חלק ג, פרק מו

חלק ג, פרק מו

קבוצה יא: הקרבנות

1	פתיחה המצוות שהקבוצה האחת עשרה כוללת הן אלה שמנינו בשאר ספר עבודה ובספר קרבנות, וכבר ציינו (ג,לה11; וראו ג,לב) את תועלתן באופן כללי. כעת נחל לתת טעם לכל מצוה מהן בהתאם למה שהשגנו.	אלמצות אלתי תצ'מנתהא אלג'מלה אלחאדיה' עשרה הי אלתי אחצינאהא פי בקיה' ספר עבודה ופי ספר קרבנות, וקד ד'כרנא פאידתהא עלי אלתג'מיל, ונחן אלאן נאכ'ד' פי תעליל אחאדהא חסב מא אדרכנאה.
2	הקרבת צאן ובקר: המאבק באלילות כבש) ונֹאמר: התורה כבר אמרה במפורש, כמו שפירש אנקלוס, שהמצרים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה, ולכן הם היו אוסרים לשחוט צאן, ותיעבו את רועי הצאן. נאמר: "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם [לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?]" (שמות ח,כב), ונאמר: "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בראשית מו,לד). עז) וכן היו סיעות בקרב הצאבים שאנשיהן היו עובדים את השדים ומאמינים שהם לובשים צורת עזים, ולכן היו קוראים לשדים "שעירים". זרם דתי זה היה נפוץ מאוד בימי משה רבינו: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם [אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם]" (ויקרא יז,ז). לכן היו הסיעות האלה אוסרות גם את אכילת העזים. בקר) אשר לשחיטת הבקר – יש להניח שרוב עובדי עבודה זרה תיעבו זאת, וכולם רוממו מאוד את המין הזה, ולכן אתה מוצא שההודים עד היום אינם שוחטים את הבקר בשום אופן, ואפילו בארצות ששוחטים בהן את שאר מיני בעלי החיים.	פנקול, קד נצת אלתורה כמא שרח א(ו)נקלוס באן קבט מצר כאנוא יעבדון ברג' אלחמל פלד'לך כאנוא יחרמון ד'בח אלגנם ויכרהון רעאה' אלגנם, קאל הן נזבח את תועבת מצרים [וכו'], וקאל כי תועבת מצרים כל רעה צאן. וכד'לך כאנת טואיף מן אלצאבה יעבדון אלג'ן ויעתקדון אנה יתשכל פי צורה' אלענוז, ולד'לך כאנוא יסמון אלג'ן שעירים, וקד כאן פשא הד'א אלמד'הב כת'יר(א) ג'דא פי איאם משה רב[י]נו ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ו[כ](ג)ו', פלד'לך כאנת תלך אלטואיף איצ'א תחרם אכל אלענוז. אמא ד'בח אלבקר פיכאד אנה כאן יכרהה אכת'ר עובדי עבודה זרה, וכלהם יעט'מון הד'א אלנוע ג'דא, ולד'לך תג'ד אלהנוד אלי זמאננא הד'א לא יד'בחון אלבקר בוג'ה ולו פי אלבלאד אלתי תד'בח סאיר אנואע אלחיואן,
3	כדי למחות את עקבות הדעות השגויות האלה נצטווינו להקריב את שלושת מיני מקנה אלה דווקא: "מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (שם א,ב), כך שהמעשה שהם חשבו לשיא המרי נעשה לזה שבו מתקרבים לה', ובמעשה הזה מתכפרים החטאים. כך מרפאים את הדעות הרעות, שהן חוליי הנפש האנושית, על ידי הניגוד הנמצא בקצה השני. דוגמת פסח) לשם מטרה זו עצמה נצטווינו במצרים לשחוט את כבש הפסח ולהזות את דמו על הפתחים מבחוץ, כדי להתנער מאותן דעות ולפרסם את הפכן, ולהקנות את ההאמנה שהמעשה שחושבים אותו לגורם למוות הוא המציל מן המוות: "[וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת] וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (שמות יב,כג), כגמול על פרסום עבודת ה' וסילוק הדברים המשוקצים שעובדי עבודה זרה היו עושים.	פמן אג'ל מחו את'אר הד'ה אלארא אלגיר צחיחה שרענא בתקריב הד'ה אלת'לאת'ה' אנואע כ'אצה מן אלמואשי, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, חתי יציר אלפעל אלד'י ט'נוה גאיה' אלעציאן בה יתקרב ללה, ובד'לך אלפעל תסתגפר אלד'נוב, והכד'א תטב אלארא אלרדיה אלתי הי אמראץ' אלנפס אלאנסאניה באלצ'ד אלד'י פי אלטרף אלאכ'ר. ומן אג'ל הד'א אלגרץ' בעינה אמרנא בד'בח כבש הפסח ורש דמה במצרים עלי אלאבואב מן כ'ארג', תבר[י](ו)א מן תלך אלארא ואשהאר כ'לאפה[א], ותחציל אעתקאד אן אלפעל אלד'י תט'נונה סבבא מהלכא הו אלמכ'לץ מן אלהלאך, ופסח י"י על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגף בת'ואב אשהאר אלטאעה ואזאלה' מא כאן יסתשנעה עובדי עבודה זרה.
4	מגוון אפשרויות הקרבה: הקלה ליחיד ולציבור ליחיד ולציבור: בהמות בית) זהו הטעם לבחירה בשלושת המינים האלה דווקא לקרבן, בנוסף לכך שמינים אלה הם מבויתים ונפוצים, ולא כמעשי עובדי עבודה זרה שהיו מקריבים אריות ודובים וחיות בר, כמו שנזכר בספר "טומטום".	הד'ה הי אלעלה פי אכ'תיאר הד'ה אלת'לת'ה' אנואע כ'אצה ללקרב(א)ן, מצ'א[ף](פא) אלי כון הד'ה אלאנואע איצ'א אהליה כת'ירה' אלוג'וד, וליס כאעמאל עובדי עבודה זרה אלד'ין כאנוא יקרבון אלאסוד ואלדבבה ואלחיואנאת אלבריה כמא ד'כר פי טמטם.
5	ליחיד: עוף) מכיוון שאין ידם של רוב בני האדם משגת להקריב בהמה, נצטווינו שהקרבן יהיה גם מן העוף – הנפוץ ביותר בארץ ישראל, היפה ביותר והקל ביותר לתפוס, והם תורים ובני יונה. מנחה) ומי שאין ידו משגת אפילו לעוף – יקריב לחם, אפוי במין כלשהו ממיני האפייה שהיו ידועים באותם זמנים: מאפה תנור או מאפה מחבת או מאפה מרחשת. ומי שקשה עליו לאפות – יקריב אותו סולת. הכל רשות) וכל זה למי שרוצה. כן הבהיר לנו על מין עבודה זה, כלומר הקרבנות, שאין בנו שום חטא אם לא נעשהו בכלל: "וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר – לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא" (דברים כג,כג).	ולמא כאן אכת'ר אלנאס לא יקדר עלי תקריב בהמה אמר באן יכון אלקרב(א)ן איצ'א מן אלטאיר, אוג'דה פי אלשאם ואג'[מל](וד)ה ואסהלה מאכ'ד'א והי תורים ובני יונה. ומן לא יקדר ולו עלי אלטיר פיקרב כ'בזא מכ'בוזא באי נוע כאן מן אלכ'ביז אלמשהור פי תלך אלאזמאן, אמא מאפה תנור או מאפה מחבת או מאפה מרחשת. ומן עסר עליה אלכ'ביז פיקרב[ה] סמיד'(א), והד'א כלה למן אראד. ת'ם בין לנא אן הד'א אלנוע מן אלעבאדה אעני אלקראבין אן לם נפעלה אצלא לא את'ם עלינא בוג'ה, קאל וכי תחדל לנד[ו]ר לא יהיה בך חטא.
6	איסור החמץ והדבש וחובת המלח: מאבק באלילות מכיוון שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם שאינו חמץ, והרבו להקריב דברים מתוקים ולגָאֵל את קרבנותיהם בדבש, כמפורסם בספרים שציינתי לך (לעיל 4; ג: כט13;18), וכן לא תמצא מלח באף אחד מקרבנותיהם – לכן אסר יתעלה להקריב "כָּל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ" (ויקרא ב,יא), וציווה שהמלח יהיה תמיד: "[וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ,] עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (שם,יג).	ולמא כאן עובדי עבודה זרה לא יקרבון כ'בזא אלא כ'מירא, ויכת'רון בתקריב אלאמור אלחלוה וילות'ון קראבינהם באלעסל כמא הו משהור פי אלכתב אלתי ד'כרת לך, וכד'לך לא תג'ד פי שי מן קראבינהם מלחא, לד'לך נהי תע(א)לי ען תקריב כל שאור וכל דבש, ואמר במדאומה' אלמלח על כל קרבנך תקריב מלח.
7	תנאים לקרבן מובחר: כבוד מום) הוא ציווה שכל הקרבנות יהיו תמימים, במיטב מצבם, כדי שלא יקלו ראש בקרבן ויזלזלו במה שמוקרב לשמו יתעלה, כמו שנאמר: "[וְכִי תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע? וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע?] הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?" (מלאכי א,ח). בן שמונה) מן הטעם הזה אסר גם להקריב מה שלא נשלמו לו שבעה ימים, בשל היותו פחוּת במינו ונבזה, מפני שהוא כנפל. אתנן ומחיר) והוא הטעם לאיסור אתנן ומחיר, משום ששני אלה נחשבים מגונים. עופות) והוא הטעם לכך שמקריבים את התור הבוגר ואת אפרוחי היונים, כי זה המיטב שבהם, משום שיונה בוגרת אינה טעימה. מנחה) והוא הטעם לכך שהמנחות בלולות בשמן ועשויות מסולת, כי זה השלם ביותר והטעים ביותר. קטורת) הלבונה נבחרה בשל ריח עשנה הטוב במקומות שיש בהם ריח של בשר נשרף.	ואמר באן תכון אלקראבין כלהא תמימים עלי אחסן חאלאתהא, לאן לא יחצל אסתכ'פאפא באלקרבן ויתהאון במא יקרב לאסמה תע(א)לי, כמא קאל הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. ולהד'ה אלעלה איצ'א נהי ען תקריב מא לם יכמל לה סבעה' איאם, לנקצה פי צנפה ואסתקד'ארה, לאנה כאלסקט. והי אלעלה פי תחרים אתנן (זונה) ומחיר (כלב) לאסתהג'אן הד'ין. והי אלעלה פי תקריב כביר אלימאם ופראך' אלחמאם לאן הד'א הו אלאטיב פיהא, לאן כביר אלחמאם לא לד'ה פיה. והי אלעלה פי כון אלמנחות מלת'ות'ה באלדהן ומן אלסמיד', לאן הד'א אכמל ואלד'. ואכ'תיר אללבאן לטיב ראיחה' בכ'ורה פי אלמואצ'ע אלתי פיהא קתאר אללחם.
8	ניקיון) כדי לרומם את הקרבן ושלא יראוהו כמתועב ונבזה, ציווה להפשיט את העולה ולרחוץ את הקרב והכרעיים אף על פי שכולה נשרפת. תמצא שתמיד דואגים לעניין הזה ונשמרים ממנו: "בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' מְגֹאָל הוּא, וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ" (מלאכי א,יב).	ומן אג'ל תעט'ים אלקרבן ואן לא ינט'ר בעין כראהה' ואסתקד'אר אמר בסלך' אלעולה וגסל אלאמעא ואלאטראף ואן כאנת כלהא תחרק, ותג'ד הד'א אלגרץ' ירעי דאימא ויתחפט' מנה, באמרכם שלחן י"י מג[ו]אל הוא וניבו נבזה אכלו.
9	אופן אכילת הקרבן: כבוד מגבלות האוכלים והמאכל) זהו גם הטעם לכך שאת הקרבן לא יאכל ערל ולא טמא, ולא ייאכל אם נטמא או לאחר זמנו או אם השתבשה הכוונה בו, ושייאכל במקום מיוחד. עולה) העולה, המיוחדת לה' בלבד – לא תיאכל כלל. חטאת ואשם) ומה שמוקרב בשל חטא, והוא החטאת והאשם – נאכל בעזרה, וביום שחיטתו ולילו דווקא. שלמים) ואילו השלמים, שהם למטה מזה, והם קדשים קלים – נאכלים בכל ירושלם דווקא, ונאכלים למחרת היום ותו לא, כי אחר כך הם נרקבים ומתקלקלים.	והי אלעלה איצ'א פי אן לא יאכל אלקרבן ערל ולא טמא, ולא יוכל אד'א אנתג'ס, ולא יוכל לאחר זמנו, ולא אד'א אפסדת פיה אלניה. ואן יוכל פי מוצ'ע מכ'צץ, אמא אלעולה אלתי הי ללה כ'אלצה פלא תוכל בוג'ה. ומא (י)קרב מן אג'ל את'ם והו אלחטאת ואלאשם יוכל בעזרה ופי יום אלד'בח ולילה כ'אצה. ואמא אלשלמים אלתי הי דון ד'לך והי קדשים קלים פתוכל פי ג'מיע ירושלם כ'אצה, ותוכל מן גד אלנהאר לא גיר, לאנהא בעד ד'לך תכ'ם ותפסד.
10	דיני מעילה תמורה ופדיון: כבוד שימוש בהקדש) כדי לרומם את הקרבן ואת כל מה שיוחד לשמו יתעלה, נקבע לנו שכל מי שנהנה מן ההקדש – מעל, והוא צריך כפרה ותוספת חומש בתנאי שהוא שוגג. עבודה וגיזה) וכן אסורה עבודה בקדשים וגִזתן – כל זאת כדי לרומם את הקרבן. תמורה) על דרך הסייג נקבע דין התמורה, כי אילו היה מותר להחליף את הרע בטוב – היו מחליפים את הטוב ברע, ואומרים שזה טוב יותר. על כן נקבע בו הדין: "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז,י;לג). קנס חומש) הטעם לכך שנצטווינו שכל מי שפודה דבר מקדשיו יוסיף חומש ברור, כי אדם קרוב אצל עצמו (בבלי סנהדרין ט,ב ועוד), וטבעו תמיד לנטות לחוס על ממונו, ועל כן לא ידקדק בדמי הקֹדש ולא יעשה מאמץ להציגו (בפני מומחים) כך שערכו יועמד על אמיתתו. לכן נכפתה עליו תוספת, כך שיימכר לאחר בערכו. כל זאת כדי שלא יזלזלו במה שנקרא שם ה' עליו ובמה שמתקרבים אליו על ידיו.	ומן אג'ל תעט'ים אלקרבן וכל מא אפרד לאסמה תע(א)לי פרץ' עלינא אן כל [מן] נהנה מן (הקדשים)[ההקדש] מעל, ויחתאג' כפרה ותוספת חומש עלי אנה שוגג. וכד'לך לא תג'וז עבודה בקדשים ולא גזת[ן](ם), כל הד'א תעט'י[ם](מא) ללקרבן. ועלי ג'הה' אלאחתיאט פרץ' חכם אלתמורה, לאנה לו ג'אז תבדיל אלרדי באלג'יד [ל]בדל אלג'יד באלרדי וקיל אן הד'א אג'וד, פחכם פי ד'לך והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. ואמא מא אמרנא בה מן כון כל מן פדא שיא מן קדשיו יוסיף חומש, פעלה' ד'לך בינה, לאן אדם קרוב אצל עצמו, פטבעה אבדא אלמיל נחו אלשח עלי מאלה (ו)[פ]לא יתחרי ת'מן אלקדש ולא יבאלג פי ערצ'ה חתי תתחקק קימתה, פאסתט'הר עליה באלזיאדה חתי יביע מן גירה בקימתה, כל הד'א כי לא יתהאון במא אסמי ללה ותקרב לה בה.
11	שריפת מנחת כהן: נִרְאוּת לכבוד העבודה הטעם לשריפת מנחת כהן הוא שכל כהן רשאי להקריב את קרבנו בעצמו, ואם כן ייתכן שהוא יביא מנחה ויאכלנה בעצמו, ונמצא שכאילו לא עשה דבר כלל, כי מכל מנחת יחיד לא קרב אלא לבונתה וקומץ. ולא זו בלבד שקרבן זה כה קטן, אלא שגם מביאו יאכלנו – אין זה נראה כמו עבודה כלל, ולכן היא נשרפת.	ואמא עלה' חרק מנחת כהן, לאן כל כהן לה אן יקרב קרבאנה בידה, פיכון קד ג'אב מנחה ויאכלהא הו נפסה פכאנה לם יפעל שיא בוג'ה, לאן כל מנחת יחיד אנמא יקרב מנהא לבונתה וקומץ, פמא כפי נזארה' הד'א אלקרבן אלא ויאכלה אלד'י ג'אבה, פלם תט'הר עבאדה אצלא, פלד'לך תחרק.
12	דיני קרבן פסח: זיכרון החיפזון, הכנה מראש והדגשת הברית זיכרון החיפזון) אשר לדינים המיוחדים לפסח, והם א) שעליו להיאכל "צְלִי אֵשׁ" (שמות יב,ח-ט) דווקא, ב) "בְּבַיִת אֶחָד [...] ג) וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שם,מו) – לכולם טעם ברור. כי כמו שהמצה היא בשל החיפזון, כך א) הצלייה היא בשל החיפזון, ואין שהות לעשות מיני מאכלים ולתקן מזונות, ג) ואסור אפילו להשתהות כדי לשבור את עצמותיו ולהוציא את מה שבתוכו, כי כבר צוין עיקר העניין בכל זה, והוא שנאמר: "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן" (שם,יא). בשל החיפזון אין פנאי להתמהמה כדי לשבור עצמות ב) ולא להוציא ממנו מבית לבית ולחכות לשליח עד שישוב, וכל אלה מעשי עצלות והתמהמהות. "שורה" המטרה היתה להכריח חיפזון ומהירות, כדי שאף אחד לא יתעכב ויחמיץ את היציאה עם כלל האנשים כך שניתן יהיה להזיק לו ולהורגו. נסיבות אלה הונצחו לעד, לזיכרון כיצד היה הדבר, כמו שנאמר: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ [מִיָּמִים יָמִימָה]" (שם יג,י).	ואמא אלאחכאם אלכ'ציצה באלפסח והו אן יוכל צלי אש פקט ובבית אחד ועצם לא תשברו בו, פהי כלהא בינה' אלעלה, לאנה כמא אלפטיר ללאסתעג'אל כד'לך אלש(ו)י ללאסתעג'אל, ואנה ליס ת'ם בט לעמל אלואן ותחכים אטעמה, ולו אלבט פי כסר עט'אמה ואכ'ראג' מא פיה מחד'ור, לאנה קד ד'כר מלאך אלאמר פי ג'מיע ד'לך והו קולה ואכלתם אותו בחפזון, וליס מע אלחפז וניה לכסר עט'אם ולא לתוג'יה מנה מן בית אלי בית ואנתט'אר אלרסול חתי יעוד, והד'ה כלהא אעמאל אלתראכ'י ואלוניה, וכאן אלקצד אלאסתט'האר באלחפז ואלאסתעג'אל איאך יתאכ'ר אחד ויפותה אלכ'רוג' פי ג'וק אלנאס פיתמכן מן אד'יתה ויגתאל, וכ'לדת תלך אלאחואל דאימא לתד'כאר כיף כאן אלאמר, כמא קאל ושמרת את החקה הזאת למועדה (מימים ימימה).
13	בני חבורה) אשר לכך שהוא אינו נאכל אלא למנוייו – זאת כדי לזרז לרוכשו, ושלא יסמוך אדם על אחד מקרוביו או חבר או מי שיזדמן לו לפגוש, ובשל כך לא ידאג לו מלכתחילה. ערל) אשר לאיסורו על הערלים – דבר זה ביארו החכמים ז"ל, כי הם אמרו שמשֶאָרכה שהותם במצרים הם ביטלו את מצות מילה, כדי להידמות למצרִים (שמות רבה א,ח). וכאשר ציווה על הפסח והתנה בו שלא יישחט אלא לאחר מילת עצמו ובניו ובני ביתו ואז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ (שמות יב,מח) – נימולו כולם, והיה דם מילה מתערב בדם הפסח בשל רוב הנימולים כמו שאמרו (חז"ל), ולכך רמז באומרו: "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" (יחזקאל טז,ו) – דם פסח ודם מילה (פסיקתא דרב כהנא, ויהי בחצי הלילה, ד; פרקי דרבי אליעזר, כט).	ואמא כונה אינו נאכל אלא למנוי[י]ו פד'לך לתאכיד אתכ'אד'ה, ולא יתכל אחד עלי קריב לה או צדיק או מן אתפק אן יערץ' עליה פלא יהתם בה מן אול אלוקת. ואמא תחרימה עלי אלערלים פקד בין ד'לך אלחכמים ז"ל, לאנהם קאלוא אבטלוא מצות מילה למא טאל מקאמהם במצר ללתשבה באלמצריין, פלמא שרע אלפסח ואשתרט פיה אן לא יד'בח אלא בעד מילת עצמו ובניו ובני ביתו וחיניד' יקרב לעשותו אכ'תתנוא כלהם, וכאן דם מילה י(ת)כ'[ת]לט בדם הפסח לכת'רה' אלמכ'תונין כמא ד'כרוא, ואלי הד'א אלאשארה בקולה מתבוססת בדמיך דם (ה)פסח ודם (ה)מילה.
14	איסור הדם: מאבק באלילות רקע) דע שבעיני הצאבים היה הדם טמא מאוד, ואף על פי כן היו אוכלים אותו, בטענה שהוא מזון השדים, ועל כן למי שאוכל אותו תהיה אחווה עם השדים והם יבואו אליו ויודיעו לו את העתידות, כמו שההמון מדמיין בעניין השדים. אך היו אנשים שאכילת הדם היתה קשה עליהם, כי זה דבר שטבע האדם נגעל ממנו, ועל כן היו שוחטים חיה ואוספים את דמה בכלי או בגומה, והיו אוכלים את בשרה של הנשחטת סביב אותו דם. הם דמיינו שבפעולה זו השדים אוכלים אותו דם, שהוא מזונם, בעת שהם אוכלים את הבשר, וכך מושגת אחווה (עם השדים), מתוך כך שכולם אוכלים על שולחן אחד ובחבורה אחת. וכך לטענתם יבואו אליהם אותם שדים בחלום ויודיעו להם נסתרות ויועילו להם. כל אלה דעות שהלכו אחריהן, העדיפו אותן והיו מפורסמות באותם זמנים, וההמון לא פקפק בנכונותן.	ואעלם אן אלצאבה כאנת תסתנג'ס אלדם ג'דא, ומע ד'לך כאנוא יאכלונה לזעמהם אנה גד'א אלשיאטין, פאד'א אכלה מן אכלה פקד ואכ'י אלג'ן, ויאתונה ויעלמונה אלכאינאת כמא יתכ'יל אלג'מהור מן אמור אלג'ן. וכאן ת'ם קום יעט'ם עליהם אכל אלדם לאנה שי תעאפה טבאע אלאנסאן, פכאנוא יד'בחון חיואנא ויג'מעון דמה פי אניה או פי חפרה ויאכלון לחם ד'לך אלד'ביח חול ד'לך אלדם, ואלכ'יאל פי הד'א אלפעל הו אן אלג'ן תאכל ד'לך אלדם אלד'י הו גד'א(ו)הא והם יאכלון אללחם, פתחצל אלמואכ'אה לכון אלכל אכלוא עלי מאידה ואחדה ופי ג'מע ואחד, פיאתונהם בזעמהם אולאיך אלג'ן פי אלמנאם ויכ'ברונהם באלגיוב וינפעונהם. הד'ה כלהא ארא מתבועה פי תלך אלאזמנה מות'רה משהורה, מא כאן ישך אלג'מהור פי צחתהא,
15	תגובה א) על כן התורה, השלמה ליודעיה, החלה לסלק את המחלות החמורות האלה, ואסרה לאכול את הדם. היא הדגישה את איסורו בדיוק כמו שהדגישה את איסור עבודה זרה. אמר יתעלה: "וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם [וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ]" (ויקרא יז,י) כמו שאמר על נותן מזרעו למולך: "וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי [בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ]" (שם כ,ג; ושם: וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי. וראו שם,ו). לשון כזה לא נאמר במצווה נוספת מלבד עבודה זרה ואכילת דם, משום שאכילתו הובילה למין עבודה זרה, שהוא פולחן השדים. ב) התורה טיהרה את הדם, וקבעה שהוא מטהר את מה שנוגע בו: "[וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה] וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו [וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ] וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו [וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ]" (שמות כט,כא). ג) היא ציוותה להזותו על המזבח, וקבעה שכל העבודה היא לשופכו שם ולא לאוספו. נאמר: "[כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא] וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר" (ויקרא יז,יא), ושם יישפך, כמו שנאמר: "וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ [אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה]" (שם ד,יח), ונאמר: "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יב,כז). ד) ונצטווינו לשפוך דם כל בהמה שתישחט אף על פי שאינה קרבן, שנאמר: "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (שם,טז;כד). ה) וכן נאסר להתאסף סביבו ולאכול שם, ונאמר: "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם" (ויקרא יט,כו).	פאכ'ד'ת אלשריעה אלכאמלה ענד עארפיהא פי אזאלה' הד'ה אלאמראץ' אלמסתחכמה, פחרמת אכל אלדם, ואכדת פי תחרימה מת'ל אלתאכיד פי אלנהי ען עבודה זרה סוי, קאל תע(א)לי ונתתי פני בנפש האכלת את הדם ו[כ](ג)ו', כמא קאל פי נותן מזרעו למולך ונתתי את פני (בנפש ההיא) ו[כ](ג)ו', ולם יאת מת'ל הד'א אלנץ פי מצוה ת'אלת'ה גיר עבודה זרה ואכילת דם, אד' אכלה כאן מודיא לנוע מן עבודה זרה והו עבאדה' אלג'ן, וטהרת אלדם וג'עלתה יטהר מ[א](ן) דני בה והזית על אהרן ועל בגדיו וגו' וקדש הוא ובגדיו, ואמרת ברשה עלי אלמזבח, וג'עלת אלעבאדה כלהא תבד(')י[ד](ר)ה הנאך לא ג'מעה, וקאל ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, והנאך יבד[ד]('ר) כמא קאל ואת כל הדם ישפך, וקאל ודם זבחיך ישפך על מזבח י"י אלהיך, ואמר בתבד(')י[ד](ר) דם כל בהימה תד'בח ואן לם תכן קרבן, קאל על הארץ תשפכנו כמים. ת'ם נהי ען אלאג'תמאע חולה ואלאכל הנאך וקאל לא תאכלו על הדם.
16	התרת בשר תאווה במדבר וכיסוי הדם: מאבק באלילות מכיוון שהתמידו במריים והלכו אחרי הדבר המפורסם שהתחנכו עליו, של אחווה עם השדים על ידי אכילה סביב הדם, ציווה יתעלה שלא ייאכל בשר תאוה במדבר כלל, אלא יהיה הכול שלמים. הוא הבהיר לנו שהטעם לכך הוא כדי שהדם יישפך על המזבח ולא יתאספו סביבו, ואמר: "לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [אֶת זִבְחֵיהֶם... אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד...] וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם [אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם]" (שם יז,ה-ז).	ולמא דאם עציאנהם ותבע אלמשהור אלד'י רבוא עליה מן מואכ'אה' אלג'ן באלאכל חול אלדם, אמר תע(א)לי באן לא יוכל בשר תאוה במדבר בוג'ה בל יכון אלכל שלמים, ובין לנא אן עלה' ד'לך חתי יבד(')[ד](ר) אלדם עלי אלמד'בח ולא יג'תמע חולה, פקאל למען אשר יביאו בני ישראל ו[כ](ג)ו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ו[כ](ג)ו'.:
17	כיסוי הדם) אבל נשאר עניין החיה והעוף. כי אין אף קרבן מחיה, ועוף אינו קרב שלמים. עקב כך ציווה יתעלה שכל חיה ועוף שמותר לאכול את בשרם, אם יישחט יכוסה דמו בעפר כדי שלא יתאספו עליו לאכול סביבו. וכך הושגה המטרה ונשלמה הכוונה להפר האחוה בין אחוזי השד באמת (=המשוגעים) לבין שֵׁדיהם.	לכן יבקי אמר אלחיה ואלעוף לאנה לם יכן קרבן מן (אל)חיה בוג'ה ולא יקרב עוף שלמים, פאמר תע(א)לי בעקב ד'לך אן כל חיה ועוף יג'וז אכל לח(ו)מהמא אד'א ד'בח יגטי דמה באלתראב חתי לא יג'תמע עליה ללאכל חולה, פתם אלגרץ' וכמל אלקצד להפר האחוה בין אלמג'אנין חקיקה ובין ג'נהם.
18	הרקע) דע שאמונה זו התחדשה קרוב לזמן משה רבינו, ואנשים נמשכו אליה מאוד והלכו שולל אחריה. תמצא זאת מפורש בשירת האזינו: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ, אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם, [חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם]" (דברים לב,יז). הערה צדדית) החכמים כבר ביארו את משמעות דבריו "לֹא אֱלֹהַּ", ואמרו שהם עבדו מצויים והתמידו בכך, עד שעבדו דמיונות. לשון ספרֵי: "לא דיין שהן עובדין חמה ולבנה כוכבים ומזלות, אלא שעבדו בבואה שלהן" (ספרי דברים שיח-שכ), ו"בבואה" הוא שמו של הצל. ואשוב אל מה שאנו עוסקים בו.	ואעלם אן הד'א אלאעתקאד כאן קריב אלעהד פי זמאן משה רב[י]נו, ותבע כת'יר(א) ואגתר בה אלנאס, תג'ד ד'לך מנצוצא פי שירת האזינו, יזבחו לשדים לא אל[ו]ה אלהים לא ידעום וגו'. וקד בינוא אלחכמים מעני קולה לא אל[ו]ה, קאלוא אנהם לם יזאלוא יעבדון מוג'ודאת חתי עבדוא כ'יאלאת, נץ ספרי לא דיין שה[ן](ם) עובדי[ן](ם) חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלה[ן](ם), ובבואה אסם אלט'ל. וארג'ע אלי מא נחן בסבילה.
19	דע שבשר תאוה לא נאסר אלא במדבר בלבד. סיבה א) זאת משום שאחת מאותן דעות מפורסמות היתה שהשדים שוכנים במדבריות ושם הם פונים בדברים (אל האדם) ומופיעים, ואילו בערים ובמקומות היישוב אין הם מופיעים; כך שמי מאנשי הערים שהיה רוצה לעשות משהו מאותן הזיות, היה יוצא מן העיר לארצות שממה ולמקומות מבודדים. ולכן הותר בשר תאוה לאחר הכניסה לארץ. ב) ועוד, שבלי ספק עוצמת החולי הזה פוחתת, ומתמעטים ההולכים אחר אותן דעות. ג) ועוד, שקשה מאוד, וכמעט בלתי אפשרי, שכל מי שרוצה לאכול בשר בהמה יבוא לירושלם. מן הסיבות האלה לא נאסר בשר תאוה אלא במדבר.	ואעלם אנה לם יחרם בשר תאוה גיר במדבר פקט, לאן מן תלך אלארא אלמשהורה אן אלג'ן יאוו[א](ן) אלברארי והנאך יכ'אטבון ויט'הרון, ואמא פי אלמדן ואלעמארה פלא יט'הרון, חתי אן מן אראד מן אהל אלמדן אן יפעל שיא מן תלך אלהד'יאנאת אנמא יכ'רג' ען אלמדינה ללפלא וללמואצ'ע אלמנקטעה, פלד'לך אביח בשר תאוה בעד דכ'ול אלבלאד. ואיצ'א לאן סורה' ד'לך אלמרץ' תנחט בלא שך ויקל תבאע תלך אלארא, ואיצ'א לאנה מן אלעסר ג'דא, אלקריב מן אלממתנע, אן יכון כל מן אראד אכל בשר בהמה יאתי ירושלם, פלהד'ה אלאסבאב לם יחרם בשר תאוה גיר במדבר.
20	דרגות במין הקרבנות: בהתאם לדירוג החטא דע שככל שהחטא גדול יותר – כך קרבנו מסוג פחוּת יותר. חטאת יחיד) ולכן שגגת עבודה זרה – שעירה בלבד, ושאר חטאת יחיד – כשבה או שעירה. כי הנקבה פחותה מן הזכר מכל סוג, ואין חטא חמור יותר מעבודה זרה, ואין מין פחות יותר משעירה. מלך) בשל ייחודו של המלך, קרבן שגגתו הוא שעיר. כהן גדול והסנהדרין) ואילו כהן גדול וצבור – שגגתם אינה מעשה גרידא אלא הוראה, ולכן יוחד קרבנם בפרים, ובעבודה זרה – שעירים.	ואעלם אן כלמא כאן אלד'נב אעט'ם כאן קרבאנה אנקץ נוע, ולד'לך שגגת עבודה זרה שעירה כ'אצה, וסאיר חטאת יחיד כשבה או שעירה, לאן אלאנת'י אנקץ מן אלד'כר מן כל נוע, ולא ד'נב אעט'ם מן עבודה זרה, ולא צנף אנקץ מן שעירה. ולמ[י]ז(י)ה' אלמלך כאן קרבן שגגתו שעיר, אמא כהן גדול וצבור פליס שגגתם מג'רד עמל ואנמא הו פתוי, ולד'לך מיז קרבנם בפרים, ופי עבודה זרה שעירים.
21	אשם) כיוון שהחטאים שבגללם מוקרב האשם פחותים מן החטאים שבגללם מוקרב החטאת, קרבן אשם הוא איל או כבש מן הצאן. סוגו ומינו יוחדו בכך שהוא זכר מן הצאן. עולה) הלא תראה את העולה, שכיוון שהיא מיוחדת לה', יוחד המין שלה, ואין היא אלא זכר.	ולמא כאנת אלאת'אם אלתי יקרב מן אג'להא אלאשם דון אלאת'אם אלתי יקרב מן אג'להא אלחטאת, כאן קרבן אשם איל או כבש מן הצאן, מיז נועה וצנפה בכונה ד'כר(א) מן אלצ'אן, אלא תרי אלעולה למא הי ללה כ'אלצה מיז צנפהא ולא תכון אלא ד'כר(א).
22	ללא בשמים) בהתאם לעניין זה הוחסרו הטיוב והבישום ממנחת חוטא, וכן ממנחת שֹוֹטָה כי גם היא נחשדת על חטא, ואסר להקריב אותן בשמן ולבונה. מנחת חוטא) הטיוב הזה הוסר מהן משום שהמביא אותה אינו טוב ולא בעל מעשים יפים, וכאילו הוא מומרץ לחזור בתשובה ונאמר לו: "בשל רוע מעשיך, קרבנך הוא במצב הפחות ביותר". מנחת שוטה) וקרבנה של השׂוטָה, שמעשיה רעים יותר מן השוגג, עשוי מחומר פחוּת יותר, כי הוא "קֶמַח שְׂעֹרִים" (במדבר ה,טו). הרי נסדרו הפרטים האלה, ונמצא שמשמעותם מופלאה. "גריב"	ובחסב הד'א אלגרץ' אסקט אלתחסין ואלתטייב מן מנחת חוטא, ומנחת שוטה לאנהא איצ'א תהמה' חטא, ונהי ען תקריבהא בשמן ולבונה, חד'ף מנהא הד'א אלתחסין לכון אלד'י ג'אבהא גיר חסן ולא ג'מיל אלאפעאל, פכאנה חרך ללתובה וקיל לה לקבח אפעאלך כאן קרבאנך עלי אנקץ חאל. ואלשוטה אלתי פעלהא אקבח מן אלשוגג כאן קרבאנהא אנקץ מאדה לאנה קמח שעורים. פקד אטרדת הד'ה אלג'זאיאת והי גריבה' אלמעני.
23	חטאות יחיד וציבור: מאבק בעבודה זרה ותודעת החטא עגל) החכמים ז"ל אמרו שהטעם לכך שהקרבן ביום השמיני שלמלואים "עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" (ויקרא ט,ב) – לכפר על מעשה העגל (ספרא מילואים א,ב), וכן חטאתו שליום הכפורים "פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" (ויקרא טז,ג) – לכפר על מעשה העגל (לא מצאנו מקורו). שעיר – לרמב"ם) לפי עניין זה שאמרו, נראה לי שהטעם לכך שכל החטאות ליחיד וצבור הן שעירים, כלומר שעירי הרגלים, שעירי ראשי חדשים, שעירי יום הכפורים ושעירי עבודה זרה – הטעם לכך לדעתי הוא שרוב חטאם היה אז בהקריבם לשעירים, כמו שביאר הכתוב: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויקרא יז,ז). שעיר – לחז"ל) אמנם החכמים ז"ל (ספרא שמיני א,ג) נתנו טעם לכך שכפרת צבור בשעירים תמיד, בכך שחטאם של כל עדת ישראל היה תחילה בשעיר עזים, ברמיזה למכירת יוסף הצדיק שנאמר בסיפור עליו: "[וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף] וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים [וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא אִם לֹא?]" (בראשית לז,לא-לב).	וקד ד'כרוא אלחכמים [ז"ל] אן אלעלה פי כון אלקרבן ביום השמיני של( )מלואים עגל בן בקר לחטאת לכפר על מעשה העגל, וכד'לך חטאתו של( )יום הכפורים פר בן בקר לחטאת לכפר על מעשה העגל. ובחסב הד'א אלמעני אלד'י ד'כרוה יבדו לי אן אלעלה פי כון אלחטאות כלהא ליחיד ו(ל)צבור שעירים, אעני שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעירי יום הכפורים ושעירי עבודה זרה, עלה' ד'לך ענדי כון מעט'ם עציאנהם חיניד' בתקריבהם לשעירים כמא בין אלנץ ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. אמא אלחכמים ז"ל פג'עלוא עלה' אטראד כון כפרת צבור בשעירים לעציאן עדת ישראל כלהם אולא בשעיר עזים, ישירון אלי ביע יוסף הצדיק אלמקול פי קצתה וישחטו שעיר עזים ו[כ](ג)ו'.
24	הרעיון: סכנה מתמדת) אל יהא טעם זה חלש בעיניך, כי תכליתן של כל הפעולות האלה היא שיתקבע בנפשו של כל חוטא שעליו לזכור ולהזכיר תמיד את חטאו, כמו שנאמר: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים נא,ה), ושהוא צריך כפרה על אותו חטא, הוא וזרעו וזרע זרעו, על ידי מצווה שתהיה ממינה של אותה עבירה. כוונתי בכך א) שאם היתה העבירה בממון – יפזר ממונו במצווה. ב) ואם היתה העבירה בהנאות הגוף – יְיגע את גופו ויצער אותו במצווה, בצום ובקימה בלילה. ג) ואם היתה העבירה במידות – ינגיד אותה על ידי הפך אותה מידה, כמו שביארנו בהלכות דעות (ב,ב-ג) ועוד (שמונה פרקים ד). ד) ואם היתה העבירה עיונית, כוונתי שהוא האמין בדעה שגויה בשל התרשלותו והזנחתו את החקירה וההתבודדות לעיון – ינגיד זאת בכך שישבית את מחשבתו וימנע אותה מלחשוב בדבר מדברי העולם הזה אלא במושכלות בלבד ובבירור מה שראוי להאמין. כמו שנאמר: "וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי" (איוב לא,כז), והוא משל להימנעות ועצירה במקום הספק, כמו שביארנו בחלקו הראשון של חיבור זה (א,לב2; וראו א,ה2). דוגמה) וכן תראה שנעשה באהרן: כאשר נכשל במעשה העגל, היה קרבנו, הוא וכל מי שעמד מזרעו תחתיו, בהקרבת פר ועגל. ומכיוון שהיתה העבירה בשעיר עזים, היתה המצווה (המתקנת) בשעיר עזים. תוצאה: נוכחות הסכנה) משיתקבעו עניינים אלה בנפש, יוביל הדבר בלי ספק להחשבת העבירה לחמורה ולהתרחקות ממנה, כך שהאדם לא ייפול בה ויצטרך לכפרה ארוכה וקשה, ואפשר שלא תושלם הכפרה. וכך יתרחקו מן העבירה מלכתחילה ויברחו ממנה, וזוהי תועלת ברורה מאוד. הבן גם את העניין הזה.	ולא תסתצ'עף הד'ה אלעלה, לאן גאיה' כל הד'ה אלאפעאל ליסתקר פי נפס כל עאץ אנה יחתאג' אן יתד'כר ויד'כר בד'נבה דאימא, כמא קאל וחטאתי נגדי תמיד, ואנה ילזמה אסתגפאר ד'לך אלד'נב הו ונסלה ונסל נסלה בטאעה תכון מן נוע תלך אלמעציה, אריד בד'לך אנה אן כאנת אלמעציה מן מאל בד'ל מאלה פי אלטאעה, ואן כאנת אלמעציה פי לד'את ג'סמה אתעב ג'סמה ואשקאה פי אלטאעה באלציאם וקיאם אלליל, ואן כאנת אלמעציה כ'לקיה קאבלהא בצ'ד ד'לך אלכ'לק, כמא בינא פי הלכות דעות וגירהא. ואן כאנת אלמעציה נט'ריה אעני אן יעתקד ראי(א) גיר צחיח לקצורה ותואניה ען אלבחת' ואלאנפראד ללנט'ר, קאבל ד'לך בתעטיל פכרתה וכפהא ען אלפכרה פי שי מן אמור אלדניא, אלא פי מעקול פקט ופי תחריר מא ינבגי אן יעתקד, נחו קולה ויפת בסתר לבי ותשק ידי לפי, ד'לך מת'אל ען אלכף ואלוקוף ענד אלשבהה כמא בינא פי אול הד'ה אלמקאלה, כמא תראה פעל (באהרן)[בהאולא] למא עת'ר במעשה העגל כאן [קרבנו](קרבאנה) הו וכל מן קאם מן נסלה מקאמה בתקריב פר ועגל, ולמא כאנת אלמעציה בשעיר עזים כאנת אלטאעה בשעיר עזים, פאד'א תקררת הד'ה אלמעאני פי אלנפס, כאן ד'לך בלא שך מוג'בא לאסתעט'אם אלמעציה ואג'תנאבהא חתי לא יקע אלשכ'ץ פיהא פיחתאג' אלי אסתגפאר טויל ושאק וקד לא תכמל אלמגפרה, פיג'תנב אלעציאן מן אול אלאמר ויהרב מנה, והד'ה פאידה בינה ג'דא, פחצל הד'א אלגרץ' איצ'א.
25	ניסוח חריג בשעיר חטאת ראש חודש: מלחמה בפולחן הירח מצאתי לנכון להסב את תשומת לבך כאן לדבר מופלא "גריב" מאוד, אף על פי שלכאורה אינו מעניין החיבור. והוא מה שנאמר דווקא בשעיר חטאת ראש חֹדש "חַטָּאת לַה'" (במדבר כח,טו), מה שלא נאמר בכל שעירי הרגלים ולא בחטאות האחרות. הטעם לכך ברור לדעתי מאוד, שאר קרבנות) והוא שהקרבנות האלה שמקריב הצבור במועדים מיוחדים, כלומר המוספים, הם כולם עולות. ובכל יום מהם יש שעיר עזים לחטאת, והוא נאכל. ואילו העולות נשרפות כולן, ולכן נאמר בהן בפירוש "אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא כג,ח ועוד) ולא נאמר "חטאת לה'" ולא "שלמים לה'", משום שאלה נאכלים. אפילו החטאות הנשרפות, אי אפשר לומר גם עליהן "אשה לה'" כמו שאבאר את הטעם לכך בפרק זה (בפסקה הבאה). ולכן לא יעלה על הדעת לומר על השעירים "חטאת לה'", משום שהם נאכלים ולא נשרפים כליל. שעיר ראש חודש) ומכיוון שנוצר חשש שידמיינו ששעיר ראש חֹדש הוא קרבן לירח, כמו שהיו עושים המצרים הקדמונים, שהיו מקריבים לירח בראשי חודשים, הבהיר בו שהוא בשל ציווי ה' ולא לירח. חשש זה אינו קיים בשעירי הרגלים וכיוצא בהם, משום שאותם ימים אינם ראשי חודשים ואין להם סימן טבעי המבדיל אותם, אלא התורה הטילה אותם כקביעה. ואילו ראשי החודשים הירחיים אינם מקביעת התורה, אלא האומות היו מקריבות בהם לירח, כמו שהיו מקריבים לשמש בזריחתה ובמעברה במעלות מסוימות, כמפורסם באותם ספרים (ג,כט10,7). לכן ננקט לשון יוצא דופן בשעיר זה ונאמר בו "לה'", כדי להסיר אותם דמיונות שווא שנתלו באותם לבבות החולים חולי כבד. דע גם נקודה מופלאה "עג'יב" זו.	וקד ראית אן אנבהך הנא עלי אמר גריב ג'דא ואן כאן ט'אהרה אנה ליס מן גרץ' אלמקאלה, וד'לך קולה פי שעיר חטאת ראש חדש כ'אצה חטאת לי"י מא לם יקל פי שעירי הרגלים כלהא ולא פי גירהא מן אלחטאות, ועלה' ד'לך בינה ענדי ג'דא, וד'לך אן הד'ה אלקרבנות אלתי יקרבהא אלצבור פי אלפצול אעני אלמוספים הי כלהא עולות, ופי כל יום מנהא שעיר עזים לחטאת והו יוכל, אמא אלעולות פהי כלהא תחרק ולד'לך יצרח פיהא אשה לי"י, ולא יקאל חטאת לי"י ולא שלמים לי"י, לכון ד'לך יוכל. וחתי אלחטאות אלתי תחרק פלא יסוג אן יקאל פיהא [איצ'א] אשה לי"י כמא סאבין עלה' ד'לך פי הד'א אלפצל, פלד'לך לא יתצור אן יקאל פי שעירים חטאת לי"י לכונהא תוכל לא תחרק בג'מלתהא. ולמא תוקע אן יתכ'יל פי שעיר ראש חדש אנה קרבאן ללקמר כמא כאנת תפעל קבט מצר מן אלתקריב ללקמר פי אואיל אלשהור, בין פיה אן הד'א לאמר אללה לא ללקמר, ולא יתוקע הד'א אלתוקע פי שעירי הרגלים וגירהא אד' ותלך אלאיאם ליסת אואיל שהור ולא להא עלאמה תמיזהא טביעיה, בל אלשריעה פרצ'תהא באלוצ'ע, אמא אואיל אלשהור אלקמריה פליסת מן וצ'ע אלשריעה, בל אלמלל כאנת תקרב פיהא ללקמר, כמא כאנוא יקרבון ללשמס ענד טלועהא וענד חלולהא בדרג' מעלומה כמא שהר פי תלך אלכתב, פלהד'א שדת אלעבארה פי הד'א אלשעיר וקיל פיה לי"י לאזאלה' תלך אלאוהאם אלמתעלקה בתלך אלקלוב אלמריצ'ה אלמסתחכמה' אלמרץ. פאעלם הד'ה אלעג'יבה איצ'א.
26	חטאות הנשרפות ושעיר המשתלח: ריחוק מחטא גדול דע שכל חטאת שמאמינים לגביה שהיא מכפרת על חטאים גדולים או על חטא גדול, כמו חטאת הֶעְלֵם וכיוצא בה – היא נשרפת כולה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (ויקרא ד,יב;כא) ולא על המזבח, משום שאין לשרוף על המזבח אלא את העולה והדומה לה. ולכן הוא נקרא "מִזְבַּח הָעֹלָה" (שמות ל,כח ועוד), כי הקטרת העולה היא "רֵיחַ נִיחֹחַ" (ויקרא א,ט ועוד), וכן כל אזכרה היא "ריח ניחוח". וכן הדבר בלי ספק, כי הוא נועד לסלק את דעות עבודה זרה, כמו שביארנו (ג,לב5). מחיית החטא) אשר לשריפת החטאות האלה – הכוונה בהן (לציין) שנמחו עקבותיו של חטא זה והוא נעלם כמו שנעלמה הגווייה השרופה הזאת, ולא נותר זכר מאותו מעשה כמו שלא נותר זכר מאותה חטאת אלא היא כלתה בשריפה. על כן אין הקטרתה ריח ניחוח לה' אלא ההפך מכך, כוונתי שהוא עשן מאוס ומתועב, ולכן היא נשרפת כולה מחוץ למחנה. הלא תראה מה נאמר במנחת שׂוטָה: "מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן" (במדבר ה,טו), לא שהיא דבר רצוי.	ואעלם אן כל חטאת יעתקד פיהא אנהא תסתגפר את'אמא עט'ימה או את'מא עט'ימא מת'ל חטאת העלם ונחוהא פאנהא תחרק כלהא מחוץ למחנה לא עלי אלמזבח, לאן לא יחרק עלי אלמזבח אלא אלעולה ומא אשבההא, ולד'לך סמי מזבח העולה, לאן קתאר אלעולה ריח ניח[ו]ח, וכד'לך כל אזכרה ריח ניח[ו]ח, וכד'לך הו בלא שך, לאנה לאזאלה' ארא עבודה זרה כמא בינא. ואמא חרק הד'ה אלחטאות פאלקצד בה אן הד'א אלד'נב קד אמתחי את'רה ועדם כמא עדמת הד'ה אלג'ת'ה אלמחרוקה, ולם יבק מן ד'לך אלפעל את'ר כמא לם יבק להד'ה אלחטאת את'ר אלא תלפת באלחרק, פליס קתארהא ריח ניח[ו]ח לי"י בל צ'ד ד'לך, אעני אנה דכ'אן יכרה וישנא, פלד'לך תחרק כלהא מחוץ למחנה. אלא תרי מנחת שוטה אי שי קיל פיהא מנחת זכרון מזכרת עון, לא אנהא שי מרצ'י.
27	כיוון ששעיר המשתלח בא לכפר על חטאים חמורים בצורה כוללת עד כדי כך שאין חטאת צבור המכפרת מה שהוא מכפר, וכאילו הוא נושא את כל החטאים – לכן אין מתעסקים בו לא בשחיטה ולא בשריפה ולא בהקרבה כלל, אלא מרחיקים אותו תכלית הריחוק ומשליכים אותו לאֶרֶץ גְּזֵרָה (ויקרא טז,כב), כלומר מנותקת מן היישוב. הרעיון) אין מי שמטיל ספק שהחטאים אינם דברים גשמיים המועברים מגבו של פרט אחד לפרט אחר, אלא כל המעשים האלה הם מְשָלים שמטרתם להשגת צורה בנפש כדי שתושג היפעלות לתשובה, כלומר שהתנערנו מכל מעשינו הקודמים והשלכנום אחר גוונו והרחקנו אותם ככל האפשר.	ולמא כאן שעיר המשתלח לאסתגפאר את'אם עט'ימה באג'מעהא חתי אן ליס ת'ם חטאת צבור תסתגפר מא יסתגפר, וכאנה חאמל אלאת'אם כלהא, פלד'לך לם ימארס בד'בח ולא בחרק ולא בתקריב אצלא, אלא יבעד בה גאיה' אלבעד וירמי לארץ גזרה, אעני מנקטעה' אלעמראן. ולא ישך אחד באן אלאת'אם מא הי אג'סא[ם](מא) תנקל מן עלי ט'הר שכ'ץ לשכ'ץ אכ'ר, ואנמא הד'ה אלאעמאל כלהא אמת'לה לחצול צורה פי אלנפס חתי יחצל אלאנפעאל ללתובה, אי אן כל מא תקדם מן אפעאלנא קד תברינא ענה, ונבד'נאה כ'לף ט'הורנא ואקצינאה גאיה' אלאקצא.
28	ניסוך היין: הרמב"ם נבוך לגבי הקרבת היין אני נבוך עד היום: כיצד נצטווינו להקריבו, והרי עובדי עבודה זרה היו מקריבים אותו? לא עלה בדעתי טעם לכך. מישהו אחר נתן לה טעם ואמר: המיטב מבחינת התאווה, שמקורה בכבד, הוא הבשר. והמיטב מבחינת הכוח החייתי, שמקורו בלב, הוא היין. וכן הכוח הנובע מהמוח, והוא הנפשי, נהנה מניגון על כלי נגינה. לכן כל כוח מקריב לה' את הדבר האהוב עליו ביותר, וכך הקרבן הוא בשר ויין ושמע, כלומר השיר.	אמא תקריב אלכ'מר פאנא חאיר פיה אלי אלאן כיף אמר בתקריבה וקד כאן עובדי עבודה זרה יקרבונה, ולם יתג'ה לי פי ד'לך עלה, ומן תעליל גירי אן קאל אן אג'וד מא ענד אלשהוה אלתי מעדנהא אלכבד הו אללחם, ואג'וד מא ענד אלקוה אלחיואניה אלתי מעדנהא אלקלב הו אלכ'מר, וכד'לך אלקוה אלתי מעדנהא אלדמאג והי אלנפסאניה תסתלד' באלאלחאן עלי אלאלאת, פלד'לך תקרבת כל קוה ללה באחב שי אליהא, פכאן אלקרבאן לחמא וכ'מרא וסמעא אעני אלשיר.
29	עלייה לרגל: התחדשות התורה מתוך האחווה אשר לתועלתה של העלייה לרגל – טעמה ידוע, חידוש הברית) בשל התחדשות התורה המושגת מן ההתכנסות הזאת על ידי אותה היפעלות, והאחווה בין בני האדם. ובפרט מצות "הקהל" שטעמה התבאר: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ [וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת]" (דברים לא,יב). זמינות המאכל) דמי מעשר שני נועדו להוצאה שם, כמו שביארנו (ג,לט3), וכן נטע רְבָעִי ומעשַׂר בהמה, וכך יהיו שם בשר המעשר ויין נטע רבעי ומעות מעשר שני וירבו שם המזונות. ואסור למכור מהם דבר ולא לאחרו ממועד למועד, אלא כמו שאמר יתעלה: "[לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ] שָׁנָה בְשָׁנָה [בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', אַתָּה וּבֵיתֶךָ]" (דברים טו,כ), צדקה) וכך בהכרח ייתנו ממנו צדקה. הוא זירז לתת צדקה בחגים ואמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ [וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ] וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה" (שם טז,יד).	ואמא פאידה' אלחג' פמעלומה' אלעלה, למא יחצל מן ד'לך אלאג'תמאע מן אסתג'דאד אלשריעה בד'לך אלאנפעאל ומואכ'אה' אלנאס בעצ'הם לבעץ', ובכ'אצה מצות הקהל אלתי בינ[ת](ה') עלתהא למען ישמעו ו[כ](ג)ו'. וכאן דמי מעשר שני ללנפקה הנאך כמא בינא וכד'לך נטע רבעי ומעשר בהמה, פיכון הנאך לחום אלמעשר וכ'מור נטע רבעי ומעות מעשר שני פתכת'ר אלאגד'יה הנאך, ולא יחל ביע שי מן הד'ה ולא תאכ'ירה מן וקת לוקת, אלא כמא קאל תע(א)לי שנה בשנה ו[כ](ג)ו', פבאלצ'רורה יתצדק בה, וקד אכד אלצדקה פי אלאעיאד וקאל ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך [וכו'](ועבדך ואמתך) והלוי והגר והיתום והאלמנה.
30	חתימה הרי סיימנו את המצוות מקבוצה זו, ופרטים רבים מהן.	פקד אתינא עלי אחאד הד'ה אלג'מלה ועלי ג'זאיאת כת'ירה מנהא.