חלק א, פרק סה

חלק א, פרק סה

המונחים דבר ה' ומאמר ה'

1	דיבור ה' נברא ונמשל איני סבור שלאחר שהגעת לדרגה הזו והִתאַמֵּת לך שהוא יתעלה מצוי ולא בִּמציאות, ואחד ולא באחדות, שיש צורך לבאר לך שתואר הדיבור נשלל ממנו. לא כל שכן לאור העובדה שכל אומתנו מסכימה שהתורה נבראת, והכוונה בכך היא שהדיבור המיוחס לו נברא, והוא יוחס לו רק משום שאותו קול ששמע משה – ה' בראו וחידשו, כפי שברא כל מה שברא וחידש. על הנבואה עוד ידובר רבות (ב,לב-מח), והמטרה כאן היא רק לומר שתיאורו בדיבור הוא כמו תיאורו בכל הפעולות הדומות לפעולותינו. הדעות "ד'הן" (=המחשבות) הודרכו אם כן לכך שיש ידע אלוהי שהנביאים משיגים, על ידי האמירה שה' דיבר איתם ואמר להם, כדי שנדע שהעניינים האלה שהם מוסרים לנו מאת ה' אינם ממחשבתם וסברתם בלבד, כפי שיתבאר (ב,לה-לו). וכבר הזכרנו זאת קודם (א,מו).	מא אראך בעד וצולך להד'ה אלדרג'ה ותחקיקך אנה תעלי מוג'וד לא בוג'וד וואחד לא בוחדה תחתאג' אן יבין לך נפי צפה' אלכלאם ענה, ולא סימא באג'מאע אמתנא אן אלתורה מכ'לוקה, אלקצד בד'לך אן כלאמה אלמנסוב אליה מכ'לוק, ואנמא נסב אליה לכון ד'לך אלקול אלד'י סמעה משה אללה כ'לקה ואבתדעה כמא כ'לק כל מא כ'לקה ואבתדעה, וסיאתי פי אלנבוה כלאם כת'יר, ואנמא אלקצד הנא אן וצפה באלכלאם מת'ל וצפה באלאפעאל כלהא אלשביהה באפעאלנא, פארשדת אלאד'האן אלי אן ת'ם עלם אלאהי ידרכה אלנביין באן אללה כלמהם וקאל להם, חתי נעלם אן הד'ה אלמעאני אלתי יוצלון אלינא מן קבל אללה הי לא מן מג'רד פכרתהם ורויתהם כמא סיבין, וקד תקדם לנא ד'כר הד'א אלמעני.
2	שלוש משמעויות מטרתו של פרק זה היא רק לומר שהדיבור והאמירה הם ביטוי רב-משמעי: א) יש לו הוראה של דיבור בלשון, כמו שנאמר: "מֹשֶׁה יְדַבֵּר" (שמות יט,יט), "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה" (שם ה,ה). ב) ויש לו הוראה של העניין המצטייר (=הנתפס) בשכל מבלי להיאמר. נאמר: "וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי [...] וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי" (קהלת ב,טו), "וְלִבְּךָ יְדַבֵּר" (משלי כג,לג), "לְךָ אָמַר לִבִּי" (תהילים כז,ח), "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ" (בראשית כז,מא). וזה נפוץ. ג) ויש לו הוראה של רצון: "וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד" (שמואל־ב כא,טז), כאילו אמר: ורצה להורגו, כלומר התכוון לכך. "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר" (שמות ב,יד), פירושו ומשמעותו: התרצה להורגני? "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם" (במדבר יד,י), וגם זה נפוץ.	ואנמא מקצוד הד'א אלפצל אן אלדיבור ואלאמירה לפט' משתרך, יקע עלי אלנטק באללסאן מת'ל קולה משה ידבר, ויאמר פרעה. ויקע עלי אלמעני אלמתצור פי אלעקל מן גיר אן ינטק בה, קאל ואמרתי אני בלבי, ודברתי בלבי, ולבך ידבר, לך אמר לבי, ויאמר עשו בלבו, והד'א כת'יר. ויקע עלי אלאראדה ויאמר להכות את דוד, כאנה קאל ואראד קתלה, אי הם בה. הלהרגני אתה אומר, שרחה ומענאה אתריד אן תקתלני. ויאמרו כל העדה לרגום אותם , והד'א איצ'א כת'יר.
3	אם כן כל אמירה ודיבור המיוחסים לה' הם בשתי המשמעויות האחרונות, כלומר שהם או כינוי לחפץ ולרצון, או כינוי לעניין המובן מאת ה', ואחת היא אם נודע על ידי קול נברא או נודע באחת מדרכי הנבואה שעוד נבאר; לא שהוא יתעלה דיבר באותיות ובקול, ולא שהוא יתעלה בעל נפש שהעניינים נרשמים בנפשו כך שיש בעצמותו עניין הנוסף על עצמותו. אלא הַקֶּשר של עניינים אלו אליו וייחוסם אליו הוא כייחוסן של כל הפעולות (אליו).	פכל אמירה ודיבור ג'את מנסובה ללה פהי מן אלמעניין אלאכ'ירין, אעני אנהא אמא כנאיה ען אלמשיה ואלאראדה, ואמא כנאיה ען אלמעני אלמפהום מן קבל אללה סוא עלם בצות מכ'לוק או עלם בטריק מן טרק אלנבוה אלתי סנבינהא, לא אנה תעלי תכלם בחרף וצות, ולא אנה תעלי ד'ו נפס פתרתסם אלמעאני פי נפסה ותכון פי ד'אתה מעני זאיד עלי ד'אתה, בל תעלק תלך אלמעאני בה ונסבתהא לה נסבה' אלאפעאל כלהא.
4	כינוי הרצון והחפץ "אמירה" ו"דיבור" הוא אחת ממשמעויות הביטוי הרב-משמעי הזה, כמו שביארנו (משמעות ב), וגם על דרך הדימוי (אלינו), כמו שהערנו לעיל (א,מו). כי האדם אינו מבין בעיון ראשון כיצד הדבר שרוצים לעשות נעשה ברצון בלבד; אלא במבט ראשון נראה שאין מנוס מכך שהרוצה שדבר-מה יתקיים יעשהו או יצווה לזולתו לעשותו. לכן הושאל לה' הציווי כשמתרחש מה שרצה שיהיה, ונאמר שהוא ציווה שיהיה כך – וכך היה, על דרך הדימוי לפעולותינו. זאת בנוסף לכך שאותו ביטוי מורה על המשמעות של "רצה", כמו שביארנו (משמעות ג).	פאמא אלכנאיה ען אלאראדה ואלמשיה באמירה ודיבור פכמא בינא מן מעאני אשתראך הד'א אללפט', ואיצ'א עלי ג'הה' אלתשביה כמא נבהנא פי מא תקדם אנה לא יפהם אלאנסאן באול והלה כיף ינפעל אלשי אלד'י יראד פעלה במג'רד אלאראדה פקט, בל לא בד פי באדי אלראי אן יפעל אלמריד אלשי אלד'י יריד וג'ודה או יאמר גירה יפעלה, פלד'לך אסתעיר ללה אלאמר פיכון מא אראד כונה וקיל אנה אמר אן יכון כד'א פכאן ד'לך, עלי ג'הה' אלתשביה באפעאלנא, מצ'אפא אלי כון הד'ה אללפט'ה איצ'א תדל עלי מעני אראד כמא בינא.
5	"ויאמר" במעשה בראשית משמעו 'יצר' על כן כל אימת שנאמר במעשה בראשית "וַיֹּאמֶר", "וַיֹּאמֶר", משמעותו "חפץ" או "רצה". אמרו זאת כבר אחרים והדבר התפרסם מאוד. ההוכחה לכך, דהיינו שהמאמרות האלה אינם אלא רצונות ולא דיבורים, היא כי דיבורים של ציווי אינם אלא למצוי המציית לאותו ציווי. וכך מה שנאמר "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" (תהילים לג,ו) הוא כמו "וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" (שם): כשם ש"פיו" ו"רוח פיו" הם השאָלה, כך "דברו" ו"מאמרו" הם השאלה. והכוונה היא שהם נוצרו מתוך כוונתו וחפצו. ודבר זה אין מי מחכמינו המפורסמים שאינו יודע. איני צריך לבאר שלאמירה ולדיבור בלשון העברית יש אותה משמעות: "כִּי הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל אִמְרֵי ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר" (יהושע כד,כז).	פכל מא ג'א פי מעשה בראשית ויאמר ויאמר מענאה שא או אראד, וקד ד'כר הד'א גירנא ושהר ג'דא. וברהאן ד'לך אעני אן הד'ה אלמאמרות אנמא הי אראדאת לא אקאויל, לאן אקאויל אלאמר אנמא תכון למוג'וד יקבל ד'לך אלאמר, כד'לך קולה בדבר י"י שמים נעשו מת'ל וברוח פיו כל צבאם, כמא אן פיו ורוח פיו אסתעארה, כד'לך דברו ומאמרו אסתעארה, ואלגרץ' אנהא וג'דת בקצדה ומשיתה, והד'א ממא לם יג'הלה אחד מן משאהיר עלמאינא. ולא אחתאג' אן אבין אן אלאמירה ואלדיבור פי אללגה אלעבראניה במעני ואחד איצ'א, כי היא שמעה את כל אמרי י"י אשר דבר: