חלק ב, פרק ל
חלק ב, פרק ל
פירוש סיפור הבריאה לאור עקרונות המדע
1 |
הסברת "בראשית ברא אלוהים" – קדימות סיבתית
דע שיש הבדל בין "התחלה" ("אַוַּל"; גם: ראשון) לבין "ראשית" ("מַבְּדַא"; גם: עיקרון, יסוד). הראשית מצויה אפשרות א) במה – או אפשרות ב) עם מה – שהיא ראשית לו, אפילו אין היא קודמת לו בזמן. כמו שאומרים דוגמה א) שהלב הוא ראשית החי, דוגמה ב) ושהיסוד הוא ראשית מה שהוא יסוד לו. ויש שמשתמשים גם לגבי העניין הזה בלשון "התחלה". אשר ל"התחלה" – יש שהיא נאמרת על מה שקדם בזמן בלבד, כשהקודם בזמן אינו סיבה לזה שבא אחריו, כמו שאומרים: "מי שגר תחילה בבית הזה הוא פלוני, ואחריו פלוני". ואין אומרים שפלוני הוא ראשיתו של פלוני. |
אעלם אנה פרק בין אלאול ואלמבדא, וד'לך אן אלמבדא הו מוג'וד פי מא הו לה מבדא או מעה ואן לם יתקדמה באלזמאן, כמא יקאל אן אלקלב מבדא אלחיואן, ואלאסטקס מבדא מא הו לה אסטקס, וקד יטלק איצ'א עלי הד'א אלמעני אנה אול. ואמא אלאול פקד יקאל עלי אלמתקדם באלזמאן פקט מן גיר אן יכון ד'לך אלמתקדם באלזמאן סבבא ללמתאכ'ר מן בעדה, כמא יקאל אול מן סכן הד'ה אלדאר פלאן ובעדה פלאן, ולא יקאל אן פלאנא מבדא פלאן. |
2 | המילה המורה בלשוננו על התחלה היא "תחִלה": "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ" (הושע א,ב). והמילה המורה על ראשית היא "ראשית", כי היא נגזרת מ"ראש", שהוא ראשית בעל החיים לפי מיקומו. העולם לא נברא בראשית זמנית, כמו שביארנו (ב,יג), כי הזמן הוא מכלל הברואים, ולכן נאמר "בְּרֵאשִׁית [בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ]" (בראשית א,א), כשהבי"ת במשמעות של "פִֿי" (=ב-; בתוך), ואם כן תרגומו האמיתי של פסוק זה הוא כך: "בְּ(תוך) 'ראשית' ברא אלוהים את (העולם) העליון ואת (העולם) השפל". זהו הפירוש המתאים לחידוש העולם. | ואללפט' אלד'י ידל עלי אול פי לסאננא הו תחלה, תחלת דבר י"י בהושע, ואלד'י ידל עלי אלמבדא ראשית לאנה משתק מן ראש אלד'י הו מבדא אלחיואן בחסב וצ'עה, ואלעאלם לם יכ'לק פי מבדא זמאני כמא בינא, אד' אלזמאן מן ג'מלה' אלמכ'לוקאת, פלד'לך קאל בראשית, ואלבא במעני פי, פתרג'מה' הד'א אלפסוק אלחקיקיה הכד'א פי בדאה' כ'לק אללה אלעלו ואלספל הד'א הו אלתפסיר אלד'י יטאבק אלחדות'. |
3 |
חכמים הסוברים שהיה זמן קודם לעולם
אך מה שתמצא בדבריהם של כמה מהחכמים, שהם קובעים את קיומו של זמן לפני בריאת העולם, הרי זה קשה מאוד, כי זוהי דעת אריסטו שביארתי לך (ב,הנחות26; ב,יג, הדעה השלישית), שלדעתו אין להעלות על הדעת התחלה לזמן – וזה מגונה. מה שהביא את האומרים לאמירה זו הוא שהם מצאו "יוֹם אֶחָד" (בראשית א,ה) ו"יוֹם שֵׁנִי" (שם,ח), ובעל האמירה הבין את הדבר כפשוטו ("כחיצוניותו"), וטען: כיוון שלא היה גלגל סובב ולא שמש, על ידי מה נמדד יום ראשון? הם אמרו בלשון זה: "יום ראשון – אמר רבי יהודה בר' סימון: מיכן שהיה סדר זמנים קודם לכאן. אמר ר' אבהו: מיכן שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן" (בראשית רבה ג,ז) – וזה מגונה יותר מן הראשון. |
אמא מא תג'דה מנצוץ לבעץ' אלחכמים מן את'באת זמאן מוג'וד קבל כ'לק אלעאלם פמשכל ג'דא, לאן הד'א הו ראי ארסטו אלד'י בינת לך אלד'י ירי אן אלזמאן לא יתצור לה אול, והד'א שנע. ואלד'י דעא אלקאילין אלי הד'א אלקול למא וג'דוא יום אחד ויום שני, וחמל קאיל הד'א אלקול אלאמר עלי ט'אהרה, וזעם אנה אד'א לם יכן ת'ם פלך דאיר ולא שמס פבאי שי קדר יום ראשון, פקאלוא בהד'א אלנץ יום ראשון, אמר רבי יהודה בר' סימון מיכן שהיה סדר זמנים קודם לכאן, אמר ר' אבהו מיכן שהיה הק"ב"ה בורא עולמות ומחריבן, והד'א אשנע מן אלאול. |
4 | התבונן במה שהיה קשה לשניהם, והוא קיומו של זמן לפני קיומה של השמש הזאת, ופתרון הדבר שהוקשה לשניהם יתברר לך במהרה (בפסקה הבאה). אלא אם הם רצו לטעון שאין מנוס מסדר זמנים קדום, והרי זו האמנה בקדמות, וכל דתי יישמר מזה. אין מימרה זו לדעתי אלא כמו מימרת ר' אליעזר "שמים מאיכן נבראו" (ראו ב,כו). כללו של דבר: אל תתייחס בעניינים האלה לדברי האומרים. כבר הודעתיך (ב,יג) שיסוד התורה כולה הוא שה' הביא את העולם למציאות לא מדָּבר, שלא בראשית זמנית, אלא הזמן נברא, כי הוא בא בעקבות תנועת הגלגל, והגלגל נברא. | ואנת תתאמל מא צעב עליהמא והו וג'וד זמאן קבל וג'וד הד'ה אלשמס, וסיבין לך חל הד'א אלד'י אשכל עלי הד'ין ען קריב, אללהם אלא אן כאן יריד האד'אן אן יקולא אנה לא בד מן סדר זמנים קדים פהד'א הו אעתקאד אלקדם, וכל מתשרע יחאשא ען הד'א, ומא הד'ה אלקולה ענדי אלא נט'ירה' קולה' ר' אליעזר שמים מאיכן נבראו. ובאלג'מלה לא תנט'ר פי הד'ה אלמואצ'ע לקול מן קאל, קד אעלמתך באן קאעדה' אלשריעה כלהא אן אללה אוג'ד אלעאלם לא מן שי פי גיר מבדא זמאני, בל אלזמאן מכ'לוק אד' הו תאבע לחרכה' אלפלך, ואלפלך מכ'לוק. |
5 |
הסברת "את השמים ואת הארץ"
וממה שעליך לדעת, הוא שהחכמים אמרו במפורש בכמה מקומות (בראשית רבה א,יד ועוד) שמשמעותה של המילה "אֵת" שנאמרה בפסוק "[בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים] אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א,א), היא "עִם". כוונתם בכך היא שהוא ברא יחד עם השמים את כל מה שבשמים, ועם הארץ את כל מה שבארץ. וידוע לך ביאורם (בבלי חגיגה יב,א) שהשמים והארץ נבראו יחד, על פי הפסוק "[אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם] קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו" (ישעיהו מח,יג). נמצא שהכול נברא יחד, וכל הדברים נבדלו בזה אחר זה. הם המשילו זאת לאיכר שזרע זרעים שונים באדמה ברגע אחד. חלקם צמחו לאחר יום, חלקם לאחר יומיים, וחלקם לאחר שלושה, בעוד שהזריעה כולה היתה בשעה אחת. לפי דעה זו, הנכונה בלי ספק, תיפתר הבעיה שחייבה את ר' יהודה בר' סימון לומר מה שאמר והוקשה לו, כיצד נמדדו יום ראשון ויום שני ושלישי. בביאור של חכמים בבראשית רבה אמרו על ה"אור" שנזכר בתורה שנברא ביום ראשון, בלשון זה: "הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון, ולא תלאן עד יום רביעי" (ראו בבלי חגיגה יב,א). הרי שהדברים נאמרו בפירוש בנושא זה. |
וממא יג'ב אן תעלמה אן כלמה' את אלמקולה פי קולה את השמים ואת הארץ קד צרחוא אלחכמים פי עדה' מואצ'ע אנהא במעני מע, יענון בד'לך אנה כ'לק מע אלסמא כל מא פי אלסמא, ומע אלארץ' כל מא פי אלארץ'. וקד עלמת תביינהם אן אלסמא ואלארץ' כ'לקא מעא לקולה קורא אני אליהם יעמדו יחדו, פיכון אלכל כ'לק מעא, ותביינת אלאשיא כלהא אולא אולא, חתי אנהם מת'לוא ד'לך באכאר בד'ר חב מכ'תלפה פי אלארץ' פי דקיקה ואחדה פנג'ם בעצ'הא בעד יום, ובעצ'הא בעד יומין, ובעצ'הא בעד ת'לאת'ה, ואלזראעה כלהא כאנת פי סאעה ואחדה. ובחסב הד'א אלראי אלצחיח בלא שך ינחל אלשך אלד'י אוג'ב לר' יהודה בר' סימון אן יקול מא קאל וצעב עליה באי שי קדר יום ראשון ויום שני ושלישי, ובביאן ללחכמים פי בראשית רבה קאלוא פי אלאור אלמד'כור פי אלתורה אנה נברא ביום ראשון, קאלוא בהד'א אלנץ, הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא תלאן עד יום רביעי, פקד וקע אלתצריח בהד'א אלגרץ'. |
6 |
הסברת הפסוק השני: המונח "ארץ" וארבעת היסודות
וממה שעליך לדעת, ש"ארץ" הוא מונח רב־משמעי, שנאמר באופן כללי ובאופן פרטי. באופן כללי – על כל מה שמתחת לגלגל הירח, כלומר ארבעת היסודות; ובאופן פרטי – על האחד האחרון מהם, שהוא האדמה. הראיה לכך היא מה שנאמר: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים [מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם]" (בראשית א,ב) – הרי שקרא לכולם "ארץ". ואחר כך נאמר: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ" (שם,י). גם זה אחד מן הסודות הגדולים, שכל אימת שתמצא שנאמר 'ויקרא אלהים לכך ככה' – המטרה היא רק להבדיל אותו מן המשמעות האחרת המשותפת עמו במונח הזה. ולכן פירשתי "שרח" לך (פסקה 2) את הפסוק הזה: "בראשית ברא אלוהים את (העולם) העליון ואת (העולם) השפל". נמצא ש"ארץ" הנאמרת בתחילה היא (העולם) השפל, כלומר ארבעת היסודות; ומה שנאמר עליה "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ" היא האדמה לבדה. הדבר התברר אם כן. |
וממא יג'ב אן תעלמה, אן ארץ אסם משתרך יקאל בעמום וכ'צוץ, אמא בעמום פעלי כל מא דון פלך אלקמר אעני אלאסטקסאת אלארבעה, ויקאל בכ'צוץ עלי אלואחד אלאכ'יר מנהא והו אלארץ', דליל ד'לך קולה והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים, פקד סמי כלהא ארץ, ת'ם קאל ויקרא אלהים ליבשה ארץ. והד'א איצ'א סר עט'ים מן אלאסראר, אנה כל מא תג'דה יקול ויקרא אלהים לכך ככה אנמא הו ליפצלה מן אלמעני אלאכ'ר אלד'י אשרך בינהמא פיה הד'א אלאסם, ולהד'א שרחת לך הד'א אלפסוק פי בדאה' כ'לק אללה אלעלו ואלספל, פיכון ארץ אלמקול אולא הו אלספל אעני אלאסטקסאת אלארבעה, ואלמקול ענהא ויקרא אלהים ליבשה ארץ הי אלארץ' וחדהא, פקד באן הד'א. |
7 | וממה שעליך לדעת, שארבעת היסודות נזכרו בתחילה אחרי השמים, שאמרנו שהמונח "ארץ" הראשון מורה עליהם. כי הוא הזכיר "ארץ" ו"מים" ו"רוח" ו"חשך" (בראשית א,א-ב). "חשך" הוא יסוד האש, אל תחשוב אחרת. הוכחה א) נאמר: "וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד,לו), ונאמר: "כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ" (שם ה,יט), הוכחה ב) ונאמר: "כָּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח" (איוב כ,כו). יסוד האש כונה בשם זה משום שהוא אינו מאיר אלא שקוף; שהרי אילו היה יסוד האש מאיר, היינו רואים את כל האטמוספירה בלילה כלהבת אש. | וממא יג'ב אן תעלמה, אן אלאסטקסאת אלארבעה ד'כרת אולא בעד אלסמא, אלד'י קלנא אן אסם ארץ אלאול ידל עליהא, לאנה ד'כר ארץ ומים ורוח וחשך, וחשך הו אלנאר אלאסטקסיה לא תט'ן גיר ד'לך, קאל ודבריו שמעת מתוך האש, וקאל כשמעכם את הקול מתוך החושך, וקאל כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח, ואנמא סמית אלנאר אלאסטקסיה בהד'א אלאסם לכונהא גיר מצ'יה בל שפאפה, ולו כאנת אלנאר אלאסטקסיה מצ'יה לראינא אלג'ו כלה באלליל מלתהבא נארא. |
8 | היסודות נזכרו לפי מיקומם הטבעי: הארץ, ומעליה המים, והאוויר צמוד למים, והאש מעל האוויר.על החושך כיסוד האש) כי מכך שדווקא על האוויר נאמר שהוא "עַל פְּנֵי הַמָּיִם", נמצא שה"חֹשֶׁךְ" אשר "עַל פְּנֵי תְהוֹם" מעל ה"רוּחַ" בלי ספק.על הרוח) מה שחייב אותו לומר "רוּחַ אֱלֹהִים" הוא מכיוון שהוא תיאר אותה כנעה, כלומר "מְרַחֶפֶת", ותנועת הרוח מיוחסת תמיד לה': "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה'" (במדבר יא,לא), "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ" (שמות טו,י), "וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם" (שם י,יט). וזה נפוץ.על החושך כלילה) וכיוון שה"חֹשֶׁךְ" שנאמר בתחילה, שהוא שם היסוד, אינו ה"חֹשֶׁךְ" שנאמר אחר כך (בראשית א,ד), שהוא החושך, החל לבאר ולהבדיל ואמר: "וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה" (שם,ה) באופן שביארנו (לעיל 7). הדבר התברר אם כן. | וקד ג'א ד'כרהא עלי אוצ'אעהא אלטביעיה, אלארץ' ופוקהא אלמא, ואלהוי לאזק באלמא, ואלנאר פוק אלהוי, לאן תכ'ציצה אלהוי על פני המים יכון אלחשך אלד'י על פני תהום פוק אלרוח בלא שך. ואלד'י אוג'ב אן יקול רוח אלהים לכונה פרצ'הא מתחרכה אעני מרחפת, וחרכה' אלריח אבדא מנסובה ללה, ורוח נסע מאת י"י, נשפת ברוחך, ויהפך י"י רוח ים, והד'א כת'יר. ולמא כאן אלחשך אלמקול אולא אלד'י הו אסם אלאסטקס גיר אלחשך אלמקול אכ'ירא אלד'י הו אלט'לאם, אכד' אן יבין ויפצל פקאל, ולחשך קרא לילה עלי מא בינא. פקד באן הד'א. |
9 |
הסברת היום השני בבריאה: בידול והבחנות בין "מים"
וממה שעליך לדעת, שמה שנאמר "וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם [אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ]" (שם,ז) אין זה הבדל במקום, שנעשו אלה למעלה ואלה למטה כשטבעם אחד הוא. אלא פירושו "שרח" שהוא הבדיל ביניהם בהבדל טבעי, כלומר בצורה. חלק ממה שהוא קרא לו בהתחלה (פסוק ב) "מים" (=היסוד) עשה למשהו אחר בצורה טבעית שהלבישוֹ (=מי הימים), ואת החלק האחר בצורה אחרת, והם המים (=שבשמים). |
וממא יג'ב אן תעלמה, אן קולה ויבדל בין המים וכו' ליס הו פצל באלמוצ'ע אן צאר הד'א פוק והד'א אספל וטביעתהמא ואחדה, ואנמא שרחה אנה פצל בינהמא באלפצל אלטביעי אעני באלצורה, וג'על בעץ' ד'לך אלד'י סמאה מא אולא שיא אכ'ר בצורה טביעיה אלבסה, וג'על בעצ'ה בצורה אכ'רי והד'א הו אלמא, |
10 | {{{1}}} ולכן גם נאמר "וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" (שם,י). הרי שנאמר לך במפורש שה"מַיִם" הראשונים (=היסוד) שנאמר עליהם "עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (שם,ב) אינם אלה שביַמִּים, אלא חלקם הובדלו בצורה מסוימת מעל האוויר (=האטמוספירה) וחלקם הם המים האלה.'הבדלה' במים) וכך דבריו "וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ [וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ]" הם כדבריו "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (שם,ד) שהם כהבדלה בצורה מסוימת.הרקיע) הרקיע עצמו התהווה מן המים, כמו שאמרו (חז"ל): "הוגלדה טפה האמצעית" (בראשית רבה ד,ב).{{{1}}} גם דבריו "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם" (בראשית א,ח) הם על דרך מה שביארתי לך, כדי להבהיר שהמונח רב־משמעי , וש"שמים" שנאמרו בהתחלה בדבריו "[בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים] אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (שם,א) אינם אלה שנקראו "שמים"."הרקיע" – לאו דווקא שמים) הוא הדגיש עניין זה בדבריו "[וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ] עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם" (שם,כ), כדי להבהיר שהרקיע אינו השמים. מפני הרב־משמעיות הזו במונחים יש שהשמים האמיתיים נקראים גם "רקיע", כמו שהרקיע האמיתי נקרא "שמים", והוא שנאמר: "[וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים.] וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם [לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ]" (שם,טז-יז). באמירה זו התבאר גם מה שהוכח, שכל הכוכבים והשמש והירח קבועים בגלגל, כי אין רִיק בעולם, ואינם על פני שטח הגלגל כמו שמדמיין המון העם; שנאמר "בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם", ולא נאמר 'על רקיע השמים'.סיכום) התברר אם כן שחומר מסוים היה משותף והוא קרא לו "מים", ולאחר מכן הובדל בשלוש צורות: חלק ממנו נעשה ימים, חלק ממנו נעשה רקיע, וחלק ממנו נעשה מעל הרקיע הזה. וכל זה מחוץ לארץ.הסוד) הרי שבעניין זה נקט דרך אחרת, עבור סודות מופלאים. | ולד'לך איצ'א קאל ולמקוה המים קרא ימים, פקד צרח לך אן ד'לך אלמים אלאול אלמקול פיה על פני המים מא הו הד'א אלד'י פי אלימים, בל בעצ'ה פצל בצורה' מא פוק אלהוא ובעצ'ה הו הד'א אלמא, ויכון קולה ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע וכו' מת'ל קולה ויבדל אלהים בין האור ובין החשך אלד'י הו כאלפצל פי צורה' מא, ואלרקיע נפסה מן אלמא תכוון, כמא קאלוא הוגלדה טפה האמצעית. וקולה איצ'א ויקרא אלהים לרקיע שמים עלי מא בינת לך ליבין אשתראך אלאסם, ואן ליס שמים אלמקול אלא פי קולה את השמים ואת הארץ הי הד'ה אלתי סמית שמים, ואכד הד'א אלמעני בקולה על פני רקיע השמים ליבין אן אלרקיע גיר אלשמים, ומן אג'ל הד'א אלאשתראך פי אלאסמיה קד יסמי איצ'א אלשמים אלחקיקיה רקיע כמא אסמי אלרקיע אלחקיקי שמים, והו קולה ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. ותבין איצ'א בהד'א אלקול מא קד תברהן מן כון אלכואכב כלהא ואלשמס ואלקמר מרכוזאת פי אלפלך אד' לא כ'לא פי אלעאלם, וליסת עלי סטח פלך כמא יתכ'יל אלג'מהור, מן קולה ברקיע השמים ולם יקל על רקיע השמים. פקד באן אן מאדה' מא כאנת משתרכה וסמאהא מים, ת'ם אנפצלת בת'לת' צור, וצאר מנהא שי ימים, וצאר מנהא שי רקיע, וצאר מנהא שי פוק ד'לך אלרקיע, והד'א כלה כ'ארג' ען אלארץ', פקד אכ'ד' פי אלאמר מאכ'ד' אכ'ר לאסראר עג'יבה. |
11 |
סוד המים והשמים
את העובדה שמה שמעל הרקיע נקרא "מים" בשם בלבד, לא שהם מין המים, אמרו גם החכמים ז"ל בדבריהם "ארבעה נכנסו לפרדס" וכו': "אמר להן ר' עקיבה: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו 'מים! מים!', שכך כתוב 'דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי' (תהילים קא,ז)" (בבלי חגיגה יד,ב).הזמנה) התבונן אם כן, אם אתה מן המתבוננים, עד כמה ביאר באמירה הזו, וכיצד גילה את הדבר כולו, כשתתבונן בו ותבין כל מה שהוכח ב"מטאורולוגיקה", ותבחן כל מה שאמרו האנשים על כל דבר ממנה. |
אמא אן כון ד'לך אלד'י פוק אלרקיע סמי מא פי אלאסמיה פקט לא אנה הד'א אלמא אלנועי פקד קאלוה אלחכמים ז"ל איצ'א, קאלוא פי קולהם ארבעה נכנסו לפרדס וכו' אמר להן ר' עקיבה כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שכך כתוב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, פאעתבר אן כנת מן אהל אלאעתבאר כם בין בהד'ה אלקולה, וכיף כשף אלאמר כלה אד'א תאמלתה ופהמת כל מא תברהן פי אלאת'אר, ותטלעת עלי כל מא קאלת אלנאס פי כל שי מנהא. |
12 |
הסברת אי אמירת "כי טוב" ביום השני בבריאה
וממה שראוי שתדע ותשים לב אליו: מדוע לא נאמר ביום השני "כי טוב". אתה מכיר כבר את מימרות החכמים ז"ל, שהם אמרו על דרך הדרש, והטובה ביותר מהן היא דבריהם: "לפי שלא שָׁלְמָה מלאכת המים" (בראשית רבה ד,ו). הטעם לכך ברור מאוד לדעתי, והוא שכל אימת שהזכיר דבר מדברי המציאות המתחדשים המצויים באופן נמשך ומתמיד ויציב, אמר על כך "כי טוב". אך לגבי הרקיע הזה והדבר שעליו שנקרא "מים", יש בדבר משהו נסתר כמו שתראה.הסבר: פשט מועד לשגיאה) כי אם הדבר נתפס כפשוטו ("כחיצוניותו"), בעיון שטחי, הרי הוא דבר שאינו מצוי בכלל. שהרי אין גוף אחר מלבד היסודות בינינו ובין השמים התחתיים, ואין מים מעל האוויר, לא כל שכן שידמיין מישהו שהרקיע הזה ומה שעליו הוא מעל השמים, ואם כן הדבר יהיה נמנע עוד יותר, ורחוק יותר מהשגה.הסבר: עומק סמוי) ואם הוא ייתפס כמשמעותו הפנימית וכמה שהיה מכוון בו, הרי הוא נסתר עוד יותר, כי הכרח שהוא יהיה מן הסודות הנסתרים כדי שהמון העם לא ידע אותו. אם כן דבר שהוא כך, כיצד יהיה ראוי לומר בו "כי טוב"? והרי אין משמעות "כי טוב" אלא שיש לו תועלת גלויה וברורה בקיומה של המציאות הזו והימשכותה; ואילו הדבר שעניינו נסתר, שגם נגלהו אינו מצוי כך, איזו תועלת גלויה לבני אדם יש בו כדי שייאמר בו "כי טוב"?הסבר: אמצעי ולא תכלית) עליי להוסיף לך ביאור, והוא שאף על פי שהוא חלק גדול מאוד מן הנמצאים, הרי אין לו תכלית מכוונת להתמדת המציאות כדי שייאמר בו "כי טוב", אלא משום כורח שהתחייב כדי שתיחשף הארץ.הבן זאת אם כן. |
וממא ינבגי אן תעלמה ותתנבה עליה, אלעלה אלתי מן אג'להא לם יקל פי אליום אלת'אני כי טוב, וקד עלמת אקאויל אלחכמים ז"ל אלתי קאלוהא פי ד'לך עלי ג'הה' אלדרש, אחסנהא קולהם לפי שלא שלמה מלאכת המים, ועלה' ד'לך איצ'א ענדי בינה ג'דא, וד'לך אנה כלמא ד'כר אמרא מן אמור אלוג'וד אלחאדת'ה אלמוג'ודה עלי אלאסתמראר אלדאימה אלמסתקרה קאל פי ד'לך כי טוב, והד'א אלרקיע ואלשי אלד'י עליה אלד'י סמי מים אלאמר פיה מן אלכ'פא כמא תראה, וד'לך אנה אן אכ'ד' עלי ט'אהרה בג'ליל אלנט'ר כאן אמרא גיר מוג'וד אצלא, לאן ליס ת'ם ג'סם אכ'ר גיר אלאסטקסאת ביננא ובין אלסמא אלדניא, ולא ת'ם מא פוק אלהוי, ונאהיך אן תכ'יל מתכ'יל אן הד'א אלרקיע ומא עליה הו פוק אלסמא פיכון אלאמר אשד אמתנאע ואבעד ען אן ידרך. ואן אכ'ד' עלי באטנה ומא אריד בה כאן אשד כ'פא, לאנה וג'ב אן יכון מן אלאסראר אלמכתומה חתי לא יעלמה אלג'מהור, פאמר הו הכד'א כיף יסוג אן יקאל פיה כי טוב, ואנמא מעני כי טוב אנה ט'אהר אלמנפעה ובינהא פי וג'וד הד'א אלוג'וד ואסתמרארה, ואמא אלאמר אלכ'פי אלמעני אלד'י ט'אהרה גיר מוג'וד כד'לך פאי מנפעה פיה ט'אהרה ללנאס חתי יקאל פיה כי טוב. ולא בד לי אן אזידך ביאנא, וד'לך אן הד'א ואן כאן ג'זא כבירא ג'דא מן אלמוג'ודאת לכנה ליס בגאיה מקצודה לאסתמראר אלוג'וד פיקאל פיה כי טוב, בל לצ'רורה לזמת לתנכשף אלארץ'. פאפהם הד'א. |
13 |
הסברת תהליך הבריאה ביום השלישי
וממה שעליך לדעת, שהחכמים ביארו (בראשית רבה יג,א) שאת העשב והעצים שה' הצמיח מן הארץ, הוא הצמיח רק לאחר שהמטיר עליה; ושדבריו "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ [וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה]" (בראשית ב,ו) רק מתארים את המצב הראשוני שהיה לפני "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא" (שם א,יא). ולכן תרגם אנקלוס: "וַעֲנָנָא הָוָה סָלֵיק מִן אַרְעָא" (=וענן היה עולה מן הארץ). וזה ברור מן הכתוב, שהרי נאמר: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ" (שם ב,ה). הדבר התברר אם כן. |
וממא יג'ב אן תעלמה, אן אלחכמים קד בינוא אן אלעשב ואלאשג'אר אלתי אנבתהא אללה מן אלארץ' אנמא אנבתהא בעד אן אמטר עליהא, ואן קולה ואד יעלה מן הארץ וגו' אנמא הו וצף אלחאלה אלאולי אלתי כאנת קבל תדשא הארץ דשא, ולד'לך תרג'ם אנקלוס ועננא הוה סליק מן ארעא, ובין הו ד'לך מן אלנץ, לקולה וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. פקד באן הד'א. |
14 | אתה, המעיין, כבר יודע, שהסיבה הראשונה להתהוות ולכיליון, אחרי כוחות הגלגל, היא האור והחושך, בשל החום והקור הבאים בעקבותיהם. על ידי תנועת הגלגל מתערבים היסודות, ועל ידי האור והחושך שונה התמזגותם. כהתמזגות ראשונה נוצרים מהם שני האדים (=חומרים גזיים) שהם הסיבות לכל ההשפעות המטאורולוגיות, שהמטר הוא מכללם. הם גם הסיבות למחצבים, ולאחר מכן לתרכובת הצמחים, ואחרי הצמחים – בעלי החיים, והתרכובת האחרונה היא האדם. והחושך הוא טבע מציאות העולם השפל כולו, והאור מופיע עליו; שהרי בהעדר האור נשאר המצב היציב. כך באים הכתובים במעשה בראשית בסדר הזה במדויק, בלי להשמיט דבר. | וקד עלמת איהא אלנאט'ר אן אול אסבאב אלכון ואלפסאד בעד אלקוי אלפלכיה אלצ'ו ואלט'לאם למא יתבעהמא מן אלחר ואלברד. ובחרכה' אלפלך תכ'תלט אלאסטקסאת, ובאלצ'ו ואלט'לאם יכ'תלף אמתזאג'הא. ואול אמתזאג' יחדת' מנהא אלבכ'אראן אלד'ין המא אסבאב אלאת'אר אלעלויה כלהא אלתי אלמטר מנהא, והמא איצ'א אסבאב אלמעאדן, ובעד ד'לך תרכיב אלנבאת, ובעד אלנבאת אלחיואן, ואכ'ר תרכיב הו אלאנסאן. ואן אלט'לאם הו טביעה' וג'וד אלעאלם אלספלי כלה, ואלצ'ו טאר עליה, חסבך אן בעדם אלצ'ו תבקי אלחאלה אלמסתקרה, והכד'א ג'א אלנץ פי מעשה בראשית עלי הד'א אלתרתיב סוא לא יגאדר שי מן הד'א. |
15 |
הסברת שלמות הבריאה, ובפסגתה – האדם
וממה שעליך לדעת הוא דבריהם: "כל מעשה בראשית – א) לקומתן נבראו, ב) לדעתן נבראו, ג) לצביונם נבראו" (בבלי ראש השנה יא,א). כלומר: כל מה שנברא, נברא א) בשלמות כַּמּוּתוֹ, ב) ובשלמות צורתו (=מהותו) ג) ובמקרים (=תכונות שאינן מהותיות) הטובים ביותר שלו, והם דבריו "לצביונם", מן "[אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ] צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת" (יחזקאל כ,ו). דע זאת גם כן, כי הוא עיקר גדול שכבר התאמת והתברר. |
וממא יג'ב אן תעלמה קולהם כל מעשה בראשית לקומתן נבראו לדעתן נבראו לצביונם נבראו, יקול אן כל מא כ'לק אנמא כ'לק עלי כמאל כמיתה ועלי כמאל צורתה ובאחסן אעראצ'ה, והו קולה לצביונם, מן צבי היא לכל הארצות. פאעלם הד'א איצ'א, פהו אצל כביר קד צח ובאן. |
16 |
סיפור בריאת האדם והנחיה לחשיפה מבוקרת
וממה שעליך להתבונן בו מאוד, הוא שהזכיר את בריאת אדם בששת ימי בראשית ואמר: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם" (כלשון בראשית ה,ב; והכוונה לבראשית א,כז, ושם: בָּרָא אֹתָם). וסיים את כל הבריאה ואמר: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (שם ב,א). אחר כך פתח פתיחה אחרת, לבריאת חוה מאדם והזכרת עץ החיים ועץ הדעת וסיפור הנחש ואותה פרשה, וסיפר שכל זה היה אחרי שהניח את אדם בגן עדן. וכל החכמים מסכימים שכל הפרשה הזאת היתה ביום השישי, ושלא השתנה שום דבר אחרי ששת ימי בראשית. לכן אין להחשיב כמוזר שום דבר מן הדברים האלה, כמו שאמרנו (ב,יז) שעד אז לא התייצב הטבע. |
וממא יג'ב אן תעתברה ג'דא, כונה ד'כר כ'לק אדם פי ששת ימי בראשית וקאל זכר ונקבה בראם , וכ'תם אלכ'לק כלה וקאל ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ת'ם אפתתח אפתתאחא אכ'ר לכ'לק חוה מן אדם וד'כר עץ החיים ועץ הדעת וחדית' אלנחש ותלך אלקצה, וג'על הד'א כלה אנה כאן בעד אן ג'על אדם פי גן עדן. וכל אלחכמים מג'מעון אן הד'ה אלקצה כלהא כאנת יום אלג'מעה, ואנה לם יתגיר אמר בוג'ה בעד ששת ימי בראשית, פלד'לך לא יסתשנע שי מן תלך אלאמור כמא קלנא אנה אלי אלאן לם תחצל טביעה מסתקרה. |
17 | יחד עם זאת אמרו (חז"ל) דברים שאלקט לך ממקומותיהם ואשמיע לך, וכן אעיר לך על דברים כמו שהם ז"ל העירו לנו. ודע שהדברים האלה שאזכיר לך מדברי החכמים הם אמירות בתכלית השלמות, שפרשנותן "תאויל" ברורה למי שהם אמרו אותן עבורו, והן מדויקות מאוד. לכן לא אאריך בפירושן ולא אפשוט אותן, כדי שלא אהיה "מְגַלֶּה סּוֹד" (משלי יא,יג). אלא עצם זה שאזכיר אותן בסידור מסוים ובהערות מועטות, יספיק לשכמותך להבינן. | ומע הד'א קד ד'כרוא אשיא סאסמעהא לך מלתקטה מן אמאכנהא ואנבהך איצ'א עלי אשיא כמת'ל מא נבהונא הם ז"ל. ואעלם אן הד'ה אלאשיא אלתי אד'כרהא לך מן כלאם אלחכמים אנמא הי אקאויל פי גאיה' אלכמאל בינה' אלתאויל ללד'י ד'כרוהא לה מחכמה ג'דא, פלד'לך לא אבאלג פי שרחהא ולא אבסטהא לאן לא אכון מגלה סוד, לכן ד'כרי להא בתרתיב מא ובתנביה יסיר יכפי פי פהמהא למת'לך. |
18 |
אדם וחוה – שני היבטים של כל בן אנוש
מכלל המימרות הללו: דבריהם שאדם וחוה נבראו יחד, מחוברים גב אל גב, וש(אדם) חולק ונלקח חציו, שהוא חוה, והועמד לנגדו. ובדבריו "[וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח] אַחַת מִצַּלְעֹתָיו [וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה]" (בראשית ב,כא) הכוונה היא לאחד מצדדיו, והביאו ראיה מ"צֶלַע הַמִּשְׁכָּן" (שמות כו,כ;כו), שתרגומה הוא "סְטַר מַשְׁכְּנָא" (=צד המשכן), וכן אמרו "מִן סִטְרוֹי" (=[אחד] מצדדיו) (בראשית רבה ח,א). הבן נא כיצד התבאר שהם שניים במובן מסוים בעוד שהם אחד, כמו שאמר: "[וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם] עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב,כב), והוסיף והדגיש זאת באומרו שהשם חל על שניהם כאחד: "[לְזֹאת יִקָּרֵא] אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (שם,כג). הוא הדגיש את איחודם, ואמר: "[עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ] וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (שם,כד). כמה רבה בורותו של מי שאינו מבין שכל זה נועד בהכרח לעניין מסוים! דבר זה התברר אם כן. |
פמן ד'לך קולהם אן אדם וחוה כ'לקא מעא מתחדין ט'הר לט'הר, ואנה קסם פאכ'ד' נצפה והו חוה וקובל בה, וקולה אחת מצלעותיו יעני אחד שקיה, ואסתדלוא מן צלע המשכן אלד'י תרג'מתה סטר משכנא, וכד'א קאלוא מן סטרוי. פאפהם כיף כאן אלתביין אנהמא את'נאן בג'הה' מא, והמא ואחד כמא קאל עצם מעצמי ובשר מבשרי, וזאד ד'לך תאכידא בקולה אן אלאסמיה עליהמא ג'מיעא ואחדה, אשה כי מאיש לוקחה זאת, ואכד אתחאדהמא וקאל ודבק באשתו והיו לבשר אחד. פמא אשד ג'הל מן לא יפהם אן הד'א כלה למעני צ'רורה. פקד באן הד'א. |
19 |
הנחש – נפילת האדם
וממה שעליך לדעת, מה שביארו במדרש: הם ציינו שהיה לנחש רוכב, שהוא היה בגודל של גמל, ושרוכבו הוא שפיתה את חוה, ושהרוכב היה סמאל. בשם הזה הם מכנים את השטן: אתה מוצא שהם אומרים בכמה מקומות שהשטן רצה להכשיל את אברהם אבינו כדי שלא יסכים להקריב את יצחק, וכן רצה להכשיל את יצחק שלא יציית לאביו. באותה פרשה, כלומר בעקידה, אמרו גם: "בא סמאל אצל אבינו אברהם, אמר לו: מה סבא, הובדת לבך? (=יצאת מדעתך?) [בן שניתן לך למאה שנה את הולך לשוחטו?]" (בראשית רבה נו,ד). התבאר לך אם כן שסמאל הוא השטן. וגם השם הזה נועד לעניין מסוים, כמו ששמו של הנחש הוא לעניין מסוים. הם אמרו על בואו לפתות את חוה: "היה סמאל רוכב עליו והקב"ה שוחק על גמל ורוכבו" (ראו פרקי דרבי אליעזר, פרק יג). |
וממא יג'ב אן תעלמה מא בינוה פי אלמדרש, וד'לך אנהם ד'כרוא אן אלנחש מרכוב ואנה כאן קדר ג'מל, ואן ראכבה הו אלד'י אגוי חוה, ואן אלראכב כאן סמאל והד'ה אלאסמיה הם יטלקונהא עלי אלשטן, תג'דהם יקולון פי עדה' מואצ'ע אן אלשטן אראד אן יעת'ר אברהם אבינו חתי לא יג'יב אלי תקריב יצחק, וכד'לך אראד אן יעת'ר יצחק חתי לא יטיע אבאה, וד'כרוא איצ'א פי הד'ה אלקצה אעני פי אלעקידה קאלוא בא סמאל אצל אבינו אברהם אמר לו מה סבא הובדת לבך וכו'. פקד באן לך אן סמאל הו אלשטן, והד'ה אלאסמיה איצ'א למעני כמא אן אסמיה' אלנחש למעני. וקאלוא פי מג'יה לכ'דע חוה היה סמאל רוכב עליו והקב"ה שוחק על גמל ורוכבו. |
20 | וממה שעליך לדעת ולשים לב אליו, הוא שהנחש לא היה בשום אופן בקשר ישיר עם אדם ולא דיבר אליו, ושיחתו והקשר שלו היו עם חוה בלבד, ובאמצעות חוה ניזוק אדם והנחש הביא עליו כליה. והאיבה הגמורה היא רק בין הנחש וחוה ובין זרעו וזרעה (בראשית ג,טו), אף שאין ספק שזרעה הוא זרע אדם. מופלא מכך הוא הקשר של הנחש לחוה, כוונתי לזרעו בזרעה, "רֹאש" ו"עָקֵב" (שם), ושהיא גוברת עליו בראש והוא גובר עליה בעקב. גם זה מבואר אם כן. | וממא יג'ב אן תעלמה ותתנבה עליה, כון אלנחש לם יבאשר אדם בוג'ה ולא כלמה, ואנמא כאנת מחאורתה ומבאשרתה לחוה, ובתוסט חוה תאד'י אדם ואהלכה אלנחש, ואלעדאוה אלכאמלה אנמא הי חאצלה בין אלנחש וחוה ובין זרעו וזרעה, ולא שך אן זרעה הו זרע אדם. ואגרב מן הד'א ארתבאט אלנחש בחוה אעני זרעו בזרעה ראש ועקב, וכונהא גאלבה לה בראש והו גאלב להא בעקב. פהד'א איצ'א בין. |
21 | ומן המימרות המופלאות שפשטן ("חיצוניותן") מגונה לגמרי, ואם תבין את פרקי החיבור הזה היטב תתפלא על חכמת המשל הזה והתאמתו למציאות, היא דבריהם: "משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה. ישראל, שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן; גוים, שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן" (בבלי שבת קמה,ב-קמו,א ומקבילות). הרהר בכך גם כן. | ומן אלאקאויל איצ'א אלעג'יבה אלתי ט'אהרהא פי גאיה' אלשנאעה, ואד'א פהמת פצול הד'ה אלמקאלה חק פהמהא תעג'ב מן חכמה' הד'א אלמת'ל ומטאבקתה ללוג'וד, והו קולהם משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן. פתדבר הד'א איצ'א. |
22 |
עץ החיים ועץ הדעת ומעלת אדם בגן עדן
וממה שעליך לדעת, הוא דבריהם: "עץ החיים מהלך חמש מאות שנה, וכל מימי בראשית מתפלגין מתחתיו" (בראשית רבה טו,ו); וביארו שם שהכוונה בשיעור הזה היא לעובי גופו ולא למוּטַת ענפיו. הם אמרו: "לא סוף דבר נופו, אלא כורתו מהלך חמש מאות שנה" (שם), ופירוש "שרח" "כורתו" – עובי קורתו העומדת. בכך הם השלימו את פירוש העניין וביאורו. דבר זה התברר אם כן. |
וממא יג'ב אן תעלמה, קולהם עץ החיים מהלך חמש מאות שנה וכל מימי בראשית מתפלגין מתחתיו. ובינוא פי ד'לך אן אלגרץ' בהד'א אלמקדאר הו גלט' ג'רמה לא אמתדאד אגצאנה, קאלוא לא סוף דבר נופו אלא כורתו מהלך חמש מאות שנה, ושרח כורתו גלט כ'שבתה אלקאימה, והד'א אלתתמים מנהם לאתמאם שרח אלמעני וביאנה. פקד באן הד'א. |
23 | וממה שעליך לדעת גם כן, הוא דבריהם: "עץ הדעת – לא גילה הקב"ה אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו" (שם טו,ז). וזה נכון, כי טבע המציאות מחייב כך. | וממא יג'ב אן תעלמה איצ'א, קולהם עץ הדעת לא גילה הקב"ה אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו, והד'א צחיח, אד' טביעה' אלוג'וד כד'לך אקתצ'ת. |
24 | וממה שעליך לדעת, הוא דבריהם: "'וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם' (בראשית ב,טו) – עִלה אותו; 'וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן' (שם) – הניח לו" (בראשית רבה טז,ה). אין הם מבינים את הפסוק הזה כלקיחתו ממקום והנחתו במקום, אלא כעילוי דרגת מציאותו בנמצאים האלה המתהווים וכלים, וייצובו במצב מסוים. | וממא יג'ב אן תעלמה, קולהם ויקח י"י אלהים את האדם עלה אותו, ויניחהו בגן עדן הניח לו. לם יג'עלוא הד'א אלנץ לשילה מן מכאן וחטה פי מכאן, אלא תרפיע מרתבה' וג'ודה פי הד'ה אלמוג'ודאת אלכאינה אלפאסדה ואקרארה עלי חאלה מא. |
25 |
סיפור קין והבל
וממה שעליך לדעת גם כן ולשים לב אליו, הוא אופן החכמה בכינוי בניו של אדם "קין" ו"הבל", ושקין הוא שהרג את הבל בשדה (בראשית ד,ח), וששניהם אבדו, אף על פי שניתנה ארכה לַתוקפן, ושהמציאות התקיימה רק לשת: "[וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת] כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר [תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן]" (שם,כה). אם כן הדבר התחוור. |
וממא יג'ב אן תעלמה איצ'א ותתנבה עליה וג'ה אלחכמה פי תסמיה' ולדי אדם קין והבל, וכון קין הו אלקאתל להבל בשדה, ואנהמא ג'מיעא תלפא ואן כאן אמהל אלמתגלב, ואנה לם יצח אלוג'וד אלא לשת כי שת לי אלהים זרע אחר. פקד צח הד'א. |
26 |
השפות הן יצירה אנושית
וממה שעליך לדעת ולשים לב אליו, הוא מה שנאמר: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת [לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה]" (שם ב,כ), ללמדנו שהשפות הסכמיות, ולא טבעיות כמו שחשבו. |
וממא יג'ב אן תעלמה ותתנבה עליה, קולה ויקרא האדם שמות וכו', אעלמנא אן אללגאת אצטלאחיה לא טביעיה כמא קד ט'ן ד'לך. |
27 |
מונחי הבריאה
וממה שעליך להתבונן בו: ארבע המילים האלה שנאמרו על יחס השמים לה', והן "ברא" ו"עשה" ו"קנה" ו"אל".ברא) נאמר: "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (שם א,א).עשה) ונאמר: "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (שם ב,ד).קנה) ונאמר: "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (שם יד,יט; כב).אל) ונאמר: "אֵל עוֹלָם" (שם כא,לג). ונאמר: "אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ" (שם כד,ג).עשה) מה שנאמר: "[כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים] אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה" (תהילים ח,ד), ו"[אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ, וִימִינִי] טִפְּחָה שָׁמָיִם" (ישעיהו מח,יג), ו"נוֹטֶה שָׁמַיִם" (שם מד,כד; נא,יג; תהילים קד,ב) – כל זה נכלל ב"עשה".ואילו המילה "יצירה" לא נאמרה, כי נראה לי שיצירה מורה על מתן תבנית ומתאר, כמו גם אחד מן המקרים האחרים – כי גם התבנית והמתאר הם מקרה. ולכן נאמר "יוֹצֵר אוֹר" (ישעיהו מה,ז), כי הוא מקרה, ו"יוֹצֵר הָרִים" (עמוס ד,יג) – נותן להם תבנית. וכך: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים [אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה]" (בראשית ב,ז; ושם,יט: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם"). |
וממא יג'ב אן תעתברה, הד'ה אלארבעה' אלפאט' אלתי ג'את פי נסבה' אלסמא ללה, והי ברא ועשה וקנה ואל, קאל ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וקאל ביום עשות י"י אלהים ארץ ושמים, וקאל קונה שמים וארץ, וקאל אל עולם, וקאל אלהי השמים ואלהי הארץ. אמא קולה אשר כוננתה, וטפחה שמים, ונוטה שמים, פכל הד'ה יעמהא עשה. אמא לפט' יצירה פמא ג'את, לאנה יט'הר לי אן אליצירה אנמא תקע עלי תשכיל ותכ'טיט, או ערץ' מן אלאעראץ' אלאכ'ר איצ'א, אד' אלשכל ואלתכ'טיט איצ'א ערץ', ולד'לך קאל יוצר אור לאנה ערץ', ויוצר הרים משכלהא, וכד'לך וייצר י"י אלהים וכו'. |
28 | אשר למציאות הזאת המיוחדת למכלול העולם, שהוא השמים והארץ,ברא) נקט לגביה את הלשון "ברא", כי זה לדעתנו הבאה לידי מציאות מהעדר.עשה) ואמר גם "עשה", בשל צורות המין שניתנו להם, כלומר טבעיהם.קנה) ואמר עליהם "קנה", כיוון שהוא יתעלה שולט בהם כשליטת האדון על עבדיו. לכן הוא נקרא "אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ" (יהושע ג,יא;יג) ו"הָאָדֹן" (שמות כג,יז; לד,כג). אך כיוון שאין אדון אלא אם יש לו קנין, וזה מטה (את הדעת) להאמנה בקדמות חומר מסוים, השתמש לגביהם במילים "ברא" ו"עשה".אל) ואילו "אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם" (בראשית כד,ג) וכן "אֵל עוֹלָם" (שם כא,לג) הוא מצד שלמותו יתעלה ושלמותם. כי הוא אלהים, כלומר מנהיג־שופט, והם מונהגים – לא במשמעות של שליטה, כי זוהי משמעות "קונה" – אלא הוא במשמעות של בחינת מעמדו יתעלה במציאות ומעמדם של השמים, כי הוא האלוה ולא הם. דע זאת אם כן. | אמא הד'א אלוג'וד אלכ'ציץ בג'מלה' אלעאלם אלד'י הו אלסמא ואלארץ' פאטלק עליה ברא, לאנה ענדנא איג'אד מן עדם, וקאל איצ'א עשה לצורהא אלנועיה אלתי אעטית אעני טבאיעהא. וקאל פיהא קנה לאסתילאה תעלי עליהא אסתילא אלסיד עלי עבידה, ולד'לך תסמי אדון כל הארץ, והאדון, ולמא לם יכון אדון אלא באן יכון לה קנין והד'א ינחו נחו אעתקאד קדם מאדה' מא אסתעמל פיהא לפט'ה' ברא ועשה. פאמא אלהי השמים, וכד'לך אל עולם, פהו באעתבאר כמאלה תעאלי וכמאלהא, פהו אלהים אי חאכם והי מחכומה ליס במעני אלאסתילא. אד' ד'לך הו מעני קונה, ואנמא הו במעני אעתבאר חט'ה תעלי פי אלוג'וד וחט'הא, פאנה אלאלאה לא הי אעני אלסמא פאעלם הד'א. |
29 |
הקדמה לפרק הבא
הדברים שנאמרו כאן, יחד עם מה שנאמר לפני כן ומה שייאמר להלן בעניין זה, די בהם למטרת החיבור ובהתאם למעיין בו. |
והד'ה אלמקאדיר הנא מע מא תקדם ומע מא יאתי פי הד'א אלמעני כאפיה בחסב גרץ' אלמקאלה ובחסב אלנאט'ר פיהא: |