חלק א, פרק סב

חלק א, פרק סב

שם הויה, י"ב ומ"ב

1	שלב א: הגיית השם המפורש ולימוד עניינו נצטווינו בברכת כהנים, ובה שם ה' ככתבו, שהוא שם המפורש. לא היה ידוע לכל אחד כיצד הוגים אותו ובאילו תנועות מונעת כל אחת מאותיותיו או מודגשת מי מאותיותיו, אם יש בו אות דגושה. אנשי החכמה היו מעבירים זאת במסורת, כלומר את צורת הגייתו, ולא היו מלמדים אותו לאף אחד אלא לתלמיד הגון פעם אחת בשבוע (=בשבע שנים). אני סבור "אעתקאד" שבמה שאמרו: "שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע" (קידושין עא,א), אין הכוונה רק לאופן ההגייה שלו, אלא גם ללימוד העניין שבשלו יוחד השם הזה, כך שיש בכך גם סוד אלוהי.	אמרנא בברכת כהנים ופיהא שם י"י ככתבו אלד'י הו שם המפורש, ולם יכן מעלום ענד כל אחד כיף ינטק בה ובאי אלחרכאת יחרך כל חרף מן חרופה או ישד בעץ' חרופה אן כאן פיה חרף משדד, פכאן אהל אלעלם יתנאקלון ד'לך אעני צפה' אלנטק בה ולא יעלמונה לאחד אלא לתלמיד הגון פעם אחת בשבוע, ואנא אעתקד אן הד'א אלד'י קאלוא שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע ליס ד'לך כיף ינטק בה פקט, אלא ותעלים אלמעני אלד'י מן אג'לה ארתג'ל הד'א אלאסם, פיכון פי ד'לך סר אלאהי איצ'א.
2	שלב ב: שם בן י"ב אותיות ותחילת קלקולו עוד היה אצלם שם בן שתים עשרה אותיות, והוא פחות בקדושה מאותו שם בן ארבע אותיות. מה שנראה לי הוא שלא היה זה שם אחד אלא שניים או שלושה שמות שסך כל אותיותיהם שתים עשרה. בשם זה היו מכנים כל אימת שהיה בקריאה (בתורה) שם בן ארבע אותיות, כפי שאנחנו מכנים היום באל"ף דא"ל (=השם שאותיותיו אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד). אין ספק שגם שם זה, שהוא שם בן שתים עשרה אותיות, הורה על עניין מיוחד יותר מהוראת אל"ף דא"ל. הוא לא נמנע ולא נחסך מאחד מאנשי החכמה, אלא כל מי שביקש ללומדו, לימדו אותו. ולא כן שם בן ארבע אותיות, כי אותו לא לימד כלל אף אחד מאלה שידעו אותו אלא לבנו ותלמידו פעם אחת בשבוע.	ת'ם אן כאן ענדהם אסם פיה את'נא עשר חרפא והו פי אלקדושה דון הד'א שם בן ארבע אותיות, ואלאקרב ענדי אנה לם יכן אסמא ואחדא אלא אסמין או ת'לאת'ה מג'מוע אחרפהא את'נא עשר, וכאן הו אלד'י יכני בה כלמא ג'א פי אלקריאה שם בן ארבע אותיות כמא נכני נחן אליום באלף דאל, והד'א אלאסם איצ'א אלד'י הו שם בן שתים עשרה אותיות לא שך אנה כאן ידל עלי מעני אכ'ץ מן דלאלה' אלף דאל, ומא כאן ממנוע ולא מצ'נון בה עלי אחד מן אהל אלעלם, אלא כל מן טלב תעלמה אעלם בה, וליס כד'לך שם בן ארבע אותיות לאנה לם יעלמה קט אחד ממן עלמה אלא לבנו ותלמידו פעם אחת בשבוע.
3	אך כיוון שבאו אנשים מופקרים שלמדו את אותו שם בן שתים עשרה אותיות ושיבשו בכך אמונות "אעתקאד", כפי שקורה לכל מי שאינו שלם כאשר הוא לומד שהדבר אינו כפי שדימה בתחילה – הסתירו את אותו השם גם כן ולא לימדו אותו אלא לצנועים שבכהונה כדי שיברכו בו את האנשים במקדש, שכן כבר הפסיקו להזכיר את השם המפורש גם במקדש, משום קלקול הבריות. אמרו: "משמת שמעון הצדיק בטלו אחיו הכהנים מלברך בשם" (תוספתא סוטה יג,ח), אלא הם היו מברכים באותו שם בן שתים עשרה אותיות. אמרו: "בראשונה, שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם. משרבו הפרוצים, היו מוסרין אותו לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה מבליעין אותו בנעימות אחיהם הכהנים. אמר ר' טרפון [פעם אחת עליתי אחר אחי אימא לדוכן והטיתי אזני אצל כהן גדול ושמעתי שהבליעו בנעימות אחיו הכהנים]" (בבלי קידושין עא,א).	פלמא צאר אקואמא מסיבין יתעלמון הד'א שם בן שתים עשרה אותיות ויפסדון בד'לך אעתקאדאת, כמא יחדת' לכל מן ליס בכאמל אד'א עלם אן אלאמר ליס כמא כאן יתכ'ילה אולא, פכתמוא הד'א אלשם איצ'א ולם יעלמוה אלא לצנועים שבכהונה ליבארכוא בה אלנאס פי אלמקדש, אד' כאן קטעוא ד'כר השם המפורש מן אלמקדש איצ'א לפסאד אלנאס. קאלוא משמת שמעון הצדיק בטלו אחיו הכהנים מלברך בשם, לכנהם כאנוא יבארכוא בהד'א שם בן שתים עשרה אותיות, קאלוא בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם, משרבו הפרוצים היו מוסרין אותו לצנועים שבכהונה והצנועים שבכהונה מבליעין אותו בנעימות אחיהם הכהנים, אמר ר' טרפון וכו'.
4	שם בן מ"ב אותיות – תובנה המנוסחת במשפט והיה אצלם גם שם בן שתים וארבעים אותיות. וידוע לכל בר דעת "תצור" שבלתי אפשרי כלל שארבעים ושתיים אותיות תהיינה מילה אחת. אלא היו אלה כמה מילים שסך כל אותיותיהן ארבעים ושתיים. אין ספק שאותן מילים מורות בהכרח על עניינים, הקרובים להשגת תפיסת עצמותו יתעלה באופנים שהזכרנו (בפרקים נ-ס). המילים מרובות האותיות הללו נקראו "שם" רק משום שהן מורות על עניין אחד בלבד, כשאר השמות המיוחדים. אלא שריבוי המילים הללו נועד לשם הבנת העניין, כי יש שמסבירים עניין אחד במילים רבות. הבן זאת.	וכאן ענדהם איצ'א שם בן שתים וארבעים אותיות, ומעלום ענד כל ד'י תצור אנה לא ימכן בוג'ה אן תכון את'נאן וארבעון חרפא כלמה ואחדה, ואנמא כאנת הד'ה כלמאת עדה מג'מוע אחרפהא את'נאן וארבעון, ולא ריב אן תלך אלכלמאת דאלה עלי מעאני צ'רורה, תלך אלמעאני תקרב מן תחקיק תצור ד'אתה תעאלי באלוג'ה אלד'י קלנא, ואנמא סמית הד'ה אלכלמאת אלכת'ירה' אלאחרף שם, לכונהא תדל עלי מעני ואחד פקט כסאיר אלאסמא אלמרתג'לה, ואנמא כת'רת תלך אלכלמאת לתפהים אלמעני, לאן אלמעני אלואחד קד יפהם באלפאט' כת'ירה, פאפהם הד'א.
5	מי ראוי לגלות לו את הסוד? ודע שהדבר שנלמד היה לימוד העניינים שהשמות הללו מורים עליהם, לא רק הגיית האותיות בלבד במעורטל מכל תפיסה "תצור". אותו שם בן שתים עשרה אותיות ושם בן ארבעים ושתים אותיות לא נקראו כלל בשם "שם המפורש". אלא שם המפורש הוא השם המיוחד לו, כמו שביארנו (א,סא). ואילו שני האחרים בהכרח לימדו ידע אלוהי כלשהו. והראיה על כך שהיה בו (=בשם בן 42 אותיות) לימוד ידע, היא זו: "שם בן ארבעים ושתים אותיות – קדוש ומקודש, ואין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו ודבורו בנחת עם הבריות. וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה – אהוב מלמעלה ונחמד מלמטה, ואימתו מוטלת על הבריות, ותלמודו מתקיים בידו, ונוחל שני עולמים: העולם הזה והעולם הבא", זה לשון התלמוד (קידושין עא,א). כמה רחוקים הדברים שהבינו מן האמירה הזו מכוונת אומרם! וזאת משום שרוב האנשים חושבים שהן אותיות שהוגים אותן ותו לא, ואין הם מייחסים להן משמעות כך שניתן יהיה לזכות על ידן לאותם דברים נכבדים, ושתידרשנה לשם כך אותן הכנות מידותיות וכל ההכנה הגדולה הזו שהזכיר. ברור שכל זה אינו אלא הודעת עניינים אלוהיים מכלל העניינים שהם סתרי תורה כפי שהבהרנו (בפרק זה; הקדמות, פתיחה; א,לה3). והתבאר בספרים שחוברו על מדע האלוהות (=המטפיזיקה) שזהו ידע שאי אפשר לשוכחו, כוונתי להשגת השכל הפועל, וזוהי משמעות אומרו "ותלמודו מתקיים".	ואעלם אנה כאן הד'א אלשי אלד'י יעלם תעלים אלמעאני אלמדלול עליהא בתלך אלאסמא לא מג'רד אלנטק באלאחרף אלערי ען כל תצור, ולם יטלק קט עלי הד'א שם בן שתים עשרה אותיות ולא עלי שם בן ארבעים ושתים אותיות אסם שם המפורש, בל שם המפורש הו השם המיוחד לו כמא בינא, אמא הד'אן אלאכ'ראן פכאנא יפידאן עלמא מא אלאהיא צ'רורה, ודליל כונה יפיד עלמא קולהם פי ד'לך שם בן ארבעים ושתים אותיות קדוש ומקודש ואין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו ודבורו בנחת עם הבריות, וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה אהוב מלמעלה ונחמד מלמטה ואימתו מוטלת על הבריות ותלמודו מתקיים בידו ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא, הד'א נץ אלתלמוד. פמא אבעד מא פהם מן הד'א אלקול ען קצד קאילה, וד'לך אן אלאכת'ר יט'ן אנהא אחרף ינטק בהא לא גיר ולא יעתבר להא מעני פינאל בהא הד'ה אלאמור אלעט'ימה ויחתאג' להא להד'א אלאסתעדאד אלכ'לקי ואלתהיו אלכת'יר הד'א אלד'י ד'כר. ובין הו אן הד'א כלה אנמא הו תעריף מעאני אלאהיה מן ג'מלה' אלמעאני אלתי הי סתרי תורה כמא אוצ'חנא. וקד תבין פי אלכתב אלמוצ'ועה פי אלעלם אלאלאהי אן הד'א עלם לא ימכן נסיאנה, אעני אדראך אלעקל אלפעאל, והו מעני קולה ותלמודו מתקיים.
6	שלב ג: שימוש מרושע ונפתה ב"שמות קדושים" וכאשר מצאו האנשים הרשעים הטיפשים את הלשונות האלה, נפתח להם הפתח לשקר ולומר שמצרפים אילו אותיות שרצו ואומרים שהוא שם הפועל ועושה אם ייכתב או אם ייאמר בצורה כזו וכזו. אחר כך נכתבו אותם שקרים שבדה הרשע הטיפש הראשון, והגיעו אותם ספרים לידי הכשרים יראי השמים הפתאים שאין בידם קנה מידה להבחין בעזרתו בין האמת לבין השקר. על כן הם כתבו אותם (=את השקרים. נוסח אחר: הסתירו אותם = את הספרים), והם נמצאו בעיזבונם ולכן חשבו שהם אמיתיים. וכללו של דבר: "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר" (משלי יד,טו).	פלמא וג'ד אלאקואם אלשראר אלג'האל הד'ה אלנצוץ אתסע להם אלכד'ב ואלקול באן יג'מעוא אי אחרף שאוא ויקולון הד'א שם יפעל ויצנע אד'א כתב או אד'א קיל עלי צפה' כד'א, ת'ם כתבת תלך אלאכאד'ב אלתי אבתדעהא אלשריר אלג'אהל אלאול, ואנתקלת תלך אלכתב לאידי אלאכ'יאר אלורעין אלבלה אלד'ין ליס ענדהם מיזאן יערפון בה אלחק מן אלבאטל, פכתבוהא ווג'דת פי תרכהם פט'ן בהא אלצחה, ובאלג'מלה פתי יאמין לכל דבר.
7	חרגנו ממטרתנו הנכבדה ומעיוננו הדק לעיון בביטול הזיה שביטולה ניכר לכל מתחיל בעיון, אלא שהוכרחנו לעשות זאת בעקבות הזכרתנו את השמות ומשמעותם, ומה שהתפרסם בעניינם בהמון. ואשוב אל מטרתי.	וקד כ'רג'נא ען גרצ'נא אלשריף ונט'רנא אלדקיק אלי אלנט'ר פי אבטאל הד'יאן יבדו בטלאנה לכל מבתד באלנט'ר, לכן דעת לד'לך צ'רורה' ד'כרנא אלשמות ומענאהא ומא שהר ענד אלג'מהור מן אמרהא, וארג'ע אלי גרצ'י.
8	הכנה לפרק הבא הערנו על כך שכל שמותיו יתעלה נגזרים, מלבד שם המפורש. וראוי שנדון בשם דלהלן, והוא "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג,יד), בפרק בפני עצמו (בפרק הבא), משום שיש בכך מן העניין הדק שאנחנו עוסקים בו, דהיינו שלילת התארים.	קד נבהנא עלי אן כל אסמאיה תעאלי משתקה, אלא שם המפורש, וינבגי אן נתכלם פי הד'א אלאסם והו אהיה אשר אהיה פי פצל מפרד, למא פי ד'לך מן אלמעני אלדקיק אלד'י נחן בסבילה, אעני נפי אלצפאת: