְרוֹר הַחַיִּים (שמואל־א כה,כט).	הד'א אלפצל אלד'י נאתי בה אלאן ליס יתצ'מן זיאדהֿ מעני עלי מא קד אשתמלת עליה פצול הד'ה אלמקאלה ואנמא הו שבה אלכ'אתמה מע תביין עבאדהֿ מדרך אלחקאיק אלכ'ציצה בה בעד אדראכה אי שי הו וארשאדה לחצול תלך אלעבאדה אלתי הי אלגאיה אלאנסאניה ואעלאמה כיף תכון אלענאיה בה פי הד'ה אלדאר חתי ינתקל לצרור החיים.
2	משל הארמון ופשרו הריני פותח את הדיון בפרק זה במשל שאֶשּׂא לך, ואומר: המלך בארמונו. וכל אנשיו, חלקם נמצאים בעיר קבוצה א) וחלקם מחוצה לה. אלו מהם שבעיר – ב) יש מהם מי שמפנה את גבו מבית המלך ופניו פונים לדרך אחרת, ג) ויש מהם המכוון אל בית המלך ופונה אליו ומבקש להיכנס לביתו ולעמוד בפניו, אבל עדיין לא ראה מעולם את חומת הבית. ומבין המכוונים, ד) יש שהגיע אל הבית והוא מסתובב סביבו ומחפש את שערו, ה) ויש שנכנס דרך השער ומהלך במסדרונות, ו) ויש שנכנס לבסוף אל החצר הפנימית של הבית כך שהוא נמצא עם המלך במקום אחד, והוא בית המלך, אך בהימצאו בתוך הבית אין הוא רואה את המלך או מדבר אליו; אלא לאחר הימצאו בתוך הבית הכרח לו לעשות השתדלות נוספת, ואז ז) יעמוד לפני המלך ויראהו מרחוק או מקרוב, או ישמע דברי המלך או ידבר אליו.	ואנא מפתתח אלכלאם פי הד'א אלפצל במת'ל אצ'רבה לך פאקול אן אלסלטאן פי קצרה ואהל טאעתה כלהם מנהם קום פי אלמדינה ומנהם כ'ארג' אלמדינה והאולא אלד'ין פי אלמדינה מנהם מן קד אסתדבר דאר אלסלטאן ווג'הה מתג'ה פי טריק אכ'רי, ומנהם מן הו קאצד דאר אלסלטאן ומתג'ה אליה וטאלב דכ'ול דארה ואלמת'ול ענדה, לכנה אלי אלאן מא ראי קט סור אלדאר. ומן אלקאצדין מן וצל אלי אלדאר והו ידור חולהא יטלב באבהא ומנהם מן דכ'ל מן אלבאב והו מאש פי אלדהאליז ומנהם מן אנתהי אלי אן ד'כל קאעהֿ אלדאר וחצל מע אלמלך פי מוצ'ע ואחד והו דאר אלסלטאן וליס בחצולה פי דאכ'ל אלדאר ירי אלסלטאן או יכלמה בל בעד חצולה פי דאכ'ל אלדאר לא בד לה מן סעי אכ'ר יסעאה וחיניד' יחצ'ר בין ידי אלסלטאן ויראה עלי בעד או עלי קרב או יסמע כלאם אלסלטאן או יכלמה.
3	הריני פותר לך משל זה שהמצאתי, ואומר: קבוצה א) אלה הנמצאים מחוץ לעיר הם כל אדם שאין לו שיטה אמונית, לא עיונית ולא מקובלת במסורת "תקליד", כמו נידחי התורכים הנמצאים הרחק בצפון והשחורים הנמצאים הרחק בדרום והדומים להם הנמצאים עמנו באזורים אלה. דינם של הללו כדין בעלי החיים שאינם הוגים, ואין הם לדעתי בדרגת האדם אלא הם בדרגות המצויים מתחת לדרגת האדם ומעל לדרגת הקוף, שכן יש להם תבנית אדם ותוארו ויכולת הבחנה מעל זו של הקופים.	והאנא אשרח לך הד'א אלמת'ל אלד'י אבתכרתה פאקול אמא אלד'ין הם כ'ארג' אלמדינה פהם כל שכ'ץ אנסאן לא עקידהֿ מד'הב ענדה לא נט'ריה ולא תקלידיה כאטראף אלתרך אלמתוגלין פי אלשמאל ואלסודאן אלמתוגלין פי אלג'נוב ומן מאת'להם ממן מענא פי הד'ה אלאקאלים וחכם האולא כחכם אלחיואן אלגיר נאטק ומא האולא ענדי פי מרתבהֿ אלאנסאן והם מן מראתב אלמוג'דאת דון מרתבהֿ אלאנסאן ואעלי מן מרתבהֿ אלקרד אד' קד חצל להם שכל אלאנסאן ותכ'טיטה ותמייז פוק תמייז אלקר[ו]ד.
4	קבוצה ב) אשר לאלה הנמצאים בעיר אלא שהם מפנים גבם מבית המלך – הרי הם בעלי דעה ועיון, אלא שהם השיגו דעות שאינן נכונות, בין אם כתוצאה מטעות גדולה שאירעה להם בעת עיונם בין אם מחמת שקיבלו "תקליד" ממי שטעה. בגלל אותן דעות, ככל שימשיכו ללכת הם לעולם יוסיפו להתרחק מבית המלך. הללו רעים מן הראשונים בהרבה, והם אלה שההכרח מצריך בחלק מן הזמנים להורגם ולמחות את עקבות דעותיהם כדי שלא יַתעו את דרכיהם של אחרים.	ואמא אלד'ין הם פי אלמדינה לכנהם קד אסתדברוא דאר אלסלטאן פהם אהל ראי ונט'ר וקד חצלת להם ארא גיר צחיחה אמא מן גלט עט'ים וקע להם פי חאל נט'רהם או מן תקלידהם [ל]מן קד גלט פהם אבדא מן אג'ל תלך אלארא כל מא מרוא אזדאדוא בעדא ען דאר אלסלטאן והאולא שר מן אלאולין בכת'יר והאולא הם אלד'ין קד תדעו אלצ'רורה פי בעץ' אלאזמנה לקתלהם ומחו את'אר אראיהם לאן לא יצ'לוא טרק גירהם.
5	קבוצה ג) אשר לאלה המכוונים אל בית המלך ולהיכנס אליו אלא שלא ראו מעולם את בית המלך – אלה הם המון אנשי התורה, כלומר עמי הארץ העוסקים במצוות.	ואמא אלקאצדון דאר אלסלטאן ואלדכ'ול ענדה לכנהם לם ירוא קט דאר אלסלטאן פהם ג'מהור אהל אלשריעה אעני עמי הארץ העוסקים במצות.
6	קבוצה ד) אלה המגיעים אל הבית, הסובבים סביבו – הם חכמי ההלכה המאמינים בדעות הנכונות כקבלה נתונה, "תקליד" ודנים בפרטי מעשי עבודות ה', ואינם בקיאים בעיון ביסודות הדת, ולא חקרו כלל לְאַמֵּת האמנה.	ואמא אלואצלון אלי אלדאר אלד'ין יטופון חולהא פהם אלפקהא אלד'ין יעתקדון אלארא אלצחיחה תקלידא ויתפקהון פי אעמאל אלעבאדאת ולם ילמוא בנט'ר פי אצול אלדין ולא בחת'וא בוג'ה ען תצחיח אעתקאד.
7	קבוצה ה) אלה שעסקו בעיון ביסודות הדת – הרי כבר נכנסו למסדרונות. והאנשים שם בדרגות שונות בלי ספק.	פאמא אלד'ין כ'אצ'וא פי אלנט'ר פי אצול אלדין פקד דכ'לוא אלדהאליז ואלנאס הנאך מכ'תלפוא אלמראתב בלא שך
8	קבוצה ו) ומי שהוכח לו כל מה שהוכח, והיה לו ודאי מן העניינים האלוהיים (=המטפיזיקה) כל מה שיכול להיות ודאי, והתקרב אל הוודאות במה שאפשר בו רק להתקרב לוודאות – הרי הוא נמצא עם המלך בתוך הבית.	פאמא מן חצל לה אלברהאן עלי כל מא תברהן ותיקן מן אלאמור אלאלאהיה כל מא ימכן תיקנה וקארב אליקין פי מא לא ימכן פיה אלא מקארבהֿ אליקין פקד חצל מע אלסלטאן פי דאכ'ל אלדאר.
9	קבוצה ד) דע, בני, שכל זמן שאתה מתעסק במדעי המתמטיקה ובתורת הלוגיקה – הרי אתה מן הסובבים סביב הבית ומחפשים את שערו, כמו שאמרו (חכמינו) ז"ל על דרך המשל: "עדיין בן זומא מבחוץ" (בבלי חגיגה טו,א). קבוצה ה) כשתבין את מדעי הטבע – הרי שנכנסת לבית ואתה מהלך במסדרונותיו. קבוצה ו) וכשתשלים את מדעי הטבע ותבין את העניינים האלוהיים – הרי נכנסת אל המלך אל החצר הפנימית, ואתה נמצא אתו בבית אחד. זוהי דרגת החכמים, ולהם רמות שלמוּת שונות.	ואעלם יא בני אנך טאלמא אנת משתגל באלעלום אלריאצ'יה ובצנאעהֿ אלמנטק פאנך מן ג'מלהֿ מן ידור חול אלדאר יטלב באבהא כמא קאלוא ז"ל עלי ג'ההֿ אלמת'ל עדיין בן זומא מבחוץ פאד'א פהמת אלאמור אלטביעיה פקד דכ'לת אלדאר ואנת תמשי פי דהאליזהא פאד'א כמלת אלטביעיאת ופהמת אלאלאהיאת פקד דכ'לת אלי אלסלטאן אל החצר הפנימית וחצלת מעה פי דאר ואחדה והד'ה הי דרג'הֿ אלעלמא והם מכ'תלפוא אלכמאל.
10	קבוצה ז) ואולם מי שלאחר שהגיעו לשלמות בעניינים האלוהיים מעסיקים את מחשבתם ונוטים כל־כולם אל ה' יתהדר ויתרומם, ונמנעים מכל דבר זולתו, ומקדישים את כל פעולות שכלם להתבונן בנמצאים כדי ללמוד מהם עליו יתעלה, לדעת כיצד תיתכן הנהגתו אותם – הרי אלה הם הניצבים במושב המלך, וזוהי דרגת הנביאים. שיא הנביאים) מהם, מי שהגיע מגודל השגתו והימנעותו מכל דבר זולת ה' יתעלה לכך שנאמר עליו "וַיְהִי שָׁם עִם ה'" (שמות לד,כח): שואל ונענה, מדבר ומדובר אליו באותו מעמד מקודש, ומגודל שמחתו במה שהשיג "לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה" (שם) משום שהשכל התחזק עד שהושבת כל כוח גס שבגוף, כלומר מיני חוש המישוש. שאר הנביאים) ויש מן הנביאים שראו בלבד: מהם שראו מקרוב ומהם שראו מרחוק, כמו שנאמר: "מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי" (ירמיהו לא,ב), וכבר דיברנו על דרגות הנבואה (ב,מה).	פאמא מן אעמל פכרתה בעד כמאלה פי אלאלאהיאת ומאל בג'מלתה נחו אללה עז וג'ל ואצ'רב עמא סואה וג'על אפעאל עקלה כלהא פי אעתבאראת אלמוג'ודאת ללאסתדלאל מנהא עליה [תעלי] ליעלם תדבירה להא עלי אי ג'הה ימכן אן יכון פאולאיך הם אלד'ין מת'לוא פי מג'לס אלסלטאן והד'ה הי דרג'הֿ אלאנביא. פמנהם מן וצל מן עט'ים אדראכה ואצ'ראבה ען כל מא סוי אללה תע(א)לי אלי אן קיל פיה ויהי שם עם י"י יסאל ויג'אוב ויתכלם ויכלם פי ד'לך אלמקאם אלמקדס ומן עט'ים אגתבאטה במא אדרך לחם לא אכל ומים לא שתה אד' קד קוי אלעקל חתי תעטלת כל קוה גליט'ה פי אלג'סם אעני אנואע חאסהֿ אללמס. ומן אלאנביא מן ראי פקט מנהם מן ראי עלי קרב ומנהם מן ראי עלי בעד כמא קאל מרחוק י"י נראה לי וקד תקדם לנא אלכלאם פי מראתב אלנבוה
11	דעת ה' ואהבתו ועבודתו נשוב אל מטרת הפרק, והיא לזרז להפעיל את המחשבה בה' בלבד לאחר השגת הידיעה אותו, כמו שביארנו. וזוהי עבודת ה' המיוחדת של משיגי האמיתוֹת, וככל שירבו לחשוב עליו ולעמוד לפניו, תרבה עבודתם.	פלנרג'ע אלי גרץ' אלפצל והו אלתאכיד פי אעמאל אלפכרה פי אללה וחדה בעד חצול אלעלם בה כמא בינא והד'ה הי אלעבאדה אלכ'אצה באלמדרכין ללחקאיק וכלמא זאדוא פכרה פיה ואלמקאם ענדה זאדת עבאדתהם.
12	אך מי שמעסיק את מחשבתו בה' ומרבה להזכירו בלי ידיעה אלא כהימשכות אחר דמיון מסוים גרידא, או אחר האמנה שקיבל כנתון "תקליד" מאדם אחר, הרי שלדעתי מלבד מה שהוא מחוץ לבית ורחוק ממנו, אין הוא מזכיר את ה' באמת ואין הוא מעסיק בו את מחשבתו. משום שדבר זה אשר בדמיונו ושהוא מזכיר בפיו אינו מתאים למצוי כלשהו כלל, אלא הוא המצאה שהמציא דמיונו, כמו שביארנו בדיוננו על התארים (א,ס10-9).	אמא מן יפכר פי אללה ויכת'ר ד'כרה בגיר עלם בל תבעא למג'רד כ'יאל מא או תבע אעתקאד קלד פיה גירה פאנה ענדי מע כונה כ'ארג' אלדאר ובעיד(א) ענהא לא יד'כר אללה חקיקה ולא יפכר פיה לאן ד'לך אלאמר אלד'י פי כ'יאלה ואלד'י יד'כר בפיה ליס הו מטאבק(א) למוג'וד אצלא ואנמא הו מכ'תרע אכ'תרעה כ'יאלה כמא בינא פי כלאמנא עלי אלצפאת.
13	אלא ראוי להתחיל במין זה של עבודה רק לאחר תפיסה "תצור" שכלית. וכך, משתשיג את ה' ומעשיו לפי מה שהשכל מחייב, תחל לאחר מכן להתמסר אליו ותשתדל להתקרב אליו ותעבה את הקשר אשר בינך ובינו, שהוא השכל: א) נאמר: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת [כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ] (דברים ד,לה), ב) ונאמר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם [וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד]" (שם,לט), ג) ונאמר: "דְּעוּ כִּי ה' הָאֱלֹהִים" (תהילים ק,ג; ושם: הוּא אֱלֹהִים). התורה כבר ביארה שהעבודה האחרונה הזאת שהסבנו אליה את תשומת הלב בפרק זה אינה אלא לאחר ההשגה. נאמר: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא,יג), וכבר ביארנו כמה פעמים (הלכות תשובה י,ו ועוד) שהאהבה היא על פי מידת ההשגה. ולאחר האהבה ההיא תהיה אותה עבודה שגם חכמינו ז"ל העירו עליה ואמרו: "זו עבודה שבלב" (ספרי דברים יא; בבלי תענית ב,א; הלכות תפילה א,א), והיא לדעתי הפעלת המחשבה במושכל הראשון (=ה') וההתבודדות לצורך כך כפי היכולת.	ואנמא ינבגי אלאכ'ד' פי הד'א אלנוע מן אלעבאדה בעד אלתצור אלעקלי פאד'א אדרכת אללה ואפעאלה חסב מא יקתצ'יה אלעקל בעד ד'לך תאכ'ד' פי אלאנקטאע אליה ותסעי נחו קרבה ותגלט' אלוצלה אלתי בינך ובינה והי אלעקל קאל אתה הראית לדעת (כי י"י) ו[כ](ג)ו' וקאל וידעת היום (והשבות אל לבבך) וגו' וקאל דעו כי י"י ה(וא )אלהים. וקד בינת אלתורה אן הד'ה אלעבאדה אלאכ'ירה אלתי נבהנא עליהא פי הד'א אלפצל אנמא תכון בעד אלאדראך קאל לאהבה את י"י אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. וקד בינא מראת אן אלמחבה עלי קדר אלאדראך ובעד אלאהבה תלך אלעבאדה אלתי קד נבהוא איצ'א ז"ל עליהא וקאלוא זו עבודה שבלב והי ענדי אעמאל אלפכרה פי אלמעקול אלאול ואלאנפראד לד'לך חסב אלטאקה.
14	לכן תמצא שדוד ציווה את שלמה וזירז אותו על שני אלה, כלומר א) להשתדל להשיגו, ב) ולהשתדל לעובדו לאחר ההשגה. הוא אמר: "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ [בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין,] אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ – יִמָּצֵא לָךְ; וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ – יַזְנִיחֲךָ לָעַד" (דברי הימים־א כח,ט). ההמרצה היא תמיד על ההשגות השכליות, לא על הדמיונות, משום שהמחשבה בדמיונות אינה נקראת "דעה" אלא נקראת "הָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם" (יחזקאל כ,לב).	ולד'לך תג'ד דוד קד אוצי שלמה ואכד עליה פי הד'ין אעני פי אלסעי פי אדראכה ואלסעי פי עבאדתה בעד אלאדראך פקאל ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו ו[כ](ג)ו' אם תדרשנו ימצא לך [ואם תעזבנו יזניחך לעד] אלחץ' אבדא עלי אלאדראכאת אלעקליה לא עלי אלכ'יאלאת לאן אלפכרה פי אלכ'יאלאת לא תתסמי דעה ואנמא תסמי העולה על רוחכם
15	הרי התברר שהמטרה לאחר ההשגה היא ההתמסרות אליו והפעלת המחשבה השכלית באהבה עזה אליו תמיד, וזה יקרה בדרך כלל בהתייחדות ובהתבודדות. לכן מרבה כל איש־מעלה להתבודד ואינו מתרועע עם איש אלא מתוך הכרח.	. פקד באן אן אלקצד בעד אלאדראך אלאנקטאע אליה ואעמאל אלפכרה אלעקליה פי עשקה דאימא והד'א אכת'ר מא יתם באלכ'לוה ואלאנפראד ולהד'א יכת'ר כל פאצ'ל אלאנפראד ולא יג'תמע באחד אלא לצ'רורה.
16	הערה הקשר ההדדי: האל עם האדם כשהוא עם האל כבר הבהרתי לך (פסקה 13) שהשכל הזה ששפע עלינו ממנו יתעלה הוא הקשר אשר בינינו ובינו. והבחירה בידך: אם תחפוץ לחזק את הקשר הזה ולעבות אותו, תעשה כן; ואם תחפוץ להחליש אותו ולדקק אותו מעט מעט עד שתקטע אותו, תעשה כן. הקשר הזה יתחזק רק בהפעלתו באהבת ה' ובהתמסרות לכך כמו שביארנו; והקשר הזה יחלש ויידקק בהעסקת מחשבתך בזולתו. ודע שאפילו היית הגדול שבחכמי המדע האלוהי לאמיתתו, הרי כשאתה מפַנה את מחשבתך מן ה' ועוסק כולך באכילה הכרחית או בעיסוק הכרחי, אתה קוטע את אותו הקשר אשר בינך ובין ה', ואינך עמו באותה העת. וכן הוא אינו עמך, משום שאותו היחס שבינך ובינו נקטע בפועל באותה שעה. ולכן היו אנשי המעלה מקמצים בזמנים שהם עסקו בהם בדברים שאינם ה'. והזהירו (חז"ל) על כך ואמרו: "אַל תְּפַנּוּ אֵל מדעתכם" (בבלי שבת קמט,א). ואמר דוד: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד, כִּי מִימִינִי – בַּל אֶמּוֹט" (תהילים טז,ח), כלומר: איני מפנה את מחשבתי ממנו, וכאילו הוא ידי הימנית שאיני מסיח דעתי ממנה אף להרף עין, בשל מהירות תנועתה, ומשום כך לא אמוט, כלומר לא אפול.	תנביה. קד בינ[ת](א) לך אן הד'א אלעקל אלד'י פאץ' עלינא מנה תע(א)לי הו אלוצלה אלתי ביננא ובינה ואנת אלמכ'יר אן שית אן תקוי הד'ה אלוצלה ותגלט'הא פעלת ואן שית אן תצ'עפהא ותרקקהא אולא אולא חתי תקטעהא פעלת. ואנמא תקוי הד'ה אלוצלה באעמאלהא פי מחבתה ואלאקבאל עלי ד'לך כמא בינא ואצ'עאפהא ותרקיקהא יכון באשתגאל פכרתך במא סואה. ואעלם אנך ולו כנת אעלם אלנאס בחקיקהֿ אלעלם אלאלאהי פאנך ענד מא תכ'לי פכרתך מן אללה ותשתגל בכליתך באכל צ'רורי או בשגל צ'רורי פאנך קד קטעת תלך אלוצלה אלתי בינך ובין אללה ולא אנת מעה חיניד' וכד'לך ליס הו מעך לאן תלך אלנסבה אלתי בינך ובינה קד אנקטעת באלפעל פי תלך אלסאעה. ולהד'א כאן אלפצ'לא ישאחחון עלי אלאוקאת אלתי ישתגלון פיהא ענה וחד'רוא מן ד'לך וקאלוא אל תפנו אל מדעתכם. וקאל דוד שויתי י"י לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט יקול אני לם אכ'ל פכרי מנה וכאנה ידי אלימני אלתי לא אגפל ענהא טרפהֿ עין לסרעהֿ חרכתהא פלד'לך לא אמיל אי לא אסקט.
17	האימון להתמקד בה' ודע שכל מעשי העבודות הללו, כמו קריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות – אין תכליתם אלא לאמן אותך בעיסוק בציווייו יתעלה על פני עיסוק בענייני העולם הזה, והרי אתה כאילו מתעסק בו יתעלה על פני זולתו. ואם אתה מתפלל בהנעת שפתיך כאשר אתה פונה אל הקיר וחושב על משאך ומתנך; וקורא בתורה בלשונך בעוד לבך עוסק בבניין ביתך בלי להתבונן במה שאתה קורא; וכיוצא בזה כל אימת שאתה עושה מצוה, אתה עושה אותה באבריך כמו החופר בור באדמה או חוטב עצים מן היער, מבלי להתבונן על משמעות אותו מעשה, לא מיהו מקורו ולא מה תכליתו – אל תחשוב שהשגת תכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר עליהם: "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם, וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם" (ירמיהו יב,ב).	ואעלם אן הד'ה אעמאל אלעבאדאת כלהא כקראהֿ אלתורה ואלצלוה ועמל סאיר אלמצות אנמא גאיתהא אן תרתאץ' באלאשתגאל באואמרה תעאלי ען אלאשתגאל באמור אלדניא [פ]כאנך אשתגלת בה תע(א)לי עמא סואה. פאן כנת תצלי בתחריך שפתיך ואנת מסתקבל אלחאיט ומפכר פי ביעך ושראיך ותקרא אלתורה בלסאנך וקלבך פי בניאן דארך מן גיר אעתבאר למא תקראה וכד'לך כלמא עמלת מצוה תעמלהא בג'וארחך כמן יחפר חפרה פי אלארץ' או יחתטב חטבא מן אלשערא מן גיר אעתבאר מעני ד'לך אלעמל ולא עמן צדר ולא מא גאיתה פלא תט'ן אנך חצלת עלי גאיה בל תכון חיניד' קריבא ממן קיל פיהם קרוב אתם בפיהם ורחוק מכליותיהם.
18	מכאן אחל להדריך אותך אל צורת האימון, כדי שתשיג את התכלית הגדולה הזאת. שלב הכנה א) הדבר הראשון שתטיל על עצמך הוא לפַנות את דעתך מכל דבר כאשר אתה קורא קרית שמע ומתפלל, ואל תסתפק בכוונה בקרית שמע בפסוק ראשון ובתפילה בברכה ראשונה. שלב הכנה ב) כשדבר זה יעלה בידך לגמרי, ויתבסס במשך שנים, הטל על עצמך לאחר מכן שכל אימת שתקרא בתורה או תשמע אותה, שלא תחדל מלִפְנות כל־כולך ובכל מחשבתך להתבונן במה שתשמע או תקרא. שלב הכנה ג) כשגם דבר זה יתבסס למשך תקופה, הטל על עצמך שמחשבתך תהיה תמיד זַכּה (ממחשבות אחרות) בקריאתך את כל שאר דברי הנביאים. ואפילו בכל הברכות תתכוון בהן להתבונן במה שתבטא בשפתיך ולבחון את משמעותו. שלב יעד) לאחר שיזדככו לך אותן עבודות, ומחשבתך בהן בעת עשייתן תהיה נקייה ממחשבה בדבר מענייני העולם הזה – זמן לצרכי גוף) הטל על עצמך אחר כך להעסיק את מחשבתך בצרכיך או במותרותיך, וככלל תעסיק את מחשבתך במילי דעלמא (=בדברי העולם הזה), (רק) בזמן אכילתך או שתייתך או בהיותך במרחץ או כשאתה מדבר עם אשתך או בניך הקטנים או כשאתה מדבר עם המון העם. הרי מצאתי לך זמנים ארוכים וממושכים לחשוב בהן בכל מה שתצטרך מענייני הקניין וניהול הבית ותיקון הגוף. זמן למצוות) אך בזמני המעשים התורניים אל תעסיק את המחשבה אלא במה שאתה עושה, כמו שביארנו. זמן להתבודדות) וכשאתה מתבודד לבדך כשאין איש אתך, וכשאתה ער על מיטתך, הישמר מכל משמר מלהפעיל את מחשבתך באותם זמנים יקרים בשום דבר אחר מלבד אותה עבודה שכלית, שהיא ההתקרבות לה' והעמידה לפניו באופן האמיתי שהודעתיך, לא באופן של היפעלויות דמיוניות. סיכום) זוהי לדעתי התכלית שיוכל להשיג איש מאנשי החכמה המכשיר את עצמו לכך בצורה זו של אימון.	ומן הנא אכ'ד' פי ארשאדך לצורהֿ אלריאצ'ה חתי תחצל עלי הד'ה אלגאיה אלעט'ימה. אול מא תאכ'ד' נפסך בה הו אן תכ'לי כ'אטרך מן כל שי ענד מא תקרא קרית שמע ותצלי ולא תקנע מן אלכ[ו]ונה פי קרית שמע בפסוק ראשון ופי אלצלוה בברכה ראשונה. פאד'א צח לך ד'לך ותמכן סנין כ'ד' נפסך בעד ד'לך באן תכון כלמא קראת אלתורה או סמעתהא לא תברח בכליתך וג'מלהֿ פכרך מתג'הא נחו אעתבאר מא תסמע או תקרא פאד'א תמכן ד'לך איצ'א מדה תאכ'ד' נפסך באן תכון פכרתך אבדא כ'אלצה פי כל מא תקראה מן סאיר כלאם אלאנביא חתי פי ג'מיע אלברכות תקצד פיהא תאמל מא תלפט' בה ואעתבאר מענאה. פאד'א כ'לצת לך הד'ה אלעבאדאת וכאנת פכרתך פיהא פי חאל עמלהא בריה מן אלפכרה פי שי מן אמור אלדניא פכ'ד' נפסך בעד ד'לך אן תשגל פכרך פי צ'רוריאתך או פי פצ'ול עישך ובאלג'מלה תעמל פכרך פי מילי דעלמא פי חאל אכלך או שרבך או פי חאל כונך פי אלמרחאץ' או פי חאל חדית'ך מע אהלך או בניך אלאצאגר או פי חאל חדית'ך מע ג'מהור אלנאס פהד'ה אזמנה כת'ירה ואסעה קד אוג'דתהא לך תפכר פיהא פי כל מא תחתאג' אליה מן אמור אלקניה ותדביר אלמנזל ואלמצאלח אלבדניה ואמא פי אוקאת אלאעמאל אלשרעיה פלא תשגל אלפכרה אלא במא אנת עאמלה כמא בינא. ואמא פי וקת כ'לואתך בנפסך דון אחד ופי חאל אנתבאהך עלי סרירך פאלחד'ר ת'ם אלחד'ר אן תעמל אלפכרה פי תלך אלאוקאת אלעזיזה פי שי אכ'ר גיר תלך אלעבאדה אלעקליה והי אלקרב מן אללה ואלמת'ול בין ידיה עלי אלג'הה אלחקיקיה אלתי אעלמתך לא עלי ג'ההֿ אלאנפעאלאת אלכ'יאליה. פהד'ה אלגאיה ענדי ימכן חצולהא למן אהל נפסה להא מן אהל אלעלם בהד'א אלנחו מן אלארתיאץ'.
19	דרגת משה והאבות דרגת משה) אבל שאדם יזכה להשיג את האמיתות ולשמוח במה שהשיג, בעודו מדבר עם בני אדם ועוסק בצרכי גופו כשכל שכלו מופנה אל ה' יתעלה; והוא לפניו יתעלה בלבו תמיד בעודו עם בני אדם בחיצוניותו, על דרך מה שנאמר במשלים השיריים שנאמרו על העניינים האלה: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק" (שיר השירים ה,ב) – על דרגה זו איני אומר שהיא דרגת כל הנביאים, אלא אני אומר שהיא דרגת משה רבינו, שנאמר עליו: "וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה', וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ" (שמות כד,ב), ונאמר עליו "וַיְהִי שָׁם עִם ה' [אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה]" (שם לד,כח), ונאמר לו: "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" (דברים ה,כז), כמו שביארנו את משמעויות הפסוקים האלה (פסקה 10; א,יג; א,יח). דרגת האבות) וזוהי גם דרגת האבות, שמקרבתם אליו יתעלה הושג שנודע בהם שמו לָעולם: "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב [שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם] זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם [וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר]" (שמות ג,טו), ומהתאחדות שכליהם בהשגתו הושג שנכרתה עם כל אחד מהם ברית נצחית, "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב [וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר]" (ויקרא כו,מב).	ואמא כון אלשכ'ץ מן אלנאס יחצל לה מן אדראך אלחקאיק ואלגבטה במא אדרך חאלה יכון בהא יחדת' אלנאס וישתגל בצ'רוריאת ג'סמה ועקלה כלה ענד ד'לך מצרוף נחוה תע(א)לי והו בין ידיה תע(א)לי דאימא בקלבה והו מע אלנאס בט'אהרה עלי נחו מא קיל פי אלאמת'אל אלשעריה אלתי צ'רבת להד'ה אלמעאני אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק (וגו') פהד'ה דרג'ה מא אקול אנהא דרג'הֿ אלאנביא כלהם בל אקול אן הד'ה הי דרג'הֿ משה רב[י]נו אלמקול פיה ונגש משה לבדו אל י"י והם לא יגשו וקיל פיה ויהי שם עם י"י וקיל לה ואתה פה עמד עמדי כמא בינא מן מעאני הד'ה אלפסוקים. והד'ה איצ'א דרג'הֿ אלאבות אלד'ין חצל מן קרבהם מנה תע(א)לי אן ערף אסמה בהם ללעאלם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב זה שמי לע[ו]לם וחצל מן אתחאד עקולהם באדראכה אן עקד מע כל ואחד מנהם ברית דאימה וזכרתי את בריתי יעקב וגו'
20	ייחוד 1: השילוב) כי על ארבעה אלו, כלומר האבות ומשה רבינו, התבארה התאחדותם עם ה' שהעידו עליה הכתובים, כוונתי להשגתו ולאהבתו; וכן השגחת ה' עליהם ועל צאצאיהם אחריהם גדולה. ועם זאת הם היו עוסקים בהנהגת בני האדם וצבירת נכסים וההשתדלות בקניין. זו לדעתי ראיה שבעת אותם מעשים, הם היו עושים אותם באבריהם בלבד, בעוד שכלם לא סר מלפני ה' יתעלה.	לאן האולא אלארבעה אעני אלאבות ומשה רב[י]נו תבין פיהם מן אלאתחאד באללה אעני אדראכה ומחבתה מא שהדת בה אלנצוץ וכד'לך ענאיהֿ אללה בהם ובנסלהם בעדהם עט'ימה וכאנוא מע ד'לך קד ישתגלון בתדביר אלנאס ואנמא אלמאל ואלסעי פי אלקניה פד'לך ענדי דליל עלי אנהם ענד תלך אלאעמאל כאנוא יעמלונהא בג'וארחהם לא גיר ועקולהם בין ידיה תעאלי לא תברח.
21	ייחוד 2: ייסוד עם) כמו כן נראה לי שמה שחייב שאותם ארבעה נשארו בתכלית השלמות עם ה', כשהשגחתו עליהם התמידה, אף בעת התעסקותם בצבירת נכסים, כלומר בעת הרעייה ועבודת האדמה וניהול הבית, הוא שתכליתם בכל אותם מעשים היתה להתקרב אליו יתעלה. ומה רבה הקרבה! כי תכלית השתדלותם בחייהם היתה להביא למציאות אומה שתדע את ה' ותעבוד אותו, "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו [וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט]" (בראשית יח,יט). הרי התברר לך שתכלית כל השתדלותם היתה מופנית להפצת ייחוד השם בעולם והדרכת בני האדם לאהבתו יתעלה. ולכן עלתה בידם דרגה זו, כי אותן התעסקויות הן עבודה צרופה גדולה.	ויבדו לי איצ'א אן אלד'י אוג'ב בקא האולא אלארבעה עלי גאיהֿ אלכמאל ענד אללה וענאיתה בהם מסתמרה ולו פי חאל אשתגאלהם באנמא אלמאל אעני פי חאל אלרעאיה ואלפלאחה ותדביר אלמנזל כונהם גאיתהם כאנת פי ג'מיע תלך אלאפעאל ללקרב מנה תע(א)לי אי קרב לאן כאן גאיהֿ סעיהם פי וג'ודהם איג'אד מלה תערף אללה ותעבדה כי ידעתיו למען אשר יצוה [את בניו ואת ביתו אחריו] ו[כ](ג)ו' פקד באן לך אן סעיהם כלה כאנת גאיתה מצרופה נחו בסט ייחוד השם בעולם וארשאד אלנאס למחבתה תע(א)לי פלד'לך צחת להם הד'ה אלדרג'ה אד' תלך אלאשתגאלאת עבאדה מחצ'ה עט'ימה
22	סיכום) אותה דרגה אינה כזו שאיש אשר כמוני יתיימר להדריך להשגתה. אך אל אותה דרגה שנזכרה לפניה ניתן לשאוף להגיע על ידי אותו אימון שהזכרנו. ואל ה' נישא תחינה להסיר את המכשולים המבדילים בינינו ובינו, אף על פי שרוב המכשולים הללו נובעים מאתנו, כמו שביארנו בפרקי החיבור הזה (ג,יא-יב), "עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו נט,ב).	ומא תלך אלדרג'ה דרג'ה ירום מת'לי אלארשאד לחצולהא. אמא תלך אלדרג'ה אלתי תקדם ד'כרהא קבל הד'א פאנהא יראם אלוצול אליהא בד'לך אלארתיאץ' אלד'י ד'כרנאה ואלי אללה אלצ'ראעה פי רפע אלעואיק אלחאילה ביננא ובינה ואן כאן אכת'ר תלך אלעואיק מנא כמא בינא פי פצול הד'ה אלמקאלה עונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלהיכם.
23	עקרון ההשגחה המדורגת ההדדית והנה נגלה לי עתה היבט עיון נפלא "גריב" מאוד, שעל ידו יוּתרו ספקות ויתגלו סודות אלוהיים. והוא שכבר ביארנו בפרקי ההשגחה (ג,יז-כג) שעל פי מידת שׂכלו של כל בעל שׂכל תהיה בו ההשגחה. תמידית) וכך, האדם השלם בהשגתו ששכלו אינו סר תמיד מעם ה' – ההשגחה עליו תמידית היא. לפרקים) והאדם השלם בהשגתו שמחשבתו מוסרת מה' לעתים – הרי שההשגחה עליו היא רק בזמן מחשבתו בה', ומוסרת ההשגחה ממנו בזמן התעסקותו. הסרתה ממנו אז אינה כהסרתה ממי שמעולם לא השכיל, אלא אותה השגחה מתמעטת, כיוון שלאותו שלם בהשגתו אין בזמן התעסקותו שֵׂכל בפועל אלא הוא משיג אז בכוח קרוב (=פוטנציאל הקרוב למימוש), והוא דומה אז לסופר מיומן בשעה שאינו כותב. העדר) ואילו מי שלא השכיל את ה' כל עיקר – הוא כאדם הנמצא בחושך ולא ראה מעולם אור, כמו שביארנו (ג,יח5) על הפסוק "וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ" (שמואל־א ב,ט). שיא) ומי שהשיג, והוא מתקדם כל־כולו למושכלוֹ – הוא כמי שנמצא באור השמש הבהיר. לפרקים) ומי שכבר השיג, והוא עוסק (בעניינים אחרים) – הרי הוא בשעת עיסוקו כמי שנמצא ביום המעונן שהשמש אינה מאירה בו בגלל העננים המבדילים בינה ובינו.	וקד ט'הר לי אלאן וג'ה נט'ר גריב ג'דא תנחל בה שכוך ותנכשף בה אסראר אלאהיה וד'לך אנא קד בינא פי פצול אלענאיה אן עלי קדר עקל כל ד'י עקל תכון אלענאיה בה פאלשכ'ץ אלכאמל אלאדראך אלד'י לא יברח עקלה ע[נד](ן) אללה דאימא תכון אלענאיה בה דאימא ואלשכ'ץ אלכאמל אלאדראך אלד'י קד תכ'לי פכרתה מן אללה וקתא מא פאנה תכון אלענאיה בה וקת פכרתה פי אללה פקט ותתכ'לי אלענאיה ענה וקת אשתגאלה וליס תכ'ליהא ענה חיניד' כתכ'ליהא עמן לם יעקל קט בל תקל תלך אלענאיה אד' וליס לד'לך אלכאמל אלאדראך וקת אשתגאלה עקל באלפעל ואנמא הו ד'לך אלכאמל חיניד' מדרך בקוה קריבה ומת'אלה חיניד' מת'אל אלכאתב אלמאהר פי חאל כונה לא יכתב. פיכון אלד'י לם יעקל אללה בוג'ה כמן הו פי ט'לאם ולא ראי צ'וא קט כמא בינא פי קולה ורשעים בחשך ידמו ואלד'י אדרך והו מקבל בכליתה עלי מעקולה כמן הו פי צ'ו אלשמס אלצאפי ואלד'י קד אדרך והו משתגל פמת'אלה פי חאל אשתגאלה כמן הו פי יום גים לא תשרק פיה אלשמס מן אג'ל אלסחאב אלחאג'ב בינהא ובינה.
24	על כן נראה לי שכל אחד מהנביאים או מאנשי המעלה השלמים שפגעה בו רעה מרעות העולם הזה, לא מצאה אותו רעה זו אלא בזמן אותו הסח הדעת, וגודל הצרה הוא בהתאם למשך אותו הסח הדעת או פחיתות הדבר שהתעסק בו. ומאחר שהעניין כך הוא, כבר הותר הספק הגדול שהביא את הפילוסופים לשלול את ההשגחה האלוהית מכל פרט מבני האדם ולהשוות בינם ובין פרטי שאר מיני בעלי החיים, וראייתם היתה מכך שאנשי מעלה צדיקים נפגעו מפגעים גדולים. והתבאר הסוד בזה אפילו לפי המתחייב מדעותיהם. ותהיה השגחת ה' יתעלה תמידית על מי שזכה באותו שפע המצוי לכל מי שמשתדל לזכות בו. השגחה בשל השגה ושמחה) ובעת שמחשבת האדם והשגתו את ה' יתעלה בדרכים האמיתיות, ושמחתו במה שהשיג, הופכות שלמות – אי אפשר אז בשום אופן שיפגע באותו אדם אף מין ממיני הרעות, משום שהוא עם ה', וה' עמו. השגחה מאקראיות) אך כאשר הוא פונה מה' יתעלה, שהוא מוסתר אז מה' וה' מוסתר ממנו – אז הוא חשוף לכל רע שיזדמן לפגוע בו. כי הדבר הגורם להשגחה ולהינצלות מים האקראיות הוא אותו שפע שכלי; ויש שהוא מוסתר לזמן מה מאותו איש מעלה טוב, או שכלל לא הגיע לאותו אדם הפחוּת והרשע, ולכן קרה לשניהם מה שקרה.	פלד'לך יבדו לי אן כל מן אצאבה שר מן שרור אלדניא מן אלאנביא או אלפצ'לא אלכאמלין פאנה אנמא אצאבה ד'לך אלשר פי וקת תלך אלגפלה ועלי קדר טול תלך אלגפלה או כ'סאסהֿ אלאמר אלד'י וקע בה אלאשתגאל יכון עט'ם אלבליה. פאן כאן אלאמר הכד'א פקד אנחל אלשך אלעט'ים אלד'י דעא אלפלאספה אן סלבוא אלענאיה אלאלאהיה ען כל שכ'ץ מן אשכ'אץ אלאנסאן וסווא בינהם ובין אשכ'אץ סאיר אנואע אלחיואן וכאן דלילהם עלי ד'לך כון אלפצ'לא אלאכ'יאר תעתריהם אפאת עט'ימה. ותבין אלסר פי ד'לך ולו עלי מקתצ'י אראיהם ותכון ענאי[תה](הֿ) (אללה) תע(א)לי דאימה במן חצל לה ד'לך אלפיץ' אלמבאח לכל מן סעי פי חצולה ואן ענד כ'לוץ פכרהֿ אלאנסאן ואדראכה לה תע(א)לי באלטרק אלחקיקיה וגבטתה במא אדרך לא ימכן קט חיניד' אן יציב ד'לך אלשכ'ץ נוע מן אנואע אלשרור לאנה מע אללה ואללה מעה אמא ענד אצ'ראבה ענה תעאלי אלד'י הו חיניד' מחג'וב ען אללה פאללה מחג'וב ענה פהו חיניד' ערצ'ה לכל שר יתפק אן יציבה לאן אלמעני אלמוג'ב ללענאיה ואלכ'לאץ מן בחר אלאתפאק הו ד'לך אלפיץ' אלעקלי וקד אנחג'ב וקתא מא ען ד'לך אלפאצ'ל אלכ'יר או לם יחצל אצלא לד'לך אלנאקץ אלשריר ולד'לך אתפק להמא מא אתפק.
25	האמנה "אעתקאד" זו התבררה לי גם מלשון התורה. הוא יתעלה אמר: "[וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים] וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" (דברים לא,יז). הוא הבהיר שאנחנו הסיבה להסתרת פנים זו ואנחנו היוצרים את ההסתרה הזאת. והוא אשר אמר: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה" (שם,יח). ואין ספק שדין היחיד כדין הציבור.	וקד צח ענדי הד'א אלאעתקאד איצ'א מן נץ אלתורה קאל תעאלי והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ובין אן הד'ה אלהסתרת פנים נחן סבבהא ונחן פאעלוא הד'א אלחג'אב והו קולה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה ולא שך אן חכם אלואחד כחכם אלג'מאעה.
26	הרי התברר לך שהסיבה להיותו של אחד מבני האדם מופקר לאקראיות, והיותו נתון "לאכול" כבהמות, הוא היסתרו מה'. אך כאשר "אלהיו בקרבו" אין פוגע בו רע כלל. א) הוא יתעלה אמר: "אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי, אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ [אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי]" (ישעיהו מא,י; ושם: כִּי עִמְּךָ אָנִי). ב) ואמר: "כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ [כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה, וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ]" (שם מג,ב), כלומר: 'כי תעבר במים ואני אתך – הנהרות לא ישטפוך'. כי כל מי שהוכשר עד ששפע עליו השכל הזה, תילווה אליו ההשגחה ותימנענה ממנו כל הרעות. ג) נאמר: "ה' לִי – לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם?" (תהילים קיח,ו), ונאמר: "הַסְכֶּן נָא עִמּוֹ וּשְלָם" (איוב כב,כא), כלומר פנה אליו ויהיה לך שלום מכל רע.	פקד באן לך אן אלסבב פי כון אלשכ'ץ מן אלנאס מסיב(א) מע אלאתפאק ויציר מבאחא לאכול מת'ל אלבהאים הו כונה מחג'וב(א) ען אללה אמא אד'א כאן אלהיו בקרבו פלא ינדאה שר אצלא קאל תע(א)לי אל תירא כי אתך אני אל תשתע כי אני אלהיך (וגו') וקאל כי תעבר במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך ו[כ](ג)ו' אלתקדיר כי תעבר במים ואני אתך הנהרות לא ישטפוך. לאן כל מן תאהל חתי פאץ' עליה ד'לך אלעקל לזמתה אלענאיה ואמתנעת ענה אלשרור כלהא קאל י"י לי לא אירא מה יעשה לי אדם וקאל הסכן נא עמו ושלם יקול אתג'ה נחוה ותסלם מן כל סו
27	שיר של פגעים התבונן ב'שיר שֶׁלִּפגעים' (=תהילים צא) ותמצא שהוא מתאר את אותה השגחה גדולה, ואת השמירה וההגנה מכל הפגעים הגופניים, הן הכלליים הן המיוחדים לאדם מסוים דווקא; הן אלה הנובעים מטבע המציאות הן אלה הנגרמים מנכלי בני אדם. הגנה מפגעי הטבע) הוא אמר: "כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ, מִדֶּבֶר הַוּוֹת. בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה, צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ. לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה, מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם. מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ, מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם" (תהילים צא,ג-ו). הגנה מפגעי האדם) ואז הגיע לתיאור ההגנה מנכלי בני אדם, ואמר: אתה, אם יזדמן לך לעבור בשדה קרב נרחב כשאתה בדרכך – אפילו ייהרגו אלף משמאלך ועשרת אלפים מימינך, לא יפגע בך רע כלל, אלא תביט ותראה בעיניך את משפט ה' וגמולו לרשעים האלה שנהרגו, ואתה שלום. והם דבריו "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ, אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ. רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט, וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה" (שם,ז-ח). סיבת ההגנה) אחר כך המשיך ואמר את מה שאמר על השמירה, ואז נתן את הטעם להגנה הגדולה הזאת ואמר שהסיבה להשגחה הגדולה הזאת על אדם זה היא: "כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ, אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי" (שם,יד). וכבר ביארנו בפרקים שקדמו (א,סא-סג) שמשמעות ידיעת השם היא השגתו. והרי הוא כאילו אומר: "אדם זה זכה להגנה זו משום שהוא ידע אותי, וחשק בי אחר כך". ידוע לך ההבדל בין 'אוהב' ו'חושק', שהאהבה המופלגת עד שלא תישאר מחשבה על דבר אחר מלבד אותו אהוב, היא החשק.	תאמל שיר של( )פגעים תג'דה יצף תלך אלענאיה אלעט'ימה ואלוקאיה ואלחמאיה מן ג'מיע אלאפאת אלג'סמאניה אלעאמה ואלכ'אצה בשכ'ץ דון שכ'ץ לא מא הו מנהא תאבע לטביעהֿ אלוג'וד ולא מא הו מנהא מן מכאיד אלאנסאן קאל כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה צנה וסחרה אמתו לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם מדבר באפל יהלך מקטב ישוד צהרים. ווצל לוצף אלחמאיה מן מכאיד אלנאס אן קאל אנך לו אתפק אן תעבר פי מערכהֿ חרב מנתשרה ואנת פי חאל טריקך חתי לו קתל אלף קתיל ען שמאלך ועשרהֿ אלאף ען ימינך למא נדאך שר בוג'ה אלא תנט'ר ותרי בעינך חכם אללה ומכאפאתה לאולאיך אלשרירין אלד'ין קתלוא ואנת סאלם וד'לך קולה יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש רק בעיניך תביט ושלמת רשעים תראה. ת'ם תבע ד'לך במא תבע מן אלציאנה ת'ם אעטי אלעלה פי הד'ה אלחמאיה אלעט'ימה וקאל אן אלסבב פי הד'ה אלענאיה אלעט'ימה בהד'א אלשכ'ץ כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי. וקד בינא פי פצול תקדמת אן מעני ידיעת השם הו אדראכה פכאנה יקול הד'ה אלחמאיה להד'א אלשכ'ץ למא ערפני ועשקני בעד ד'לך וקד עלמת אלפרק בין אוהב וחושק לאן אפראט אלמחבה חתי לא יבקי פכר פי שי אכ'ר גיר ד'לך אלמחבוב הו אלעשק.
28	מניעות הגוף: הגיל ותכונות האופי הפילוסופים הבהירו שכוחות הגוף בימי הנעורים מעכבים את רוב המידות הטובות, קל וחומר את אותה מחשבה זכה המושגת משלמות המושכלות ומביאה לחשק בו יתעלה, כי בלתי אפשרי להשיג אותה כשהלֵחוֹת הגופניות רותחות. אבל ככל שייחלשו כוחות הגוף ותדעך אש התאוות, יתחזק השכל ויתפשטו אורותיו ותזדכך השגתו וישמח במה שהשיג, עד שכאשר השלם יבוא בימים ויקרבו ימיו למות תרבה אותה השגה מאוד, ויגדלו השמחה באותה השגה והחשק במושג, עד שתיפרד אז הנפש מן הגוף בעת אותו עונג.	וקד בין אלפלאספה אן אלקוי אלבדניה פי חאל אלשבאב תעיק ען אכת'ר אלפצ'איל אלכ'לקיה פנאהיך ען הד'ה אלפכרה אלצאפיה אלחאצלה ען כמאל אלמעקולאת אלמודיה לעשקה תעאלי פאנה מן אלמחאל אן תחצל מע גליאן אלאכ'לאט אלג'סמיה. לכן כלמא צ'עפת קוי אלג'סם וכ'מדת נאר אלשהואת קוי אלעקל ואנבסטת אנוארה וצפי אדראכה ותגבט במא אדרך חתי אד'א טען אלכאמל פי אלסן וקארב אלמות זאד ד'לך אלאדראך זיאדה עט'ימה ותעט'ם אלגבטה בד'לך אלאדראך ואלעשק ללמדרך אלי אן תפארק אלנפס אלג'סד חיניד' פי חאל תלך אללד'ה
29	מיתת נשיקה על עניין זה רמזו החכמים על מות משה ואהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה, ואמרו על הפסוק "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (דברים לד,ה) – "מלמד שמת בנשיקה" (מדרש תנאים דברים לד,ה). וכן נאמר על אהרן: "[וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר] עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם" (במדבר לג,לח). וכן אמרו על מרים: "אף היא בנשיקה מתה" (בבלי מועד קטן כח,א), אלא שלא נאמר לגביה "על פי ה'" משום שהיא אישה, ולא יאה להזכיר את הדימוי הזה לגביה. הכוונה היא ששלושתם מתו בעת העונג של אותה השגה, מעוצמת החשק. החכמים ז"ל הלכו במימרה זו על הדרך השירית המפורסמת המכנה את ההשגה הבאה עם עוצמת החשק בו יתעלה "נשיקה", כמו שנאמר: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ [כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן]" (שיר השירים א,ב).	וען הד'א אלמעני אשארוא אלחכמים פי מות משה ואהרן ומרים אן שלשתם מתו בנשיקה וקאלוא אן קולה וימת שם משה עבד י"י בארץ מואב על פי י"י מלמד שמת בנשיקה וכד'לך קיל פי אהרן על פי י"י וימת שם וכד'לך קאלוא פי מרים אף היא בנשיקה מתה לכן לם יד'כר פיהא על פי י"י לכונהא אמראה לא יחסן ד'כר הד'א אלמת'ל פיהא. אלגרץ' אן ת'לאת'תהם מאתוא פי חאל לד'הֿ ד'לך אלאדראך מן שדהֿ אלעשק. וג'רוא אלחכמים ז"ל פי הד'א אלקול עלי אלטריקה אלשעריה אלמשהורה אלתי תסמי אלאדראך אלחאצל ענד שדהֿ עשקה תע(א)לי נשיקה כמא קאל ישקני מנשיקות פיהו ו[כ](ג)ו'
30	סוג זה של מיתה, שהוא ההיחלצות מן המוות באמת, אמרו (חכמינו) ז"ל שהגיע דווקא למשה אהרן ומרים. שאר הנביאים ואנשי המעלה הם למטה מזה, אבל באופן כללי השגת שכליהם מתחזקת עם ההסתלקות, כמו שנאמר: "[אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח,] וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיהו נח,ח). אותו שכל יישאר לאחר מכן הישארות נצחית במצב קבוע, משום שכבר הוסר המכשול שהיה מסתיר בעדו בחלק מן הזמנים, והישארותו תהיה באותו עונג גדול שאינו מסוג עונגי הגוף, כמו שביארנו בחיבורינו (פה"מ, הקדמה לפרק חלק; תשובה ח) וביארו אחרים לפנינו.	פהד'א אלנחו מן אלמות אלד'י הו אלסלאמה מן אלמות באלחקיקה אנמא ד'כרוא ז"ל אנה חצל למשה (ו)אהרן ומרים אמא בקיהֿ אלאנביא ואלפצ'לא פדון הד'א לכנהם באלג'מלה יקוי אדראך עקולהם ענד אלמפארקה כמא קיל והלך לפניך צדקך כבוד י"י יאספך ויבקי ד'לך אלעקל בעד ד'לך אלבקא אלדאים עלי חאלה ואחדה אד' קד ארתפע אלעאיק אלד'י כאן יחג'בה בעץ' אלאוקאת ויכון בקאוה פי תלך אללד'ה אלעט'ימה אלתי ליסת הי מן ג'נס לד'את אלבדן כמא בינא פי תואליפנא ובין גירנא קבלנא.
31	חתימה והדרכה הטל אפוא על עצמך להבין את הפרק הזה, ותהיה שאיפתך להרבות באותם זמנים שאתה בהם עם ה' או משתדל להתקרב אליו, ולמעט באותם זמנים שאתה בהם עם זולתו ואינך משתדל להתקרב אליו. די בהדרכה זו בהתאם למטרת חיבור זה.	פכ'ד' נפסך בפהם הד'א אלפצל ואג'על וכדך פי תכת'יר תלך אלאוקאת אלתי אנת פיהא מע אללה או פי אלסעי נחוה ופי תקליל תלך אלאוקאת אלתי אנת פיהא מע גירה וגיר סאע נחוה פפי הד'א אלארשאד כפאיה בחסב גרץ' הד'ה אלמקאלה: