חלק ג, פרק כח

חלק ג, פרק כח

האמונות להשגת מטרות התורה

1	ההשקפות שהתורה מלמדת המביאות לשלמות הנפש ולשלמות הגוף ממה שעליך לשים לב אליו, הוא לשלמות הנפש) שתדע שהתורה הודיעה את תכליתן של הדעות הנכונות שהשלמות האחרונה מושגת על ידיהן וקראה להאמין בהן רק באופן כללי; והן קיום האלוה יתעלה, ייחודו, ידיעתו, יכולתו, רצונו וקדמותו. כל אלה תכליות אחרונות שאינן מתבררות בפירוט ובהגדרה אלא לאחר הכרת דעות רבות. לשלמות הגוף) כמו כן התורה קראה גם להאמין במה שההַאֲמנה בו הכרחית לתיקון המצבים המדיניים, כמו שאנחנו מאמינים שהוא יתעלה כועס מאוד על מי שאינו מציית לו, ולכן יש לירוא ולפחד ולהישמר מאי־ציות.	ממא יג'ב אן תתנבה עליה, הו אן תעלם אן אלארא אלצחיחה אלתי בהא יחצל אלכמאל אלאכ'יר אנמא אעטת אלשריעה מנהא גאיתהא, ודעת לאעתקאדהא עלי אלתג'מיל, וה[י](ו) וג'וד אלאלאה תע(א)לי ותוחידה ועלמה וקדרתה ואראדתה וקדמה. והד'ה כלהא גאיאת אכ'ירה לא תתבין בתפציל ותחדיד אלא בעד מערפה' ארא כת'ירה. וכד'לך איצ'א דעת אלשריעה לאעתקאדאת מא אעתקאדהא צ'רורי פי צלאח אלאחואל אלמדניה, כאעתקאדנא אנה תע(א)לי ישתד גצ'בה עלי מן עצאה פלד'לך ילזם אן יכ'אף וירהב ויחד'ר אלעציאן.
2	קריאת התורה ללימוד כל המדעים כלולה במצוות אהבת ה' אשר לשאר הדעות הנכונות לגבי כלל ההוויה הזאת, כלומר כל המדעים העיוניים למיניהם הרבים, שבאמצעותם מתאמתות הדעות שהן התכלית האחרונה – אף על פי שהתורה לא קראה אליהן במפורש כמו שקראה לאמורות לעיל, היא קראה אליהן באופן כללי, והוא שנאמר: "לְאַהֲבָה אֶת ה'" (דברים יא,יג). ידועה לך ההדגשה שנאמרה בנוגע לאהבה, "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (שם ו,ה), וכבר ביארנו במשנה תורה (יסודי התורה ב,ב; תשובה י,ו ועוד) שהאהבה הזאת אינה מתקיימת אלא בהשגת המציאות כולה כפי שהיא, והתבוננות בחכמתו בה. וכן הזכרנו שם את הערת החכמים ז"ל על עניין זה.	ואמא סאיר אלארא אלצחיחה פי ג'מיע הד'א אלמוג'וד אלתי תלך הי אלעלום אלנט'ריה כלהא עלי כת'רה' אנואעהא אלתי בהא תצח תלך אלארא אלתי הי אלגאיה אלאכ'ירה, פאן אלשריעה ואן כאנת לם תדע[ו] אליהא בתצריח כמא דעת לתלך פאנהא דעת להא עלי אלתג'מיל, והו קולה לאהבה את י"י. וקד עלמת מא ג'א מן אלתאכיד פי אלאהבה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, וקד בינא פי משנה תורה אן הד'ה אלאהבה לא תצח אלא באדראך אלוג'וד כלה עלי מא הו עליה ואעתבאר חכמתה פיה. וד'כרנא איצ'א הנאך תנביה אלחכמים ז"ל עלי הד'א אלמעני,
3	מיון טעמי המצוות לשלוש מטרות משנֶה העולה מכל מה שהקדמנו עתה בנושא זה הוא שכל מצוה, בין אם היא מצוות עשה או לא תעשה, שמטרתה היא א) סילוק עושק הדדי, ב) או עידוד למידה טובה המביאה לשיפור החיים בחברה, ג) או מתן דעה נכונה שיש להאמין בה, אם מצד הדבר עצמו, או בהיותה הכרחית לסילוק עושק הדדי או הקניית מידה טובה – הרי מצוה זו היא בעלת טעם ברור ותועלת גלויה, ואין שאלה על תכלית המצוות הללו, כי מעולם לא נבוך אדם ולא שאל: "מדוע נצטווינו (בהאמנה) שה' אחד?" או "מדוע נאסר עלינו לרצוח ולגנוב?" או "מדוע נאסר עלינו לנקום ולהתנקם?" או "מדוע נצטווינו לאהוב זה את זה?".	(ו)[פ]אלמתחצל מן כל מא קדמנאה אלאן פי הד'א אלגרץ' הו אן כל מצוה סוי כאנת אמרא או נהיא יכון מקתצ'אהא רפע תט'אלם, או חץ' עלי כ'לק כרים מוד לחסן עשרה, או אעטא ראי צחיח ילזם אעתקאדה אמא בחסב אלאמר פי נפסה או בכונה צ'רורי(א) פי רפע אלתט'אלם או אכסאב כ'לק כרים, פאן תלך אלמצוה בינה' אלעלה ט'אהרה' אלמנפעה, וליס פי תלך אלמצו[ו]ת סואל ען גאיה, לאנה לם יתחיר אחד יומא קט ולא סאל לאי שי שרענא באן אללה ואחד, או לאי שי נהינא ען אלקתל ואלסרקה, או לאי שי נהינא ען אלאנתקאם ואלאכ'ד' באלת'אר, או לאי שי אמרנא במחבה' בעצ'נא בע[ץ'](צ'א).
4	אלא מה שנבוכו לגביו בני האדם ונחלקו בו הדעות, עד שהיו שאמרו שאין בהן שום תועלת אלא ציווי גרידא, ואחרים אמרו שיש להן תועלת אלא שהיא נעלמה מאיתנו – הן המצוות שאין נראית מהן לכאורה תועלת באחד משלושת הדברים שציינו. כוונתי ג) שאינן מקנות דעה כלשהי, ב) ואינן מלמדות מידה טובה, א) ואינן מסירות עושק. אלא הדבר נראה לכאורה כאילו אין למצוות הללו קשר לא לתיקון הנפש במתן הַאֲמָנוֹת, ולא לתיקון הגוף במתן חוקים מועילים בהנהגת המדינה או הנהגת משק הבית, כגון איסור השעטנז והכלאים ובשר בחלב, והציווי על כסוי הדם ועגלה ערופה ופטר חמור וכיוצא בהם. עוד תשמע את ביאורי לכולם (בפרקים לה-מט), ומתן טעמיהם הנכונים והמוכחים, מלבד פרטים ומצוות בודדות כמו שציינתי לך (ג,כו10-6), ואבאר שכל אלו וכיוצא בהם קשורים בהכרח לאחד משלושת הדברים: ג) תיקון הַאֲמָנוֹת; או תיקון מצבי המדינה, המושג בשתיים: א) בסילוק העושק ההדדי, ב) ובהקניית מידות נעלות.	בל אלתי תחיר פיהא אלנאס ואכ'תלפת אלארא חתי קאל אלבעץ' לא פאידה פיהא אצלא אלא מג'רד אמר, וקאל אכ'ר להא פאידה וכ'פ(י)ת ענא, הי אלמצו[ו]ת אלתי לא יבדו מן ט'אהרהא נפע פי ואחד מן תלך אלת'לת'ה מעאני אלתי ד'כרנא, אעני אנהא לא תעטי ראיא מן אלארא ולא תפיד כ'לקא כרימא ולא תרפע תט'אל[ם](מא), (ו)[פ]ט'אהר אלאמר אן לא מד'כל לתלך אלמצו[ו]ת לא פי צלאח אלנפס באעטא אעתקאד ולא פי צלאח אלג'סד באעטא קואנין נאפעה פי תדביר אלמדינה או תדביר אלמנזל, מת'ל אלנהי ען אלשעטנז ואלכלאים ובשר בחלב, ואלאמר בכסוי הדם ועגלה ערופה ופטר חמור ונחוהא. וסתסמע תבייני לג'מיעהא ואעטא עללהא אלצחיחה אלמברהנה, אלא ג'זאיאת ואחאד מצו[ו]ת כמא ד'כרת לך, ואבין אן כל הד'ה ונחוהא לא בד אן יכון להא מדכ'ל פי אחד אלת'לת'(ה) מעאני, אמא צלאח אעתקאד, או צלאח אחואל אלמדינה אלד'י יתם בשי[א]ין ברפע אלתט'אלם ובאכסאב כ'לק פאצ'ל.
5	סיכום הבן את מה שאמרנו על ההאמנות: א) יש שהמצוה מקנה האמנה נכונה וזו המטרה ותו לא, כמו ההאמנה בייחוד ובקדמות האלוה ושאין הוא גוף; ב) ויש שאותה האמנה הכרחית לסילוק עושק הדדי או הקניית מידה טובה, כמו ההאמנה שהוא יתעלה כועס מאוד על מי שעושק, כמו שנאמר: "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב [וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים]" (שמות כב,כג), וכמו ההאמנה שהוא יתעלה עונה מיד לזעקת העשוק או המרומה: "וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי – וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי" (שם,כו).	וחצל מא קלנאה פי אלאעתקאדאת, אנה קד תכון אלמצוה תעטי אעתקאדא צחיחא הו אלמקצוד לא גיר, מת'ל אעתקאד אלתוחיד ואזליה' אלאלאה ואנה גיר ג'סם, וקד יכון ד'לך אלאעתקאד צ'רורי(א) פי רפע אלתט'אלם או אכסאב כ'לק כרים, מת'ל אלאעתקאד אנה תע(א)לי ישתד גצ'בה עלי מן ט'לם כמא קאל וחרה אפי והרגתי וגו', וכאלאעתקאד באנה תע(א)לי יג'יב דעוה' אלמט'לום או אלמגבון פי אלחין והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני: