חלק א, פרק עה

מתוך מורה הנבוכים
גרסה מ־16:28, 13 בספטמבר 2018 מאת בוט (שיחה | תרומות) (עדכון)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלק א, פרק עה
ראיות ה"מדברים" לאחדות האל
1
הקדמה
בפרק זה אבאר לך גם את הראיות לייחוד (האל) לדעת ה"מדברים". הם אמרו: מי שהמציאות מורה על קיומו כיוצרהּ וממציאהּ – אחד הוא. דרכיהם העיקריות לקביעת האחדות הן שתיים: דרך המניעה ההדדית, ודרך השונוּת.
אנא אבין לך איצ'א פי הד'א אלפצל דלאיל אלתוחיד עלי ראי אלמתכלמין. קאלוא, אן הד'א אלד'י דל אלוג'וד עלי כונה צאנעה ומוג'דה הו ואחד, ואמהאת טרקהם פי את'באת אלוחדאניה טריקאן, טריק אלתמאנע וטריק אלתגאיר.
2
א. אי ההיתכנות של המניעה ההדדית

הדרך הראשונה

והיא דרך המניעה ההדדית, היא זו שרובם ככולם מעדיפים, ותוכנה הוא שאומרים: אילו היו לעולם שני אלוהוֹת, היה מתחייב לגבי עצם "ג'והר" שיש בו בהכרח אחד משני הפכים – שאו שיהיה בלי שניהם, וזה בלתי אפשרי; או שיהיו בו יחד שני הפכים בזמן אחד ובמצע אחד, וגם זה בלתי אפשרי. כך למשל, עצם או עצמים שרוצה (אלוה) אחד לחמם כעת, רוצה האחר לקרר. אם לא יתחממו ולא יתקררו הרי שתי הפעולות ימנעו זו את זו, ודבר זה בלתי אפשרי, כי כל גוף מקבל אחד משני הפכים; או שיהיה הגוף הזה חם וקר בו-זמנית. וכן אם רוצה אחד מהם להניע את הגוף הזה, אפשרי שירצה האחר לגרום לכך שינוח, וכך יתחייב שהוא לא ינוע ולא ינוח, או שיהיה נע ונח בו-זמנית.

אלטריק אלאולי

והי טריק אלתמאנע, הי אלתי יות'רהא ג'מהורהם. ומענאה אנה יקול, אן לו כאן ללעאלם אלאהאן לוג'ב אן יכון אלג'והר אלד'י לא יכ'לו ען אחד אלצ'דין, אמא אן יערי ענהמא ג'מיעא והד'א מחאל, או יג'תמע אלצ'דאן מעא פי זמאן ואחד ומוצ'וע ואחד והד'א איצ'א מחאל,
ומת'אל ד'לך אן הד'א אלג'והר או אלג'ואהר אלתי יריד הד'א אלאן אן יסכ'נהא יריד הד'א אן יברדהא, פאמא אן לא תסכ'ן ולא תברד לתמאנע אלפעלין והד'א מחאל לאן כל ג'סם קאבל לאחד אלצ'דין, או יכון הד'א אלג'סם חאר בארד מעא. וכד'לך אד'א אראד אחדהמא אן יחרך הד'א אלג'סם יג'וז אן יריד אלאכ'ר תסכינה, פילזם אן לא יתחרך ולא יסכן או יכון מתחרכא סאכנא מעא.
3 אופן ראיה זה בנוי על שאלת האטום ("העצם הבודד"), שהוא הנחתם הראשונה, ועל ההנחה של בריאת המקרים (הנחות 6-4), ועל ההנחה שהעדרי התכונות הם עניינים קיימים במציאות, שיש להם צורך בפועֵל (הנחה 7). כי אם יאמר האומר שהחומר התחתון (=הארצי), שלדעת הפילוסופים הוא שחלים בו ההתהוות והכיליון בזה אחר זה, אינו החומר העליון, כלומר חומר הבסיס של הגלגלים, כמו שהוכח; ויטען הטוען שיש שני אלוהוֹת: האחד מנהיג את החומר התחתון, ופעולתו אינה נוגעת לגלגלים, והשני מנהיג את הגלגלים, ופעולתו אינה נוגעת לחומר ההיולי, כמו שטענו הדואליסטים (=הדוגלים בשניוּת) – הדעה הזו לא תחייב מניעה הדדית בשום אופן. כי אם יאמר האומר שזה חסרון לגבי כל אחד משניהם משום שאין הוא מנהל את מה שמנהל השני, יאמרו לו: אין זה חסרון לגבי אף אחד מהם, כי מה שאין פעולתו נוגעת אליו בלתי אפשרי לגביו, ואין זה חסרון עבור היוצר שאין הוא יכול לעשות דברים בלתי אפשריים, כמו שאין זה חסרון מבחינתנו קהל המייחדים לגבי (האלוה) האחד, שאין הוא מקבץ שני ניגודים במקום אחד, ושיכולתו אינה נוגעת לזה ולא לדברים בלתי אפשריים כיוצא בו. והד'א אלנחו מן אלאסתדאל מבני עלי מסאלה' אלג'והר אלפרד אלד'י הו אול מקדמאתהם, ועלי מקדמה' כ'לק אלאעראץ', ועלי מקדמה' כון עדם אלמלכאת מעאני מוג'ודה מפתקרה לפאעל. לאנה לו קאל אלקאיל אן אלמאדה אלספליה אלתי עליהא יתעאקב אלכון ואלפסאד עלי ראי אלפלאספה גיר אלמאדה אלעלויה אעני מוצ'ועאת אלאפלאך כמא תברהן ד'לך, ואדעי מדע אן ת'ם אלאהאן אלואחד מדבר אלמאדה אלספליה ולא תעלק לפעלה באלאפלאך, ואלת'אני מדבר אלאפלאך ולא תעלק לפעלה באלהיולי כמא זעמת אלת'נויה, לכאן הד'א אלראי לא יוג'ב תמאנע אצלא. פאן קאל קאיל אן הד'א נקץ פי חק כל ואחד מנהמא לכונה גיר מתצרף פי מא יתצרף פיה אלאכ'ר, קיל לה ליס ד'לך נקץ פי חק ואחד מנהמא, אד' ד'לך אלשי אלד'י לא תעלק לפעלה בה ממתנע פי חקה, ולא נקץ פי אלצאנע פי כונה גיר קאדר עלי אלממתנע, כמא אן לא נקץ ענדנא מעשר אלמוחדין פי אלואחד פי כונה לא יג'מע בין אלצ'דין פי מחל ואחד, ולא תתעלק קדרתה בד'לך ולא במא שאבהה מן אלממתנעאת.
4 כאשר הבחינו בחולשת הדרך הזו, אף שהייתה סיבה שהניעה אותם לכך, עברו לדרך אחרת. ולמא שערוא בצ'עף הד'ה אלטריק ואן כאן דעאהם להא דאע ד'הבוא אלי טריק אכ'רי.
5
ב. השונות

הדרך השנייה

הם אמרו: אילו היו שני אלוהות, מחויב שהיה להם עניין אחד שבו הם משותפים, ועניין שיש לאחד מהם ואין לאחר, שהוא הסיבה לשונות ביניהם.

אלטריק אלת'אן

קאלו לו כאן ת'ם אלאהאן לוג'ב אן יכון להמא מעני ואחד ישתרכאן פיה, ומעני יוג'ד לאחדהמא ולא יוג'ד ללאכ'ר בה וקע אלתגאיר.
6 הדרך הזו היא פילוסופית-דמונסטרטיבית (=בעלת אופי של הוכחה), אם הנחותיה נלקחות בעקביות ומבוארות, ואבאר אותה כאשר אזכיר את דעות הפילוסופים בעניין זה (ב,א). והד'א הו טריק פלספי ברהאני אד'א תתבע ובינת מקדמאתה, וסאבינהא אד'א ד'כרת ארא אלפלאספה פי הד'א אלמעני.
7 גם הדרך הזו אינה מתאימה לשיטתו של כל מי שמאמין בתארים. כי לדעתו יש בקדום יתעלה עניינים רבים שונים זה מזה, ולדעתו עניין הידיעה שונה מעניין היכולת, וכן עניין היכולת שונה לדעתו מעניין הרצון. ואם כן אין זה בלתי אפשרי לפי זה שיהיה כל אחד מן האלוהות בעל עניינים, שיש מהם מה שהוא שותף בו עם האחר ויש מהם מה שהוא נבדל בהם ממנו. והד'א אלטריק איצ'א לא יטרד עלי מד'הב כל מן יעתקד אלצפאת, לאן אלקדים ענדה תעלי פיה מעאני מתגאירה מתעדדה, ומעני אלעלם גיר מעני אלקדרה ענדה, וכד'לך מעני אלקדרה ענדה גיר מעני אלאראדה, פלא ימתנע מע ד'לך אן יכון כל ואחד מן אלאלאהין ד'ו מעאני מנהא מא ישארך בהא אלאכ'ר ומנהא מא יבאינה בהא.
8
ג. הרצון המהותי

דרך שלישית

יש עוד דרך, הנזקקת לאחת מן ההנחות של בעלי הדרך הזו. כי חלקם, והם קדמוניהם, מאמינים שהאל רוצה ברצון, שאינו עניין נוסף בעצמות הבורא אלא הוא רצון שאינו חל על נושא. ולפי ההנחה הזו שביאורה, או נכון יותר לומר: תפיסתה "תצור", הוא כפי שתראה, הם אמרו: הרצון האחד שאינו חל על נושא אינו קיים לשניים, כי לא תיתכן – כך אמרו – סיבה אחת המחייבת שתי תולדות לשתי עצמויות.

טריק ת'אלת'

הנא איצ'א טריק תחתאג' אלי מקדמה מן מקדמאת אהל הד'ה אלטריק. וד'לך, אן בעצ'הם והם קדמאיהם יעתקדון אן אללה מריד באראדה, תלך אלאראדה ליסת הי מעני זאיד פי ד'את אלבארי, בל הי אראדה לא פי מחל, ובחסב הד'ה אלמקדמה אלתי ביאנהא בל תצורהא עלי מא תראה, קאלו, אלאראדה אלואחדה אלתי לא פי מחל לא תכון לאת'נין, לאן לא תכון קאלו עלה ואחדה תוג'ב חכמין לד'אתין.
9 דבר זה, כמו שיידעתי אותך (א,עד דרך 7), הוא ביאור דבר נסתר בדבר נסתר יותר ממנו. הרצון שהם מדברים עליו אינו ניתן לתפיסה "תצור"; לדעת חלקם הוא בלתי אפשרי, ועבור מי שמחזיקים בדעה זו נוצרים בשלה ספקות בלי גבול – והם לוקחים אותו כראיה על האחדות! והד'א כמא אעלמתך תביין אלכ'פי במא הו אכ'פי מנה, אלאראדה אלתי יד'כרונהא מא תתצור והי ענד בעצ'הם ממתנעה, וענד מן יראהא ראיא יחדת' בחסבהא שכוך לא תנחצר, והם יתכ'ד'ונהא דלילא עלי אלוחדאניה.
10
ד. הבורא – הכרחי, ובוראים – בגדר האפשר

דרך רביעית

הם אמרו: מציאותה של פעולה מורה בהכרח על פועֵל, ואינה מורה לנו על כמה פועלים. ואין הבדל בין טענת הטוען שהאלוה שניים או שלושה או עשרים או כל מספר שיהיה. וזה ברור וגלוי.

טריק ראבע

קאלוא, וג'וד אלפעל ידל עלי פאעל צ'רורה ולא ידלנא עלי עדה' פאעלין. ולא פרק בין דעוי אלמדעי אן אלאלאה את'נין או ת'לת'ה או עשרין או אי עדד אתפק, והד'א בין ואצ'ח.
11 ואם תאמר שהראיה הזו אינה מורה על כך שהריבוי באלוה בלתי אפשרי, אלא היא מורה על חוסר ידיעת המספר, ויכול להיות אחד ויכולים להיות רבים – הוא סיים את הוכחתו ואמר: במציאות האלוה אין "אפשרות" אלא הוא מחויב, ואם כן הופרכה אפשרות הריבוי. כך ניסח בעל הראיה את ראייתו. פאן קלת אן הד'א דליל לא ידל עלי אמתנאע אלכת'רה פי אלאלאה לכנה ידל עלי ג'הל אלעדד וימכן כונה ואחדא וימכן כונהם כת'ירין, פתמם הד'א ברהאנה באן קאל, ווג'וד אלאלאה לא אמכאן פיה בל הו ואג'ב, פבטל אמכאן אלכת'רה. הכד'א ג'על הד'א אלמסתדל דלילה.
12 הטעות בזה ברורה מאוד, כי מציאותו יתעלה היא שאין בה אפשרות, אך בידיעתנו בו תיתכן אפשרות, כי האפשרי בידיעה אינו האפשרי במציאות. ושמא כמו שהנוצרים חושבים שהוא שלושה ואין הדבר כן, כך אנו חושבים שהוא אחד ואין הדבר כן? דבר זה ברור למי שהתאמן בידיעה של התחייבות המסקנות מהנחותיהן. והד'א בין אלגלט ג'דא, לאן וג'ודה תעלי הו אלד'י לא אמכאן פיה, אמא עלמנא בה פיכון פיה אלאמכאן, לאן אלממכן פי אלעלם גיר אלממכן פי אלוג'וד. ולעל כמא תט'ן אלנצארי אנה ת'לת'ה וליס כד'לך, כד'לך נט'ן נחן אנה ואחד וליס אלאמר כד'לך. והד'א בין למן ארתאץ' פי מערפה' לזום אלנתאיג' ען מקדמאתהא.
13
ה. נחיצות

דרך חמישית

אחד מהמאוחרים טען שהוא מצא דרך של הוכחה על הייחוד, והיא ההזדקקות, וכך ביאורו. אמר: אם לצורך עשיית המצויים הללו מספיק אחד, הרי השני מיותר ואין בו צורך. ואם המציאות הזו לא תבוא לשלמות ולא תוסדר אלא על ידי שניהם יחד, הרי לכל אחד מהם נלווה חוסר יכולת משום שהוא נזקק לשני, ואם כן אין הוא בלתי תלוי ("מספיק לעצמו").

טריק כ'אמס

זעם בעץ' אלמתאכ'רין אנה וג'ד טריק ברהאניא עלי אלתוחיד והו אלאפתקאר, וביאנה הכד'א. קאל, אן כאנת הד'ה אלמוג'ודאת יסתקל בפעלהא אלואחד פאלת'אני פצ'ל לא יחתאג' אליה, ואן כאן לא יתם הד'א אלוג'וד ולא ינתט'ם אלא באת'ניהמא מעא פכל ואחד מנהמא יצחבה עג'ז לאפתקארה ללאכ'ר, פליס הו מסתגן בד'אתה.
14 אין זה אלא סעיף של המניעה ההדדית (לעיל, דרך 1). על אופן זה של ראיה יש להקשות כך: לא כל מי שאינו עושה מה שאין בעצמו לעשותו נקרא "חסר יכולת". כי לא נאמר שאדם מסוים הוא חלש משום שאין הוא מזיז אלף קנטרים (=מידת משקל), ולא נייחס לאל יתעלה חוסר יכולת משום שאין הוא יכול להפוך את עצמו לגוף או לברוא (אלוה) כמוהו או לברוא מרובע שצלעו שווה לאלכסונו. כך לא נאמר שהוא חסר יכולת משום שהוא לא בורא לבדו, שהרי מציאותם המחויבת היא שיהיו שניים, ואין זו הזדקקות אלא הכרח, שחילופו בלתי אפשרי. כמו שלא נאמר שהאל יתרומם ויתהדר חסר יכולת משום שאין הוא יכול לברוא גוף אלא בבריאת אטומים וקיבוצם על ידי מקרים שהוא בורא בהם לדעתם, ולא נקרא לכך הזדקקות ולא חוסר יכולת, משום שחילוף הדבר בלתי אפשרי. כך יאמר המשתף: בלתי אפשרי שיעשה האחד לבדו, ואין זה חוסר יכולת לגבי אף אחד מהם, כי מציאותם המחויבת היא שיהיו שניים. והד'א אנמא הו פרע מן אלתמאנע, ויעתרץ' הד'א אלנחו מן אלאסתדלאל באן יקאל, ליס כל מן לא יפעל מא ליס פי ג'והרה אן יפעלה יסמי עאג'זא, לאנא לא נקול אן שכ'ץ אלאנסאן צ'עיף לכונה לא יחרך אלף קנטאר, ולא ננסב ללה תעלי עג'זא לכונה לא יקדר אן יג'סם ד'אתה או יכ'לק מת'לה או יכ'לק מרבעא צ'לעה מסאויא לקטרה, כד'לך לא נקול אנה עאג'ז לכונה לא יכ'לק וחדה אד' וג'וב וג'ודהמא אן יכונא את'נין, ולא יכון הד'א אפתקאר בל צ'רורה, וכ'לאפה אלממתנע, כמא לא נקול אן אללה עז וג'ל עאג'ז לכונה לא יקדר אן יוג'ד ג'סם אלא בכ'לק ג'ואהר אפראד וג'מעהא באעראץ' יכ'לק פיהא עלי ראיהם, ולא נסמי הד'א אפתקאר ולא עג'ז לאן כ'לאף הד'א ממתנע, כד'לך יקול אלמשרך ממתנע אן יפעל אלואחד וחדה וליס ד'לך עג'זא פי חק ואחד מנהמא אד' וג'ודהמא אלואג'ב אן יכונוא את'נין.
15
ראיות דחוקות
התחבולות הללו ייגעו כל כך את אחד מהם עד שאמר שהייחוד הוא (רק) מקובל בדת. ה"מדברים" גינו זאת ובזו לאומרו. ואילו לדעתי מי שאמר זאת הוא אדם בעל דעת ישרה מאוד, שאינו מקבל בקלות הטעיות. כי כיוון שלא שמע מדבריהם דבר שהוא הוכחה באמת, ומצא שנפשו אינה שוקטת במה שהם טענו שהוא הוכחה, אמר שדבר זה יש לנקוט כמקובל מן הדת. כי האנשים האלה לא הותירו למציאות כל טבע יציב שהוא שניתן להביא ממנו ראיות מבוססות, ולא הותירו לשכל טבע מולד ישר שניתן להסיק בעזרתו מסקנות נכונות. כל זה נעשה בכוונה כדי שנניח מציאות שנוכיח בה מה שאי אפשר להוכיח, ודבר זה הביא לכך שלא נוכל להוכיח מה שיכול להיות מוכח. אין תרעומת אלא לה' ולישרים מאנשי השכל.
וקד אעית אלחיל לבעצ'הם חתי קאל אן אלתוחיד מקבול שרעא, ושנעוא אלמתכלמון ד'לך ג'דא ואזדרוא בקאילה. אמא אנא פארי אן קאיל הד'א מנהם רג'ל מסדד אלד'הן ג'דא בעיד מן קבול אלמגאלטה, פאנה למא לם יסמע מן אקאוילהם שיא הו ברהאן באלחקיקה ווג'ד נפסה לם תסכן למא זעמוא אנה ברהאן, קאל אן הד'א שי יוכ'ד' מקבול מן אלשרע. לאן האולא אלאקואם לם יתרכוא ללוג'וד טביעה מסתקרה בוג'ה יסתדל מנהא אסתדלאלא צחיחא, ולא תרכוא ללעקל פטרה מסתקימה תנתג' בהא נתאיג' צחיחה, כל ד'לך פעל באלקצד חתי נפרץ' וג'ודא נברהן בה מא לא יתברהן, פאוג'ב ד'לך אן קצרנא ען ברהאן מא יתברהן. פלא שכוה אלא ללה ולד'וי אלאנצאף מן אהל אלעקל: