חלק א, פרק סח

חלק א, פרק סח

מנגנון ההכרב, האל – "שכל משכיל ומושכל"

1	השכל המשכיל והמושכל אתה יודע כמה מפורסמת האמירה שאמרו הפילוסופים על האל יתעלה, והיא דבריהם שהוא "השכל והמשכיל והמושכל", וששלושת העניינים האלה בו יתעלה הם עניין אחד שאין בו ריבוי. והזכרנו זאת גם אנחנו בחיבורנו הגדול (משנה תורה, יסודי התורה ב,י), כי הוא יסוד של תורתנו, כמו שביארנו שם (שם א,ו), כוונתי לכך שהוא אחד בלבד ושאין לצרף אליו דבר אחר, כלומר שאין דבר קדום זולתו. ולכן אומרים חַי ה' ולא אומרים חֵי ה', כי אין חייו דבר שונה מעצמותו, כמו שהבהרנו בנושא שלילת התארים (א:נג, נז).	קד עלמת שהרה' הד'ה אלקולה אלתי קאלתהא אלפלאספה פי אללה תעלי והי קולהם אנה אלעקל ואלעאקל ואלמעקול, ואן הד'ה אלת'לת'ה מעאני פיה תעלי והו מעני ואחד לא תכת'יר פיה. וקד ד'כרנא נחן ד'לך איצ'א פי תאליפנא אלכביר, אד' הד'ה קאעדה' שריעתנא כמא בינא הנאך, אעני כונה ואחדא פקט ולא יצ'אף אליה שי אכ'ר, אעני אן לא יכון ת'ם שי קדים גירה, ולד'לך יקאל חי י"י ולא יקאל חי י"י, לאן ליס חיאתה שיא גיר ד'אתה, כמא קד אוצ'חנא פי נפי אלצפאת.
2	קושי בהבנת המשפט אין ספק שכל מי שלא עיין בספרים שחוברו על השכל, ולא השיג את עצמות השכל, ולא ידע את מהותו, ואינו מבין ממנו אלא כמו שהוא מבין את עניין הלובן והשחרות – יתקשה מאוד להבין את הדברים. ודברינו שהוא השכל והמשכיל והמושכל יהיו לדידו כאילו אמרנו: "הלובן והמולבן והמלבין הם דבר אחד". מה רבים הבורים שימהרו לסתור את דברינו במשל זה ודומים לו, ומה רבים הטוענים לחכמה שדבר זה קשה עליהם, וסבורים שהידיעה כיצד דבר זה הכרחי ונכון היא דבר החומק מן הדעת. אך עניין זה הוא מוכח וברור כפי שביארו הפילוסופים העוסקים באלוהות, ואסביר לך כעת מה שהוכיחו:	ולא שך אן כל מן לם ינט'ר פי אלכתב אלמוצ'ועה פי אלעקל ולא אדרך ד'את אלעקל ולא עלם מאהיתה ולא יפהם מנה אלא מת'ל מא יפהם מן מעני אלביאץ' ואלסואד, פאנה יצעב עליה פהם הד'א אלמעני ג'דא, ויכון קולנא אנה אלעקל ואלעאקל ואלמעקול ענדה מת'ל לו קלנא אלביאץ' ואלמתביץ' ואלמביץ' שי ואחד. פכם מן ג'אהל יבאדר במנאקצ'תנא בהד'א אלמת'ל ונחוה, וכם מן יזעם אלעלם יצעב עליה ד'לך, וירי אן עלם צחה' לזום ד'לך אמר יפות אלאד'האן, והד'א אלמעני הו מעני ברהאני ואצ'ח בחסב מא בינוה אלפלאספה אלמתאלהון, והאנא אפהמך מא ברהנוה.
3	ידיעה בכוח וידיעה בפועל דע שלפני שהאדם תופס משהו בשכלו ("משכיל"), הרי הוא משכיל בכוח. וכשהוא תופס בשכלו דבר מה – כגון שתאמר שהוא תפס בשכלו את צורתה של פיסת עץ מסוימת והסיק את צורתה מחומרה וצייר "תצור" (בדעתו) את הצורה באופן מופשט, שזוהי פעולת השכל – כי אז נעשה למשכיל בפועל. והשכל שהגיע לפועל הוא צורת פיסת העץ המופשטת שבדעתו, כי אין השכל דבר שונה מן העניין המושכל. התבאר לך אם כן שהדבר המושכל הוא צורת פיסת העץ המופשטת, והיא השכל המגיע לפועַל. ואין הוא שני דברים: שכל, וצורת פיסת העץ המושגת; כי אין השכל בפועל דבר שונה ממה שנתפס בשכל, והדבר שבאמצעותו נתפסה שכלית צורת פיסת העץ והופשטה, שהוא המשכיל, הוא השכל המגיע לפועַל בלא ספק. כי פועלו של כל שכל הוא עצמותו, ואין השכל בפועל דבר אחד ופועלו דבר אחר, כי אמיתת השכל ומהותו היא ההשגה.	אעלם, אן אלאנסאן קבל אן יעקל שיא פהו עאקל באלקוה, פאד'א עקל שיא מא כאנך קלת אד'א עקל צורה' הד'ה אלכ'שבה אלמשאר אליהא ואנתזע צורתהא מן מאדתהא ותצור אלצורה מג'רדה אד' הד'א הו פעל אלעקל, פחיניד' צאר עאקלא באלפעל, ואלעקל אלד'י חצל באלפעל הו צורה' אלכ'שבה אלמג'רדה אלתי פי ד'הנה, לאן ליס אלעקל שיא גיר אלמעני אלמעקול, פקד תבין לך אן אלשי אלמעקול הו צורה' אלכ'שבה אלמג'רדה, והי אלעקל אלחאצל באלפעל, וליס הו שיאאן עקל וצורה' אלכ'שבה אלמעקולה, לאן ליס אלעקל באלפעל שיא גיר מא עקל, ואלשי אלד'י בה עקלת צורה' אלכ'שבה וג'רדת אלד'י הו אלעאקל הו אלעקל אלחאצל באלפעל בלא שך, לאן כל עקל פעלה הו ד'אתה, וליס אלעקל באלפעל שיא ופעלה שיא אכ'ר, לאן חקיקה' אלעקל ומאהיתה הי אלאדראך,
4	בידיעה בפועל מתקיימת אחדות אל תחשוב אם כן שהשכל בפועל הוא דבר מה מצוי כשלעצמו, בנפרד מן ההשגה, וההשגה היא עניין אחר. אלא עצם השכל ואמיתתו הוא השגה. על כן כשתניח שׂכל המצוי בפועל – הוא ההשגה של מה שנתפס שכלית, וזה ברור מאוד למי שהשתדל בעיונים מעין זה. התברר לך אם כן שפועלו של השכל, שהוא השגתו, הם אמיתתו ועצמותו. נמצא שהדבר שבו הופשטה צורת פיסת העץ והושגה, שהוא השכל – הוא המשכיל. כי השכל הזה בעצמו הוא אשר הפשיט את הצורה והשיג אותה, וזה הוא פועלו, שבגללו נאמר עליו שהוא משכיל. ופועלו הוא עצמותו, ואין למה שהנחנו שהוא שכל בפועל אלא צורת אותה פיסת העץ.	פלא תט'ן אן אלעקל באלפעל שי מא מוג'וד עלי חיאלה מנפצל ען אלאדראך ואלאדראך מעני אכ'ר פיה, בל נפס אלעקל וחקיקתה אדראך. פמתי פרצ'ת עקלא מוג'ודא באלפעל הו אלאדראך למא עקל, והד'א בין ג'דא למן חאול אמת'אל הד'א אלנט'ר. פקד באן אן אלעקל פעלה אלד'י הו אדראכה הי חקיקתה וד'אתה, פאד'א' אלשי אלד'י בה ג'רדת צורה' הד'ה אלכ'שבה ואדרכת אלד'י הו אלעקל הו אלעאקל, לאן ד'לך אלעקל בעינה הו אלד'י ג'רד אלצורה ואדרכהא, והד'א הו פעלה אלד'י מן אג'לה קיל פיה אנה עאקל, ופעלה הו ד'אתה וליס להד'א אלד'י פרץ' עקלא באלפעל אלא צורה' הד'ה אלכ'שבה.
5	התבאר אם כן שכאשר השכל קיים בפועל, השכל הוא הדבר המושכל. והתבאר שפועלו של כל שכל, שהוא היותו משכיל – הוא עצמותו. ואם כן השכל והמשכיל והמושכל הם דבר אחד בעצמו תמיד בכל מה שמשכיל בפועל. אך כשמניחים שהוא בכוח, הוא שני דברים בהכרח: השכל בכוח, והדבר המושכל בכוח. כאילו אמרת: השכל ההיולי הזה שבראובן הוא שכל בכוח, וכן אותה פיסת עץ היא מושכלת בכוח – והם שני דברים בלי ספק. אך כשתצא לפועל ותגיע צורת פיסת העץ להיות מושכלת בפועל, אזי הצורה המושכלת תהיה אותו השכל. ובשכל הזה בעצמו, שהוא שכל בפועל, הופשטה והושכלה. כי כל מה שיש לו פועַל מצוי, הרי הוא מצוי בפועַל.	פקד באן אנה מתי מא כאן אלעקל מוג'ודא באלפעל פאן אלעקל הו אלשי אלמעקול, ותבין אן כל עקל פעלה אלד'י הו כונה עאקל הו ד'אתה, פאד'א' אלעקל ואלעאקל ואלמעקול שי ואחד בעינה אבדא פי כל מא יעקל באלפעל. אמא אד'א פרץ' באלקוה פהו שיאן צ'רורה, אלעקל באלקוה ואלשי אלמעקול באלקוה, כאנך קלת הד'א אלעקל אלהיולאני אלד'י פי זיד הו עקל באלקוה, וכד'לך הד'ה אלכ'שבה מעקולה באלקוה, והד'אן שיאן בלא שך, פאד'א כ'רג' ללפעל וחצלת צורה' אלכ'שבה מעקולה באלפעל חיניד' תכון אלצורה אלמעקולה הי אלעקל, ובד'לך אלעקל בעינה אלד'י הו עקל באלפעל ג'רדת ועקלת, לאן כל מא לה פעל מוג'וד פהו מוג'וד באלפעל,
6	אם כן כל שכל בכוח ומושכל בכוח הם שניים. וכל מה שהוא בכוח – יש הכרח בנושא שעליו נישא אותו הכוח, כמו האדם לדוגמה. נמצא שיש כאן שלושה דברים: א) האדם הנושא אותו הכוח – שהוא המשכיל בכוח; ב) ואותו הכוח – שהוא השכל בכוח; ג) והדבר המעותד להיתפס שכלית – שהוא המושכל בכוח. ובדוגמה הזו, כאילו אמרת: האדם, והשכל ההיולי, וצורת פיסת העץ; והם שלושה עניינים מובחנים. וכשיגיע השכל לפועל, ייעשו שלושת העניינים לאחד. לא תמצא לעולם את השכל דבר אחד והמושכל דבר אחר אלא אם הם נחשבים בכוח.	פכל עקל באלקוה ומעקול באלקוה המא את'נאן, וכל מא הו באלקוה פלא בד מן מוצ'וע חאמל תלך אלקוה כאלאנסאן מת'לא. פתציר הנא ת'לת'ה' אשיא, אלאנסאן חאמל תלך אלקוה והו אלעאקל באלקוה, ותלך אלקוה והי אלעקל באלקוה, ואלשי אלמעד ליעקל והו אלמעקול באלקוה, כאנך קלת פי הד'א אלמת'ל אלאנסאן ואלעקל אלהיולאני וצורה' אלכ'שבה, והד'ה ת'לת'ה מעאני מתבאינה. פאד'א חצל אלעקל באלפעל צאר אלת'לת'ה מעאני ואחדא, פלא תג'ד אבדא אלעקל שיא ואלמעקול שיא אכ'ר אלא אד'א אכ'ד'א באלקוה.
7	האלוהים יודע בפועל וכיוון שהוכח שהאל יתרומם ויתהדר הוא שכל בפועל ואין בו כוח כלל, כמו שהתבאר (א,נה) וכמו שיוכח (ב,א, ב"עיון הפילוסופי הרביעי"), כך שאין הוא לעתים משיג ולעתים אינו משיג, אלא הוא שכל בפועל תמיד – נובע מכך שיהיו הוא והדבר המושג דבר אחד, והוא עצמותו. ופעולת ההשגה עצמה, שבשלהּ הוא נקרא "משכיל", היא עצם השכל שהוא עצמותו. נמצא שהוא משכיל ושכל ומושכל לעולם.	ולמא תברהן אן אללה עז וג'ל הו עקל באלפעל ולא קוה פיה אצלא כמא באן וכמא יתברהן, פלא יכון תארה ידרך ותארה לא ידרך, בל הו עקל באלפעל דאימא, לזם אן יכון הו וד'לך אלשי אלמדרך שיא ואחדא והו ד'אתה, ופעל אלאדראך נפסה אלד'י בה יקאל עאקל הו נפס אלעקל אלד'י הו ד'אתה, פהו עאקל ועקל ומעקול אבדא.
8	מנגנון הידיעה בכל שכל הרי התבאר שהיות השכל והמושכל אחד במספר, אינו אצל הבורא בלבד אלא אצל כל שכל. וגם בָּנו המשכיל והשכל והמושכל הם דבר אחד כאשר יש לנו שכל בפועל. אבל אנחנו יוצאים מן הכוח אל הפועל מפעם לפעם.	פקד באן אן כון אלעקל ואלמעקול ואחד באלעדד מא הו פי חק אלבארי פקט, בל פי חק כל עקל, ופינא איצ'א אלעאקל ואלעקל ואלמעקול שי ואחד מתי כאן לנא עקל באלפעל, לכן נחן נכ'רג' מן אלקוה אלי אלפעל חינא בעד חין.
9	גם לשכל הנבדל, כוונתי לשכל הפועֵל, יש לעתים מניעה מלפעול, אף על פי שהמונע אינו מעצמותו אלא מחוצה לה, והיא תנועה כלשהי של אותו השכל במקרה. ביאור עניין זה אינו מטרתנו כאן, אלא המטרה היא שהדבר שהוא שלו יתעלה בלבד ומיוחד לו, הוא היותו שכל בפועל תמיד, ואין לו מונע מלהשיג לא מעצמותו ולא מזולתו. ולכן מתחייב שהוא משכיל ושכל ומושכל תמיד לעולם, ועצמותו היא המשכילה והיא המושכלת והיא השכל, כמו שמתחייב אצל כל שכל בפועל.	ואלעקל אלמפארק איצ'א אעני אלעקל אלפעאל קד יחצל לה עאיק ען פעלה ואן לם יכן אלעאיק מן ד'אתה בל כ'ארג' ענה, פהי חרכה' מא לד'לך אלעקל באלערץ'. ומא תביין הד'א אלמעני נקצד אלאן, בל אלקצד אן אלאמר אלד'י הו לה תעלי וחדה וכ'אץ בה הו כונה עקלא באלפעל דאימא, ולא עאיק לה ען אלאדראך לא מן ד'אתה ולא מן גירה, פלד'לך ילזם אן יכון עאקלא ועקל ומעקול דאימא אבדא, וד'אתה הי אלעאקלה והי אלמעקולה והי אלעקל, כמא ילזם פי כל עקל באלפעל.
10	חתימה חזרנו על העניין הזה כמה פעמים בפרק זה משום שהדעות (של בני האדם) מתקשות "גריב" מאוד לתפוס "תצור" זאת. איני סבור שתבלבל בין תפיסה "תצור" שכלית לבין דמיון ואחיזת דוגמת המוחש בכוח המדמה, כי החיבור הזה לא חובר אלא עבור מי שעסק בפילוסופיה והכיר מה שהתבאר בעניין הנפש וכלל כוחותיה.	וקד כררנא הד'א אלמעני פי הד'א אלפצל מראת לכון אלאד'האן גריבה מן הד'א אלתצור ג'דא, ומא אראך ישכל עליך אלתצור אלעקלי באלתכ'יל ואכ'ד' מת'ל אלמחסוס פי אלקוה אלמתכ'ילה, אד' הד'ה אלמקאלה מא אלפת אלא למן תפלסף וערף מא קד באן מן אמר אלנפס וג'מיע קואהא: