חלק ג, פרק כז

מתוך מורה הנבוכים
גרסה מ־09:36, 31 במאי 2021 מאת בוט (שיחה | תרומות) (יצירה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלק ג, פרק כז
שתי מטרות התורה
1
שתי מטרות לתורה: תיקון הנפש ותיקון הגוף
מטרתה של התורה בכללותה היא שני דברים: א) תיקון הנפש, ב) ותיקון הגוף.
א) תיקון הנפש הוא שהמון העם ישיגו דעות נכונות כפי יכולתם. לכן חלקן (נאמרו) בפירוש וחלקן במשל, כי אין בטבע המון העם יכולת מספקת להשגת הדבר הזה כפי שהוא.
ב) ואילו תיקון הגוף מתקיים בתיקון מצבי מחייתם אלה עם אלה. עניין זה מושג על ידי שני דברים: ב1) האחד, סילוק העושק מביניהם, כלומר שלא יהיה כל אחד מבני האדם רשאי לעשות כרצונו וכיכולתו, אלא ייכפה למה שמועיל לכלל. ב2) והשני, שכל אחד מבני האדם יקנה מידות מועילות לחיים המשותפים, כדי שיוסדר מצב המדינה.
קצד ג'מלה' אלשריעה שיאן, והמא צלאח אלנפס וצלאח אלבדן. אמא צלאח אלנפס פהו באן תחצל ללג'מהור ארא צחיחה בחסב טאקתהם, פלד'לך יכון בעצ'הא בתצריח ובעצ'הא במת'אל, אד' ליס פי טביעה' אלג'מהור אלעאמה אן תפי טאקתהם באדראך ד'לך אלאמר עלי מא הו עליה. ואמא צלאח אלבדן פהו יכון באצלאח אחואל מעאישהם בעצ'הם מע בעץ', והד'א אלמעני יתם בשי[א]ין, אחדהמא רפע אלתט'אלם מן בינהם, והו אן לא יכון כל שכ'ץ מן אלנאס מבאחא מע אראדתה ומא תצל (ע)[א]ליה קדרתה, בל יקסר עלי מא בה נפע אלג'מיע. ואלת'אני אכסאב כל שכ'ץ מן אלנאס אכ'לאקא נאפעה פי אלמעאשרה חתי ינתט'ם אמר אלמדינה.
2
עדיפות וקדימות בשתי השלמויות
דע שמבין שתי המטרות האלה – אחת מהן קודמת במעלה ללא ספק, והיא תיקון הנפש, כלומר הקניית דעות נכונות; ואילו השנייה, כלומר תיקון הגוף, קודמת בטבע ובזמן, והיא הנהגת המדינה ותיקון מצבי כל יושביה במידת האפשר. זו השנייה היא המחייבת יותר, והיא שהופלג לדקדק בה ובכל פרטיה, כי אין להשיג את הכוונה הראשונה (=המטרה) אלא לאחר השגת זו השנייה.
ואעלם אן הד'ין אלמקצדין אחדהמא בלא שך (אעט'ם)[אקדם] באלשרף והו צלאח אלנפס, אעני אעטא אלארא אלצחיחה, ואלת'אני אקדם באלטבע ובאלזמאן אעני צלאח אלג'סד, והו תדביר אלמדינה וצלאח אחואל אהלהא כלהם חסב אלטאקה. והד'א אלת'אני הו אלאכד, והו אלד'י בולג פי תחרירה ותחריר ג'זאיאתה כלהא, לאנה לא יחצל אלקצד אלאול אלא בעד חצול הד'א אלת'אני.
3
תהליכי התיקון מיועדים להשגת שתי השלמויות
זאת, כי הוכח שיש לאדם שתי שלמויות: שלמות ראשונה שהיא שלמות הגוף, ושלמות אחרונה שהיא שלמות הנפש.
וד'לך אנה קד תברהן אן אלאנסאן לה כמאלאן, כמאל[א] אול[א] והו כמאל אלג'סד, וכמאל[א] אכ'יר[א] והו כמאל אלנפס.
4 שלמותו הראשונה היא שיהיה בריא, במצבו הגופני הטוב ביותר, ודבר זה לא יתממש אלא אם ימצא את צרכיו כל אימת שיבקש אותם; כלומר את מזונותיו ושאר צורכי הנהגת גופו כגון מגורים ומרחץ וכיוצא בזה. אדם בודד אינו יכול להשיג זאת בשום אופן, ואף אחד אינו יכול להשיג את השיעור הזה אלא על ידי חברה מדינית, כי האדם מדיני בטבעו, כידוע. פכמאלה אלאול הו אן יכון צחיחא עלי אחסן חאלאתה אלג'סמאניה, והד'א לא יצח אלא בוג'ודה צ'רוריאתה כלמא טלבהא, והי אגד'יתה וסאיר תדביר ג'סדה מן אלכן ואלאסתחמאם וגירהמא, והד'א לא יתם לשכ'ץ ואחד מנפרד בוג'ה, ולא ימכן חצול הד'א אלקדר לכל שכ'ץ אלא באלאג'תמאע אלמדני כמא קד עלם אן אלאנסאן מדני באלטבע,
5 שלמותו האחרונה היא שייעשה הוגה בפועל, כלומר שיהיה לו שכל בפועל. זאת על ידי כך שידע כל מה שביכולת האדם לדעת על כל הנמצאים כולם בהתאם לשלמותו האחרונה. ברור הוא שבשלמות האחרונה הזאת אין מעשים ולא מידות, ואין היא אלא דעות בלבד, שהעיון הביא אליהן והחקירה חייבה אותן. ברור גם שאי אפשר להשיג את השלמות האחרונה הנכבדה הזאת אלא אחרי השגת השלמות הראשונה, כי האדם אינו יכול לתפוס "תצור" מושכל, אפילו הסבירו לו אותו, וכל שכן אם יתעורר לכך מעצמו, כאשר הוא כאוב או ברעב או צמא עז, או בחום או בקור עזים. אלא רק לאחר השגת השלמות הראשונה תיתכן השגת השלמות האחרונה, שהיא בלי ספק נכבדה יותר, והיא ולא אחרת סיבת הקיום המתמיד. וכמאלה אלאכ'יר הו אן יציר נאטקא באלפעל, אעני אן יכון לה עקל באלפעל, וד'לך באן יעלם כל מא פי טאקה' אלאנסאן אן יעלמה מן ג'מיע אלמוג'ודאת כלהא בחסב כמאלה אלאכ'יר. ובין הו אן הד'א אלכמאל אלאכ'יר ליס פיה אעמאל ולא אכ'לאק, ואנמא הו ארא פקט קד ודי אליהא אלנט'ר ואוג'בהא אלבחת'. ובין הו איצ'א אן הד'א אלכמאל אלאכ'יר אלשריף לא ימכן חצולה אלא בעד חצול אלכמאל אלאול, לאן אלאנסאן לא ימכנה אן יתצור מעקולא ולו פהם איאה נאהיך אן יתנבה לד'לך מן נפסה, והו בה וג'ע או ג'וע שדיד או עטש או חר או ברד שדיד[אן], בל בעד חצול אלכמאל אלאול ימכן חצול אלכמאל אלאכ'יר אלד'י הו אשרף בלא שך, והו סבב אלבקא אלדאים לא גירה.
6
התורה האמיתית – שילוב שתי המטרות למען שתי השלמויות
והנה התורה האמיתית, שהבהרנו (ב,לט) שהיא אחת ואין אחרת, והיא תורת משה רבינו – באה רק להועיל לנו במתן שתי השלמויות יחד, כלומר:
ב) תיקון מצבי בני האדם זה עם זה על ידי סילוק העושק והקניית מידות נכבדות ונעלות כך שאנשי הארץ יוכלו להתקיים ולהתמיד בסדר אחיד כדי שכל אחד מהם יוכל להגיע לשלמותו הראשונה;
א) ותיקון ההאמנות "אעתקאד" ומתן דעות נכונות שעל ידיהן תושג השלמות האחרונה.
פאלשריעה אלחאקה אלתי קד בינא אנהא ואחדה לא גיר והי שריעה' משה רב[י]נו, אנמא ג'את לתפידנא אלכמאלין ג'מיעא, אעני צלאח אחואל אלנאס בעצ'הם מע בעץ' ברפע אלתט'אלם ובאלתכ'לק באלכ'לק אלכרים אלפאצ'ל חתי ימכן בקא אהל אלבלד ודואמהם עלי נט'אם ואחד ליחצל כל ואחד מנהם עלי כמאלה אלאול, וצלאח אלאעתקאדאת ואעטא ארא צחיחה בהא יחצל אלכמאל אלאכ'יר.
7 התורה דיברה במפורש על שתי השלמויות האלה, והודיעה לנו שתכלית כל התורה הזאת היא השגת שתי השלמויות האלה. הוא יתעלה אמר: "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ א) לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים ב) לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו,כד).
א) הוא הקדים כאן את השלמות האחרונה, בהתאם למעלתה, כמו שביארנו שהיא התכלית האחרונה, והם דבריו: "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים". ידועים לך דבריהם (של חכמינו) ז"ל בביאור "שרח" דבריו יתעלה "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (שם כב,ז). הם אמרו: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ – לעולם שכולו טוב, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים – לעולם שכולו ארוך" (בבלי חולין קמב,א בכתבי היד; משנה תורה, הלכות תשובה ח,א). כך בדבריו כאן "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים" הכוונה היא אותו עניין עצמו, כלומר לנחול עולם שכולו טוב וארוך, שהוא הקיום המתמיד.
ב) ודבריו "לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" הם הקיום הגופני הראשון הזה הנמשך פרק זמן מסוים, שאינו מוסדר אלא על ידי החברה המדינית, כמו שביארנו.
וקד נצת אלתורה בהד'ין אלכמאלין, ואכ'ברתנא אן גאיה' הד'ה אלשריעה כלהא הו חצול הד'ין אלכמאלין, קאל תע(א)לי ויצונו י"י לעשות את כל החקים האלה ליראה את י"י אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, וקדם הנא אלכמאל אלאכ'יר בחסב שרפה כמא בינא אנה אלגאיה אלאכ'ירה והו קולה לטוב לנו כל הימים, קד עלמת קולהם ז"ל פי שרח קולה תע(א)לי למען ייטב לך והארכת ימים, קאלוא למען ייטב לך לעולם שכ[ו]לו טוב והארכת ימים לעולם שכ[ו]לו ארוך, כד'לך קולה הנא לטוב לנו כל הימים אלקצד ד'לך אלמעני בעינה, אעני ניל עולם שכ[ו]לו טוב וארוך והו אלבקא אלדאים. וקולה לחיות[י]נו כהיום הזה הו הד'א אלבקא אלג'סמאני אלאול אלממתד מדה' מא, אלד'י לא יתם מנתט'מא אלא באלאג'תמאע אלמדני כמא בינא: