חלק ג, פרק מה

חלק ג, פרק מה

קבוצה י: המקדש והכהונה

1	פתיחה המצוות שהקבוצה העשירית כוללת הן אלה שמנינו בהלכות בית הבחירה, הלכות כלי המקדש והעובדים בו והלכות ביאת המקדש (בספר עבודה). וכבר הודענו (ג,לב5) את תועלת הקבוצה הזאת באופן כללי.	אלמצות אלתי תצ'מנתהא אלג'מלה אלעאשרה, הי, אלתי אחצינאהא פי הלכות בית הבחירה, והלכות כלי המקדש והעובדים בו, והלכות ביאת המקדש. וקד אכ'ברנא בפאידה' הד'ה אלג'מלה עלי אלעמום.
2	מקום המקדש וכיוונו: אימוץ והיפוך, מסורת והסתרה הר גבוה) ידוע שעובדי עבודה זרה היו מכוונים לבנות את מקדשיהם ולהקים את פסליהם ("צורותיהם") במקומות הגבוהים ביותר שהם מצאו שם, "עַל הֶהָרִים הָרָמִים" (דברים יב,ב). ולכן הבדיל אברהם אבינו את הר המוריה, משום שהוא ההר הגבוה ביותר שם, והודיע שם ברבים את ייחוד ה'.	ומעלום אן עובדי עבודה זרה כאנוא יקצדון לבניאן היאכלהם ואקאמה' צורהם פי אעלי מוצ'ע יג'דונה הנאך, על ההרים הרמים, פלד'לך מיז אברהם אבינו הר המוריה לכונה אעלי ג'בל הנאך, ואעלן פיה באלתוחיד,
3	כיוון) הוא ייחד את כיוון התפילה וקבע אותו במערב בדיוק, כי קדש הקדשים במערב, וזו משמעות דבריהם (של חז"ל) "שכינה במערב" (בבלי בבא בתרא כה,א). הם ז"ל ביארו בגמרא (במסכת) יומא שאברהם אבינו קבע את כיוון התפילה, כלומר בית קדש הקדשים. הטעם לכך לדעתי הוא שמכיוון שהדעה המפורסמת בעולם אז היתה עבודת השמש, ושהיא האלוה, אין ספק שכל בני האדם היו פונים למזרח. ולכן פנה אברהם אבינו למערב בהר המוריה, כלומר במקדש, כדי להפנות עורף לשמש. הלא תראה מה עשו ישראל כשסררו וכפרו ושבו לאותן דעות קדומות קלוקלות: "אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ" (יחזקאל ח,טז; ושם: מִשְׁתַּחֲוִיתֶם). הבן נקודה מופלאה "גריב" זו.	וכ'צץ אלקבלה וחדדהא לעין אלגרב לאן קדש הקדשים פי אלגרב, והו מעני קולהם שכינה במערב. וקד בינוא ז"ל פי גמר(א) יומא אן אברהם אבינו חדד אלקבלה אעני בית קדש הקדשים. ועלה' ד'לך ענדי אנה למא כאן אלראי אלמשהור פי אלעאלם חיניד' עבאדה' אלשמס ואנהא אלאלאה, פלא שך אן כאן אלנאס כלהם יסתקבלון אלשרק, פלד'לך אסתקבל אברהם אבינו אלגרב פי הר המוריה אעני פי אלמקדש, חתי יסתדבר אלשמס. אלא תרי ישראל ענד רדתהם וכפרהם ורג'ועהם לתלך אלארא אלקדימה אלפאסדה מא פעלוא, אח[ו]ריהם אל היכל י"י ופניהם קדמה והמה משתחוי(ת)ם קדמה לשמש, פאפהם הד'ה אלגריבה.
4	מסורת) כמו כן אין ספק לדעתי שאותו מקום שהבדיל אברהם בהתגלות היה ידוע למשה רבינו ולרבים. כי אברהם ציווה עליהם שיהיה זה בית עבודת ה', כמו שביאר המתרגם ואמר: "וּפְלַח וְצַלִּי אַבְרָהָם תַּמָּן קֳדָם ה' וַאֲמַר: הָכָא יְהוֹן פָּלְחִין דָּרַיָּא, [בְּכֵין יִתְאֲמַר בְּיוֹמָא הָדֵין בְּטוּרָא הָדֵין אַבְרָהָם קֳדָם ה' פְּלַח]" (=ועבד והתפלל אברהם שם לפני ה' ואמר: כאן יהיו עובדים הדורות, על כן ייאמר ביום הזה בהר ההוא אברהם לפני ה' עבד) (אונקלוס בראשית כב,יד).	ולא שך איצ'א ענדי באן ד'לך אלמוצ'ע אלד'י מיזה אברהם באלוחי כאן מעלו[ם](מא) ענד משה רב[י]נו וענד כת'ירין, לאן אברהם קד אוצאהם באן יכון הד'א בית עבאדה, כמא בין אלמתרג'ם וקאל ופלח וצלי אברהם תמן (באתרא ההוא ואמר) קדם י"י [ואמר] הכא יהון פלחין דריא ו[כ](ג)ו',
5	הסבר להסתרתו) אשר לשאלה מדוע (מקום זה) לא נזכר במפורש בתורה ולא יוחד אלא נרמז אליו ונאמר: "[הַמָּקוֹם] אֲשֶׁר יִבְחַר ה' [אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם]" (דברים יב,יא ועוד) – יש לכך לדעתי שלוש סיבות. א) האחת: כדי שהאומות לא ייאחזו בו ויילחמו עליו בחוזקה משידעו שמקום זה הוא תכלית התורה בארץ. ב) השנייה: שלא יהרסוהו אלה שהוא כעת בידם ויחריבוהו ככל יכולתם. ג) והשלישית, והיא החשובה ביותר: שלא יבקש כל שבט שהוא יהיה בנחלתו ושהוא יזכה בו, וכך יארעו מחלוקת וסכסוך כפי שאירע בבקשת הכהונה. לכן נצטווינו שלא ייבנה בית הבחירה אלא אחרי הקמת מלך, כדי שהציווי יהיה בידי אחד וייפסקו המאבקים, כמו שביארנו בספר שופטים (מלכים ומלחמות א,א-ב).	וא[נ]מא כונה לם יצרח בד'כרה פי אלתורה ולם ישכ'ץ בל אשיר אליה וקיל אשר יבחר י"י ו[כ](ג)ו', פפי ד'לך ענדי ת'לת' חכם, אחד(א)הא אן לא תתמסך בה אל[מלל](אמם) ותחארב עליה חרבא שדידא אד'א עלמוא אן הד'א אלמוצ'ע גאיה' אלשריעה מן אלארץ', ואלת'אניה אן לא יפסדה אלד'ין הו אלאן באידיהם וידמרו[נ]ה גאיה' מא ימכנהם, ואלת'אלת'ה והי אלאכד אן לא יטלב כל שבט אן יכון ד'לך בנחלתו ויפוז בה פיקע מן אלכ'לאף ואלפתנה מת'ל מא וקע פי טלב אלכהונה, ולד'לך ג'א אלאמר אן לא יבני בית הבחירה אלא בעד הקמת מלך, חתי יכון אלאמר לואחד וירתפע אלנזאע כמא בינא פי ספר שופטים.
6	כלי המקדש – ארון הברית: ביסוס הנבואה ידוע שהאנשים הללו היו בונים מקדשים לכוכבים, ובאותו מקדש היו שמים את הפסל שהסכימו לעובדו, כלומר פסל המיוחס לכוכב מסוים או לחלק של גלגל (שמימי). על כן נצטווינו אנחנו לבנות מקדש לו יתעלה ולהניח בו את הארון אשר בו שני לוחות הכוללים את "אָנֹכִי" (שמות כ,ב; דברים ה,ו) ו"לֹא יִהְיֶה לְךָ" (שמות כ,ג; דברים ה,ז).	ומעלום אן אולאיך כאנוא יבנון היאכל ללכואכב, ויג'על פי ד'לך אלהיכל אלצורה אלמתפק עלי עבאדתהא אעני צורה מנסובה לכוכב מא או לג'ז מן פלך, פאמרנא נחן אן נבני היכל(א) לה תע(א)לי ונודע פיה אלארון אלד'י פיה שני לוחות אלמצ'מנה אנכי ולא יהיה לך.
7	ידוע שהיסוד של ההאמנה בנבואה קודם להאמנה בתורה: אם אין נביא – אין תורה. וההתגלות באה לנביא רק באמצעות מלאך: "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה'" (בראשית כב,טו), "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה'" (שם טז,ט-יא), ואלה רבים מספור. ואפילו תחילת נבואתו של משה רבינו היתה על ידי מלאך: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ [מִתּוֹךְ הַסְּנֶה]" (שמות ג,ב). התברר אם כן שההאמנה במציאות המלאכים קודמת להאמנה בנבואה, וההאמנה בנבואה קודמת להאמנה בתורה.	וקד עלם אן קאעדה' אעתקאד אלנבוה מתקדם לאעתקאד אלשריעה, אן לם יכן נבי פלא שריעה, ואלנבי אנמא יאתיה אלוחי בוסאטה' אלמלאך, ויקרא מלאך י"י, ויאמר לה מלאך י"י, והד'א אכת'ר מן אן יחצי, חתי משה רב[י]נו אפתתאח נבותה במלאך וירא (אליו) מלאך י"י [אליו] בלבת אש, פקד תבין אן אעתקאד וג'וד אלמלאיכה מתקדם לאעתקאד אלנבוה, ואעתקאד אלנבוה מתקדם לאעתקאד אלשריעה.
8	וכיוון שהצאבים לא ידעו את מציאותו של האלוה יתהדר ויתעלה, וחשבו שהמצוי הקדום שאין חל עליו שום העדר הוא הגלגל וכוכביו, וששופעים ממנו כוחות על הצלמים ועל חלק מהעצים, כלומר האשרות – הם חשבו שהצלמים והעצים הם אשר משרים התגלות על הנביאים ומדברים איתם בהתגלות ומלמדים אותם את המועיל והמזיק, כמו שביארנו לך (ג,כט8-7) על שיטותיהם לגבי נביאי הבעל ונביאי האשרה.	ולמא ג'הלת אלצאבה וג'וד אלאלאה ג'ל ועלא וט'נוא אן אלמוג'וד אלקדים אלד'י לא ילחקה עדם קט הו אלפלך וכואכבה, ואן קוי תפיץ' מנה עלי אלאצנאם ובעץ' אלשג'ר אעני אלאשרות, ט'נוא אן אלאצנאם ואלשג'ר הי אלתי תוחי ללאנביא ותכלמהם פי אלוחי ותעלמהם מא ינפע ומא יצ'ר, כמא בינא לך מן מד'אהבהם פי נביאי הבעל ונביאי האשרה.
9	ומאחר שהתבררה האמת למלומדים, ונודע בהוכחה שיש מצוי שאינו גוף ולא כוח בגוף, שהוא האלוה האמיתי, והוא אחד; ושיש גם מצויים אחרים, נבדלים, שאינם גופים, והם אשר מציאותו יתעלה שפעה עליהם, והם המלאכים כמו שביארנו (א,מט4-1; ב:ד-ו,יא-יב,לד; ועוד); וכל המצויים האלה חיצוניים לגלגל וכוכביו – נודע בוודאות שאותם מלאכים הם אשר משרים באמת התגלות על הנביאים, לא הצלמים והאשרות.	פלמא תבין אלחק ללעלמא ועלם באלברהאן אן ת'ם מוג'וד לא ג'סם ולא קוה פי ג'סם הו אלאלאה אלחק והו ואחד, ואן ת'ם איצ'א מוג'ודאת אכ'ר מפארקה ליסת אג'סאמא, והי אלתי פאץ' עליהא וג'ודה תע(א)לי, והי אלמלאיכה כמא בינא, והד'ה אלמוג'ודאת כלהא כ'ארג'ה ען אלפלך וכואכבה, עלם יקינא אן תלך אלמלאיכה הי אלתי תוחי ללאנביא חקא לא אלאצנאם ואלאשרות.
10	הרי התברר מתוך מה שהקדמנו שההאמנה במציאות המלאכים באה בעקבות ההאמנה במציאות האלוה, ושבזאת מתאששות הנבואה והתורה. לחיזוק ההאמנה ביסוד זה ציווה יתעלה שיעשו על הארון צורת שני מלאכים, כדי שתתקבע מציאות המלאכים בהאמנת ההמון, א) שהיא דעה נכונה, שנייה להאמנה במציאות האלוה, ב) והיא יסוד "מבדא" לנבואה ולתורה, ג) ושוללת עבודה זרה כמו שביארנו (9-8). ואילו היתה צורה אחת, כלומר צורת כרוב אחד – היתה בכך הטעיה, והיו חושבים שהיא צורת האלוה הנעבד כמו שהיו עושים עובדי עבודה זרה, וגם שהמלאך הוא פרט אחד, ודבר זה מוביל לשניוּת (=דואליזם) מסוימת. וכיוון שנעשו שני כרובים, יחד עם האמירה המפורשת "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו,ד), התבססה הדעה על קיום המלאכים ושהם רבים, ונשמרנו מן הטעות לגביהם שהם אלוה, מאחר שהאלוה אחד והוא ברא את הריבוי הזה.	פקד תבין במא קדמנאה אן אעתקאד וג'וד אלמלאיכה תאבע לאעתקאד וג'וד אלאלאה, ואן בד'לך תצח אלנבוה ואלשריעה, פלוכאדה' אעתקאד הד'ה אלקאעדה אמר תע(א)לי אן יעמל עלי אלארון צורה' שני מלאכים לית'בת וג'וד אלמלאיכה פי אעתקאד אלג'מהור אלד'י ד'לך ראי צחיח ת'א[ני](ן) לאעתקאד וג'וד אלאלאה, והו מבדא ללנבוה ואלשריעה, ומבטל לעבודה זרה כמא בינא. ולו כאנת צורה ואחדה אעני צורה' כרוב אחד לכאן פי ד'לך תצ'ליל, וכאן יט'ן אן הד'ה צורה' אלאלאה אלמעבוד כמא כאן יפעל עובדי עבודה זרה, ואן אלמלאך ואחד איצ'א באלשכ'ץ פיודי ד'לך לת'נוי מא, פלמא עמל שני כרובים מע אלתצריח י"י אלהינו י"י אחד, צח ת'באת אלראי בוג'וד אלמלאכיה ואנהם כת'ירין, ואמן אלגלט פיהם באנהם אלאה, אד' אלאלאה ואחד והו כ'לק הד'ה אלכת'רה.
11	כלי המקדש – המנורה: כבוד כן הוצבה מולו מנורה כדי לרומם ולכבד את הבית, כי הבית שדולקים בו נרות תמיד ומוסתר בפרוכת – עושה רושם גדול על הנפש. וידוע לך כמה התורה הדגישה את ההאמנה ברוממות המקדש ויראתו, כדי שתושג לאדם היפעלות של הכנעה ורוך בראייתו, ונאמר: "[אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ] וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט,ל). הוא הסמיך זאת לשמירת שבת כדי לחזק את יראת המקדש.	ת'ם אתכ'ד'ת מנורה אמאמה תעט'ימא ווקארא ללבית, לאן אלבית אלמסרוג' פיה דאימא אלמחג'וב בסתארה לה פי אלנפס מוקע עט'ים, וקד עלמת תאכיד אלשריעה פי אעתקאד עט'מה' אלמקדש וכ'ופה, חתי יחצל ללאנסאן אנפעאל אלכ'שוע ואלרקה ענד רויתה וקאל ומקדשי תיראו, וקרנה בשמירת שבת תאכידא ליראת המקדש.
12	כלי המקדש – המזבחות והשולחן: הקרבה וטעם נעלם הצורך במזבח הקטורת ובמזבח העולה וכליהם ברור. אשר לשֻלחן ולהיות הלחם עליו תמיד – איני יודע מה הטעם לזה, ולא מצאתי עד היום לְמה אוכל לייחס אותו.	ואלחאג'ה למזבח הקטורת ומזבח העולה ואואניהמא בינה. ואמא אלשלחן וכון אלכ'בז עליה דאימא פאני לם אעלם לד'לך עלה, ולא וג'דת לאי שי אנסבה אלי הד'ה אלגאיה.
13	כלי המקדש – אבני המזבח: שוני אשר לאיסור לסתת את אבני המזבח – ידועים לך הטעם שנתנו לו (חז"ל), ודבריהם: "אינו דין שיונף המקצר על המאריך" (משנה מידות ג,ד). וזה טוב על דרך הדרשות, כמו שציינו (ג,מג13-11). אך הטעם לכך ברור, והוא שעובדי עבודה זרה היו בונים את המזבחות באבנים מסותתות, ועל כן נאסר להידמות להם, וכדי להתרחק מלהידמות להם על המזבח להיות מאדמה, שנאמר: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" (שמות כ,כא). ואם אין ברירה אלא לעשותו מאבנים, עליהן להיות בצורתן הטבעית ולא מסותתות. זאת כעין האיסור על אבן משכית ועל נטיעת עץ אצל המזבח. והמטרה כולה אחת: שלא נעבוד את ה' בצורת פרטי עבודותיהם שהיו עושים לנעבדיהם. וזה מה שאסר באופן כללי ואמר: "[הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר] אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי" (דברים יב,ל), כלומר שאין לעשות כן לה', מן הטעם שאמר: "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם [כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם]" (שם,לא).	ואמא אלנהי ען הנדמה' חג'ארה' אלמזבח פקד עלמת תעלילהם פי ד'לך וקולהם אינו דין שיונף המקצר על המאריך, והד'א ג'יד עלי ג'הה' אלדרשות כמא ד'כרנא. ואלעלה פי ד'לך בינה, וד'לך אן עובדי עבודה זרה כאנוא יבנון אלמד'אבח באלחג'ארה אלמנחותה פנהי ען אלשתבה בהם, ואן יכון אלמזבח מן טין הרב(א) מן אלתשבה בהם קאל מזבח אדמה תעשה לי, ואן כאן ולא בד ועמל מן חג'ארה פתכון בצורתהא אלטביעיה לא תנחת, כמת'ל אלנהי ען אבן משכית וען גרס שג'רה אצל המזבח, ואלגרץ' כלה ואחד והו אן לא נעבד אללה בצורה' עבאדאתהם אלג'זאיה אלתי כאנוא יפעלונהא למעאב(י)דהם, וען הד'א אלמעני נהי עלי אלעמום וקאל איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, יעני אן לא יפעל ד'לך ללה ללעלה אלתי קאל כי כל תועבת י"י אשר שנא עשו לאלהיהם ו[כ](ג)ו'.
14	מכנסיים ואיסור מדרגות למזבח: צניעות הכהנים ידוע לך כמה מפורסמת היתה עבודת פעור באותם זמנים, ושהיא היתה על ידי גילוי הערווה, ולכן נצטוו הכהנים לעשות מכנסיים "לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה" (שמות כח,מב) בשעת העבודה, ושאפילו כך לא יעלו על המזבח במדרגות, "אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (שם כ,כג).	וקד עלמת שהרה' עבאדה' פעור פי תלך אלאזמנה ואנהא בכשף אלעורה, פלד'לך אמר אלכהנים בעמל סראויל לכסות בשר ערוה ענד אלעבודה, ואן לא יטלע מע ד'לך ללמזבח בדרג' אשר לא תגלה ערותך עליו.
15	שמירת המקדש: כבוד השמירה והסיבוב סביב המקדש תמיד הן כדי לרוממו ולכבדו, וכן שלא יתפרצו אליו הבורים והטמאים, וגם לא במצב של ניוול, כמו שיתבאר (פסקה 16). ומכלל הדברים המביאים להערצת המקדש ורוממותו כדי שנשיג יראה ממנו – שלא ייכנס אליו שיכור, ולא טמא, ולא מנוול, כלומר פרוע ראש וקרוע בגדים, ושכל עובד יקדש ידיו ורגליו.	ואמא כון אלשמירה ואלטוף חול אלמקדש דאימא פד'לך תעט'ימא לה ותוקירא, ולאן לא יתהג'ם איצ'א אלג'האל ואלאנג'אס אליה ולא פי חאל שעת' כמא יבין. ומן ג'מלה' אלאשיא אלמוג'בה לאג'לאל אלמקדש ותעט'ימה חתי תחצל לנא מנה יראה אן לא ידכ'לה סכראן, ולא נג'ס, ולא שעת' אעני פרוע ראש וקרוע בגדים, ואן כל עובד יקדש ידיו ורגליו.
16	נושאי התפקידים וייצוגם: כבוד כמו כן כדי לרומם את הבית, א) רוממה מעלת עובדיו, ב) ויוחדו הכהנים והלוים, ג) ונעשו לכהנים המלבושים המכובדים והיפים והנאים ביותר: "בִּגְדֵי קֹדֶשׁ [...] לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח,ב), ד) ושלא ישמש בעבודה בעל מום – ולא רק בעלי מום בלבד אלא גם זיהומים פוסלים את הכהנים כמו שהתבאר בדיני מצוה זו (ביאת המקדש ז,יג). כי מה שמגדיל אדם בעיני ההמון אינו צורתו האמיתית אלא שלמות אבריו ויפי לבושו, והמטרה היא שתהיה לבית הזה רוממות וכבוד בעיני הכול.	וכד'לך איצ'א לתעט'ים אלבית עט'ם קדר כ'דאמה ואפרדוא אלכהנים ואללוים, וג'על ללכהנים אג'ל זי ואחסנה ואג'מלה בגדי קדש לכבוד ולתפארת, ואן לא יתצרף פי אלעבודה בעל מום, ליס ד'ו עאהה פקט אלא ואלסמאג'את איצ'א תפסול אלכהנים כמא בין פי פקה הד'ה אלמצוה, לאן אלג'מהור לא יעט'ם אלשכ'ץ ענדהם בצורתה אלחקיקיה אלא בכמאל אעצ'איה וחסן ת'יאבה, ואלמקצוד עט'מה תקע להד'א אלבית וכראמה ענד אלכל.
17	אשר לבן לוי, שאינו מקריב ושאין מדמים שהוא מכפר על חטאים כמו שנאמר על הכהנים "וְכִפֶּר עָלָיו" (ויקרא ד,כו ועוד רבים), "וְכִפֶּר עָלֶיהָ" (שם יב,ז-ח; טו,ל), אלא המטרה בלוי היא אמירת השיר בלבד – הוא נפסל בקול, כי גם בשיר המטרה היא היפעלות הנפשות מאותן אמירות, והנפש אינה נפעלת אלא ממנגינות נעימות, וכן עם כלי נגינה, כמו שהיה הדבר תמיד במקדש.	אמא בן לוי אלד'י לא יקרב ולא יתכ'יל פיה אנה יסתגפר אלד'נוב כמא ג'א פי אלכהנים וכפר עליו וכפר עליה, בל אלקצד באללוי קול אלשיר פקט פהו יפס(ו)ל בקול, לאן אלמקצוד איצ'א באלשיר אנפעאל אלאנפס לתלך אלאקאויל, ולא תנפעל אלנפס אלא ללאלחאן אלמלד'ה ומע אלאלאת איצ'א כמא כאן אלאמר פי אלמקדש דאימא.
18	אפילו על הכהנים, גם אלה הכשרים העומדים במקדש, נאסר א) לשבת בו, ב) ולהיכנס להיכל בכל עת, ג) ולהיכנס לקדש הקדשים תמיד, פרט לכהן גדול ביום הכפורים ארבע פעמים ותו לא – כרוממות למקדש.	ולו אלכהנים איצ'א אלכשרים אלמקימ[י](ו)ן פי אלמקדש מנהי[י](ו)ן ען אלג'לוס פיה, וען דכ'ול אלהיכל פי כל וקת, וען דכ'ול ק(ו)דש הקדשים דאימא אלא כהן גדול ביום הכפורים ארבע מראת לא גיר, כל הד'א תעט'ימא ללמקדש.
19	הקטורת: ריח נעים מכיוון שבמקום המקודש היו שוחטים בהמות רבות בכל יום, וחותכים בו את בשרן ורוחצים בו את קרביהן – אין ספק שאילו הונח במצב הזה כפי שהוא בלי שינוי, היה ריחו כריח בית מטבחיים. לכן נצטווינו בו על הקטרת הקטורת פעמיים בכל יום, בבֹּקר ובין הערבים, כדי שיתבשם ריחו וריח כל בגדי המשרתים בו. ידועים לך דבריהם (של חז"ל): "מיריחו היו מריחין ריח הקטורת" (משנה תמיד ג,ח). וגם זה שומר על יראת המקדש. אך אילו לא היה לו ריח טוב, וכל שכן אילו היה ההפך מזה, היה מושג ההפך מרוממות, כי הנפש מתרווחת מאוד מריחות טובים ונמשכת אליהם, ומתכווצת מריחות רעים ובורחת מהם.	ולמא כאן אלמוצ'ע אלמקדס תד'בח פיה (אלד'באיח)[אלבהאים] אלכת'ירה כל יום ותקטע פיה אללחמאן ותחרק ותגסל פיה אלבטון, פלא שך אנה לו תרך עלי הד'ה אלחאל פקט לכאנת ראיחתה ראיחה' מואצ'ע אללחמאן, פלד'לך אמר פיה בהקטרת הקט[ו]רת מרתין פי כל יום בבקר ובין הערבים לתטיב ראיחתה וראיחה' ת'יאב כל מן יכ'דם פיה, קד עלמת קולהם מיריחו היו מריחין ריח הקטורת, והד'א איצ'א ממא יבקי יראת המקדש, אמא לו לם תכן לה ראיחה טיבה פכיף לו כאן כ'לאף ד'לך לכאן אלחאצל צ'ד אלתעט'ים, לאן אלנפס תנבסט ג'דא ללרואיח אלטיבה ותמתד נחוהא, ותנקבץ' מן אלרואיח אלמנתנה ותפר מנהא.
20	שמן המשחה: כבוד אשר לשמן המשחה – הוא כולל שתי תועלות: א) כדי שמה שנמשח בו יתבשם, ב) ושיאמינו ברוממותו של אותו דבר שנמשח, בקדושתו ובהבדלתו מדברים אחרים ממינו, בין אם הוא אדם או בגד או כלי – הכול חוזר ליראת המקדש שהיא סיבה ליראת ה'. כי בפנייה אליו מושגת היפעלות, והלבבות הקשים מתעדנים ומתרככים – וה' התחכם "תלטף" את כל ההתחכמות הזאת בעֵצוֹת מֵרָחֹק (ישעיהו כה,א) כדי לעדנם ולהכניעם בעת שיפנו אל הבית הזה. זאת כדי שישמעו לציוויי ה' המדריכים בדרך ישרה וייראו ממנו, כמו שהתבאר לנו בלשון התורה ונאמר: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ – לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים" (דברים יד,כג). הרי התברר לך מהי התכלית המבוקשת בכל הפעולות האלה.	ואמא שמן המשחה פג'מע פאידתין, תטיב מא ידהן בה, ואעתקאד תעט'ים ד'לך אלשי אלממסוח ותקדיסה ותמייזה עלי גירה מן נועה, שכ'ץ אנסאן כאן [ד'לך] או ת'וב(א) או אניה, אלכל ראג'ע ליראת המקדש אלתי הי סבב ליראת י"י, לאנה יחצל אלאנפעאל ענד קצודה פתלין אלקלוב אלקאסיה ותרק, אלתי תלטף אלאלאה כל הד'א אלתלטף בעצות מרחוק לאלאנתהא וכ'שועהא חין תקצד הד'א אלבית, פתקבל אואמר אללה אלהאדיה ותכ'אפה כמא יבין לנא פי נץ אלתורה [וקאל] ואכלת לפני י"י אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרות בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את י"י אלהיך כל הימים, פקד באנת לך אלגאיה אלמקצודה בכל הד'ה אלאפעאל אי שי הי.
21	אשר לטעם האיסור לחקות את שמן המשחה והקטורת – הוא ברור מאוד: כדי שלא יריחו את הריח הזה אלא שם, וכך תהיה ההיפעלות מהם רבה יותר, וכן כדי שלא יחשבו שכל מי שנמשח בשמן הזה או בדומה לו הובדל, כך שיבואו קלקולים גדולים וסכסוכים.	ואמא עלה' אלנהי ען אלתמת'ל בשמן המשחה ואלקט[ו]רת פבינה ג'דא, חתי לא תשם תלך אלראיחה אלא הנאך פיכון אלאנפעאל להא אכת'ר, ואן לא יט'ן איצ'א אן כל מן אנדהן בהד'א אלדהן או בשבהה תמיז פתחדת' פסאדאת עט'ימה ופתן.
22	הקפדה על הכלים והבגדים: כבוד אשר לכך שהארון נישא על הכתף ולא על עגלות – אופן הרוממות בכך ברור. ואין לפגוע בתבניתו אפילו בהוצאת הבדים מן הטבעות. וכן אין לפגוע בתבנית האפוד והחֹשן, אפילו בהסרת אחד מהם מן השני. ומלאכת הבגדים כולם נעשית באופן מושלם באריג מבלי פיצול וחיתוך, כדי שלא תיפגע צורת האריג.	ואמא כון אלארון ינקל עלי אלכתף לא עלי אלעג'ל פוג'ה אלתעט'ים פי ד'לך בין, ולא יפסד לה שכל ולו באכ'ראג' אלבדים מן אלטבעות. וכד'לך לא יפסד שכל אלאפוד ואלחשן ולו בתנחיה' אחדהמא ען אלאכ'ר. ואן תחכם צנאעה' אלבגדים כלהא פי אלנסיג' דון תפציל ותקטיע חתי לא תפסד צורה' אלנסיג'.
23	האיסור לעשות מלאכה אחרת: אחריות מוגדרת וכן נאסר על כל אדם ממשרתי המקדש לעסוק בתפקידו של חברו, כי בתפקידים המסורים לרבים, אם לא מייחדים כל אדם לתפקיד מסוים, פושים ההתרשלות והרפיון בכול.	וכד'לך נהי כל שכ'ץ מן כ'דאם אלמקדש אן יתנאול שגל גירה, לאן אלאשגאל אלמכ'אלה לג'מאעה אד'א לם יפרד כל שכ'ץ לשגל מכ'צוץ פיקע אלתואני ואלתראכ'י מן אלכל.
24	מתחמים מדורגים: כבוד וכן ברור שאותה הדְרָגה במעלות (המתחמים), שנקבעו דינים להר הבית, ודינים לחֵיל, ודינים לעזרת הנשים, ודינים לעזרה, וכן הלאה עד קדש הקדשים – כל זה לתוספת רוממות ולמתן יראה יתרה בלבו של כל הפונה אליו.	ובין הו איצ'א אן הד'א אלתדריג' פי אלמנאזל, אלד'י ג'עלוא להר הבית אחכא[ם](מא), וללחיל אחכא[ם](מא), ולעזרת [ה]נשים אחכא[ם](מא), וללעזרה אחכא[ם](מא), והכד'א אלי קדש הקדשים, פאן הד'א כלה זיאדה' תעט'ים ואיקאע יראה יתרה פי קלב כל קאצד לה.
25	סיכום הנה סיימנו לתת טעמים לכל פרטי הקבוצה הזאת.	וקד אתינא עלי תעליל ג'זאיאת הד'ה אלג'מלה כלהא: