חלק ג, פרק כ
חלק ג, פרק כ
אין יחס בין ידיעת האל לידיעת האדם
| 1 |
המוסכם: אחדותה של ידיעת הבורא
הנחה א: אין התחדשות) דבר מוסכם הוא שלא ייתכן שתתחדש לו יתעלה ידיעה, כך שידע עכשיו מה שלא ידע קודם לכן.הנחה ב: אין ידיעות רבות) ולא ייתכן שתהיינה לו ידיעות רבות ושונות, אפילו לדעת המאמינים בתארים.מסקנה מהנחה ב) כיוון שדבר זה הוכח, אמרנו אנחנו, קהל הדתיים, שבידיעה אחת הוא יודע דברים רבים ושונים, והעובדה שהידועים שונים אינה גוררת ידיעות שונות אצלו יתעלה כמו שהדבר אצלנו.מסקנה מהנחה א) וכן אמרנו שאת כל הדברים המתחדשים שכאן הוא ידע טרם היותם ולא חדל לדעתם, ולכן אין מתחדשת לו ידיעה כלל. כי בהיותו יודע שפלוני נעדר כעת והוא עתיד לבוא למציאות בזמן מסוים ולהתקיים במשך פרק זמן מסוים ואחר כך ייעדר – הרי כשיבוא אותו פרט למציאות כמו שקדמה הידיעה לגביו, לא תיתוֹסף ידיעה ולא יתחדש מה שלא היה ידוע לו, אלא יתחדש מה שהיה ידוע מאז ומעולם שהיה עתיד להתחדש כפי שאכן בא למציאות. |
אמר מג'מע עליה אנה תע(א)לי לא יצח אן יתג'דד לה עלם חתי יעלם אלאן מא לם יעלמה קבל, ולא יצח אן תכון לה עלום כת'ירה מתעדדה ולו עלי ראי מן יעתקד אלצפאת. פלמא תברהן הד'א קלנא נחן מעשר אלמתשרעין אן באלעלם אלואחד יעלם אלאשיא אלכת'ירה אלמתעדדה, וליס באכ'תלאף אלמעלומאת תכ'תלף אלעלום פי חקה תע(א)לי כמא ד'לך פי חקנא. וכד'לך קלנא אן הד'ה אלאשיא כלהא אלמתג'דדה עלמהא קבל כונהא ולם יזל עאל[ם](מא) בהא, פלד'לך לם יתג'דד לה עלם בוג'ה, לאן עלמה באן פלאן הו אלאן מעדום וסיוג'ד פי אלוקת אלפלאני וידום מוג'ודא מדה' כד'א ת'ם יעדם, פאן אד'א וג'ד ד'לך אלשכ'ץ כמא תקדם אלעלם בה מא זאד ת'ם עלם ולא חדת' מא לם יכן מעלו[ם](מא) ענדה, בל חדת' מא לם יזל מעלומא אנה סיחדת' עלי מא וג'ד עליה. |
| 2 |
מחלוקת בדבר היקף הידיעה האלוהית
מהאמנה זו מתחייב שהידיעה יכולה לחול על מקרי העדר, ולכלול את האינסופי.העדר) אימצנו האמנה זו ואמרנו שאין זה מן הנמנע שידיעתו תחול על מקרי ההעדר שהבאתם למציאות קדמה בידיעתו, ושהוא יכול להביאם למציאות. ואילו מה שלא יימצא כלל – זהו ההעדר המוחלט מצד ידיעתו, שידיעתו אינה חלה עליו, כמו שידיעתנו שלנו אינה חלה על מה שהוא נעדר מבחינתנו. |
ולזם בחסב הד'א אלאעתקאד אן יכון אלעלם יתעלק באלאעדאם ויחיט במא לא נהאיה לה, פאעתקדנא ד'לך וקלנא, אן אלאעדאם אלתי סבק פי עלמה איג'אדהא והו קאדר עלי איג'אדהא לא ימתנע תעלק עלמה בהא, אמא מא לא יוג'ד אצלא פד'לך הו אלעדם אלמחץ' פי חק עלמה אלד'י לא יתעלק עלמה בה, כמא לא יתעלק עלמנא נחן במא הו מעדום ענדנא. ואמא אלאחאטה במא לא נהאיה (לה) פפיה אשכאל, |
| 3 | קושי בידיעת האינסוף) אשר ל(ידיעה) הכוללת את האינסופי – יש בדבר קושי.דעת כל דתי) חלק מאנשי העיון סברו שהידיעה חלה על המין, ומתפשטת במובן מסוים על כל פרטי המין. זוהי דעת כל דתי בהתאם למה שהכרח העיון מוביל אליו.דעת הפילוסופים) ואילו הפילוסופים פסקו ואמרו שידיעה אינה חלה על העדר ואינה כוללת את האינסופי. ומכיוון שאין מתחדשת לו ידיעה – בלתי אפשרי שידע משהו מן הדברים המתחדשים. נמצא שאין הוא יודע אלא את הדברים הקבועים שאינם משתנים.דעה נוספת) לאחד מהם עלה ספק אחר, ואמר: אפילו הדברים הקבועים – אם הוא יודע אותם נעשו לו ידיעות רבות, כי ריבוי ידועים גורר ריבוי ידיעות, כי לכל ידוע יש ידיעה מיוחדת לו. נמצא שאין הוא יודע אלא את עצמותו. | וד'הב בעץ' אהל אלנט'ר אלי אלקול באן אלעלם יתעלק באלנוע ויסתרסל עלי סאיר אשכ'אץ אלנוע במעני מא, פהד'א ראי כל מתשרע בחסב מא תדעו אליה צ'רורה' אלנט'ר. אמא אלפלאספה פבתוא אלאמר וקאלוא אנה לא יתעלק על[ם](מה) בעדם ולא יחיט עלם במא לא נהאיה לה, פאד' ולא יתג'דד לה עלם פמחאל אן יעלם שיא מן אלמתג'דדאת, פלא יעלם אד'א' אלא אלשי אלת'אבת אלד'י לא יתגיר. ובעצ'הם חדת' לה שך אכ'ר וקאל, ולו אלאשיא אלת'אבתה אן עלמהא פקד צארת לה עלום כת'ירה, לאן בכת'רה' אלמעלומאת תכת'ר אלעלום, לאן לכל מעלום על(ם)[מא] יכ'צה, פאד'א' לא יעלם אלא ד'אתה. |
| 4 |
דעת הרמב"ם: ביקורת חריפה
מה שאני אומר הוא שהסיבה לכל מה שנכשלו בו היא שהם הניחו יחס בין ידיעתנו לידיעתו יתעלה. וכל קבוצה מסתכלת על הדברים שאינם אפשריים לגבי ידיעתנו, וחושבת שדבר זה מחויב לגבי ידיעתו, או שהיא מסופקת אם הדבר כך הוא. וראוי לנזוף בעיקר בפילוסופים בשאלה זו, יותר מבכל אחד אחר, כיא) הם אלה שהוכיחו שאין ריבוי בעצמותו יתעלה ושאין לו תואר חיצוני לעצמותו, אלא ידיעתו היא עצמותו ועצמותו היא ידיעתו.ב) והם שהוכיחו ששכלינו אינם מסוגלים להשיג את אמיתת עצמותו כפי שהיא, כמו שביארנו (א:נד1;נח6),ואם כן, כיצד הם טוענים שהם משיגים את ידיעתו, והרי ידיעתו אינה דבר מחוץ לעצמותו? אלא עצם חוסר היכולת הזה מצד שכלנו להשיג את עצמותו, הוא אותו חוסר יכולת להשיג כיצד היא ידיעתו את הדברים. ואין זו ידיעה ממינה של ידיעתנו כך שאנו יכולים להקיש מזו אל זו, אלא זהו דבר שונה לחלוטין. |
ואלד'י אקולה אנא, אן כל מא וקעוא פיה כלהם סבבה אן ג'עלוא בין עלמנא ועלמה תע(א)לי נסבה, וינט'ר כל פריק פי אמור תמתנע פי עלמנא פיט'ן אן ד'לך לאזם פי עלמה או ישכל עליה אלאמר. וינבגי אן יעט'ם תוניב אלפלאספה פי הד'ה אלמסאלה אכת'ר מן כל אחד, לאן הם אלד'ין ברהנוא אן ד'אתה תע(א)לי לא תכת'יר פיהא ולא לה צפה כ'ארג'ה ען ד'אתה, בל עלמה ד'אתה וד'אתה עלמה. והם אלד'ין ברהנוא אן עקולנא מקצרה ען אדראך חקיקה' ד'אתה עלי מא הי עליה כמא בינא, פכיף יזעמון אן ידרכוא עלמה, ועלמה ליס הו שי(א) כ'ארג'(א) ען ד'אתה בל ד'לך אלתקציר בעינה אלד'י קצרת עקולנא ען אדארך ד'אתה הו אלתקציר ען אדארך עלמה באלאשיא כיף הי, וליס ד'לך על[ם](מא) מן נוע עלמנא פנקיס עליה, בל אמר(א) מבאי[ן](נא) כל אלמבאינה, |
| 5 |
היקף אינסופי לידיעה האלוהית
וכמו שיש עצמוּת מחויבת המציאות שממנה מתחייב כל מצוי, לפי דעתם, או שהיא שעשתה את כל מה שזולתה לאחר ההעדר, לפי דעתנו – כך אנו אומרים שאותה עצמות משיגה את כל מה שזולתה, ולא נעלם ממנה שום דבר מכל מה שבא למציאות, ואין מכנה משותף בין ידיעתנו וידיעתו כמו שאין מכנה משותף בין עצמותנו ועצמותו. מה שגרם לטעות כאן הוא הרב־משמעיות של המונח "ידיעה", כי המכנה המשותף הוא המינוח בלבד והשונות היא במהות. בשל דבר זה מתחייבים אבסורדים, משום שאנחנו מדמיינים שהדברים המחויבים ביחס לידיעתנו מחויבים ביחס לידיעתו. |
וכמא אן ת'ם ד'את ואג'בה' אלוג'וד ענהא ילזם כל מוג'וד עלי ראיהם, או הי אלפאעלה כל מא סואהא בעד אלעדם עלי ראינא, כד'לך נקול אן תלך אלד'את מדרכה לכל מא סואהא, ולא יכ'פי ענהא שי בוג'ה מן כל מא יוג'ד, ולא משארכה בין עלמנא ועלמה כמא לא משארכה בין ד'אתנא וד'אתה. ואנמא גלט הנא אשתראך אסם אלעלם, לאן אלמשארכה פי אלאסמיה פקט ואלמבאינה פי חקיקתה, פמן אג'ל הד'א תלזם אלשנאעאת אד' נתכ'יל אן אלאמור אללאזמה לעלמנא לאזמה לעלמה. |
| 6 |
ידיעה אינה מחייבת דטרמיניזם
עוד מתברר לי מפסוקי התורה, שידיעתו יתעלה את מציאותו של אפשרי מסוים שעתיד להיות, אינה מוציאה את האפשרי הזה מטבע האפשרִיוּת בשום אופן, אלא טבע האפשריות נותר עמו. ושאין הידיעה של מה שיתחדש מן האפשריים מחייבת את היותו בהכרח באחת משתי האפשרויות. גם זה אחד מיסודות תורת משה שאין בו ספק ולא פקפוק.א) ולולא זאת לא היה אומר: "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (דברים כב,ח),ב) וכן דבריו: "[וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ,] פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר [יִקָּחֶנָּה]" (שם כ,ז),ג) וכן כל מתן התורה והציוויים והאיסורים נובעים מעיקר זה, שידיעתו את מה שיהיה אינה מוציאה את האפשרי הזה מטבעו.דבר זה קשה מאוד עבור השגתם של שכלינו קצרי היכולת. |
וממא יבין לי איצ'א מן נצוץ אלתורה, אן עלמה תע(א)לי בוג'וד ממכן מא אנה סיכון, לא יכ'רג' ד'לך אלממכן ען טביעה' אלאמכאן בוג'ה, בל טביעה' אלאמכאן באקיה מעה, ואן ליס אלעלם במא יחדת' מן אלממכנאת מוג'ב כונהא צ'רורה עלי אחד אלאמכאנין, הד'ה איצ'א קאעדה מן קואעד שריעה' משה לא שך פיהא ולא מריה, ולולא ד'לך למא קאל ועשית מעקה לגגך, וכד'לך קולה פן ימות במלחמה ואיש אחר (יקחנה)[וכו']. וכד'לך אלתשריע כלה ואלאמר ואלנהי ראג'ע להד'א אלאצל, והו אן עלמה במא יכון לא יכ'רג' ד'לך אלממכן ען טביעתה, והד'א שדיד אלאשכאל פי אדראך עקולנא אלמקצרה. |
| 7 |
הפער בין ידיעת האדם לבין ידיעת האל
התבונן בכמה דרכים שונה ידיעתו מידיעתנו, לפי דעתו של כל איש דת.ראשית: בכך שהידיעה האחת מתאימה לידועים רבים ממינים שונים.שנית: בכך שהיא חלה על מה שלא הובא למציאות.שלישית: בכך שהיא חלה על האינסופי.רביעית: בכך שידיעתו אינה משתנה עם השגת המחודשים, אף על פי שנראה לכאורה שהידיעה שדבר עתיד להימצא אינה הידיעה לגביו שהוא כבר נמצא, אלא יש כאן תוספת מסוימת, והיא שמה שהיה בכוח הפך להיות בפועל.חמישית, לפי דעת תורתנו: שידיעתו יתעלה אינה בוררת את אחת משתי האפשרויות, אף על פי שהוא יתעלה ידע בבירור על אחת מהן שהיא תהיה לבסוף. |
פתאמל פי כם פצל באין עלמה עלמנא עלי ראי כל משתרע. אול ד'לך, פי כון אלעלם אלואחד יטאבק מעלומאת כת'ירה מכ'תלפה' אלאנואע, ואלת'אני פי תעלקה במא לם יוג'ד. ואלת'אלת' פי תעלקה במא לא נהאיה לה. ואלראבע פי כון עלמה לא יתגיר באדראך אלמחדת'את, ויבדו אן מערפה' אן אלשי סיוג'ד מא הי אלמערפה בה אנה קד וג'ד בל הנא זיאדה' מא והי אן אלד'י כאן באלקוה צאר באלפעל. ואלכ'אמס בחסב ראי שריעתנא פי כונה תע(א)לי לא יכ'לץ עלמה תע(א)לי אחד אלאמכאנין ואן כאן קד עלם תע(א)לי מאל אחדהמא עלי אלתחציל. |
| 8 | מי יתן וידעתי באיזה מובן דומה ידיעתנו לידיעתו, לפי דעתו של המאמין שהידיעה היא תואר נוסף, והאם יש כאן משהו מלבד שיתוף בשם בלבד.אכן לדעתנו, שאנו אומרים שידיעתו אינה דבר הנוסף על עצמותו – באמת מתחייב שידיעתו שונה מידיעתנו באופן העצמי הזה, כמו שעצם השמים שונה מעצם הארץ. הנביאים אמרו זאת במפורש: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיהו נה,ח-ט). | פיא לית שערי פי אי שי שבה עלמנא עלמה עלי ראי מן יעתקד אלעלם צפה זאידה, והל הנא אלא משארכה פי אלאסם פקט. אמא עלי ראינא אלד'י נקול ליס עלמה שיא זאידא עלי ד'אתה, פבאלחק לזם אן יבאין עלמה עלמנא הד'ה אלמבאינה אלג'והריה כמבאינה' ג'והר אלסמא לג'והר אלארץ', קד צרח אלאנביא בד'לך, קאל כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם י"י כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם. |
| 9 |
סיכום: פער בלתי ניתן לגישור בין האדם לבין האל
כללו של דבר שאני אומר ומסכם:אחדות מציאותו וידיעתו) כמו שאיננו משיגים את אמיתת עצמותו, אבל אף על פי כן אנו יודעים שמציאותו היא המציאות השלמה ביותר ואין בה חסרון ולא שינוי ולא היפעלות בשום אופן – כך אף על פי שאיננו יודעים את אמיתת ידיעתו, שהרי היא עצמותו, אנו יודעים שאין הוא יודע בזמן מסוים ואינו יודע בזמן אחר, כלומר שאין מתחדשת לו ידיעה בשום אופן; ושידיעתו אינה מתרבה, ושהיא אינסופית, ושאין נעלם ממנו שום דבר מכל המצויים, וידיעתו אותם אינה מבטלת את טבעיהם, אלא האפשרי נותר בטבע האפשריוּת.וכל סתירה לכאורה באמירות האלה היא לפי ההתבוננות בידיעתנו, שאינה משותפת לידיעתו אלא בשם בלבד.כוונה) וכן המונח "כוונה" נאמר באופן רב־משמעי לגבי מה שאנחנו מתכוונים אליו ולגבי מה שאומרים שהוא מתכוון אליו.השגחה) וכן המונח "השגחה" נאמר באופן רב־משמעי לגבי מה שאנחנו משגיחים עליו ולגבי מה שאומרים שהוא יתעלה משגיח עליו. |
וג'מלה' אלמעני אלד'י אקולה ואלכ'צה, אן כמא לא נדרך חקיקה' ד'אתה, ולכן מע ד'לך עלמנא אן וג'ודה אכמל וג'וד ולא ישובה נקץ ולא תגיר ולא אנפעאל בוג'ה, כד'לך מע כוננא לא נעלם חקיקה' עלמה אד' הו ד'אתה נעלם אנה לא ידרך תארה ויג'הל אכ'רי, אעני אנה לא יתג'דד לה עלם בוג'ה, ולא יתכת'ר, ולא יתנאהי עלמה, ולא יכ'פי ענה שי מן אלמוג'ודאת כלהא, ולא יבטל עלמה בהא טבאיעהא, בל אלממכן באק מע טביעה' אלאמכאן. וכל מא יט'הר פי מג'מוע הד'ה אלאקאויל מן אלתנאקץ' הו בחסב אעתבאר עלמנא אלד'י לא ישארך עלמה אלא פי אלאסם פקט, כד'לך אלקצד מקול עלי מא נקצדה נחן ועלי מא יקאל אנה קצדה תע(א)לי באשתראך. וכד'לך אלענאיה מקולה באשתראך עלי מא נעני נחן בה ועלי מא יקאל אנה תע(א)לי יעני בה. |
| 10 | והנכון, אם כן, שמשמעות ה"ידיעה" ומשמעות ה"כוונה" ומשמעות ה"השגחה" המיוחסות אלינו אינן המשמעויות של אלה המיוחסות אליו. כשמבינים את שתי ההשגחות או את שתי הידיעות או את שתי הכוונות כאילו יש להן משמעות אחת – נוצרים הקשיים ומתעוררים הספקות שנזכרו לעיל. אך כשיודעים שכל מה שמיוחס אלינו שונה מכל מה שמיוחס אליו – מתבררת האמת. השוני בין אלה המיוחסות אליו והמיוחסות אלינו כבר נאמר במפורש בדבריו: "וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי", כמו שכבר ציינו לעיל (פסקה 8). | פאלצחיח אד'א' אן מעני אלעלם ומעני אלקצד ומעני אלענאיה אלמנסובה אלינא גיר מעאני תלך אלמנסובה אליה, פמתי אכ'ד'ת אלענאית[י](א)ן או אלעלמ[י](א)ן או אלקצד[י](א)ן עלי אן יג'מעהמא מעני ואחד ג'את אלאשכאלאת וחדת'ת אלשכוך אלמד'כורה, ומתי עלם אן כל מא ינסב אלינא מבאין לכל מא ינסב לה תבין אלחק. וקד צרח באלתבאין בין הד'ה אלמנסובה אליה ואלמנסובה אלינא בקולה ולא דרכיכם דרכי, כמא קד תקדם לנא ד'כר ד'לך: |
