חלק ג, פרק נד

חלק ג, פרק נד

תכלית האדם: לחבר השגה לעשייה בארץ

1	ארבע משמעויות שהן אחת להסבר המונח חכמה המונח "חכמה" מציין בעברית ארבע משמעויות: א) הוא מציין השגת האמיתות, שתכליתן השגתו יתעלה. נאמר: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא [וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה, לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים] (איוב כח,יב-יג), ונאמר: "[לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ...] אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף [וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה. אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא. כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה...]" (משלי ב,ב-ו), וזה נפוץ. ב) הוא מציין קניית מומחיות מקצועית במקצוע כלשהו: "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם [יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ...] (שמות לה,י-יא), "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב [בְּיָדֶיהָ טָווּ]" (שם,כה). ג) הוא מציין קניית מעלות המידות: "וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם" (תהילים קה,כב), "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה" (איוב יב,יב). משום שמה שנקנה בזקנה כשלעצמה הוא ההכנה לקבלת מעלות המידות. ד) והוא מציין תחכום וערמה: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ" (שמות א,י). לפי משמעות זו נאמר: "וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה" (שמואל־ב יד,ב), כלומר בעלת תחכום וערמה. ובמשמעות זו גם: "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע" (ירמיהו ד,כב).	אסם חכמה יקע פי אלעבראני עלי ארבעה מעאני, וד'לך אנה יקע עלי אדראך אלחקאיק אלתי גאיתהא אדראכה תע(א)לי, קאל והחכמה מאין תמצא ו[כ](ג)ו', וקאל אם תבקשנה ככסף וגו', והד'א כת'יר. ויקע עלי אקתנ[י](א) אלצנאיע אי צנאעה כאנת, וכל חכם לב בכם, וכל אשה חכמת לב. ויקע עלי אקתנא אלפצ'איל אלכ'לקיה, וזקניו יחכם, בישישים חכמה, לאן אלשי אלד'י יכתסב במג'רד אלשיך' הו אלתהיו לקבול אלפצ'איל אלכ'לקיה. ויקע עלי אלתלטף ואלאחתיאל, הבה נתחכמה לו, ובחסב הד'א אלמעני ק[י](א)ל ויקח משם אשה חכמה יעני ד'את תלטף ואחתיאל, ומן הד'א אלמעני חכמים המה להרע.
2	איחוד המשמעויות) ייתכן שמשמעות "חכמה" בעברית מורה על תחכום והפעלת המחשבה, ואז יש שאותו תחכום והערמה הוא א) בקניית מעלות שכליות, ב) או בקניית מעלות מידותיות, ג) או בקניית מומחיות מעשית, ד) או במעשי רוע ורשע. התברר אם כן ש"חכם" נאמר א) על בעל מעלות שכליות, ב) ועל בעל מעלות מידותיות, ג) ועל כל בעל מומחיות מעשית, ד) ועל בעל ערמה במעשי רשע ורוע.	וימכן אן יכון מעני חכמה פי אלעבראני ידל עלי אלתלטף ואעמאל אלפכרה, פקד יכון ד'לך אלתלטף ואלאחתיאל פי תחציל פצ'איל נטקיה, או פי תחציל פצ'איל כ'לקיה, או פי תחציל צנאעה עמליה, או פי שרור ורד'איל. פקד באן אן חכם יקאל לד'י אלפצ'איל אלנטקיה, ולד'י אלפצ'איל אלכ'לקיה, ולכל ד'י צנעאה עמליה, ולד'י אלאחתיאל פי אלרד'איל ואלשרור.
3	חכמת התורה וסדר לימודה לפי ביאור זה נקרא היודע את כל התורה לאמיתה "חכם" משני היבטים: א) מצד המעלות השכליות הכלולות בתורה, ב) ומצד מעלות המידות הכלולות בה. אך מכיוון שהדברים השכליים שבתורה נמסרים בקבלה (=כקביעה) ואינם מוכחים בדרכי העיון, החלו להתייחס בספרי הנביאים ובדברי החכמים לידיעת התורה כמין בפני עצמו ולחכמה סתם כמין אחר, כשאותה חכמה סתם היא זו שהוכחו באמצעותה אותם דברים שכליים שלמדנו מן התורה כקבלה. וכל מה שתמצא בכתובים על שבח החכמה ומופלאותה ומיעוט קוניה, כגון "לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ" (איוב לב,ט), "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא [וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה]" (שם כח,יב) ופסוקים רבים כיוצא בהם – כולם מתייחסים לאותה חכמה המלמדת אותנו את ההוכחה לדעות התורה. דבר זה נפוץ גם בדברי החכמים ז"ל, כלומר שגם הם מתייחסים לידיעת התורה כמין אחד ואל החכמה כמין אחר. א) אמרו ז"ל על משה רבינו: "אב בחכמה, אב בתורה, אב בנביאים" (בבלי מגילה יג,א), ב) ועל שלמה נאמר: "וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם" (מלכים־א ה,יא), ואמרו: "ולא ממשה" (ראו בבלי ראש השנה כא,ב), כלומר שהכוונה ב"מִכָּל הָאָדָם" היא "מאנשי דורו", ומשום כך מזכיר הפסוק את "הֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל", החכמים המפורסמים אז.	ובחסב הד'א אלביאן פאן אלעאלם בג'מלה' אלשריעה עלי חקיקתהא יתסמי חכם מן ג'התין, מן ג'הה' מא אשתמלת עליה אלשריעה מן אלפצ'איל אלנטקיה ומן ג'הה' מא אשתמלת עליה מן אלפצ'איל אלכ'לקיה, לכן לכון נטקיאת אלשריעה מקבולה גיר מברהנה בטרק אלנט'ר צאר פי כתב אלאנביא וכלאם אלחכמים יג'עלון עלם אלשריעה נועא ואלחכמה באטלאק נועא אכ'ר, תלך אלחכמה באטלאק הי אלתי יתברהן בהא מא תלקינאה מן אלשריעה מן תלך אלנטקיאת מקבולא, וכל מא תג'ד פי אלכתב מן תעט'ים אלחכמה וגראבתהא וקלה' מכתסביהא, לא רבים יחכמו, והחכמה מאין תמצא (וגו'), ומת'ל הד'ה אלנצוץ כת'יר(א), כל ד'לך ען תלך אלחכמה אלתי תפידנא אלברהאן עלי ארא אלתורה. אמא פי כלאם אלחכמים ז"ל פד'לך איצ'א כת'יר, אעני כונהם יג'עלון עלם אלתורה נועא ויג'עלון אלחכמה נועא אכ'ר, קאלוא ז"ל ען משה רב[י]נו אב בחכמה אב בתורה אב בנביאים, וג'א פי שלמה ויחכם מכל האדם קאלוא ולא ממשה, לאנה יריד בקולה מכל האדם מן מעאצריה, ולד'לך תג'דה יד'כר הימן וכלכל ודרדע בני מחול אלחכמא אלמשאה(י)ר חיניד'.
4	החכמים ז"ל אמרו גם שהאדם נתבע תחילה לדעת את התורה, ואחר כך הוא נתבע על החכמה, ואחר כך הוא נתבע על התלמוד המוטל עליו, כלומר להסיק מה עליו לעשות. וכך ראוי שיהיה הסדר: א) שהדעות הללו ייוודעו בתחילה כקבלה, ב) ואחר כך יוכחו, ג) ואחר כך יש לדקדק את המעשים שעל ידם יוטבו דרכי האדם. זה לשונם ז"ל על כך שהאדם נתבע על שלושת העניינים הללו בסדר זה: "כשאדם נכנס לדין תחלה אומרים לו: קבעת עתים לתורה? פלפלת בחכמה? הבינות דבר מתוך דבר?" (בבלי שבת לא,א). הרי התברר לך שידיעת התורה היא לשיטתם מין אחד, והחכמה מין אחר, והיא אימות דעות התורה בעיון נכון.	וד'כרוא אלחכמים ז"ל איצ'א אן אלאנסאן מטלוב בעלם אלתורה אולא, ובעד ד'לך מטלוב בחכמה, ובעד ד'לך מטלוב במא יתעין עליה מן פקה אלשריעה אעני אסתכ'ראג' מא ינבגי אן יפעל. והכד'א ינבגי אן יכון אלתרתיב, תערף תלך אלארא אולא מקבולה, ובעד ד'לך תברהן, ובעד ד'לך תחרר אלאעמאל אלתי תחסן בהא אלסירה, והד'א נצהם ז"ל פי כון אלאנסאן מטאלב(א) ען הד'א אלת'ל[א]ת'(ה) מעאני עלי הד'א אלתרתיב, קאלוא כשאדם נכנס לדין תחלה אומרים לו קבעת עתים לתורה פלפלת בחכמה הבינות דבר מתוך דבר. פקד באן לך אן עלם אלתורה ענדהם נוע ואלחכמה נוע אכ'ר והי תצחיח ארא אלתורה באלנט'ר אלצחיח.
5	ארבע השלמויות האנושיות לאחר כל מה שהקדמנו, שמע מה שנֹאמר: הפילוסופים, הקדומים והמאוחרים, הבהירו שהשלמויות המצויות לאדם – ארבעה מינים הם: א: שלמות קניינית) הראשון – והוא הנחות שבהם, והוא אשר בו מכלים אנשי העולם את ימיהם – הוא שלמות הקניין, כלומר הממון והבגדים והכלים והעבדים והקרקעות וכיוצא בהם שיש לאדם. והיותו של האדם מלך גדול הוא גם כן ממין זה. בשלמות זו אין שום חיבור בינה ובין אותו אדם, אלא היא יחס כלשהו, שרוב ההנאה ממנו היא דמיון גרידא, כלומר: "זה ביתי" ו"זה עבדי" ו"הכסף הזה שלי" ו"אלה הם אנשי צבאי". ואם יתבונן בעצמו ימצא שהכול חיצוני לעצמותו, ושכל דבר מקניינים אלה קיים כפי שהוא בפני עצמו. ולכן אם יֵעדר אותו היחס, לא יהיה הבדל בין אותו אדם שהיה מלך גדול לבין הנקלה שבאנשים, מבלי שישתנה דבר מאותם הדברים שהיו מיוחסים לו. הפילוסופים הבהירו שמי שישים את השתדלותו ומטרתו לאופן זה של שלמות – לא תהיה השתדלותו אלא לדמיון גרידא, והוא דבר שאינו בר קיימא, ואף אם יתקיים בידו הקניין ההוא כל ימי חייו, לא תושג לו בעצמותו כל שלמות.	ובעד כל מא וטינאה תסמע מא נקולה. קד בין אלפלאספה אלמתקדמון ואלמתאכ'רון אן אלכמאלאת אלמוג'ודה ללאנסאן ארבעה אנואע. אולהא והו אנקצהא והו אלד'י עליה יתפאנ[א](י) אהל אלארץ' הו כמאל אלקניה, והו מא יוג'ד ללשכ'ץ מן אלאמואל ואלת'יאב ואלאלאת ואלעביד ואלאראצ'י ונחוהא, ואן יכון אלאנסאן מלכא עט'ימא הו מן הד'א אלנוע, והד'א כמאל לא אתצאל בינה ובין ד'לך אלשכ'ץ בוג'ה, ואנמא הי נסבה' מא מעט'ם אללד'ה בהא כ'יאל מחץ', אעני אן הד'ה דארי והד'א עבדי והד'א אלמאל (מא)לי והאולא ג'נדי, ואד'א אעתבר שכ'צה יג'ד אלכל כ'ארג'(א) ען ד'אתה, וכל שי מן הד'ה אלקניאת בחית' הו פי וג'ודה, ולהד'א אד'א עדמת תלך אלנסבה אצבח ד'לך אלשכ'ץ אלד'י כאן מלכא עט'ימא לא פרק בינה ובין אחקר מן יכון פי אלנאס מן גיר אן יתגיר שי מן תלך אלאשיא אלתי כאנת מנסובה לה. ובינוא אלפלאספה אן אלד'י יג'על וכדה וסעיה להד'א אלנחו מן אלכמאל אנמא סעי לכ'יאל מחץ', והו שי לא ית'בת, ולו ת'בתת לה תלך אלקניה טול חיאתה פאנה לם יחצל לה פי ד'אתה כמאל אצלא.
6	ב: שלמות גופנית) המין השני קשור לעצמותו של האדם יותר מן הראשון, והוא שלמות מבנה הגוף ותכונתו, כלומר שמזגו של אותו אדם יהיה בתכלית האיזון ואבריו בפרופורציות מתאימות וחזקים כראוי. גם את מין זה של שלמות אין לעשות תכלית, כי הוא שלמות גופנית, ואינו של האדם באשר הוא אדם אלא באשר הוא בעל חיים, והוא שותף בזה לחיות הפחותות ביותר. ועוד, אפילו יגיע כוח האדם לשיאו המרבי, לא יגיע לכוחו של פרד חזק, לא כל שכן שיגיע לכוח אריה או כוח פיל. שיא השלמות הזאת, כמו שציינו, היא שיישא משא כבד או ישבור עצם עבה וכיוצא בזה מן הדברים שאין בהם תועלת גופנית גדולה. תועלת נפשית, מכל מקום, נעדרת מן המין זה.	ואלנוע אלת'אני לה בד'את אלשכ'ץ תעלק אכת'ר מן אלאול, והו כמאל אלבניה ואלהיאה, אעני אן יכון מזאג' ד'לך אלשכ'ץ פי גאיה' אלאעתדאל ואעצ'אוה מתנאסבה קויה כמא ינבגי. והד'א אלנוע איצ'א מן אלכמאל לא יתכ'ד' גאיה לאנה כמאל ג'סמאני, ומא הו ללאנסאן מן חית' הו אנסאן בל מן חית' הו חיואן, וישארך פי הד'א אכ'ס אלחיואן (ו)איצ'א לו וצל מן קוה' שכ'ץ אלאנסאן גאיה ונהאיה מא ילחק בקוה' בגל קוי, פנאהיך אן ילחק בקוה' אסד או קוה' פיל, וגאיה' הד'א אלכמאל כמא ד'כר[ו](נ)א אן ינקל חמלא ת'קילא או יכסר עט'מא גליט'א ונחו הד'א ממא לא כביר פאידה ג'סמאניה פיה, אמא פאידה נפסאניה פמעדומה מן הד'א אלנוע.
7	ג: שלמות אופי וחברה) המין השלישי הוא שלמות בעצם האדם יותר מן השני, והוא שלמות מעלות המידות, כלומר שמידותיו של אותו אדם תהיינה בתכלית המעלה. ומטרת רוב המצוות אינה אלא להשגת מין זה של שלמות. גם מין שלמות זה אינו אלא הכנה לזולתו ואינו תכלית לעצמו. זאת משום שכל המידות אינן אלא בדברים שבין אדם לחברו, וכאילו באותה שלמות במידותיו הוא רק הכשיר עצמו לתועלת בני האדם, ואם כן נעשתה כלי עבור אחרים. שהרי אם תניח אדם לבדו, שאין לו עסק עם אף אחד, תמצא שכל מידותיו הטובות יהיו אז נטולות ערך ובטלות ואין בהן צורך, ואינן תורמות לשלמותו האישית כלל. כי אין הוא צריך אותן ואין הן מועילות לו אלא מבחינת זולתו.	ואלנוע אלת'אלת' הו כמאל פי ד'את אלשכ'ץ אכת'ר מן אלת'אני, והו כמאל אלפצ'איל אלכ'לקיה, וד'לך באן תכון אכ'לאק ד'לך אלשכ'ץ עלי גאיה' פצ'ילתהא, ואכת'ר אלמצות אנמא הי לחצול הד'א אלנוע מן אלכמאל. והד'א אלנוע מן אלכמאל איצ'א אנמא הו תוטיה לגירה וליס הו גאיה לד'אתה, וד'לך אן אלכ'לקיאת כלהא אנמא הי פי מא בין אלשכ'ץ מן אלנאס ובין גירה, פכאן הד'א אלכמאל פי כ'לקיאתה אנמא תהיא בה למנפעה' אלנאס, פצאר אלה לגירה, לאנך אד'א פרצ'ת שכ'ץ אנסאן וחדה לא יעאמל אחדא, וג'דת אלפצ'איל אלכ'לקיה מנה כלהא חיניד' בטאלה עטאלה לא חאג'ה להא, ולא תכמל שכ'צה פי שי, ואנמא יחתאג' אליהא ותעוד פאידתהא עליה באעתבאר אלגיר.
8	ד: שלמות ההכרה) המין הרביעי הוא השלמות האנושית האמיתית, שהיא השגת המעלות השכליות, כלומר תפיסת "תצור" מושכלות המלמדות דעות נכונות במטפיזיקה. וזו היא התכלית האחרונה, והיא המביאה את האדם לשלמות אמיתית, והיא לו לבדו, והיא הנותנת לו קיום נצחי. ובה האדם אדם.	ואלנוע אלראבע הו אלכמאל אלאנסאני אלחקיקי, והו חצול אלפצ'איל אלנטקיה אעני תצור מעקולאת, תפיד ארא(א) צחיחה פי אלאלאהיאת, והד'ה הי אלגאיה אלאכ'ירה והי אלתי תכמל אלשכ'ץ כמאלא חקיקיא, והי לה וחדה, והי תפידה אלבקא אלדאים. ובהא אלאנסאן אנסאן.
9	שלמות השיא, גם בתפיסת הנביאים והחכמים התבונן בכל אחת משלוש השלמויות הקודמות ותמצא שהיא לזולתך, לא לך; ואם אי אפשר בלעדיהן, כַּמפורסם, הרי הן לך ולזולתך. אך השלמות האחרונה הזאת היא לך לבדך, ואין בה לאחר שום שותפות עמך, "יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ [וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ]" (משלי ה,יז). לכן ראוי לך שתשקוד להשיג את מה שנשאר לך, ולא תטרח ותתייגע עבור אחרים, אתה המזניח את נפשך עד שלובנהּ השחיר בשלוט הכוחות הגופניים עליה, כמו שנאמר בתחילת אותם משלים שִירִיִּים שנאמרו על עניינים אלה: "[אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ] בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי" (שיר השירים א,ו). ועל אותו עניין עצמו נאמר: "פֶּן תִּתֵּן לַאֲחֵרִים הוֹדֶךָ, וּשְׁנֹתֶיךָ לְאַכְזָרִי" (משלי ה,ט).	ואעתבר כל כמאל מן אלת'לת'ה כמאלאת אלמתקדמה תג'דה לגירך לא לך, ואן כאן ולא בד בחסב אלמשהור פהי לך ולגירך, אמא הד'א אלכמאל אלאכ'יר פהו לך וחדך ליס לאכ'ר מעך פיה משארכה בוג'ה, יהיו לך לבדך (וגו'). ולהד'א ינבגי לך אן תחרץ עלי חצול הד'א אלבאקי לך, ולא תתעב ותשק[א](י) לאכ'רין יא גאפלא ען נפסה חתי אסוד ביאצ'הא באסתילא אלקוי אלג'סמאניה עליהא, כמא קיל פי אבתדא תלך אלאמת'אל אלשעריה אלמצ'רובה להד'ה אלמעאני, קאל בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי, ופי הד'א אלמעני בעינה קאל פן תתן לאחרים הודך ושנותיך לאכזרי.
10	גם הנביאים ביארו לנו את העניינים האלה עצמם ופירשו אותם לנו כמו שפירשום הפילוסופים, ואמרו לנו בפירוש ששלמות הקניין, ושלמות בריאות הגוף, ושלמות תכונות האופי – כל אלה אינן שלמויות שיש להתפאר בהן ולחשוק בהן; ושהשלמות שיש להתפאר בה ולחשוק בה היא ידיעתו יתעלה, שהיא הידע האמיתי. ירמיה אמר על אותן ארבע שלמויות: "כֹּה אָמַר ה': אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" (ירמיהו ט,כב-כג). התבונן כיצד נקט אותן כסדרן אצל ההמון, משום שמבחינתם השלמות הגדולה ביותר היא "עשיר בעשרו", ולמטה ממנה "גבור בגבורתו" ולמטה ממנה "חכם בחכמתו", כלומר בעל המידות הנעלות, משום שגם אותו אדם הוא נכבד אצל המון העם שאליהם הוא מדבר, ולכן סודרו (השלמויות) בסדר זה.	קד בין לנא אלאנביא איצ'א הד'ה אלמעאני בעינהא, ושרחוהא לנא כמא שרחתהא אלפלאספה, וצרחוא לנא באן ליס כמאל אלקניה ולא כמאל אלצחה ולא כמאל אלאכ'לאק כמאלא יפתכ'ר בה ולא ירגב פיה, ואן אלכמאל אלד'י יפתכ'ר בה וירגב פיה הו מערפתה תע(א)לי אלד'י ד'לך הו אלעלם אלחקיקי, קאל ירמיה פי הד'ה אלכמאלאת אלארבעה כה אמר י"י אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי, ותאמל כיף אכ'ד'הא עלי תרתיבהא ענד אלג'מהור, פאן אעט'ם כמאל ענדהם עשיר בעשרו, ודונה גבור בגבורתו, ודונה חכם בחכמתו יעני ד'א אלאכ'לאק אלפאצ'לה, פאן ד'לך אלשכ'ץ איצ'א מעט'ם ענד אלג'מהור אלד'ין אליהם הו אלכ'טאב, פלד'לך רתבת הד'א אלתרתיב.
11	החכמים ז"ל כבר השיגו מאותו פסוק את העניינים האלה עצמם שצִיַּנּו, ואמרו במפורש את מה שביארתי לך בפרק זה: שה"חכמה" האמורה בסתם בכל מקום, והיא התכלית, היא השגתו יתעלה, ושאותם קניינים שאדם קונה מן האוצרות שמתחרים בהם ומחשיבים אותם לשלמות – אינם שלמות. וכן כל המעשים התורניים האלה, כלומר מיני העבודות וכן המידות המועילות לכל האנשים בהתנהגותם זה עם זה – לכולם אין חיבור לתכלית אחרונה זו ואין להשוותם אליה, אלא הן הכנות עבור תכלית זו.	וקד אדרכוא אלחכמים ז"ל מן הד'א אלפסוק הד'ה אלמעאני בעינהא אלתי ד'כרנא וצרחוא במא בינתה לך פי הד'א אלפצל, והו אן אלחכמה אלמקולה באטלאק פי כל מוצ'ע והי אלגאיה הי אדראכה תע(א)לי, ואן הד'ה אלקניה אלתי יקתניהא אלאנסאן מן אלד'כ'איר אלתי יתנאפס פיהא ותט'ן כמאל(א) ליסת בכמאל. וכד'לך הד'ה אעמאל אלשריעה כלהא אעני אנואע אלעבאדאת וכד'לך אלכ'לקיאת אלנאפעה ללנאס כלהם פי תצרפאתהם בעצ'הם מע בעץ' ג'מיע ד'לך לא יקתרן בהד'ה אלגאיה אלאכ'ירה ולא יסאויהא, בל הי תוטיאת מן אג'ל הד'ה אלגאיה.
12	שמע דבריהם בכל אותם עניינים בלשונם, והוא לשון בראשית רבה (לה,ג). נאמר שם: "כתוב אחד אומר: 'וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ' (משלי ח,יא) וכתוב אחר אומר: 'וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ' (שם ג,טו); 'חֲפָצִים' – אלו מצות ומעשים טובים, 'חֲפָצֶיךָ' – אלו אבנים טובות ומרגליות; חֲפָצַי וחֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ, אלא: 'כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל [הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי]' (ירמיהו ט,כג)". ראה כמה תמציתי מאמר זה וכמה שלם אומרו, ואיך לא החסיר דבר מכל מה שציינו והארכנו בביאורו ובהקדמותיו!	ואסמע נצהם פי ג'מיע הד'ה אלמעאני בלפט'הם והו נץ בראשית רבה, הנאך קיל כתוב אחד אומר וכל חפצים לא ישוו בה וכתוב אחד אומר וכל חפציך לא ישוו בה, חפצים אלו מצות ומעשים טובים, חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות, חפצי(ם) וחפציך לא ישוו בה, אלא כי אם בזאת יתהלל המתהלל [וכו'](השכל וידע אותי). פתאמל מא אוג'ז הד'א אלקול ומא אכמל קאילה, וכיף לם יגאדר שיא מן כל מא ד'כרנאה וטולנא פי ביאנה ופי תוטיאתה.
13	המנהיגות כהידמות כיוון שהזכרנו את הפסוק הזה והדברים המופלאים הכלולים בו, והזכרנו את דברי החכמים ז"ל עליו, נשלים את מה שהוא כולל: בפסוק הזה, בביאור המטרה הנכבדת ביותר, הוא לא הסתפק בהשגתו יתעלה בלבד, משום שאילו זו היתה כוונתו היה אומר: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי" ועוצר, או היה אומר "השכל וידוע אותי כי אני אחד" או היה אומר "כי אין לי תמונה" או "כי אין כמוני" וכיוצא בזה. אלא אמר: ההתפארות היא בהשגתי ובידיעת תאריי, כלומר פעולותיו, כדרך שביארנו (א,נד) על מה שנאמר: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ [וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ]" (שמות לג,יג). וביאר לנו בפסוק הזה (ירמיהו ט,כג) שאותן פעולות שיש לדעת ולחקות הן חסד, משפט וצדקה.	ואד' וד'כרנא הד'א אלפסוק ומא אשתמל עליה מן אלגראיב וד'כרנא כלאם אלחכמים ז"ל פיה פלנתמם מא תצ'מנה, וד'לך אנה לם יקתצר פי הד'א אלפסוק פי תביין אשרף אלגאיאת עלי אדראכה תע(א)לי פקט, לאנה לו כאן הד'א קצדה לקאל כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל ויד[ו]ע אותי ויקטע אלקול, או כאן יקול השכל ויד[ו]ע אותי כי אני אחד, או כאן יקול כי אין לי תמונה, או כי אין כמוני ומא נחי הד'א אלנחו, בל קאל אן אלאפתכ'אר הו באדראכי ובמערפה' צפאתי יעני אפעאלה, נחו מא בינא פי קולה הודיעני נא את דרכיך ו[כ](ג)ו', ובין לנא פי הד'א אלפסוק אן תלך אלאפעאל אלתי יג'ב אן תערף ותתקיל הי חסד ומשפט וצדקה,
14	הוא הוסיף עניין חשוב אחר, והם דבריו "בָּאָרֶץ" (שם), שזה הוא ציר התורה. ולא כמחשבתם של המתפרצים, שחשבו שהשגחתו יתעלה מסתיימת אצל גלגל הירח ואילו הארץ ואשר בה עזובים, "עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ" (יחזקאל ט,ט), אלא כמו שהבהיר לנו על ידי אדון החכמים: "כִּי לַה' הָאָרֶץ" (שמות ט,כט), כלומר שהשגחתו גם בארץ כמתאים לה כמו שהוא משגיח בשמים כמתאים להם, והוא אומרו: "כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ" (ירמיהו ט,כג).	וזאד מעני אכ'ר וכידא והו קולה בארץ אלד'י הד'א הו קטב אלשריעה. וליס כזעם אלמתהאפתין אלד'ין ט'נוא אן ענאיתה תע(א)לי אנתהת ענד פלך אלקמר ואן אלארץ' במא פיהא מהמלה עזב י"י את הארץ, בל כמא בין לנא עלי ידי סיד אלעאלמין כי לי"י הארץ, יקול אן ענאיתה איצ'א באלארץ' בחסבהא כמא אעתני באלסמא בחסבהא, והו קולה כי אני י"י עשה חסד משפט וצדקה בארץ,
15	אחר כך השלים את העניין ואמר: "כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם ה'" (שם), כלומר כוונתי שיבוא מכם חסד, צדקה ומשפט בארץ באופן שביארנו (א,נד) לגבי שלש עשרה מדות, שהמטרה היא להידמות להן ושיהיו אלה דרכינו. אם כן התכלית הנזכרת בפסוק הזה היא שהוא הבהיר ששלמות האדם שיתפאר בה באמת היא א) מי שיזכה בהשגתו יתעלה כפי יכולתו, ב) ושידע כיצד היא השגחתו על ברואיו בהבאתם למציאות ובהנהגתם, ג) ושבדרכיו של אותו אדם לאחר אותה השגה יתכוון תמיד לחסד צדקה ומשפט, כהידמות לפעולותיו יתעלה באופן שביארנו כמה פעמים בחיבור זה.	ת'ם כמל אלמעני וקאל כי באלה חפצתי נאם י"י, יעני אן גרצ'י אן יכון מנכם חסד וצדקה ומשפט בארץ עלי נחו מא בינא פי שלש עשרה מדות, אן אלקצד אלתשבה בהא ואן תכון תלך סירתנא. פאלגאיה אלתי ד'כרהא פי הד'א אלפסוק הי אנה בין אן כמאל אלאנסאן אלד'י בה יפתכ'ר חקיקה הו מן חצל לה אדראכה תע(א)לי חסב טאקתה, וערף ענאיתה במכ'לוקאתה פי איג'אדהא ותדבירהא כיף הו, וכאנת סירה' ד'לך אלשכ'ץ בעד ד'לך אלאדראך יקצד בהא דאימא חסד צדקה ומשפט תשבהא באפעאלה תע(א)לי נחו מא בינא מראת פי הד'ה אלמקאלה.
16	חתימת הספר זה מה שנראה לי לכלול בחיבור זה ממה שנראה לי שיועיל מאוד לשכמותך, ואני מאחל לך שעם התבוננות שלמה תשיג כל מה שכללתי בו בעזרת ה' יתעלה, והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שהבטיח לנו: "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים, וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה" (ישעיהו לה,ה). "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל, יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם" (שם ט,א). אמן.	והד'א קדר מא ראית אן נודעה פי הד'ה אלמקאלה ממא ראית אנה נאפע ג'דא לאמת'אלך, ואנא ארג'ו לך ענד אלתאמל אלשאפי אן תנאל כל גרץ' צ'מנתה פיהא במעונה' אללה תע(א)לי, והו יזכינא וכל ישראל חברים למא ועדנא בה אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה, העם ההלכים בחשך ראו אור גדול ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם. אמן.
17	שיר סיום קָרוֹב מְאֹד הָאֵל לְכָל קוֹרֵא, אִם בֶּאֱמֶת יִקְרָא וְלוֹ יִשְעֶה. נִמְצָא לְכָל דּוֹרֵש יְבַקְשֵׁהוּ, אִם יַהֲלֹךְ נִכְחוֹ וְלֹא יִתְעֶה.	קרוב מאד האל לכל קורא אם באמת יקרא ול[ו](א) ישעה. נמצא לכל דורש יבקשהו אם יהל[ו]ך נכחו ולא יתעה. (כמל אלג'ז אלת'אלת' בעון אללה ובכמאלה כמלת דלאלה' אלחאירין.)