חלק א, פרק כז

חלק א, פרק כז

הרחקת ההגשמה בתרגום אונקלוס

1	שיטת אונקלוס בהרחקת ההגשמה אנקלוס הגר היה בקי מאוד בעברית ובארמית. הוא נתן את לבו להסיר את ההגשמה (מן ה'), כך שכל תואר המביא לידי גשמות שהכתוב משתמש בו, הוא מפרש "תאויל" אותו (שלא כפשוטו) לפי עניינו. כל מונח שהוא מוצא המורה על אחד ממיני התנועה, הוא מפרש "ג'על" את משמעות התנועה כהתגלות וכהופעה של אור נברא, כלומר שכינה, או השגחה. על כן הוא תרגם "יֵרֵד ה' [לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי]" (שמות יט,יא) – "יִתגְּלֵי ה'" (=יתגלה ה'); "וַיֵּרֶד ה' [עַל הַר סִינַי]" (שם,כ) – "וְאִתְגְּלִי ה'" (=והתגלה ה'), ולא אמר "וּנְחַת ה'" (=וירד ה'). "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה" (בראשית יח,כא) – "אֶתְגְּלֵי כְעַן וְאֶחְזֵי" (=אתגלה כעת ואראה). וזה עקבי בתרגומו. "שרח"	אנקלוס הגר כאמל ג'דא פי אללגה אלעבראניה ואלסריאניה, וקד ג'על וכדה רפע אלתג'סים, פכל צפה יצפהא אלכתאב תודי אלי ג'סמאניה יתאולהא בחסב מענאהא, וכל מא יג'דה מן הד'ה אלאסמא אלתי תדל עלי נוע מן אנואע אלחרכה יג'על מעני אלחרכה תג'לי וט'הור נור מכ'לוק אעני שכינה, או אעתנאא, פהו תרג'ם ירד י"י יתגלי י"י, וירד י"י ואתגלי י"י ולם יקל ונחת י"י, ארדה נא ואראה אתגלי כען ואחזי, והד'א מטרד פי שרחה.
2	הסבר ראשון לחריגה: תיאור החוויה הנבואית אבל הוא תרגם "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה" (בראשית מו,ד) – "אֲנָא אֵחוֹת עִמָּךְ לְמִצְרַיִם" (=אני ארד עמך למצרים). זו פרשה מופלאה "עג'יב" מאוד המורה על שלמות החכם הזה וטוב פירושו "תאויל" והבנתו את הדברים כפי שהם. בתרגום זה הוא גם פתח לנו פתח לעניין גדול מענייני הנבואה, והוא שבתחילת הפרשה הזו נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב [וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.] וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל [אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.] אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה [וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה, וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ]" (שם,ב-ד). מכיוון שבתחילת הדיבור נאמר שהוא היה במראות הלילה, לא חשב אנקלוס לבלתי ראוי לומר כלשונם את הדברים שנאמרו במראות הלילה. וכך נכון, משום שזה תיאור של מה שנאמר, לא תיאור מעשה שהיה כמו "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי" (שמות יט,כ) שהוא תיאור מה שאירע במציאות, ולכן כינהו (אנקלוס) "התגלות" ושלל ממנו מה שמורה על מציאות תנועה. אך את הדברים שבדמיון, כלומר סיפור מה שנאמר לו, השאירם כפי שהם. וזה מופלא.	לכנה תרג'ם אנכי ארד עמך מצרימה אנא אחות עמך למצרים, והד'ה קצה עג'יבה ג'דא תדל עלי כמאל הד'א אלסיד וחסן תאוילה ופהמה אלאמור עלי מא הי עליה, ופתח לנא איצ'א בהד'ה אלתרג'מה מעני כביר מן מעאני אלנבוה, וד'לך, אן אול הד'ה אלקצה קאל ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב וכו' ויאמר אנכי האל וכו' אנכי ארד עמך מצרימה, פלמא צ'מן אול אלקול אנה כאן במראות הלילה פלם יסתשנע אנקלוס אן יחכי אלקול אלד'י קיל במראות הלילה בנצה, והו אלצחיח, לאן הד'א וצף מא קיל, לא וצף קצה ג'רת מת'ל וירד י"י על הר סיני אלד'י הו וצף מא חדת' פי אלאמור אלוג'ודיה ולד'לך כני ענה באלתג'לי ונפי ענה מא ידל עלי וג'וד חרכה, ואלאמור אלכ'יאליה אעני חכאיה' מא קיל לה אבקאה בחסבה, והד'א עג'יב.
3	מכאן תתעורר לכך שיש הבדל גדול בין מה שנאמר בו "בחלום" או "במראות הלילה" ובין מה שנאמר בו "במחזה" ו"במראה", ובין מה שנאמר בו סתם "ויהי דבר ה' אלי" או "ויאמר ה' אלי".	ומן הנא תתנבה אן פרק כביר בין מא יקאל פיה בחלום או במראות הלילה, ובין מא יקאל פיה במחזה ובמראה, ובין מא יקאל פיה מטלקא ויהי דבר י"י אלי או ויאמר י"י אלי.
4	הסבר שני לחריגה: ההגשמה מיוחסת למלאך ולא לה' לדעתי ייתכן גם שאנקלוס מפרש "תאויל" (שלא כפשוטו) ש"אלהים" האמור כאן הוא מלאך, ולכן לא סלד מלומר עליו: "אֲנָא אֵחוֹת עִמָּךְ לְמִצְרַיִם". ואל תחשוב לבלתי ראוי שהוא מפרש "אעתקאד" ש"אלהים" כאן הוא מלאך בעוד הוא אומר לו "אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ", משום שאמירה זו נאמרת בניסוח זה גם על ידי מלאך. הלוא תראה שהוא אומר "וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם: יַעֲקֹב, וָאֹמַר הִנֵּנִי" (בראשית לא,יא), ובסוף הוא תיאר את דיבורו אליו: "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר" (שם,יג). ואין ספק שיעקב נדר לה', לא למלאך. אבל דבר זה שגור בדברי הנביאים, כלומר סיפור הדברים שאומר להם המלאך בשם ה', בלשון דיבור ה' להם; וכל זה בהשמטת הנסמך, כאילו אמר: 'אנכי שלוח אלהי אביך', 'אנכי שלוח האל הנגלה עליך בבית אל', וכיוצא בזה. אשר לנבואה ודרגותיה ובאשר למלאכים, עוד יבוא דיון נרחב בהתאם למטרת חיבור זה.	וימכן איצ'א ענדי אן יכון אנקלוס תאול אלהים אלמקול הנא מלאך, ולד'לך לם יכרה אן יקול פיה אנא אחות עמך למצרים, ולא תסתשנע כונה יעתקד אלהים הנא מלאך והו יקול לה אנכי האל אלהי אביך, לאן הד'א אלקול יכון בהד'א אלנץ {על ידי מלאך איצ'א, אלא תראה יקול ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב ואומר הנני, ופי אכ'ר וצף כ'טאבה לה אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר, ולא שך אן יעקב נד'ר ללה לא ללמלאך, לכן הד'א מטרד פי אקאויל אלאנביא אעני חכאיה' אלאמור אלתי יקולהא להם אלמלאך ען אללה בלפט' כ'טאב אללה להם, והי כלהא בחד'ף אלמצ'אף, כאנה יקול אנכי שלוח אלהי אביך, אנכי שלוח האל הנגלה עליך בבית אל, ונחו הד'א. וסיאתי פי אלנבוה ומראתבהא ופי אלמלאיכה כלאם כת'יר בחסב גרץ' הד'ה אלמקאלה: