חלק א, פרק סז

חלק א, פרק סז

המונחים שביתת ה' ומנוחת ה'

1	משמעות שביתה כהפסקת היצירה כיוון שהושאלה האמירה לחפץ (ה') בכל מה שנברא בששת ימי בראשית ונאמר "וַיֹּאמֶר", "וַיֹּאמֶר", הושאלה לה' השביתה ביום השבת, כאשר לא הייתה יצירה, ונאמר: "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שם ב,ב). כי הפסקת הדיבור נקראת גם כן "שביתה", כמו שנאמר: "וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב" (איוב לב,א).	למא אסתעירת אלאמירה ללמשיה פי כל מא אבתדע פי ששת ימי בראשית וקיל ויאמר ויאמר, אסתעיר לה אלשביתה פי יום אלסבת למא לם יכן ת'ם אבדאע וקיל וישבת ביום השביעי, לאן אלכף ען אלכלאם איצ'א יתסמי שביתה, כמא קיל וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב,
2	משמעות מנוחה כהפסקה וכן נאמר על הפסקת הדיבור לשון ניחה, והוא האמור: "וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ" (שמואל־א כה,ט; ושם: כְּכָל) – פירושו לדעתי: ופסקו מלדבר כדי לשמוע את התשובה. כי לא נזכר לגביהם לפני כן טורח כלל, כך שגם לו טרחו, האמירה "וינוחו" חריגה מאוד בסיפור. הוא רק תיאר שהם ערכו את כלל הדברים הללו, שהיה בהם מן התחכום והעדינות "תלטף", ושתקו, כלומר לא הוסיפו על הדברים הללו דבר נוסף ולא מעשה שחייב תגובה כמו זו שהשיב להם. כי מטרת הסיפור הזה הוא לתאר את קמצנותו (של נבל), שהייתה שיא הקמצנות. ולפי המשמעות הזו נאמר גם "וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות כ,י). אך החכמים ומפרשים אחרים הבינו זאת במובן של מנוחה, והבינוהו כפועל יוצא. אמרו החכמים ז"ל: "וינח לעולמו ביום השביעי", כלומר הפסקת הבריאה בו.	וכד'לך אלכף ען אלכלאם ג'א פיה לשון ניחה, והו קולה וידברו אל נבל כל הדברים האלה בשם דוד וינוחו, מענאה ענדי וכפוא ען אלכלאם חתי יסמעוא אלג'ואב, לאן לם יתקדם להם ד'כר תעב בוג'ה, חתי לו כאנוא תעבוא לכאן קולה וינוחו אג'נבי פי אלחכאיה ג'דא, ואנמא וצף אנהם סרדוא ג'מלה' הד'א אלקול אלד'י פיה מן אלתלטף מא פיה וסכתו, אי לם יזידוא עלי הד'א אלקול מעני אכ'ר ולא פעלא יוג'ב אן יכון ג'ואבה מא קאל להם, לאן קצד תלך אלחכאיה וצף לומה אנה כאן גאיה פי אללום, ובחסב הד'א אלמעני איצ'א קיל וינח ביום השביעי. אמא אלחכמים וגירהם מן אלמפסרין פג'עלוה מן מעני אלראחה, וג'עלוה פעלא מתעדיא, קאלוא אלחכמים ז"ל וינח לעולמו ביום השביעי, יעני אנקטאע אלאבדאע פיה.
3	משמעות מנוחה כייצוב והתמדה וייתכן שהוא מנחי הפ"א או נחי הלמ"ד (=שורש ינ"ח או נח"ה) ומשמעותו היא: ויִיצֵּב, או התמיד, את המציאות כפי שהיא כעת, ביום השביעי. כלומר שבכל יום מן השישה התחדשו חידושים החורגים מן הטבע היציב המצוי כעת במציאות בכללה, וביום השביעי התמיד הדבר והתייצב כפי שהוא כעת. העובדה שנטייתו (של הפועל "וינח") איננה כנטיית נחי הפ"א או הלמ"ד אינה חסרון בטענתנו, כי יש לעתים נטיות יוצאות מן הכלל המופיעות שלא כפי כללי הדקדוק, בפרט בגזָרות האלה, ואת סילוקה של משמעות מטעה מעין זו אין לבטל בשל חוקי הנטייה של השפה. זאת בנוסף לכך שאיננו בקיאים היום בידיעת לשוננו, ושחוקיה של כל לשון הם על דרך הרוב. וכבר מצאנו גם בשורש הזה של נחי העי"ן (=שורש נו"ח) משמעות של שימה וייצוב, והם האמור: "וְהוּכַן וְהֻנִּיחָה שָּׁם" (זכריה ה,יא), וכן: "וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם" (שמואל־ב כא,י). ובמשמעות הזו גם כן לדעתי: "אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה" (חבקוק ג,טז).	וימכן אן יכון מן אלמעתלה' אלפא או אלמעתלה' אללאם ויכון מענאה ואקר או אמר אלוג'וד עלי מא הו עליה אלאן פי אליום אלסאבע, יקול אן פי כל יום מן אלסתה כאנת תחדת' חואדת' כ'ארג' ען הד'ה אלטביעה אלמסתקרה אלמוג'ודה אלאן פי אלוג'וד בג'מלתה, ופי אליום אלסאבע אסתמר אלאמר ואסתקר עלי מא הו עליה אלאן. ולא ינקץ' קולנא כון תצריפה ליס כתצריף אלמעתלה' אלפא או אללאם, אד' וקד תשד' תצאריף ותג'י עלי גיר קיאס, ולא סימא פי הד'ה אלאפעאל אלמעתלה, ומא רפע מת'ל הד'א אלמעני אלמוהם יבטל בקאנון תצריף לגה, מע עלמנא אנא אליום גיר מחיטין בעלם לגתנא, ואן קואנין כל לגה אכת'ריה, וקד וג'דנא פי הד'א אלאצל איצ'א אלמעתל אלעין מעני אלאג'עאל ואלאקראר, והו קולה והוכן והניחה שם, וכד'לך ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם. ומן הד'א אלמעני איצ'א ענדי אשר אנוח ליום צרה.
4	משמעות המונח "וינפש" אשר למה שנאמר "[וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת] וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא,יז), הרי זה בניין חוזר של "נפש". וכבר ביארנו (א,מא) שהמונח "נפש" רב-משמעי ושיש לו משמעות של מטרה ורצון, ואם כן משמעותו: השלמת רצונו וביצוע כל חפצו.	ואמא קולה וינפש, פאנה אפתעאל מן נפש, וקד בינא אשתראך נפש ואנה במעני אלגרץ' ואלאראדה, פיכון מענאה אסתכמאל אראדתה ונפאד' ג'מלה' משיתה: