חלק ב, פרק יח

חלק ב, פרק יח

דחיית ראיות אריסטו מהתבוננות באל

1	ראיה ראשונה: האל תמיד בפועל הדרך הראשונה שהם מציינים, שלטענתם מחייבת אותנו: שהאל יצא מן הכוח אל הפועל, כיוון שפעל בזמן מסוים ולא בזמן אחר.	אלטריק אלאולי אלתי יד'כרון אלתי ילזמנא בהא בזעמהם אן אללה כ'רג' מן אלקוה אלי אלפעל אד'א כאן יפעל וקתא ולא יפעל וקתא.
2	דחיית הראיה – הבחנה בין עצם חומרי למופשט הפרכת הערעור הזה ברורה מאוד. כי דבר זה מתחייב רק בכל מה שמורכב מחומר בעל אפשרות ומִצורה, שאין ספק שכאשר גוף זה פועל בצורתו לאחר שלא פעל, הרי היה בו דבר בכוח והוא יצא אל הפועל, ואם כן יש לו בהכרח מוציא (אל הפועל). זאת משום שהנחה זו הוכחה רק בבעלי החומר (ב,הנחות25-22); אבל מה שאינו גוף ואין לו חומר – אין בעצמותו אפשרות בכלל, וכל מה שיש לו הוא תמיד בפועל. אם כן דבר זה אינו מתחייב לגביו, ואין זה נמנע שהוא יפעל בזמן מסוים ולא יפעל בזמן אחר, ואין זה שינוי בנבדל ולא יציאה מן הכוח אל הפועל.	ונקץ' הד'א אלשך בין ג'דא, וד'לך אן הד'א אלאמר אנמא ילזם פי כל מרכב מן מאדה ד'את אמכאן וצורה, פהו בלא מחאלה מתי פעל ד'לך אלג'סם בצורתה בעד אן לם יפעל פקד כאן פיה שי באלקוה וכ'רג' ללפעל, פלא בד לה מן מכ'רג'. לאן הד'ה אלמקדמה אנמא תברהנת פי ד'ואת אלמואד, אמא מא ליס בג'סם ולא לה מאדה פליס פי ד'אתה אמכאן בוג'ה, וכל מא לה הו באלפעל דאימא, וליס ילזם פיה הד'א, ולא ימתנע פיה אן יפעל וקתא ולא יפעל וקתא, ולא יכון ד'לך תגירא פי חק אלמפארק ולא כ'רוג' מן אלקוה אלי אלפעל.
3	ראיה מהשכל הפועל הראיה לכך היא השכל הפועל לדעת אריסטו וההולכים אחריו, שהוא נבדל, והוא לעתים פועל ולעתים אינו פועל, כמו שביאר אבו נצר (אלפאראבי) בחיבורו "על השכל". הוא אמר שם דברים בלשון זה: "וברור שהשכל הפועל אינו פועל תמיד, אלא הוא פועל בזמן מסוים ואינו פועל בזמן אחר" (אלפאראבי, השכל והמושכלות, עמ' 108), זה לשונו, וזה אמת וברור. ולמרות זאת אין אומרים שהשכל הפועל משתנה ולא שהוא היה פועל בכוח ונעשה בפועַל משום שפעל בזמן מסוים מה שלא פעל לפני כן. כי אין יחס ואין שום דוֹמוּת בין הגופים לבין מה שאינו גוף, לא בעת הפעולה ולא בעת ההימנעות מפעולה. אלא פעולתן של הצורות בעלות החומר ופעולתו של הנבדל נקראות "פעולה" בשיתוף השם (=רב־משמעיות) בלבד. מסיבה זו, מכך שהנבדל אינו פועל בזמן מסוים את הפעולה שהוא פועל לאחר מכן, לא נובע שהוא יצא מן הכוח אל הפועל כמו בצורות בעלות החומר.	דליל ד'לך אלעקל אלפעאל עלי ראי ארסטו ותבאעה אלד'י הו מפארק וקד יפעל וקתא ולא יפעל וקתא כמא בין אבו נצר פי מקאלתה פי אלעקל, הנאך קאל כלאמא הד'א נצה, קאל וט'אהר אן אלעקל אלפעאל ליס דאימא יפעל בל יפעל חינא ולא יפעל חינא, הד'א נצה, והו חק בין. ומע כונה כד'לך פליס יקאל אן אלעקל אלפעאל מתגיר ולא כאן פאעלא באלקוה וצאר באלפעל למא פעל פי וקת מא מא לם יפעלה מן קבל, לאנה לא נסבה בין אלאג'סאם ומא ליס בג'סם ולא שבה בוג'ה, לא פי חין אלפעל ולא פי חין אלכף ען אלפעל, ואנמא יקאל לפעל אלצור ד'ואת אלמואד ולפעל אלמפארק פעלא באשתראך אלאסם, פלד'לך לא ילזם מן כון אלמפארק לא יפעל פי וקת מא אלפעל אלד'י יפעלה פי מא בעד אן יכון כ'רג' מן אלקוה אלי אלפעל כמא ד'לך פי אלצור ד'ואת אלמואד.
4	ההשוואה לשכל הפועל אינה השוואה מלאה יכול אדם לחשוב שבאמירה זו יש הטעיה מסוימת. הרי הסיבה לכך שהשכל הפועל חייב לפעול בזמן מסוים ולא לפעול בזמן אחר, אינה מפני דבר כלשהו בעצמותו אלא בשל מוכנות החומרים; ואילו הפעולה ממנו היא תמידית לכל מה שמוכן. ואם יש מונע מן הפעולה, הוא מצד ההכנה החומרית, לא מצד השכל בעצמו.	ולעל ט'אנא יט'ן אן פי הד'א אלקול מגאלטה' מא, וד'לך אן אלעקל אלפעאל אנמא וג'ב אן יפעל וקתא ולא יפעל וקתא ליס מן אג'ל אמר מא פי ד'אתה, בל מן אג'ל תהיו אלמואד אמא אלפעל מנה פדאים לכל מתהיי, פאן כאן ת'ם עאיק ען אלפעל פמן אג'ל אלתהיו אלמאדי לא מן אג'ל אלעקל פי נפסה.
5	ידע־נא החושב הזה, שמטרתנו אינה להודיע את הסיבה שבגללה פעל האל יתעלה בזמן מסוים ולא פעל בזמן אחר, ולא הסקנו במשל הזה ואמרנו שכמו שהשכל הפועל פועל בזמן מסוים ואינו פועל בזמן אחר בעודו נבדל, כך האל יתעלה. לא אמרנו כך ולא הסקנו זאת, ואילו עשינו זאת היתה זאת הטעיה. אלא מה שהסקנו, והוא היסק נכון, הוא שהשכל הפועל שאינו גוף ולא כוח בגוף, אף על פי שהוא פועל בזמן מסוים ובזמן אחר אינו פועל את אותה הפעולה, תהא הסיבה לכך אשר תהא, אין אומרים עליו שהוא יצא מן הכוח אל הפועל, ולא שהיתה בעצמותו אפשרות, ולא שהוא נזקק למוציא שיוציא אותו מן הכוח אל הפועל. הרי שנפטרנו מן הערעור הגדול הזה שערער עלינו הדוגל בקדמות העולם, מאחר שאנחנו מאמינים שהוא יתעלה אינו גוף ולא כוח בגוף, ולכן אין מתחייב בו שינוי בכך שהוא פעל לאחר שלא פעל.	פליעלם הד'א אלט'אן אן קצדנא ליס הו אלאכ'באר באלסבב אלד'י מן אג'לה פעל אללה תעאלי פי וקת ולם יפעל פי וקת, ולא אלזמנא בהד'א אלמת'אל וקלנא אן כמא אלעקל אלפעאל יפעל פי וקת ולא יפעל פי וקת והו מפארק כד'לך אללה תעאלי, מא קלנא הד'א ולא אלזמנאה, ולו פעלנא ד'לך לכאנת מגאלטה, בל אלד'י אלזמנאה והו אלזאם צחיח אן אלעקל אלפעאל אלד'י ליס הו ג'סם ולא קוה פי ג'סם ואן פעל וקתא ולא יפעל ד'לך אלפעל וקתא אכ'ר כאן סבב ד'לך אי שי כאן פליס יקאל פיה אנה כ'רג' מן אלקוה אלי אלפעל, ולא אנה כאן פי ד'אתה אמכאן, ולא אנה מפתקר למכ'רג' יכ'רג'ה מן אלקוה אלי אלפעל. פקד סקט ענא ד'לך אלשך אלעט'ים אלד'י שכך עלינא אלקאיל בקדם אלעאלם, אד' ונחן נעתקד אנה תעאלי לא ג'סם ולא קוה פי ג'סם, פלד'לך לא ילזמה תגיר אד' ופעל בעד אן לם יפעל.
6	ראיה שנייה: לאל אין דחפים ומניעות הדרך השנייה היא זו שהם מחייבים בה את קדמות העולם בכך שנשללים ממנו יתעלה מניעים ואירועים ומונעים.	אלטריק אלת'אניה, הי אלתי יוג'ב בהא קדם אלעאלם לארתפאע אלדואעי ואלטוארי ואלמואנע פי חקה תעאלי,
7	דחיית הראיה – הבחנה בין רצון בעל חומר לרצון הנבדל פתרונו של הערעור הזה קשה ועדין. שמעהו אם כן. דע שכל פועל בעל רצון העושה את פעולותיו בשל דבר מה, בהכרח מתחייב שיפעל בזמן מסוים ולא יפעל בזמן אחר בשל מונעים או אירועים. משל למה הדבר דומה? ניקח לדוגמה אדם הרוצה שיהיה לו בית, אך אין הוא בונה אותו בגלל מונעים: או שהחומר שלו אינו נמצא, או שהוא נמצא אך איננו יכול לקבל את הצורה בשל העדר כלים. ויש שהחומר והכלים נמצאים ואין הוא בונה משום שאין הוא רוצה לבנות, כי אין הוא זקוק למחסה; וכאשר מופיעים אירועים כמו חום או קור, הדבר מביא אותו לבקש מחסה, ואז ירצה לבנות. התברר אם כן שהאירועים המופיעים משנים את הרצון, והמונעים פועלים נגד הרצון כך שהאדם אינו פועל לפיו.	וחל הד'א אלשך עסיר והו דקיק פאסמעה. אעלם אן כל פאעל ד'י אראדה יפעל אפעאלה מן אג'ל שי מא, פאנה באלצ'רורה אנמא יוג'ב לה אן יפעל וקתא ולא יפעל וקתא מן אג'ל מואנע או טוארי. מת'אל ד'לך, אן אלאנסאן מת'לא יריד אן תכון לה דאר פלא יבניהא לאג'ל אלמואנע, וד'לך אד'א לם תכן מאדתהא חאצ'רה, או תכון חאצ'רה ולא תתאתי לקבול אלצורה לעדם אלאלאת, וקד תכון אלמאדה ואלאלאת חאצ'רה ולא יבני לכונה לא יריד אן יבני לאסתגנאיה ען אלכן, פאד'א טרת טוארי מת'ל חר או ברד יוג'ב לה טלב אלכן פחיניד' יריד אן יבני. פקד תבין אן אלטוארי תגיר אלאראדה, ואלמואנע תקאום אלאראדה פלא יפעל בחסבהא,
8	כל זה כאשר הפעולות הן בשל דבר מה מחוץ לעצם הרצון. אך כאשר אין לפעולה שום מטרה אחרת מלבד נביעתה מרצון, הרי הרצון הזה אינו נזקק למניעים, והרוצה הזה, אף על פי שאין לו מונעים, אינו חייב לפעול תמיד. כי אין מטרה מסוימת מחוצה לו שהוא פועל בגללה, כך שהיה מתחייב שיפעל אם אין מונעים להשגת המטרה, כי הפעולה כאן נובעת מן הרצון גרידא. ואם יטען הטוען: כל זה נכון, אבל היותו רוצה בזמן אחד ואינו רוצה בזמן אחר – האין זה שינוי? נענה לו: לא, כי זהו עניין אמיתת הרצון ומהותו, שהוא רוצה ושאין הוא רוצה. כי אם הרצון הזה קיים אצל בעל חומר, כך שהוא מבקש בו מטרה כלשהי מחוצה לו – כי אז הוא רצון משתנה בהתאם למונעים ולאירועים המופיעים. אך רצונו של הנבדל שאינו בגלל דבר אחר בשום אופן – אין הוא משתנה, והיותו רוצה כעת דבר אחד ומחר דבר אחר אינו שינוי בעצמותו, ודבר זה אינו מצריך סיבה אחרת, כשם שהיותו פועל ולא פועל אינו שינוי, כמו שביארנו (פסקה 3). ועוד יתבאר (ב,כא) שרצוננו ורצונו של הנבדל מכונים "רצון" בשיתוף (=רב־משמעיות), ואין דומוּת בין שני הרצונות.	הד'א כלה מתי כאנת אלאפעאל מן אג'ל שי מא כ'ארג' ען ד'את אלאראדה, אמא מתי לם יכן ללפעל גאיה אכ'רי בוג'ה אלא כונה תאבעא לאראדה פאן תלך אלאראדה לא תחתאג' דואעי, וד'לך אלמריד ואן לם תכן לה מואנע לא ילזם אן יפעל דאימא, אד' ליסת ת'ם גאיה' מא כ'ארג'ה מן אג'להא יפעל פילזם אד'א לם תכן מואנע לחצול תלך אלגאיה אן יפעל, אד' אלפעל ההנא תאבע למג'רד אלאראדה. פאן קאל אלקאיל הד'א כלה צחיח, לכן כונה יריד וקתא ולא יריד וקתא אליס הד'א תגירא קלנא לה לא, אד' חקיקה' אלאראדה ומאהיתהא הד'א מענאהא אן יריד ולא יריד, פאן כאנת תלך אלאראדה לד'י מאדה חתי יטלב בהא גאיה' מא כ'ארג'ה פתכון אראדה מתגירה בחסב אלמואנע ואלטוארי, אמא אראדה' אלמפארק אלתי ליסת הי מן אג'ל שי אכ'ר בוג'ה פליסת מתגירה, ולא כונה יריד אלאן שיא ויריד גירה גדא תגיר פי ד'אתה ולא יסתדעי הד'א סבב אכ'ר, כמא אנה כונה יפעל ולא יפעל ליס בתגיר כמא בינא. וסיבין אן אראדתנא ואראדה' אלמפארק אנמא יקאל עליהמא אראדה באשתראך, ולא שבה בין אלאראדתין.
9	נמצא שגם הערעור הזה נדחה, והתברר שמן הדרך הזאת לא יתחייב לנו דבר בלתי אפשרי, וזה כידוע לך (ב,טז4) מה שאנו מבקשים להשיג.	פקד אנפך איצ'א הד'א אלאעתראץ', ותבין אנה לא ילזמנא מן הד'ה אלטריק מחאל, והד'א הו רומנא כמא עלמת.
10	ראיה שלישית: חכמת האל קדומה כעצמותו הדרך השלישית והיא שהם מחייבים בה את קדמות העולם משום שכל מה שהחכמה גוזרת שיופיע, כבר הופיע; וחכמתו קדומה כעצמותו, ואם כן מה שנובע ממנה הוא קדום.	ואלטריק אלת'אלת'ה והי אלתי ילזמון בהא קדם אלעאלם, לכון כל מא תקתצ'יה אלחכמה אן יברז קד ברז, וחכמתה קדימה כד'אתה, פאללאזם ענהא קדים.
11	דחיית הראיה: הלימוד מעצמותו לחכמתו אינו אפשרי דרך ההיסק הזאת חלשה מאוד. משום שכמו שאיננו יודעים את חכמתו שחייבה שיהיו תשעה גלגלים, לא יותר ולא פחות, ומספר הכוכבים כפי שהוא, לא יותר ולא פחות, לא גדולים יותר ולא קטנים יותר – כך איננו יודעים את חכמתו בהביאו את הכול למציאות לפני זמן לא רב, לאחר שלא היה. והכול נובע מחכמתו המתמדת שאינה משתנה. אלא שאין לנו שום ידיעה על חוקיה ומשפטיה של החכמה הזאת, כיוון שלדעתנו גם החפץ נובע מהחכמה, והכול דבר אחד – כוונתי לעצמותו ולחכמתו, כי איננו מאמינים בתארים. עוד תשמע על עניין זה רבות כאשר נדבר על ההשגחה (ג: יג;יז;כב-כג;נא). בבחינה הזאת מתבטל האבסורד הזה.	והד'א אלזאם צ'עיף ג'דא, וד'לך אנא כמא ג'הלנא חכמתה אלתי אוג'בת אן תכון אלאפלאך תסעה לא אכת'ר ולא אקל, ועדד אלכואכב עלי מא הו עליה לא אכת'ר ולא אקל ולא אכבר ולא אצגר, כד'לך נג'הל חכמתה פי כונה אוג'ד אלכל בעד אן לם יכן מנד' מדה קריבה, ואלכל תאבע לחכמתה אלדאימה אלגיר מתגירה, לכנא נג'הל כל אלג'הל קאנון תלך אלחכמה ומקתצ'אהא, אד' אלמשיה איצ'א פי ראינא תאבעה ללחכמה, ואלכל שי ואחד אעני ד'אתה וחכמתה, אד' נחן לא נעתקד אלצפאת. וסתסמע פי הד'א אלמעני כת'ירא אד'א תכלמנא פי אלענאיה, ובהד'א אלאעתבאר תסקט תלך אלשנאעה.
12	תמיכת ההסכמה הכללית ודחייתה אך מה שציין אריסטו לגבי הסכמת האומות בימים עברו על כך שהמלאכים שוכנים בשמים ושהאלוה נמצא בשמים, וכן נאמר בפשטי ("חיצוניות") הכתובים – אין זה נועד להורות על קדמות השמים כמו שהוא טען, אלא זה נאמר כדי להורות על כך שהשמים מורים לנו על קיום השכלים הנבדלים, והם הישויות הרוחניות והמלאכים, והם מורים לנו על מציאות האלוה, והוא מניעם ומנהיגם, כמו שנבאר ונברר (ב,יט) שלדעתנו אין ראיה המורה לנו על מציאות היוצר כראיה מן השמים. כמו שציינו (ב,א8-1) הם מורים גם לדעת הפילוסופים על מציאות מניעם, ושאין הוא גוף ולא כוח בגוף.	ואמא מא ד'כרה ארסטו מן אג'מאע אלאמם פי סאלף אלדהר מן סכן אלמלאיכה פי אלסמא, ומן כון אלאלאה פי אלסמא, וכד'לך ג'א פי ט'ואהר אלנצוץ, פליס ד'לך ללדלאלה עלי קדם אלסמא כמא יריד הו, בל ד'לך קיל ללדלאלה עלי אן אלסמא תדלנא עלי וג'וד אלעקול אלמפארקה והם אלרוחאניון ואלמלאיכה, והי תדלנא עלי וג'וד אלאלאה, והו מחרכהא ומדברהא כמא סנבין ונוצ'ח אן ליס ת'ם דליל ידלנא עלי וג'וד אלצאנע עלי ראינא כדלאלה' אלסמא, והי תדל איצ'א עלי ראי אלפלאספה כמא ד'כרנא עלי וג'וד מחרכהא, ואנה לא ג'סם ולא קוה פי ג'סם.
13	סיכום והקדמה לפרקים הבאים לאחר שביארתי לך שטענתנו אפשרית ושאין היא נמנעת כמו שטוען הדוגל בקדמות, אשוב לבאר בדרך העיון את ההכרעה לכיוון דעתנו, ואחשוף את המוזרות המתחייבת מדעתו (של אריסטו), בפרקים הבאים.	ובעד מא בינת לך מן אמכאן דעואנא ואנה ליס באלממתנע כמא יזעם מן יקול באלקדם, ארג'ע ואבין תרג'יח ראינא באלנט'ר, ואט'הר מא ילזם ראיה מן אלשנאעה פי פצול תאתי: