חלק א, פרק נ

חלק א, פרק נ

אין הַאֲמָנָה בלא הבנה

1	הגדרת ההאמנה דע, אתה המעיין בחיבורי זה, שההַאֲמָנָה "אעתקאד" אינה העניין הנאמר, אלא העניין המצטייר "תצור" (נתפס, מומשג) בנפש, אם משתכנעים לגביו שהוא כך כפי שהצטייר.	אעלם איהא אלנאט'ר פי מקאלתי הד'ה, אן אלאעתקאד ליס הו אלמעני אלמקול, בל אלמעני אלמתצור פי אלנפס אד'א צדק בה אנה כד'לך עלי מא תצור.
2	אם אתה מאלה שדי להם באשר לדעות הנכונות, או שאתה חושב שהן נכונות, באמירתן בפה מבלי לצייר אותן ולהאמין בהן, כל שכן לבקש להן ודאות – הרי דבר זה קל מאוד, כמו שאתה מוצא רבים מן הפתאים משננים אמונות מבלי שיציירו להן משמעות כלל.	פאן כנת ממן תקנע מן אלארא אלצחיחה או אלמט'נון צחתהא ענדך באן תחכיהא באלקול מן גיר אן תתצרוהא ותעתקדהא, נאהיך אן תטלב פיהא יקין, פאן הד'א סהל ג'דא, כמא תג'ד כת'ירין מן אלבלה יחפט'ון עקאיד לא יתצורון להא מעני בוג'ה.
3	הימנעות מסיסמאות ריקות אך אם אתה ממי שגמר אומר לעלות לדרגה הנעלה הזו, דרגת העיון, ולקנות ודאות שה' הוא אחד באחדות אמיתית, כך שאין לו שום מורכבות ואין לשער בו חלוקה בשום אופן שהוא – דע שאין לו יתעלה תואר עצמי בשום אופן ובשום מצב, ושכפי שמן הנמנע שהוא גוף כך מן הנמנע שהוא בעל תואר עצמי. ואילו מי שמאמין שהוא אחד בעל כמה תארים – הוא אומר בפיו שהוא אחד, אבל מאמין במחשבתו שהוא רבים. הדבר דומה לדברי הנוצרים: "הוא אחד, אבל הוא שלושה, והשלושה הם אחד". כך הם דברי האומר: "הוא אחד, אבל הוא בעל תארים רבים, והוא ותאריו אחד, יחד עם סילוק הגשמות והאמנת הפשטות הגמורה", כאילו מטרתנו וחקירתנו אינה אלא איך נאמר ולא איך נאמין.	ואן כנת ממן טמחת המתה לתרתקי להד'ה אלדרג'ה אלעליה דרג'ה' אלנט'ר, ואן תתיקן באן אללה ואחד וחדאניה חקיקיה, חתי לא יוג'ד לה תרכיב אצלא ולא תקדיר אנקסאם בוג'ה מן אלוג'וה, פאעלם אנה לא צפה ד'אתיה לה תעאלי ולא עלי חאל מן אלאחואל, ואן כמא אמתנע כונה ג'סם כד'לך אמתנע כונה ד'א צפה ד'אתיה. אמא מן אעתקד אנה ואחד ד'ו צפאת עדה פקד קיל אנה ואחד בלפט'ה ואעתקדה כת'ירין בפכרתה, והד'א שבה קול אלנצארי הו ואחד לכנה ת'לאת'ה ואלת'לאת'ה ואחד, כד'לך קול אלקאיל הו ואחד לכנה ד'ו צפאת מתעדדה, והו וצפאתה ואחד מע ארתפאע אלג'סמאניה ואעתקאד אלבסאטה אלמחצ'ה, כאן קצדנא ובחת'נא אנמא הו כיף נקול לא כיף נעתקד.
4	ציור, האמנה וודאות ואין האמנה אלא לאחר ציור (בדעת), כי ההאמנה היא השכנוע במה שהצטייר, שהוא מחוץ לדעת (=במציאות האובייקטיבית) כפי שהצטייר בדעת (=במחשבה הסובייקטיבית). אם משיגים עם האמנה זו שלא ייתכן כלל דבר שונה מאותה האמנה, ולא ייוותר בדעת מקום לדחיית אותה האמנה ואין לשער אפשרות דבר שונה ממנה – זוהי ודאות.	ולא אעתקאד אלא בעד תצור, לאן אלאעתקאד הו אלתצדיק במא תצור אנה כ'ארג' אלד'הן עלי מא תצור פי אלד'הן. פאן חצל מע הד'א אלאעתקאד אנה לא ימכן כ'לאף הד'א אלאעתקאד בוג'ה, ולא יוג'ד פי אלד'הן מוצ'ע דפע לד'לך אלאעתקאד ולא תקדיר אמכאן כ'לאפה, כאן ד'לך יקין.
5	כאשר תפשוט מעליך את התאוות וההרגלים, ותהיה בעל תבונה ותתבונן במה שאומר בפרקים הבאים על שלילת התארים, יהיה לך הדבר ודאי בהכרח, ותהיה אז ממי שמצייר (בדעתו) את ייחוד השם, לא ממי שאומר זאת בפיו ואינו מצייר לו משמעות, שהוא מאלה שנאמר עליהם "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם" (ירמיה יב,ב). אלא ראוי שיהיה האדם מאלה המציירים את האמת ומשיגים אותה, אף על פי שאינם מוציאים אותה בפיהם, כמו שנצטוו אנשי המעלה ונאמר להם: "אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה" (תהלים ד,ה).	ומתי תג'רדת מן אלאהויה ואלעאדאת וכנת ד'א פהם ותאמלת מא אקולה פי הד'ה אלפצול אלתי תאתי פי נפי אלצפאת, תיקנת ד'לך צ'רורה, ותכון חיניד' ממן יתצור ייחוד השם לא ממן יקולה בפמה ולא יתצור לה מעני, פיכון מן קביל אלד'ין קיל פיהם קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם, בל ינבגי אן יכון אלאנסאן מן קביל מן יתצור אלחק וידרכה ואן לם ינטק בה, כמא אמר אלפצ'לא פקיל להם אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה: