חלק א, פרק עד

חלק א, פרק עד

ראיות הכלאם לבריאת העולם ולמציאות האל

1	הקדמה לסקירה התמציתית בפרק זה אתאר לך את ראיות ה"מדברים" על כך שהעולם מחודש. אל תדרוש ממני לתאר זאת בלשונם ולא באריכות דבריהם, אלא אודיע לך את כוונת כל אחד מהם ואת דרכו להביא ראיות לאישוש חידוש העולם או הפרכת קדמותו, ואסב את תשומת לבך בקצרה להנָחות שבעל הדרך הזו השתמש בהן. כשתקרא את ספריהם הארוכים ואת חיבוריהם המפורסמים לא תמצא שום תוכן נוסף על מה שתבין מדבריי על הראיות שהם מביאים לנושא האמור, אלא תמצא דברים נרחבים יותר וביטויים מרהיבים ונאים. לעתים נכתבו כפרוזה מחורזת ושקולה ונבחרו עבורם לשונות צחים, ולעתים הם נוסחו באופן סתום במטרה להדהים את השומע ולהבהיל את המעיין. כמו כן תמצא בחיבוריהם הרבה מאוד חזרות על דברים, והעלאת ספקות והתרתם לטענתם, והתנגדות לחולקים עליהם.	הד'א אלפצל אצ'מן לך פיה אלאכ'באר בדלאיל אלמתכלמין עלי כון אלעאלם מחדת'א, ולא תטאלבני בוצף ד'לך בעבאראתהם ולא בתטוילהם, לכני אכ'ברך במקצד כל מנהם ובטריק אסתדלאלה עלי את'באת חדת' אלעאלם או אבטאל קדמה, ואנבהך עלי אלמקדמאת אלתי אסתעמלהא צאחב תלך אלטריק באיג'אז, ואנת אד'א קראת כתבהם אלמטולה ותואליפהם אלמשהורה לא תג'ד בוג'ה מעני זאידא עלי מא תפהמה מן כלאמי הד'א פי אסתדלאלהם עלי הד'א אלגרץ', לכנך תג'ד כלאמא אבסט ועבאראת ראיקה חסנה, וקד רבמא סג'עת ופקרת ואנתכ'ב להא פציח אלכלאם, וקד רבמא אגמצ'ת אלעבארה וקצד פיהא אדהאש אלסאמע ואלתהויל עלי אלמתאמל. ותג'ד פי תואליפהם איצ'א מן תכראר אלמעאני ואיקאע אלשכוך וחלהא בזעמהם, ומקאומה' מן כ'אלפהם כת'ירא ג'דא.
2	א. פרט מחודש מעיד על עולם מחודש הדרך הראשונה היה מהם מי שטען שממחודש אחד יש ראיה שהעולם מחודש. ניקח למשל את ראובן שהיה טיפת זרע, ואז עבר ממצב למצב עד שהגיע לשלמותו. לא ייתכן שהוא זה ששינה את עצמו והעביר אותו ממצב למצב, אלא יש לו מְשַנה מחוצה לו. התברר אם כן שהוא נזקק ליוצר שהתקין את תבניתו והעבירו ממצב למצב. והוא הדין לגבי דקל מסוים וכיוצא בזה. והוא הדין, לדבריו, לגבי העולם בכללותו. רואה אתה שהם מאמינים שכל כלל החל על גוף כלשהו, הכרחי להחיל אותו על כל גוף.	אלטריק אלאול זעם בעצ'הם אן באלחאדת' אלואחד יסתדל עלי אן אלעאלם מחדת', כאנך קלת אן שכ'ץ זיד אלד'י כאן נטפה, ת'ם תנקל חאלא בעד חאל חתי צאר אלי כמאלה, ומחאל אן יכון הו אלד'י גיר נפסה ונקלהא מן חאל אלי חאל בל לה מגיר כ'ארג'א ענה. פקד תבין חאג'תה אלי צאנע אתקן בניתה ונקלה מן חאל אלי חאל. וכד'לך אלקיאס פי הד'ה אלנכ'לה וגירהא. וכד'לך קאל אלקיאס פי אלעאלם בג'מלתה. פאנת תרי אן הד'א יעתקד אן אי חכם וג'ד לג'סם מא לזם אן יחכם בה עלי כל ג'סם.
3	ב. שרשרת לידות מעידה על התחלה מהעדר דרך שנייה עוד אמרו, שמחידושו של אחד מן הפרטים הנולדים זה מזה יש הוכחה שהעולם כולו מחודש. ביאור הדבר: ראובן לא היה קיים, ולאחר מכן היה קיים. וקיומו לא אפשרי בשום אופן אלא מיעקב אביו. והרי אביו גם הוא מחודש, וכיוון שאביו היה, לא ייתכן שהתהווה אלא מן הסב, יצחק. והרי גם יצחק הוא מחודש, ודבר זה ממשיך עד אינסוף. אך הם כבר הניחו שקיומו של אינסוף באופן זה בלתי אפשרי, כמו שביארנו בהנחתם האחת עשרה.	טריק ת'אן קאלוא איצ'א אן בחדות' שכ'ץ מן אלאשכ'אץ אלמתנאסלה יתברהן אן אלעאלם כלה מחדת'. וביאן ד'לך אן זידא הד'א לם יכן ת'ם כאן, פאן כאן לא ימכן בוג'ה אלא מן עמר אביה פאבוה איצ'א חאדת', פאן כאן לא ימכן אן יתכון אבוה אלא ען כ'אלד ג'דה פכ'אלד איצ'א חאדת', פסימר הד'א אלי לא נהאיה, וקד וצ'עוא אן וג'וד מא לא נהאיה לה עלי הד'ה אלג'הה מחאל כמא בינא פי אלחאדיה' עשרה מן מקדמאתהם.
4	וכך אם תגיע לבסוף למשל לאדם ראשון שאין לו אב, והוא אדם, תתחייב השאלה: "ממה התהווה אדם זה?". ותאמר, למשל: "מן האדמה". דבר זה יחייב את השאלה: "האדמה הזו, ממה התהוותה?". התשובה תהיה, למשל: "מן המים". ויישאל: "המים הללו, ממה התהוו?". הכרחי, כך אמרו, שדבר זה ימשיך עד אינסוף, וזה בלתי אפשרי; או שיגיע לבסוף להימצאותו של דבר אחרי העדר גמור, והיא האמת, ושם נפסקות השאלות. זוהי, לדבריהם, הוכחה שהעולם נוצר אחרי העדר גמור ומוחלט.	וכד'לך לו אנתהית מת'לא לשכ'ץ אול לא אב לה והו אדם, פילזם אלסואל ממא ד'א תכון אדם הד'א, פתקול מת'לא מן אלתראב, פילזם אן יסאל וד'לך אלתראב ממא ד'א תכון, פיאג'אוב מת'לא ויקאל מן אלמא, ויסאל וד'לך אלמא ממא ד'א תכון, פלא בד צ'רורה אן יכון הד'א קאלוא ימר אלי לא נהאיה והו מחאל, או תנתהי לוג'וד שי מן בעד אלעדם אלמחץ' והד'א הו אלחק, וענדה ינקטע אלסואל. פהד'א קאלוא ברהאן עלי אן אלעאלם וג'ד בעד אלעדם אלמחץ' אלמטלק.
5	ג. מצבי הצבירה של האטומים מחייבים בורא דרך שלישית הם אמרו: האטומים "ג'והר" בעולם אינם יכולים בשום אופן אלא להיות או מקובצים או מפורדים, ויש מהם לעתים מתקבצים ולעתים מתפרדים. ברור לגמרי שאין הכרחי להם לא קיבוץ דווקא ולא פירוד דווקא, כי אילו עצמותם וטבעם היו קובעים שיהיו רק מפורדים, לא היו מתקבצים לעולם. וכן אילו עצמותם ומהותם האמיתית היו קובעים שיהיו רק מקובצים, כי אז לא היו מתפרדים לעולם. נמצא אם כן שלא הפירוד ראוי להם יותר מן הקיבוץ ולא הקיבוץ ראוי להם יותר מן הפירוד. אם כן העובדה שחלקם מקובצים, חלקם מפורדים וחלקם במצבים משתנים, לעתים מפורדים ולעתים מקובצים – היא ראיה לכך שהם, כלומר האטומים הללו, נזקקים למי שיקבץ את המקובצים מהם ולמי שיפריד את המפורדים מהם. זוהי, כך אמרו, ראיה לכך שהעולם מחודש. התברר לך אם כן שבעל הדרך הזו השתמש בהנחתם הראשונה ובכל מה שנובע ממנה.	טריק ת'אלת' קאלוא ג'ואהר אלעאלם לא תנפך בוג'ה ען אן תכון מג'תמעה או מפתרקה, וקד תג'תמע מנהא ג'ואהר תארה ותפתרק אכ'רי. ובין ואצ'ח אן באעתבאר ד'אתהא לא ילזמהא אג'תמאע פקט ולא אפתראק פקט, לאן לו כאנת ד'אתהא וטביעתהא תקתצ'י אן תכון מפתרקה פקט למא אג'תמעת אבדא, וכד'לך לו כאנת ד'אתהא וחקיקתהא תקתצ'י אן תכון מג'תמעה פקט למא אפתרקת אבדא. פאד'א לא אלאפתראק אולי בהא מן אלאג'תמאע ולא אלאג'תמאע אולי בהא מן אלאפתראק, פכונהא בעצ'הא מג'תמע ובעצ'הא מפתרק ובעצ'הא תתבדל עליה אלחאלאת תארה יג'תמע ותארה יפתרק, דליל עלי כונהא-אעני הד'ה אלג'ואהר מפתקרה למן יג'מע אלמג'תמע מנהא ולמן יפרק אלמפתרק מנהא. פהד'א קאלוא דליל עלי כון אלעאלם מחדת'א. פקד באן לך אן צאחב הד'ה אלטריק אסתעמל אלמקדמה אלאולי מן מקדמאתהם וכל מא ילזם ענהא.
6	ד. המקרים מחודשים ולכן האטומים ולכן העולם דרך רביעית הם אמרו: העולם כולו מורכב מעצמים "ג'והר" וממקרים, ואין עצם בלי מקרה או מקרים. והמקרים כולם מחודשים, ומכאן מתחייב שהעצם הנושא אותם מחודש, כי כל מה שבא בד בבד עם הדברים המחודשים ואינו משוחרר מהם הרי הוא מחודש. אם כן העולם בכללותו מחודש.	טריק ראבע קאלוא אלעאלם כלה מרכב מן ג'והר וערץ' ולא ינפך ג'והר מן אלג'ואהר ען ערץ' או אעראץ' ואלאעראץ' כלהא חאדת'ה, פילזם אן יכון אלג'והר אלחאמל להא חאדת'א, לאן כל מקארן ללחואדת' ולא ינפך ענהא פהו חאדת', פאלעאלם בג'מלתה חאדת'.
7	ניתוח הנחות היסוד ואם יאמר האומר: שמא העצם אינו מחודש, והמקרים הם שמתחדשים עליו בזה אחר זה, אחד אחרי השני, עד אינסוף? – הם אמרו: מכאן נובע קיומם של אינסוף דברים מחודשים, והם כבר הניחו שזה בלתי אפשרי. הדרך הזו היא הדרך הפקחית ביותר והטובה ביותר לדעתם, עד שרבים חשבו אותה להוכחה. הם קיבלו בדרך הזו שלוש הנחות הדרושות למה שאינו נעלם מאנשי העיון:	פאן קאל קאיל לעל אלג'והר גיר חאדת', ואלאעראץ' הי אלחאדת'ה אלמתעאקבה עליה שי בעד שי אלי לא נהאי קאלוא פילזם אן תכון חואדת' לא נהאיה להא, והד'א קד וצ'עוה מחאלא. והד'ה אלטריקה הי אחד'ק אלטרק ואחסנהא ענדהם, חתי אן כת'ירין ט'נוהא ברהאנא. פקד תסלם פי הד'ה אלטריק ת'לאת' מקדמאת תחתאג' אלי מא לא כ'פא בה עלי אהל אלנט'ר,
8	א) אחת מהן היא שהאינסוף הבא בזה אחר זה אינו אפשרי. ב) השנייה היא שכל מקרה מחודש. יריבנו, הטוען לקדמות העולם, חולק עלינו לגבי אחד מן המקרים, והוא התנועה הסיבובית. כי אריסטו טוען שהתנועה הסיבובית אינה מתהווה ואינה כלה, ולכן לשיטתו הנע הזה שהתנועה הזו שייכת לו אינו מתהווה ואינו כלה. אם כן לא נפיק תועלת מכך שנקבע את חידושם של שאר המקרים, שיריבנו אינו חולק עלינו באשר לחידושם, ויטען שהם באים בזה אחר זה ברציפות על דבר שאינו מחודש (=הגלגל). כך הוא טוען לגבי המקרה הזה בלבד, שהוא התנועה הסיבובית, כלומר תנועת הגלגל, שאין הוא מחודש ואינו שייך לאף מין מן המינים המחודשים. אם כן רק על המקרה הזה יש לחקור ולברר את חידושו.	אחדאהן אן מא לא נהאיה לה עלי ג'הה' אלתעאקב מחאל, ואלת'אניה אן כל ערץ' חאדת', וכ'צמנא אלד'י ידעי קדם אלעאלם ינאכרנא פי ערץ' מן אלאעראץ' והו אלחרכה אלדוריה, לאן ארסטו יזעם אן אלחרכה אלדוריה גיר כאינה ולא פאסדה, ולד'לך יכון ענדה ד'לך אלמתחרך אלד'י לה וג'דת הד'ה אלחרכה גיר כאין ולא פאסד, פלא פאידה לנא פי את'באת חדות' סאיר אלאעראץ' אלתי כ'צמנא לא ינאכרנא פי חדות'הא וידעי אנהא מתעאקבה עלי גיר חאדת' באלדור. וכד'לך ידעי פי ד'לך אלערץ' וחדה והו אלחרכה אלדוריה אעני חרכה' אלפלך אנה גיר חאדת', ולא הו מן נוע ערץ' מן אלאעראץ' אלחאדת'ה, פד'לך אלערץ' וחדה הו אלד'י ינבגי אן יבחת' ענה ויבין חדות'ה.
9	ג) ההנחה השלישית שבעל הדרך הזו קיבל היא שלא קיים דבר מוחש מלבד עצם ומקרה, כלומר האטום והמקרים החלים עליו כפי שהוא מאמין. אך אם הגוף מורכב מחומר וצורה, כפי שהוכיח יריבנו – הרי ראוי שיוכח שהחומר הראשון והצורה הראשונה מתהווים וכלים, ואז תתאמת ההוכחה על חידוש העולם.	ואלמקדמה אלת'אלת'ה אלתי תסלמהא צאחב הד'ה אלטריק הי אן ליס ת'ם מוג'וד מחסוס גיר אלג'והר ואלערץ', אעני ד'לך אלג'והר אלפרד ומא יעתקדה מן אעראצ'ה. אמא אן כאן אלג'סם מרכבא מן מאדה וצורה עלי מא קד ברהן כ'צמנא פינבגי אן יברהן כון אלמאדה אלאולי ואלצורה אלאולי כאינתין פאסדתין וחיניד' יצח ברהאן חדת' אלעאלם.
10	ה. קיום תכונות ייחודיות מוכיח קיום מייחד דרך חמישית והיא דרך הייחוד. את הדרך הזו הם מעדיפים מאוד מאוד, ותוכנה מתבסס על מה שביארתי לך בהנחתם העשירית. כי הוא (ה"מדבר") מתמקד במחשבתו בעולם בכללותו או באיזה חלק מחלקיו שיחפוץ, ואומר: דבר זה – אפשר שיהיה כפי שהוא במִתאָר ובמידה ובמקרים המצויים בו ובזמן ובמקום שהוא נמצא בהם, ואפשר שיהיה גדול יותר או קטן יותר או במתאר אחר או במקרים כאלה וכאלה או שיימצא לפני זמן הימצאו או אחריו או במקום אחר. אם כן ייחודו במתאר מסוים או במידה או במקום או במקרה מן המקרים ובזמן מיוחד, כשכל זה יכול להיות אחרת – הוא ראיה לכך שיש מייחד ובוחר שרצה אחת משתי האפשרויות הללו. נמצא שהזדקקותו של העולם בכללותו, או של חלק מחלקיו, למייחד – ראיה היא לכך שהוא מחודש. כי אין הבדל בין אומרך "מייחד" או "פועל" או "בורא" או "ממציא" או "מחדש" או "מכוון" – כל אלה מכוונים לאותה משמעות.	טריק כ'אמס והי טריק אלתכ'ציץ. הד'ה אלטריקה יות'רונהא ג'דא ג'דא, ומענאהא ראג'ע למא בינת לך פי מקדמתהם אלעאשרה, וד'לך אנה יקצד בפכרה אלי אלעאלם באסרה או לאי ג'ז שא מן אג'זאיה, ויקול הד'א ג'איז אן יכון עלי מא הו עליה מן אלשכל ואלמקדאר ובהד'ה אלאעראץ' אלמוג'ודה פיה ופי הד'א אלזמאן ואלמכאן אלד'י וג'ד פיה, וג'איז אן יכון אכבר או אצגר או בכ'לאף הד'א אלשכל או באעראץ' כד'א או יוג'ד קבל זמאן וג'ודה או בעדה או פי גיר הד'א אלמכאן, פתכ'ציצה בשכל מא או במקדאר או במכאן או בערץ' מן אלאעראץ' ובזמאן מכ'צץ מע ג'ואז כ'לאף ד'לך כלה, דליל עלי מכ'צץ מכ'תאר אראד אחד הד'ין אלג'איזין, פאפתקאר אלעאלם באסרה או אי ג'ז מן אג'זאיה למכ'צץ דליל עלי כונה מחדת'א, לאן לא פרק בין קולך מכ'צץ או פאעל או כ'אלק או מוג'ד או מחדת' או קאצד, אלכל יראד בה מעני ואחד.
11	פירוט הטיעון וצידוד בו הם מחלקים את הדרך הזו לסעיפים רבים מאוד, כלליים ופרטיים. כך הם אומרים: היותה של הארץ מתחת ל(גלגל ה)מים אינו ראוי יותר מהיותה מעל למים; מי אם כן ייחד לה את המקום הזה? והיותה של השמש עגולה אינו ראוי יותר מהיותה מרובעת או משולשת, כי היחס של כל התבניות לגופים בעלי התבנית הוא אותו יחס; מי אם כן ייחד לשמש את התבנית הזו? וכך הם בוחנים את פרטי העולם כולו, עד שכאשר הם רואים פרחים בצבעים שונים הם מתפלאים והדבר מחזק אצלם את הראיה הזו. הם אומרים: זו אותה אדמה ואותם מים, ומדוע פרחים אלה צהובים ואלה אדומים? אין זאת אלא על ידי מייחד, והמייחד הזה הוא האלוה. נמצא שהעולם כולו נזקק למי שייחד אותו כולו ואת כל אחד מחלקיו באחת מהאפשרויות. כל זה נובע מקבלת ההנחה העשירית.	ויפרעון הד'א אלטריק לג'זאיאת כת'ירה ג'דא עאמה וכ'אצה, חתי יקולון מא כון אלארץ' תחת אלמא באולי מן כונהא פוק אלמא, פמן כ'צץ להא הד'א אלמכאן. ומא כון אלשמס דאירה באולי מן כונהא מרבעה או מת'לת'ה אד' נסבה' אלאשכאל כלהא ללאג'סאם ד'ואת אלאשכאל נסבה ואחדה, פמן כ'צץ אלשמס בהד'א אלשכל. והכד'א יעתברון ג'זאיאת אלעאלם באסרה, חתי אנהם אד'א ראוא זהרא מכ'תלף אלאלואן תעג'בוא ותאכד ענדהם הד'א אלדליל וקאלוא, הד'ה ארץ' ואחדה ומא ואחד, ולאי שי כאן הד'א אלזהר אצפר והד'א אחמר, הל ד'לך אלא במכ'צץ, וד'לך אלמכ'צץ הו אלאלאה, פאלעאלם כלה מפתקר למן יכ'צצה כלה וכל ג'ז מן אג'זאיה באחד אלג'זאיאת. והד'א כלה ילזם בתסלים אלמקדמה אלעאשרה
12	בנוסף לכך, חלק מן הטוענים לקדמות העולם אינם מכחישים את דברינו לגבי הייחוד, כמו שנבאר (ב,כא). כללו של דבר: מבחינתי זו הדרך הטובה ביותר, ויש לי עליה דעה שעוד תשמענה (ב,יט).	מצ'אפא אלי כון בעץ' מן יזעם קדם אלעאלם לא ינאכרנא פי אלתכ'ציץ כמא סנבין. ובאלג'מלה הד'א ענדי אחסן טריק, ולי פיה ראי סתסמעה.
13	ו. בחירת מצב קיום מוכיחה מכריע דרך שישית אחד מן האחרונים (מן ה"מדברים") טען שהוא גילה דרך טובה מאוד, טובה יותר מכל דרך שהייתה לפניה, והיא הכרעת המציאות על פני ההעדר. הוא אמר: הכול מודים שהעולם הוא אפשרי המציאות, משום שאילו היה מחויב המציאות הרי היה הוא האלוה, ואין אנו דנים אלא עם מי שקובע את קיום האלוה אלא שהוא טוען שהעולם קדום. והאפשרי הוא מה שאפשר שיימצא ואפשר שלא יימצא, ואין המציאות ראויה בו יותר מן ההעדר. אם כן מציאותו של אותו אפשרי המציאות, כשדין מציאותו והעדרו שקול – ראיה היא על מכריע, שהכריע את מציאותו על פני העדרו.	טריק סאדס זעם בעץ' אלמתאכ'רין אנה עת'ר עלי טריק חסנה ג'דא אחסן מן כל טריק תקדם, והי תרג'יח אלוג'וד עלי אלעדם. קאל, אלעאלם ממכן אלוג'וד ענד כל אחד, לאנה לו כאן ואג'ב אלוג'וד לכאן הו אלאלאה, ונחן אנמא נתכלם מע מן ית'בת וג'וד אלאלאה ויקול בקדם אלעאלם, ואלממכן הו אלד'י ימכן אן יוג'ד וימכן אן לא יוג'ד, וליס אלוג'וד אולי בה מן אלעדם, פכון הד'א אלממכן אלוג'וד וג'ד מע אסתוא חכם וג'ודה ועדמה דליל עלי מרג'ח רג'ח וג'ודה עלי עדמה,
14	הקשיים שבשיטה זו דרך משכנעת מאוד. והיא סעיף מסעיפי הייחוד שנאמר לעיל, אלא שהוא החליף את הביטוי "מייחד" ב"מכריע", והחליף את מצבי המצוי במציאות המצוי עצמה. הוא הטעה אותנו, או טעה, במשמעות דברי האומר שהעולם אפשרי המציאות. כי יריבנו המאמין בקדמות העולם משתמש במונח "אפשרי" כשהוא אומר "העולם אפשרי המציאות" במשמעות שונה מזו שה"מדבר" משתמש בה, כמו שנבאר (ב,א עיון 3).	והד'א טריק מקנע ג'דא. והו פרע מן פרוע אלתכ'ציץ אלמתקדם, גיר אנה בדל לפט'ה' מכ'צץ במרג'ח, ובדל חאלאת אלמוג'וד בוג'וד אלמוג'וד נפסה, וגאלטנא או גלט פי מעני קול אלקאיל אלעאלם ממכן אלוג'וד. לאן כ'צמנא אלמעתקד קדם אלעאלם יוקע אסם אלממכן פי קולה אלעאלם ממכן אלוג'וד עלי גיר אלמעני אלד'י יוקעה עליה אלמתכלם כמא נבין.
15	בנוסף, אמירתו שהעולם נזקק למכריע שיכריע את מציאותו על פני העדרו היא נושא לדמיון שווא "והם" גדול מאוד. כי ההכרעה והייחוד אינם קיימים אלא בדבר מצוי כלשהו המקבל באופן שווה אחד משני הפכים או אחד משני דברים שונים, כך שייאמר: כיוון שמצאנוהו במצב כזה ולא מצאנוהו במצב האחר, זוהי ראיה על היותו של יוצר ומכוון. כגון שתאמר: הנחושת הזו, אין היא ראויה לקבל את צורת הקומקום יותר משהיא ראויה לקבל את צורת המנורה; לפיכך כשאנו מוצאים מנורה או קומקום, אנו יודעים בהכרח שמייחד ומכוון כיוון לאחת משתי האפשרויות. אם כן הובהר שהנחושת מצויה ושהאפשרויות המיוחסות אליה נעדרות ממנה לפני הכרעת המכריע.	ת'ם אן קולה אן אלעאלם מפתקר למרג'ח ירג'ח וג'ודה עלי עדמה מוצ'ע והם עט'ים ג'דא, לאן אלתרג'יח ואלתכ'ציץ אנמא יכון למוג'וד מא קאבל לאחד אלצ'דין או לאחד אלמכ'תלפין עלי אלסוא, פיקאל מנד' וג'דנאה בחאלה' כד'א ולם נג'דה באלחאל אלאכ'רי דליל עלי צאנע קאצד. כאנך קלת אן הד'א אלנחאס מא הו בקבול צורה' אלאבריק אולי מנה בקבול צורה' אלמנארה, פמתי וג'דנאה מנארה או אבריקא עלמנא באלצ'רורה אן מכ'צצא וקאצדא קצד אחד הד'ין אלג'איזין, פקד באן אן אלנחאס מוג'וד ואלג'איזאן אלמנסובאן אליה מעדומאן מנה קבל תרג'יח אלמרג'ח.
16	אבל דבר מצוי שיש לגביו מחלוקת האם הימצאותו כך הייתה מאז ומקדם ותהיה לנצח או שהוא שנמצא לאחר העדר – הרי אי אפשר כלל להעלות זאת על הדעת לגביו. ואין אומרים "מי הכריע את מציאותו על פני העדרו?" אלא אחרי שמחליטים שהוא נמצא אחרי ההעדר, והרי זוהי נקודת המחלוקת. ואם נתייחס אל קיומו ואל העדרו מבחינה מחשבתית, הרי חזרנו להנחה העשירית עצמה, שהיא בחינת הדמיונות והאשליות ולא בחינת המצויים והמושכלים. כי היריב המאמין בקדמות העולם סבור שדמיוננו את העדרו (של העולם) הוא כדמיוננו כל דבר בלתי אפשרי העולה בדמיון.	אמא אלשי אלמוג'וד אלמכ'תלף פיה הל וג'ודה הכד'א לם יזל ולא יזאל או וג'ד בעד עדם פלא יתצור פיה בוג'ה הד'א אלמעני, ולא יקאל מן רג'ח וג'ודה עלי עדמה אלא בעד אלאקראר באנה וג'ד בעד אלעדם, והד'א הו אלאמר אלמכ'תלף פיה. פאן אכ'ד'נא וג'ודה ועדמה ד'הניא פקד רג'ענא ללמקדמה אלעאשרה בעינהא והי אעתבאר אלכ'יאלאת ואלאוהאם לא אעתבאר אלמוג'ודאת ואלמעקולאת, אד' אלכ'צם אלד'י יעתקד קדם אלעאלם ירי אן תכ'ילנא עדמה כתכ'ילנא כל ממתנע יקע פי אלכ'יאל.
17	אין המטרה כאן לסתור את דבריהם. מה שביארתי לך הוא רק שהדרך הזו שחשבו שהיא דרך שונה מן הקודמת – אין זה נכון, אלא דינה כדין מה שלפניה ככל שהדבר נוגע ל"אפשריוּת" הידועה.	וליס אלגרץ' הד אקאוילהם, ואנמא בינת לך אן הד'א אלטריק אלד'י ט'ן בהא אנהא טריק גיר מא תקדם ליס בצחיח, בל חכמהא חכם מא קבלהא מן תקדיר ד'לך אלג'ואז אלמעלום.
18	ז. סופיות מספר הנפשות מוכיחה את חידוש העולם דרך שביעית עוד אמר אחד מן החדשים (מן ה"מדברים"), שהוא מאשש את חידוש העולם על ידי דברי הפילוסופים על הישארות הנפש. הוא אמר: אילו היה העולם קדום, כי אז היה מספרם של האנשים שמתו מאז ומקדם אינסופי. אם כן יש אינסוף נפשות בו-זמנית, ודבר זה – כלומר קיום אינסוף מנויים בו-זמנית – הוכח בלי ספק כבלתי אפשרי.	טריק סאבע קאל איצ'א בעץ' אלמחדת'ין אנה ית'בת חדת' אלעאלם במא תקולה אלפלאספה מן בקא אלאנפס. קאל, אד'א כאן אלעאלם קדימא פיכון אלנאס אלד'ין מאתוא פי מא לם יזל לא יתנאהי עדדהם, פקד וג'דת אד'א אנפס לא נהאיה לעדדהא והי מוג'ודה מעא, והד'א ממא תברהן בטלאנה בלא שך, אעני וג'וד מתעדדאת לא נהאיה לעדדהא מעא.
19	הפרכת הטענה; הישארות הנפש זו דרך מפליאה "עג'יב", כי הוא ביאר דבר נסתר על ידי דבר נסתר יותר ממנו, ועל כך באמת יש לומר את המשל הידוע בקרב דוברי הארמית: "ערבך – ערבא צריך" (=הערב שלך צריך בעצמו ערב) (בבלי סוכה כו,א; גיטין כח,ב). כאילו כבר הוכחה לו הישארות הנפשות, וידע באיזו צורה הן נשארות, ומה הוא הדבר הנשאר, כדי שישתמש בכך כראיה.	והד'ה טריק עג'יבה, לאנה בין אלאמר אלכ'פי במא הו אכ'פי מנה, ופי הד'א יקאל באלחקיקה אלמת'ל אלמשהור ענד אלסריאן ערבך ערבא צריך, כאן הד'א קד תברהן לה בקא אלאנפס, ועלם עלי אי צורה תבקי, ומא הו אלשי אלבאקי, חתי יסתדל בה.
20	אמנם אם מטרתו היא לגרום ספק ליריב המאמין בקדמות העולם ויחד עם זאת מאמין בהישארות הנפש, היה הדבר מתחייב אם היה היריב מודה למטיל הספק גם במה שהוא מדמיין לגבי הישארות הנפש. אך כמה מאחרוני הפילוסופים פתרו את הספק הזה בכך שאמרו שהנפשות הנשארות אינן גופים כדי שיהיו להן מקום ותנוחה כך שקיום אינסוף שלהן יהיה בלתי אפשרי.	אמא אן כאן קצדה אלזאם אלשך ללכ'צם אלמעתקד קדם אלעאלם מע אעתקאדה בקא אלאנפס פאן ד'לך קד לזם אן כאן אלכ'צם איצ'א יסלם להד'א אלמשכך מא תכ'ילה מן כלאמה פי בקא אלאנפס. אמא בעץ' מתאכ'רי אלפלאספה פחלוא הד'א אלשך באן קאלוא אלאנפס אלבאקיה ליסת אג'סאמא פיכון להא מכאן ווצ'ע פימתנע פי וג'ודהא מא לא יתנאהי.
21	מה שאתה יודע הוא שהדברים הנבדלים האלה, כלומר שאינם גופים ולא כוח בגוף אלא הם שכלים – אין להעלות על הדעת "תצור" לגביהם ריבוי בשום פנים ואופן, אלא אם כן חלקם סיבה לקיום אחרים, כך שיהיה הבדל בכך שזה עילה וזה עלול. אך הדבר הנשאר מראובן אינו עילה לנשאר משמעון ולא עלול ממנו, ועל כן הכול אחד במספר, כמו שהבהיר אבו בכר אבן אלצאיג, הוא וכל מי שנחלץ לדבר בדברים העמומים האלה. כללו של דבר: אין לקחת מן הדברים הנסתרים הללו, שקצרה יכולתן של הדעות לצייר אותם, הנחות כדי לבאר בהן דברים אחרים.	ואלד'י תעלמה, אן הד'ה אלאמור אלמפארקה אעני אלתי ליסת אג'סאמא ולא קוה פי ג'סם בל הי עקול לא יתצור פיהא תכת'יר בתה, ולא עלי חאל, אלא באן יכון בעצ'הא סבב וג'וד בעץ' פיקע אלתבאין בכון הד'א עלה והד'א מעלולא, וליס אלשי אלבאקי מן זיד עלה ולא מעלולא ללבאקי מן עמר, פלד'לך יכון אלכל ואחדא באלעדד כמא אוצ'ח אבו בכר אבן אלצאיג הו ומן תג'רד ללכלאם פי הד'ה אלגואמץ'. ובאלג'מלה ליס מן מת'ל הד'ה אלאמור אלכ'פיה אלתי תקצר אלאד'האן ען תצורהא תתכ'ד' מקדמאת יבין בהא אמור אכ'רי.
22	סיכום ניתוח כל הדרכים בפרק דע שכל מי ששואף לאשש את חידוש העולם או להפריך את קדמותו בדרכי ה"מדברים" האלה, אין לו מנוס בהכרח מלהשתמש באחת משתי ההנחות דלהלן או בשתיהן: ההנחה העשירית, כלומר האפשריוּת המחשבתית, כדי לאשש את קיום המייחד; או ההנחה האחת עשרה, שהיא ביטול האינסוף בזה אחר זה. את ההנחה הזו הם מאששים בכמה אופנים.	ואעלם אן כל מן ירום את'באת חדת' אלעאלם או אבטאל קדמה בהד'ה אלטרק אלכלאמיה, פלא בד לה צ'רורה מן אסתעמאל אחדי האתין אלמקדמתין או כלתיהמא, והי אלמקדמה אלעאשרה אעני אלתג'ויז אלד'הני חתי ית'בת אלמכ'צץ, או אלמקדמה אלחאדיה' עשרה והי אסתחאלה' מא לא נהאיה לה עלי ג'הה' אלתעאקב. והד'ה אלמקדמה יצחחונהא בוג'וה,
23	פרדוקס במושג האינסוף כראיה לחידוש העולם אופן אחד: מביא הראיה מתמקד באחד המינים שפרטיהם מתהווים וכלים, והוא מתמקד בדעתו בזמן כלשהו בעבר. לפי האמונה בקדמות מחויב שמספרם של כל הפרטים מן המין הזה, מן הזמן האמור אל מה שלפניו מאז ומקדם – הוא אינסופי. וכן מספרם של כל הפרטים מן המין הזה עצמו, מאלף שנה, למשל, אחרי הזמן שהונח ואל מה שלפניו מאז ומקדם – אינסופי. הסכום האחרון הזה גדול מן הסכום הראשון במספר הנולדים באותן אלף שנה. לטענתם הבחינה הזו מחייבת שיש אינסוף גדול יותר מאינסוף. כך הם עושים גם לגבי סיבובי הגלגל, ומחייבים מכך לטענתם שיש אינסוף סיבובים שהם רבים יותר מאינסוף סיבובים. יש שהם גם משווים בין סיבובי גלגל אחד לסיבובי גלגל אחר, איטי ממנו, כששני הסיבובים אינסופיים. וכן הם עושים בכל מקרה מן המקרים המתחדשים: הם מונים את פרטיהם הנעדרים ומדמיינים כאילו הם מצויים וכאילו יש להם ראשית, ואז הם מוסיפים על דמיון השווא הזה או מחסירים ממנו.	אמא באן יקצד אלמסתדל אלי אחד אלאנואע אלתי אשכ'אצהא כאינה פאסדה ויקצד בד'הנה אלי זמאן מאץ', וילזם עלי אעתקאד אלקדם אן כל שכ'ץ מן ד'לך אלנוע מן אלזמאן אלפלאני אלי מא קבלה פי אלאזל גיר מתנאהיה, וכד'לך כל שכ'ץ מן הד'א אלנוע בעינה מן בעד ד'לך אלזמאן אלמפרוץ' באלף סנה מת'לא אלי מא קבלה פי אלאזל גיר מתנאהיה, והד'ה אלג'מלה אלאכ'ירה אכת'ר מן אלג'מלה אלאולי בעדד אלמולודין פי תלך אלאלף סנה, פילזמון בזעמהם בהד'א אלאעתבאר אן יכון מא לא נהאיה אכת'ר ממא לא נהאיה. והכד'א יפעלון בדוראת אלפלך איצ'א, וילזמון מנהא בזעמהם אן דוראת לא נהאיה להא אכת'ר מן דוראת לא נהאיה להא, וקד יקאיסון איצ'א בין דוראת פלך ודוראת פלך אכ'ר אבטא מנה וכל מנהא גיר מתנאה, וכד'לך יפעלון פי כל ערץ' מן אלאעראץ' אלחאדת'ה, פאנהם יעדדון אשכ'אצהא אלמעדומה ויתכ'ילון כאנהא מוג'ודה וכאנהא ד'את בדאה, ת'ם יזידון עלי ד'לך אלמתוהם או ינקצון מנה.
24	כל הדברים האלה הם עניין של דמיון שווא, לא של מציאות. אבו נצר אלפאראבי כבר הפריך לגמרי את ההנחה הזו וגילה את מקומות דמיון השווא בכל פרטיה, כמו שתמצא באופן ברור לגמרי אם תעיין בלא משוא פנים בספרו הידוע בשם "המצויים המשתנים".	וכל הד'ה אמור והמיה לא וג'ודיה. וקד דמג' אבו נצר אלפאראבי הד'ה אלמקדמה וכשף מואצ'ע אלוהם פי ג'מיע ג'זאיאתהא, כמא תג'דה בינא ואצ'חא ענד אלתאמל אלמערי מן אלתעצב פי כתאבה אלמשהור באלמוג'ודאת אלמתגירה.
25	סיכום והקדמה לפרק הבא אלו הן דרכי ה"מדברים" העיקריות לאישוש חידוש העולם. ומכיוון שנקבע עבורם בראיות האלה שהעולם מחודש, נבע בהכרח שיש לו יוצר שחידש אותו בכוונה וברצון ובבחירה. לאחר מכן הם ביארו שהוא אחד, בדרכים שנבאר לך בפרק הבא.	פהד'ה הי אמהאת טרק אלמתכלמין פי את'באת חדת' אלעאלם. פלמא ת'בת להם בהד'ה אלאדלה אן אלעאלם חאדת' לזם באלצ'רורה אן לה צאנע אחדת'ה בקצד ואראדה ואכ'תיאר, ת'ם בינוא בעד ד'לך אנה ואחד בטרק נבינהא לך פי הד'א אלפצל: