הקדמות, המשלים

מתוך מורה הנבוכים
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקדמות, המשלים
הקדמה על המשלים
1
הבנת המשלים: המפתח להבנת דברי הנביאים
כיוון שנזכרו המשלים, נקדים הקדמה:
דע, שמפתח הבנת כל מה שאמרו הנביאים עליהם השלום, וידיעת אמיתתו, הוא הבנת המשלים ונמשליהם ופירוש מילותיהם. ידועים לך דבריו יתעלה: "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב,יא), ודבריו: "[בֶּן אָדָם] חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל [אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל]" (יחזקאל יז,ב). ויודע אתה שמרוב שימושם של הנביאים במשלים, אמר הנביא: "הֵמָּה אֹמְרִים לִי: הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא" (יחזקאל כא,ה). וידעת מה שפתח בו שלמה: "לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה, דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם" (משלי א,ו). נאמר במדרש: "למה היו דברי תורה דומין עד שלא עמד שלמה? לבאר שהיו מימיה עמוקים וצונין (=צוננים) ולא היה אדם יכול לשתות מהן. מה עשה פקח אחד? ספק (=חיבר) חבל לחבל ומשיחה (=חוט שזור) למשיחה, ודלה (=שאב בדלי) ושתה. כך היה שלמה מִמָּשל למשל ומִדָּבר לדבר עד שעמד על דברי תורה" (שיר השירים רבה א,ח); זה לשונם.
ואד' וד'כרת אלאמת'אל פלנקדם מקדמה והי הד'ה
אעלם, אן מפתאח פהם ג'מיע מא קאלתה אלאנביא ע"אס ומערפה' חקיקתה הו פהם אלאמת'אל ומענאהא ותאויל אלפאט'הא, קד עלמת קולה תעאלי וביד הנביאים אדמה, ועלמת קולה חוד חידה ומשול משל ועלמת אן מן כת'רה' אסתעמאל אלנביין אלאמת'אל, קאל אלנבי המה אומרים לי הלא ממשל משלים הוא. וקד עלמת מא אפתתח בה שלמה להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם.
קיל פי אלמדרש למה היו דברי תורה דומים עד שלא עמד שלמה לבאר שהיו מימיה עמוקים וצוננים ולא היה אדם יכול לשתות מהן, מה עשה פקח אחד ספק חבל בחבל ומשיחה למשיחה ודלה ושתה, כך היה שלמה ממשל למשל ומדבר לדבר עד שעמד על דברי תורה, הד'א נצהם.
2 איני סבור שיש מישהו מבעלי הדעת הבריאה המדמיין ש"דברי תורה" הנזכרים כאן, שנערכו תחבולות כדי להסבירם על ידי הסבר ענייני המשלים, הם דיני עשיית הסוכה והלולב ודין ארבעה שומרים. אלא הכוונה כאן היא בלי ספק הסברת הדברים העמוקים. נאמר שם: "רבנן אמרי (=חכמים אומרים): זה שהוא מאבד סלע (=מטבע יקרה) או מרגלית בתוך ביתו, עד שהוא מדליק פתילה באיסר (=מטבע זולה) מוצא את המרגלית, כך המשל הזה אינו כלום, ועל ידי המשל אַתְּ רואה את דברי תורה", גם זה לשונם. התבונן-נא כיצד אמרו ז"ל בפירוש שתוכם של דברי תורה הם המרגלית, ונגלהו של כל משל אינו כלום; וכיצד דימו את הסתרת העניין הנמשל בתוך נגלהו של המשל למי שנפלה לו מרגלית בביתו, והוא בית חשוך ובו חפצים רבים, והמרגלית ההיא נמצאת בו, אלא שהוא אינו רואה אותה ואינו מרגיש בה, והרי היא כאילו יצאה מרשותו משום שנמנע ממנו כל שימוש בה, עד שידליק את הנר כמו שהוזכר, והדימוי הוא הבנת משמעות המשל. ומא ארי אן אחדא מן אלסאלמי אלקראיח יתכ'יל אן דברי תורה אלמשאר אליהא הנא אלתי תחיל פי פהמהא בפהם מעאני אלאמת'אל הי אחכאם עמל אלסוכה ואללולב ודין ארבעה שומרים, בל אלקצד הנא פהם אלגואמץ' בלא שך. והנאך קיל רבנן אמרי זה שהוא מאבד סלע או מרגלית בתוך ביתו, עד שהוא מדליק פתילה באיסר מוצא את המרגלית, כך המשל הזה אינו כלום, ועל ידי המשל את רואה את דברי תורה, הד'א נצהם איצ'א פתאמל תצריחהם ז"ל באן בואטן דברי תורה הי אלמרגלית וט'אהר כל מת'ל אינו כלום, ותשביההם כ'פי אלמעני אלממת'ול פי ט'אהר אלמת'ל. במן סקטת מנה לולוה פי ביתה והו בית מט'לם כת'יר אלדבש, פתלך אללולוה חאצלה לכנה לא יראהא ולא יעלם בהא, פכאנהא כ'ארג'ה ען מלכה אד' אמתנע וג'ה אלנפע בהא, חתי יסרג' אלסראג' כמא ד'כר, אלד'י נט'ירה פהם מעני אלמת'ל.
3
מאפייני המשל המושלם
אמר החכם: "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו" (משלי כה,יא). שמע ביאור העניין הזה שהזכיר: "מַשְׂכִּיּוֹת" הן הפיתוחים בדמות שׂבָכה, כלומר שיש בהם מקומות מחוררים, כעין עיניים קטנות מאוד, כמעשה הצורפים, ונקראו כך משום שניתן לראות דרכם: תרגום (אונקלוס של) "וַיַּשְׁקֵף" (בראשית יט,כח ועוד)"וְאִסְתְּכִי". הרי שאמר שתפוח זהב הנמצא בתוך שבכת כסף עם נקבים קטנים מאוד הוא משל לדיבור שנאמר על אופניו (כמבואר בפסקה הבאה).
קאל אלחכים תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו, ואסמע תביין הד'א אלמעני אלד'י ד'כרה, משכיות הי אלנקוש אלמשבכה, אעני אלתי פיהא מואצ'ע מפתוחה דקיקה' אלאעין ג'דא מת'ל אעמאל אלצאגה, תסמת בד'לך לאנהא ינפד'הא אלנט'ר, תרגום וישקף ואסתכי, פקאל אן מת'ל תפאחה' ד'הב פי שבכה' פצ'ה דקיקה' אלכ'רום ג'דא הו אלכלאם אלד'י קיל עלי וג'היה.
4 ראה-נא כמה מופלאה אמירה זו המתארת את המשל העשוי כהלכה: הוא אומר שהדיבור בעל שני האופנים, כלומר שיש לו חיצוניות ותוך, ראוי שחיצוניותו תהיה טובה ככסף, וראוי שתוכו יהיה טוב מן החיצוניות, כך שתוכו יהיה עדיף על חיצוניותו כעדיפות הזהב על הכסף. וראוי שיהיה בחיצוניותו מה שיצביע למתבונן על מה שיש בתוכו, כמו אותו תפוח זהב המכוסה שבכת כסף בעלת חורים קטנים מאוד, כך שהרואה מרחוק או שלא בעיון חושב שהוא תפוח כסף, אך אם יתבונן בו חד-העין באופן מדוקדק יתברר לו מה שבתוכו וידע שהוא זהב. פארי מא אעג'ב הד'א אלקול פי וצף אלמת'ל אלמחכם, וד'לך אנה יקול, אן אלכלאם אלד'י הו ד'ו וג'הין יעני לה ט'אהר ובאטן, ינבגי אן יכון ט'אהרה חסן כאלפצ'ה, וינבגי אן יכון באטנה אחסן מן ט'אהרה, חתי יכון באטנה באלאצ'אפה לט'אהרה כאלד'הב ענד אלפצ'ה,
וינבגי אן יכון פי ט'אהרה מא ידל אלמתאמל עלי מא פי באטנה, מת'ל הד'ה אלתפאחה' אלד'הב אלתי אכסית שבכה דקיקה' אלאעין ג'דא מן פצ'ה, פאד'א ראית עלי בעד או עלי גיר תאמל באלג, ט'ן בהא אנהא תפאחה' פצ'ה, פאד'א תאמלהא אלחדיד אלבצר תאמלא ג'ידא באן לה מא דאכ'להא ועלם אנהא ד'הב.
5 כך הם משליהם של הנביאים עליהם השלום: חיצוניותם היא חכמה המועילה בדברים רבים, ובכללם תיקון מצבי החברה האנושית, כמו שייראה מפשטי ("נִגלוֹת") ספר משלי ואמירות דומות להם, ותוכם חכמה מועילה באמונות "אעתקאד" האמת לאמיתה. והכד'א הי אמת'אל אלאנביא ע"אס, ט'ואהרהא חכמה מפידה פי אשיא כת'ירה, מן ג'מלתהא צלאח אחואל אלאג'תמאעאת אלאנסאניה כמא יבדו מן ט'ואהר משלי ומא אשבה ד'לך מן אלאקאויל, ובאטנהא חכמה מפידה פי אעתקאדאת אלחק עלי חקיקתה.
6
שתי דרכים להבנת כל משל
דע שיש שתי דרכים במשלי הנבואה. יש מהם משלים שלכל מילה במשל יש משמעות, ויש מהם משלים שכלל המשל מורה על כללו של העניין הנמשל. במשל הזה יש מילים רבות מאוד שלא כל מילה מהן מוסיפה משמעות לנמשל אלא היא נועדה לייפוי המשל ולסידור הדברים בו, או כדי להעמיק את הסתרת הנמשל, והדיבור נמשך לפי כל מה שמצריכה חיצוניות המשל הזה. הבן זאת מאוד.
ואעלם אן אלאמת'אל אלנבויה פיהא טריקתאן, מנהא אמת'אל כל כלמה פי ד'לך אלמת'ל תקתצ'י מעני, ומנהא מא יכון ג'מלה' אלמת'ל ינבי ען ג'מלה' אלמעני אלממת'ול, ותג'י פי ד'לך אלמת'ל כלמאת כת'ירה ג'דא ליס כל כלמה מנהא תזיד מעני פי ד'לך אלמעני אלממת'ול בל הי לתחסין אלמת'ל ותרתיב אלקול פיה, או ללמבאלגה פי אכ'פא אלמעני אלממת'ול, פיטרד אלקול בחסב כל מא ילזם פי ט'אהר ד'לך אלמת'ל פאפהם הד'א ג'דא.
7
דרך א: משל מדויק לפרטיו
דוגמה למין הראשון של משלי הנבואה, היא אמירתו "[וַיַּחֲלֹם] וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה [וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו...]" (בראשית כח,יב-יג). משום שאמירתו "סֻלָּם" מורה על עניין אחד, ואמירתו "מֻצָּב אַרְצָה" על עניין שני, ואמירתו "וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" מורה על עניין שלישי, ואמירתו "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" מורה על עניין רביעי, ואמירתו "עֹלִים" מורה על עניין חמישי, ואמירתו "וְיֹרְדִים" מורה על עניין שישי, ואמירתו "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" מורה על עניין שביעי. הרי שכל מילה במשל הזה מוסיפה משמעות בכלל הנמשל.
אמא מת'אל אלנוע אלאול מן אלאמת'אל אלנבויה פקולה והנה סלם מצב ארצה וכו', פאן קולה סלם ידל עלי מעני מא וקולה מצב ארצה ידל עלי מעני ת'אן, וקולה וראשו מגיע השמימה ידל עלי מעני ת'אלת', וקולה והנה מלאכי אלהים ידל עלי מעני ראבע, וקולה עולים ידל עלי מעני כ'אמס, וקולה ויורדים ידל עלי מעני סאדס, וקולה והנה י"י נצב עליו ידל עלי מעני סאבע, פכל לפט'ה ג'את פי הד'א אלמת'ל הי למעני זאיד פי אלג'מלה אלממת'ולה.
8
דרך ב: משל עקרוני בלבד
דוגמה למין השני של משלי הנבואה היא אמירתו "כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי, בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי. וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים, נַעַר חֲסַר לֵב. עֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ, וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד. בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם, בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה. וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ, שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב. הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת, [בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ.] פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת, [וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב.] וְהֶחֱזִיקָה בּוֹ [וְנָשְׁקָה לּוֹ, הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ.] זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי, [הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי.] עַל כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתֶךָ, [לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךָּ.] מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי [עַרְשִׂי, חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם.] נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי [מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן.] לְכָה נִרְוֶה דֹדִים [עַד הַבֹּקֶר, נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים.] כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ, [הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק.] צְרוֹר הַכֶּסֶף [לָקַח בְּיָדוֹ, לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ.] הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ, בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ" (משלי ז ו-כא).
ואמא מת'אל אלנוע אלת'אני מן אלאמת'אל אלנבויה פקולה כי בחלון ביתי בעד אשנבי נשקפתי וארא בפתאים אבינה בבנים נער חסר לב, עובר בשוק אצל פנה ודרך ביתה יצעד, בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב, הומיה היא וסוררת וגו', פעם בחוץ פעם ברחובות וגו', והחזיקה בו וגו' זבחי שלמים עלי וגו', על כן יצאתי לקראתך וגו', מרבדים רבדתי וגו', נפתי משכבי וגו', לכה נרוה דודים וגו', כי אין האיש בביתו וגו', צרור הכסף וגו', הטתו ברוב לקחה בחלק שפתיה תדיחנו,
9 העולה מכלל הדברים הללו הוא האזהרה מפני ההימשכות אחרי תענוגות הגוף ותאוותיו. הוא דימה את החומר שהוא סיבת כל התאוות הגופניות לאשה זונה שהיא גם אשת איש, ועל המשל הזה בנה את כל ספרו (=משלי). עוד נבאר בפרקים מן החיבור הזה (א,יז; ג,ח-ט) את חכמתו בדימוי החומר לאשת איש זונה, ונבאר כיצד חתם ספרו בשבח האשה כאשר אינה זונה אלא מתמקדת בהצלחת ביתה ומצב בעלה. וכל המניעות הללו המונעות מהאדם את שלמותו האחרונה, וכל פגם הדבק באדם וכל חטא, אינם דבקים בו אלא מצד החומר שלו בלבד, כמו שנבאר בחיבור זה (ג,ח). כלל הדברים הזה הוא המובן מהמשל הזה בכללותו, כלומר שהאדם לא יימשך אחר בהמיותו בלבד, כלומר החומר שלו, כי החומר הקרוב של האדם הוא החומר הקרוב של שאר בעלי החיים. פחאצל הד'ה אלג'מלה הו אלתחד'יר מן תבע לד'את אלאבדאן ושהואתהא, פשבה אלמאדה אלתי הי סבב הד'ה אלשהואת אלבדניה כלהא באשה זונה, והי אשת איש איצ'א, ועלי הד'א אלמת'ל בני כתאבה כלה, וסנבין פי פצול מן הד'ה אלמקאלה חכמתה פי תשביהה אלמאדה באשת איש זונה, ונבין כיף כ'תם כתאבה הד'א במדח אלאשה אד'א לם תכן זונה בל מקתצרה עלי צלאח ביתהא וחאל בעלהא, וג'מיע הד'ה אלעואיק אלתי תעוק אלאנסאן ען כמאלה אלאכ'יר וכל נקיצה תלחק אלאנסאן וכל מעציה, פאנמא תלחקה מן ג'הה' מאדתה פקט כמא סנבין פי הד'ה אלמקאלה. פהד'ה אלג'מלה הי אלמפהומה מן ג'מיע הד'א אלמת'ל, אעני אן לא יכון אלאנסאן תאבעא בהימיתה פקט אעני מאדתה, אד' מאדה' אלאנסאן אלקריבה הי מאדה' סאיר אלחיואן אלקריבה.
10 לאחר שביארתי זאת לך וגיליתי לך את סודו של המשל הזה, אל תתלה תקוותך בכך שתשאל למה התכוון בדבריו "זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי, הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי", ואיזו משמעות טמונה בדבריו "מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי", ואיזו משמעות הוסיפו לכללות הזאת דבריו "כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ", וכן שאר הדברים האמורים באותה פרשה, משום שכל זה רצף דברים בחיצוניות המשל. שכן אותם מצבים שהזכיר הם ממין מצב הנואפים, וכן אותן אמירות וכיוצא בהן הן ממין אמירות המנאפים זה לזה. הבן זאת ממני מאוד, משום שהוא עיקר גדול וחשוב במה שארצה לבארו. פאד' ובינת לך הד'א וכשפת לך סר הד'א אלמת'ל, לא תעלק אמאלך באן תקול איש תחת קולה זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי ואי מעני יתצ'מן קולה מרבדים רבדתי ערשי, ואי מעני זאד פי הד'ה אלג'מלה קולה כי אין האיש בביתו, וכד'לך סאיר מא ג'א פי הד'ה אלפרשה פאן הד'א כלה טרד כלאם עלי ט'אהר אלמת'ל, אד' הד'ה אלאחואל אלתי ד'כר הי נוע חאל אלזנאה, וכד'לך הד'ה אלאקאויל ונחוהא הי נוע אקאויל אלזאנין בעצ'הם לבעץ', פאפהם הד'א עני ג'דא, פהו אצל כביר עט'ים פי מא אריד תביינה,
11 לפיכך אם תמצאני מבאר באחד מפרקי חיבור זה את משמעותו של אחד מן המשלים ומעיר לך מהו הכלל הנמשל, אל תדרוש את כל חלקי העניינים שנאמרו במשל הזה כדי לרצות למצוא להם מקבילה בנמשל. זאת משום שהדבר יביא אותך לאחד משני דברים: או שיסיט אותך מהנושא המכוון במשל; או שיחייב אותך לפרש דברים שאין להם פירוש ושלא נועדו לפירוש. מחויבות זו תביא אותך אל כגון ההזיה העצומה הזאת שרוב כִּתות העולם בזמננו הוזות אותה ומחברות עליה חיבורים, כי כל אחת מהן רוצה שיימצא פירוש כלשהו לאמירות שהאומר אותן לא כיוון בהם לשום דבר ממה שהם (=אנשי הכתות) רוצים. אלא לעולם תהיה כוונתך ברוב המשלים לדעת את הכללות שהם כיוונו ללמד. ובחלק מהדברים יספיק לך שתבין מדבריי שסיפור פלוני הוא משל גם אם לא נבאר יותר מכך. משום שכאשר תדע שזה משל יתבאר לך מיד לאיזה דבר הוא משל, ואמירתי שהוא משל תהיה כמי שהסיר דבר החוצץ בין כוח הראייה לבין הנראה. פאד'א וג'דתני פי פצל מן פצול הד'ה אלמקאלה קד בינת מעני מת'ל מן אלאמת'אל ונבהתך עלי אלג'מלה אלממת'ולה מא הי, לא תטלב כל ג'זאיאת אלמעאני אלתי ג'את פי ד'לך אלמת'ל ותריד אן תג'ד להא מטאבקה פי אלשי אלממת'ול, לאן הד'א יכ'רג'ך לאחד אמרין, אמא ליחידך ען אלגרץ' אלמקצוד באלמת'ל, או לתכליפך תאויל אמור לא תאויל להא ולא וצ'עת לתתאול, פתחצל מן ד'לך אלתכלף עלי מת'ל הד'א אלהד'יאן אלעט'ים אלד'י יהד'יה ויולף פיה אכת'ר פרק אלעאלם פי זמאננא הד'א לכונהם יריד כל מנהם אן יוג'ד מעאני מא לאקאויל לם יקצד בהא קאילהא שיא ממא ירידונה הם, בל יכון אבדא גרצ'ך פי אכת'ר אלאמת'אל מערפה' אלג'מלה אלמקצוד מערפתהא, ויכפיך פי בעץ' אלאשיא אן תפהם מן כלאמי אן אלקצה אלפלאניה מת'ל ואן לם נבין שיא זאידא, פאנך אד'א עלמת אנה מת'ל תבין לך לחינך לאי שי הו מת'ל, ויכון קולי אנה מת'ל כמן אזאל אלשי אלחאיל בין אלבצר ואלמבצר: