חלק א, פרק נד

חלק א, פרק נד

תוארי הפעולה בטבע, האמת והדרך אליה

1	שתי בקשותיו של משה דע שאדון החכמים, משה רבינו, ביקש שתי בקשות, וקיבל תשובה על שתיהן. א) הבקשה האחת, שביקש ממנו יתעלה שיודיע לו את עצמותו ואמיתתו (=מהותו האמיתית), ב) והבקשה השנייה, והיא שביקש בתחילה, היא שיודיע לו יתעלה את תאריו. והשיבו ה' יתעלה על שתי השאלות, בכך ב) שהבטיח לו להודיע לו את כל תאריו, ושהם פעולותיו, א) והודיע לו שעצמותו לא תושג כפי שהיא, אך הסב את תשומת לבו למקום עיון (=נקודת מבט) שממנו יושג המֵרב של מה שיכול האדם להשיג. ומה שהשיג הוא עליו השלום, לא השיג אדם לא לפניו ולא לאחריו.	אעלם אן סיד אלעאלמין משה רבינו טלב מטלבין, וג'אה אלג'ואב עלי אלמטלבין, אלמטלב אלואחד הו כונה טלב מנה תעאלי אן יערפה ד'אתה וחקיקתה, ואלמטלב אלת'אני והו אלד'י טלב אולא הו אן יערפה תעלי בצפאתה, פג'אובה תעאלי עלי אלסואלין, באן ועדה בתעריפה צפאתה כלהא ואנהא אפעאלה, ואעלמה אן ד'אתה לא תדרך עלי מא הי עליה, לכנה נבהה עלי מוצ'ע נט'ר ידרך מנה גאיה' מא ימכן אלאנסאן אן ידרכה, ואלד'י אדרכה הו ע"אס לם ידרכה אחד קבלה ולא בעדה.
2	ידיעת ה' באמצעות הכרת דרכיו בעולם בקשתו לדעת את תאריו, היא בדבריו: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (שמות לג,יג). התבונן בדברים המופלאים שכוללת אותה אמירה: דבריו "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ" מורים על כך שה' יתעלה נודע באמצעות תאריו, כי כשידע (האדם) את הדרכים, ידע אותו. ודבריו "לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (שם) מורים על כך שהיודע את ה' – הוא אשר ימצא חן בעיניו, ולא מי שצם ומתפלל בלבד. אלא כל מי שיודע אותו – הרי הוא הרצוי והמקורב, ומי שאינו יודע אותו – הרי הוא השנוא והמרוחק. ולפי שיעור הידיעה והאי-ידיעה יהיה (שיעור) הריצוי והשנאה והקרבה והריחוק (לפני ה'). וכבר חרגנו ממטרת הפרק, ואשוב אליה.	אמא טלבה מערפה' צפאתה פהו קולה הודעני נא את דרכיך ואדעך ואדעך למען אמצא חן בעיניך, ותאמל מא צ'מנה הד'א אלקול מן גראיב, קולה הודעני נא את דרכיך ואדעך דליל עלי כונה תעאלי יעלם באוצאפה, לאנה אד'א עלם אלדרכים עלמה. וקולה למען אמצא חן בעיניך דליל עלי אן מן עלם אללה הו אלד'י ימצא חן בעיניו, לא מן צאם וצלי פקט, בל כל מן ערפה פהו אלמרצ'י אלמקרב, ומן ג'הלה הו אלמסכ'וט אלמבעוד, ועלי קדר אלעלם ואלג'הל יכון אלרצ'א ואלסכ'ט ואלקרב ואלבעד. וקד כ'רג'נא ען גרץ' אלפצל, וארג'ע אלי אלגרץ'.
3	המענה לשתי השאלות כאשר ביקש לדעת את התארים וביקש מחילה לאומה, ונענה שיימחֵל להם, ולאחר מכן ביקש להשיג את עצמותו יתעלה, באמרו "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג,יח) – נענה על הבקשה הראשונה, שהיא "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ", ונאמר לו: "אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ" (שם,יט). ובתשובה על השאלה השנייה נאמר לו: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי [כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי]" (שם,כ).	פלמא טלב מערפה' אלצפאת וטלב אלעפו ען אלאמה ואג'יב עלי אלעפו ענהם, ת'ם טלב אדראך ד'אתה תעאלי והו קולה הראני נא את כבודך, אג'יב עלי אלמטלוב אלאול והו הודעני נא את דרכיך וקיל לה אני אעביר כל טובי על פניך, וקיל לה פי ג'ואב אלסואל אלת'אני לא תוכל לראות את פני וכו'.
4	דבריו (של ה') "כָּל טוּבִי" רומזים לכך שיציג בפניו את כל הנמצאים (=הדברים במציאות), שעליהם נאמר "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א,לא). ב"הצגה בפניו" כוונתי היא שישיג את טבעם ואת מערכת הקשרים שביניהם, וידע כיצד הוא מנהיג אותם בכלל ובפרט. לעניין הזה רמז בדבריו "[עַבְדִּי מֹשֶׁה] בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב,ז), כלומר: הוא הבין את מציאות עולמי כולו הבנה אמיתית ויציבה; כי ההשקפות שאינן נכונות אינן יציבות. הנה כי כן, השגת הפעולות הללו היא (השגת) תאריו יתעלה, שהוא נודע דרכם. הראיה לכך שמה שהובטח לו שישיג הוא פעולותיו יתעלה, היא שהדבר שנודע בו (ה' למשה) הוא תוארי פעולה גמורים: "רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם [וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת...]" (שמות לד,ו-ז).	אמא קולה כל טובי, פהו אשארה אלי ערץ' אלמוג'ודאת כלהא עליה אלמקול ענהא וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, אעני בערצ'הא עליה אן ידרך טביעתהא וארתבאטהא בעצ'הא בבעץ', פיערף תדבירה להא כיף הו אלג'מלה ואלתפציל, ואלי הד'א אלמעני אשאר בקולה בכל ביתי נאמן הוא, אי אנה פהם וג'וד עאלמי כלה פהמא חקיקיא ת'אבתא, לאן אלארא אלגיר צחיחה לא תת'בת, פאד'א' אדראך תלך אלאפעאל הי צפאתה תעאלי אלתי יערף מן ג'התהא. ואלדליל עלי אן אלשי אלד'י ועד באדראכה הי אפעאלה תעאלי, כון אלשי אלד'י ערף בה צפאת פעליה מחצ'ה, רחום וחנון ארך אפים וכול',
5	הנה התבאר שהדרכים שביקש לדעת ושה' הודיע לו אותם, הם הפעולות היוצאות ממנו יתעלה. החכמים קוראים להם "מדות" ואומרים "שלש עשרה מדות", והם משתמשים במונח הזה כדי לציין את מידות האופי: "ארבע מדות בנותני צדקה" (משנה אבות ה,יג), "ארבע מדות בהולכי לבית המדרש" (שם ה,יד), וזה נפוץ. המשמעות כאן אינה שה' בעל מידות אופי, אלא שהוא עושה פעולות הדומות לפעולות שיוצאות מאתנו בעקבות מידות האופי, כלומר מתכונות נפשיות; לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות.	פקד באן אן אלדרכים אלתי טלב מערפתהא פאעלם בהא הי אלאפעאל אלצאדרה מנה תעאלי. ואלחכמים יסמונהא מדות ויקולון שלש עשרה מדות, והד'א אלאסם ואקע פי אסתעמאלהם עלי אלאכ'לאק, ארבע מדות בנותני צדקה, ארבע מדות בהולכי לבית המדרש, והד'א כת'יר. ואלמעני הנא ליס אנה ד'ו אכ'לאק, בל פאעל אפעאל שביהה באלאפעאל אלצאדרה מנא ען אכ'לאק, אעני ען היאת נפסאניה, לא אנה תעאלי ד'ו היאת נפסאניה.
6	די היה לו בהזכרת אותן שלש עשרה מדות – אף שכבר השיג את כל טובו, כלומר כל פעולותיו – משום שאלה הן הפעולות היוצאות ממנו יתעלה ביצירת בני האדם ובהנהגתם. וזו הייתה המטרה הסופית בשאלתו, משום שסיום דבריו הוא: "וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ, וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה" (שמות לג,יג), שאני צריך להנהיגם בפעולות שאחקה בהן את פעולותיך בהנהגתם.	ואנמא אקתצר עלי ד'כר הד'ה אלשלש עשרה מדות ואן כאן קד אדרך כל טובו אעני ג'מיע אפעאלה, לאן הד'ה הי אלאפעאל אלצאדרה מנה תעאלי פי חק איג'אד אלאדמיין ותדבירהם, והד'א כאן אכ'ר גרץ' סואלה, לאן תמאם אלקול ואדעך למען אמצא מן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה אלד'י אנא מחתאג' לתדבירהם באפעאל אתקיל בהא אפעאלך פי תדבריהם,
7	תארים הנובעים מהכרת פעולות ה' הנה התבאר לך שה"דרכים" וה"מדות" אחד הם, והם הפעולות היוצאות ממנו יתעלה בעולם. ובכל עת שתושג פעולה מפעולותיו, יתואר הוא יתעלה בתואר שאותה פעולה יוצאת ממנו, וייקרא בשם הנגזר מאותה פעולה. לדוגמה: כשמושגת עדינות הנהגתו בהתהוות העובר, ויצירת כוחות בו ובמי שמגדל אותו לאחר לידתו, המונעים אותו מן המוות והאובדן ושומרים אותו מכל פגע, ומועילים לו בהתנהלותו ההכרחית – ופעולה כגון זו אצלנו לא תצא אלא לאחר היפעלות ורוך, והוא עניין הרחמים – נאמר עליו יתעלה 'רחום', כמו שנאמר "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים [רִחַם ה' עַל יְרֵאָיו]" (תהלים קג,יג), ונאמר "וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ" (מלאכי ג,יז). לא שהוא יתעלה נפעל ורך, אלא כדוגמת אותה פעולה שיצאה מן האב על הילד, שהיא תוצאה של רוך וחמלה והיפעלות בלבד, יצא ממנו יתעלה כלפי הקרובים לו לא כתוצאה מהיפעלות או שינוי. וכמו שכאשר אנו מעניקים משהו למי שאיננו חייבים לו, נקרא זה בלשוננו "חנינה", כמו שנאמר "חָנּוּנוּ אוֹתָם" (שופטים כא,כב), "אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים" (בראשית לג,ה), "כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים" (שם שם,יא) וכיוצא באלו הרבה. והוא יתעלה יוצר ומנהיג את מי שאינו חייב ליצור ולהנהיג אותו, ולכן נקרא 'חנון'.	פקד באן לך אן אלדרכים ואלמדות ואחד. והי אלאפעאל אלצאדרה מנה תעאלי פי אלעאלם, פכלמא אדרך פעל מן אפעאלה וצף הו תעאלי באלצפה אלתי יצדר ענהא ד'לך אלפעל, וסמי באלאסם אלמשתק מן ד'לך אלפעל. מת'אל ד'לך, אנה למא אדרך לטף תדבירה פי תכוין אג'נה' אלחיואן, ואיג'אד קוי פיה ופי מן ירביה בעד ולאדתה תמנעה מן אלהלאך ואלתלאף, ותצונה מן כל אד'יה, ותנפעה פי תצרפאתה אלצ'רוריה, ומת'אל הד'א אלפעל מנא לא יצדר אלא בעד אנפעאל ורקה והו מעני אלרחמה, קיל ענה תעאלי רחום כמא קיל כרחם אב על בנים וכו', וקאל וחמלתי עליהם כאשר יחמל איש על בנו, ליס אנה תעאלי ינפעל וירק, לכן מת'ל ד'לך אלפעל אלד'י יצדר מן אלאב עלי אלולד אלד'י הו תאבע לרקה ושפקה ואנפעאל מחץ', יצדר ענה תעאלי פי חק אוליאיה לא ען אנפעאל ולא ען תגיר. וכמא אנא נחן אד'א אעטינא שיא למן לא חק לה עלינא תסמי ד'לך פי לגתנא חנינה כמא קאל חנונו אותם, אשר חנן אלהים כי חנני אלהים, ומת'ל הד'א כת'יר, והו תעאלי יוג'ד וידבר למן לא חק לה עליה פי איג'אדה ותדבירה, פלד'לך סמי חנון.
8	וכן נמצא בפעולותיו היוצאות על בני האדם פגעים גדולים הנוחתים על אי-אלו אנשים ומשמידים אותם, או פגע מקיף (מילולית: "עניין כללי") המכלה שבטים ואף אזורים שלמים, ונספים הבנים והנכדים ולא נשארים להם צאצאים, כמו שקיעת הקרקעות ורעידות האדמה והברקים הקטלניים, וכמו יציאת עם אחד כנגד אחרים להשמידם בחרב ולמחות את זכרם, ופעולות רבות כאלה שאינן יוצאות ממישהו מתוכנו אלא כתוצאה מכעס גדול או טינה עצומה או בקשת נקמת דם. ונקרא לפי פעולות אלו קנוא ונוקם ונוטר ובעל חמה. כלומר הפעולות שדוגמתן יוצאות מתוכנו כתוצאה מתכונה נפשית כמו קנאה או שאיפה לנקמת דם או שנאה או כעס, יוצאות ממנו יתעלה לפי מה שהתחייבו אלה שנענשו, ובשום אופן לא מהיפעלות שלו, יתעלה מכל חסרון. וכך הפעולות כולן הן פעולות הדומות לפעולות היוצאות מבני האדם כתוצאה מהיפעלות ותכונה נפשית, והן יוצאות ממנו יתעלה, ולא משום דבר נוסף על עצמותו.	וכד'לך נג'ד פי אפעאלה אלצאדרה פי אלאדמיין מן אפאת עט'ימה תנזל בבעץ' אשכ'אץ תדמרהם, או אמר עאם מהלך לקבאיל בל לאקאלים, תפני אלולד וולד אלולד ולא תכ'לי לא חרת'א ולא נסלא כאלכ'סוף ואלזלאזל ואלצואעק אלמהלכה, וכחרכה' קום עלי אכ'רין לאבאדתהם באלסיף ומחו את'רהם, וכת'יר מן הד'ה אלאפעאל אלתי לא תצדר מן אחדנא פי חק אכ'ר אלא ען גצ'ב שדיד או חקד עט'ים או טלב ת'אר, פסמי בחסב הד'ה אלאפעאל קנוא ונוקם ונוטר ובעל חמה, יעני אן אלאפעאל אלתי מת'להא תצדר ענא ען היאה נפסאניה והי אלגירה או אלאכ'ד' באלת'אר או אלחקד או אלגצ'ב, תצדר ענה תעאלי בחסב אסתחקאק אלד'ין עוקבוא לא ען אנפעאל בוג'ה תעאלי ען כל נקץ. והכד'א אלאפעאל כלהא הי אפעאל תשבה אלאפעאל אלצאדרה ען אלאדמיין ען אנפעאלאת והיאת נפסאניה, והי צאדרה ענה תעאלי לא ען מעני זאיד עלי ד'אתה אצלא.
9	מנהיג המדינה ההולך בעקבות דרכי ה' וראוי למנהיג המדינה, אם הוא נביא, שיידמה באותם תארים, ויצאו ממנו אותן פעולות בשיקול וכפי הדין, לא מתוך היפעלות בלבד. ולא יתיר את רצועת הכעס ולא יאפשר את ההיפעלויות אצלו, משום שכל היפעלות היא רעה. אלא יישמר מהן כפי יכולת האדם, ויהיה לעתים וכלפי חלק מהאנשים רחום וחנון, לא מרוך וחמלה בלבד אלא כפי הראוי; ויהיה לעתים וכלפי חלק מהאנשים נוקם ונוטר ובעל חמה כפי הראוי להם ולא רק מתוך כעס, עד שיצווה לשרוף אדם מבלי שהוא כועס עליו ולא רוגז עליו ולא שונא אותו, אלא כפי מה שייראה לו מן הדין. ויכוון לתועלת הגדולה שתיגרם מן הפעולה הזו בציבור הרחב. התבונן-נא בפסוקי התורה, כשציווה להכרית את שבעה עממים ואמר: "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (דברים כ,טז), מיד לאחר מכן אמר: "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם,יח), כלומר: אל תחשוב שזו אכזריות או בקשת נקמה, אלא הוא דבר שהסברה האנושית מחייבת, שיֹאבד כל מי שמסיר (או: סר) מדרך האמת, ושיסולקו כל המכשולים המונעים את השלמות שהיא השגתו יתעלה.	וינבגי למדבר אלמדינה אד'א כאן נביא אן יתשבה בהד'ה אלצפאת ותצדר ענה הד'ה אלאפעאל בתקדיר ובחסב אסתחקאק, לא במג'רד תבע אלאנפעאל, ולא יטלק ענאן אלגצ'ב ולא ימכן אלאנפעאלאת מנה, אד' כל אנפעאל שר, בל יתחאמאהא חסב טאקה' אלאנסאן, פיכון תארה ולבעץ' אלנאס רחום וחנון לא למג'רד אלרקה ואלשפקה אלא בחסב מא ילזם, ויכון תארה ולבעץ' אלנאס נוקם ונוטר ובעל חמה בחסב אסתחקאקהם לא במג'רד אלגצ'ב, חתי אנה יאמר בחרק אלשכ'ץ והו גיר חריג' ולא גצ'וב ולא באגץ' פיה בל בחסב מא יראה מן אסתחקאקה, וילחט' מא פי איקאע הד'א אלפעל מן אלמנפעה אלעט'ימה בכ'לק כביר. אלא תתאמל נצוץ אלתורה למא אמר בשבעה עממים באלאבאדה וקאל לא תחיה כל נשמה, אתבע ד'לך עלי אלאת'ר בקולה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם לי"י אלהיכם, יקול, לא תט'ן אן הד'ה קסאוה או טלב ת'אר, בל הו פעל יתקצ'יה אלראי אלאנסאני אן יזאל כל מן יחיד ען טרק אלחק, ותנחי אלעואיק כלהא אלתי תעוק ען אלכמאל אלד'י הו אדראכה תעאלי.
10	ועם כל זה ראוי שיהיו פעולות הרחמים והמחילה והחמלה והחנינה היוצאות ממנהיג המדינה מרובות הרבה יותר מפעולות העונש, משום שאותן שלש עשרה מדות כולן מדות רחמים הן מלבד אחת, והיא "פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים" (שמות לד,ז). כי דבריו "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" (שם) פירושם 'וְשָׁרֵשׁ לא ישרש' (=לא ישמיד לגמרי), כדבריו "[מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה. וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ,] וְנִקָּתָה, לָאָרֶץ תֵּשֵׁב" (ישעיה ג,כה-כו).	ומע הד'א כלה ינבגי אן תכון אפעאל אלרחמה ואלעפו ואלשפקה ואלראפה צאדרה מן מדבר אלמדינה אכת'ר מן אפעאל אלקצאץ בכת'יר, לאן הד'ה אלשלש עשרה מדות כלהא מדות רחמים גיר ואחדה והי פוקד עון אבות על בנים, לאן קולה ונקה לא ינקה מענאה ואסתיצאלא לא יסתאצל מן קולה ונקתה לארץ תשב.
11	עונש קבוצתי בין-דורי חריג בעבודה זרה ודע שדבריו "פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים" אינם אלא על חטא עבודה זרה בלבד, ולא על חטא אחר. יורו על כך דבריו בעשר הדברות: "עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמות כ,ד), ולא נקרא 'שונא' אלא עובד עבודה זרה: "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא [עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם]" (דברים יב,לא). ועצר ברִבֵּעִים משום שהמֵרב שהאדם יכול לראות מזרעו הוא דור רביעי, ואם ייהרגו אנשי עיר עובדי עבודה זרה, הרי ייהרג הזקן העובד וזרע זרע זרעו שהוא הדור הרביעי. וכאילו תיאר שמכלל ציווייו יתעלה, שהם מכלל פעולותיו בלא ספק, שייהרגו צאצאי עובדי עבודה זרה, אפילו הם קטנים, בכלל הוריהם וסביהם.	ואעלם, אן קולה פוקד עון אבות על בנים אנמא ד'לך פי ד'נב עבודה זרה כ'אצה לא פי ד'נב אכ'ר, דליל ד'לך קולה פי עשר הדברות על שלשים ועל רבעים לשנאי, ולא יסתמי שונא אלא עובד עבודה זרה, כי כל תועבת י"י אשר שנא. ואנמא אקתצר עלי רבעים לאנה גאיה' מא ימכן אלאנסאן אן ירי מן נסלה דור רביעי, פאד'א קתל אהל אלמדינה עובדי עבודה זרה פיקתל ד'לך אלשיך' אלעובד ונסל נסל נסלה אלד'י הו אלולד אלראבע, פכאנה יצף אן מן ג'מלה' אואמרה תעאלי אלתי מן ג'מלה' אפעאלה בלא שך, אן יקתל נסל עובדי עבודה זרה ואן כאנוא אצאגר פי גמאר ואלדיהם ואג'דאדהם.
12	את הציווי הזה מצאנו חוזר בתורה בכל מקום, כמו שציווה לגבי עיר הנדחת: "[הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב] הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ" (דברים יג,טז). כל זאת כדי למחות את הרושם הזה הגורם לקלקול הגדול כמו שביארנו.	והד'א אלאמר וג'דנאה מטרדא פי אלתורה פי כל מוצ'ע, כמא אמר פי עיר הנדחת החרם אותה ואת כל אשר בה, כל הד'א לתעפיה' ד'לך אלאת'ר אלמוג'ב ללפסאד אלעט'ים כמא בינא.
13	חתימה חרגנו ממטרת הפרק, אבל ביארנו מדוע הצטמצם כאן בהזכרת פעולותיו אלו בלבד, משום שיש בהן צורך בהנהגת המדינות. כי תכלית מעלת האדם היא ההידמות אליו יתעלה כפי היכולת, כלומר שנדמה את פעולותינו לפעולותיו, כמו שביארו (חז"ל) בפירוש ל"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ [כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי]" (ויקרא יט,ב), ואמרו: "מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום" (ראו ספרי דברים מט). והמטרה (של הפרק) כולה היא שהתארים המיוחסים לה' הם תוארי פעולותיו, לא שהוא יתעלה בעל איכות.	וקד כ'רג'נא ען גרץ' אלפצל, לכן בינא לאי שי אקתצר הנא מן ד'כר אפעאלה עלי הד'ה, ואנהא מחתאג' אליהא פי תדביר אלמדן, אד' גאיה' פצ'ילה' אלאנסאן אלתשבה בה תעאלי חסב אלקדרה, יעני אן נשבה אפעאלנא באפעאלה כמא בינוא פי שרח קדושים תהיו וכו', קאלוא מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום. ואלגרץ' כלה אן אלצפאת אלמנסובה לה היא צפאת אפעאלה, לא אנה תעלי ד'ו כיפיה: