חלק א, פרק ב

חלק א, פרק ב

המונחים אלוהים, האמת והטוב. החטא ועונשו

1	משמעות המונח אלוהים לפני שנים הקשה לי אדם מלומד קושיה מופלאה, "גריב" ראוי להתבונן בקושיה ובתשובתנו לפתרונה. ולפני שאפרט את הקושיה ופתרונה אומר שכל דובר עברית יודע שהמונח "אלהים" משותף א) לאלוה ב) ולמלאכים ג) ולשופטים מנהיגי המדינות. וכבר ביאר אנקלוס הגר עליו השלום, ואמת מה שביאר, שבפסוק "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג,ה) הכוונה למשמעות האחרונה, ואמר (בתרגומו): "וּתְהוֹן כְּרַבְרְבִין" (=ותהיו כגדולים, כנכבדים).	אעתרצ'ני רג'ל עלומי מנד' סנין אעתראצ'א גריבא, ינבגי תאמל אלאעתראץ' וג'ואבנא פי פכה. וקבל אן אד'כר אלאעתראץ' ופכה אקול, אנה קד עלם כל עבראני אן אסם אלהים משתרך ללאלאה ואלמלאיכה ואלחכאם מדברי אלמדן, וקד בין אנקלוס הגר ע"אס – ואלצחיח מא בינה - אן קולה והייתם כאלהים יודעי טוב ורע יראד בה אלמעני אלאכ'יר, קאל ותהון כרברבין.
2	השאלה: במה נענש אדם ולאחר שהקדמנו את רב-המשמעיות של המונח הזה, נחל לפרט את הקושיה. אמר המקשה: ייראה מפשוטם "ט'אהר" של מקראות שהכוונה הראשונה באדם הייתה שיהיה כשאר בעלי החיים, בלא שכל ובלא מחשבה "פכרה" ולא יבחין בין טוב לרע, וכאשר חטא (=מרה, לא ציית), הביא לו חטאו את השלמות הגדולה הזו המיוחדת לאדם, והיא שתהיה לו אותה יכולת הבחנה הנמצאת בנו, שהיא העניין הנכבד ביותר שיש לנו, והוא המגדיר את מהותנו "ג'והר". וזה מפליא "עג'יב", שהעונש על החטא הוא מתן שלמות שלא הייתה לו, והיא השכל. ואין זה אלא כאמירתו של מי שאמר: בן אדם חטא והפליג ברשע, ועל כן הפך לכוכב בשמיים. זו הייתה כוונת הקושיה ומשמעותה, אף שלא נוסחה בלשון זה.	ובעד תוטיה' אשתראך הד'א אלאסם נאכ'ד' פי ד'כר אלאעתראץ'. קאל אלמעתרץ', יבדו מן ט'אהר אלנץ אן אלקצד אלאול באלאנסאן אן יכון כסאיר אלחיואן לא עקל לה ולא פכרה ולא יפרק בין אלכ'יר ואלשר, פלמא עצא אוג'בת לה מעציתה הד'א אלכמאל אלעט'ים אלכ'ציץ באלאנסאן, והו אן יכון לה הד'א אלתמייז אלמוג'וד פינא אלד'י הו אשרף אלמעאני אלמוג'ודה לנא ובה נתג'והר. פהד'א הו אלעג'ב, אן יכון עקאבה עלי מעציתה אעטאה כמאלא לם יכן לה והו אלעקל, ומא הד'א אלא כקול מן קאל אן שכ'צא מן אלנאס עצא ואפרט פי אלט'לם פמסך וג'על כוכבא פי אלסמא. הד'א כאן גרץ' אלאעתראץ' ומעאניה ואן לם יכן בהד'א אלנץ,
3	התשובה: באיבוד הדעת שמע את תוכן תשובתנו. אמרנו: אתה המעיין בהרהורים ראשוניים ומחשבות מזדמנות, והחושב להבין ספר שהוא הַדרכת הראשונים והאחרונים בכך שיעבור עליו במקצת הזמנים שהוא פנוי בהם מן השתייה והבעילה, כמי שעובר על אחד מספרי ההיסטוריה או אחד מן השירים – התיישב בדעתך ותראה שאין הדבר כפי שהעלית בהרהוריך הראשוניים, אלא כפי שיתבאר מתוך העיון בדבר הזה. והוא שהשכל שה' השפיע על האדם, והוא שלמותו האחרונה, הוא שקיבל אדם לפני חטאו, ולגבי השכל נאמר על האדם שהוא בצלם אלהים ובדמותו (ראו בראשית א,כו-כז). ובגללו דיבר אליו (ה') וציווה אותו, כמו שנאמר: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים [עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ]" (בראשית ב,טז), ואין ציווי לבהמות ולא לחסרי שכל, ובשכל מבחינים בין האמת לבין השקר, וזה היה לאדם באופן מושלם. אך המגונה והנאה הוא מן המפורסמות, לא מן המושכלות. משום שאין אומרים "השמים כדוריים – נאה" ו"הארץ שטוחה – מגונה", אלא אומרים "אמת" ו"שקר". וכך בלשוננו ייאמר על הנכון והכוזב אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה טוב ורע, ובשכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכך הוא בכל הדברים המושכלים.	ואסמע אגראץ' ג'ואבנא נחן. קלנא, יא איהא אלנאט'ר באואיל כ'ואטרה וסואנחה, ומן ט'ן אנה יפהם כתאבא הו הדאיה' אלאולין ואלאכ'רין במרורה עליה פי בעץ' אוקאת אלפראג מן אלשרב ואלנכאח כמרורה עלי תאריך' מן אלתואריך' או שער מן אלאשעאר, תת'בת ותאמל פליס אלאמר כמא ט'ננתה באול כ'אטר, בל כמא יבין ענד אלתאמל להד'א אלכלאם, וד'לך אן אלעקל אלד'י אפאצ'ה אללה עלי אלאנסאן והו כמאלה אלאכ'יר הו אלד'י חצל לאדם קבל מעציתה, ובה קיל פיה אנה בצלם אלהים ובדמותו, ומן אג'לה כאן מכ'אטבא ווצי כמא קאל ויצו י"י אלהים וכו', ולא תכון אלוציה ללבהאים ולא למן לא עקל לה, ובאלעקל יפרק בין אלחק ואלבאטל, והד'א כאן מוג'ודא פיה עלי כמאלה ותמאמה. אמא אלקביח ואלחסן פהו פי אלמשהוראת לא פי אלמעקולאת, לאנה לא יקאל אלסמא כריה חסן ואלארץ' בסיטה קביח, בל יקאל חק ובאטל, וכד'לך פי לסאננא יקאל ען אלחק ואלבאטל אמת ושקר, וען חסן וקביח טוב ורע פבאלעקל יערף אלאנסאן אלאמת מן אלשקר, והד'א יכון פי אלאמור אלמעקולה כלהא.
4	וכשהיה במצבו המושלם, עם תכונותיו הטבעיות ומושכלותיו שבעבורם נאמר עליו "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים" (תהלים ח,ו), לא היה לו כלל כוח העוסק במפורסמות ולא יכול היה להשיג אותם, עד שאפילו הגנאי המפורסם ביותר, גילוי הערווה, לא היה גנאי מבחינתו ולא השיג "אדראך" את גנותו. אך כאשר חטא ונטה אחר תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגופניים, כמו שנאמר "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג,ו), נענש בכך שנשללה ממנו אותה השגה "אדראך" שכלית. ולכן לא ציית לציווי שבשל שכלו נצטווה בו, ונקנתה לו השגת "אדראך" המפורסמות ושקע בראיית דברים כמגונים וכנאים, ואז התוודע לגודל מה שאיבד והופשט ממנו ולאיזה מצב הגיע. ולכן נאמר "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג,ה) ולא נאמר 'יודעי שקר ואמת' או 'משיגי שקר ואמת'. ובדברים ההכרחיים אין טוב ורע כלל אלא שקר ואמת.	פלמא כאן עלי אכמל חאלאתה ואתמהא והו מע פטרתה ומעקולאתה אלתי קיל פיה מן אג'להא ותחסרהו מעט מאלהים, לם תכן לה קוה תשתגל באלמשהוראת בוג'ה ולא ידרכהא, חתי ולו אבין אלמשהוראת באלקבח והו כשף אלעורה לם יכן ד'לך קביחא ענדה ולא אדרך קבחה פלמא עצא ומאל נחו שהואתה אלכ'יאליה ולד'את חואסה אלג'סמאניה כמא קאל כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים עוקב באן סלב ד'לך אלאדראך אלעקלי, ולד'לך עצא אלאמר אלד'י מן אג'ל עקלה וצי בה, וחצל לה אדראך אלמשהוראת וגרק פי אלאסתקבאח ואלאסתחסאן, פחיניד' עלם קדר מא פאתה ומא תערי ענה ופי אי חאלה צאר, ולד'לך קיל והייתם כאלהים יודעי טוב ורע ולם יקל יודעי שקר ואמת או משיגי שקר ואמת, וליס פי אלצ'רורי טוב ורע בתה בל שקר ואמת,
5	משמעות המונח פקח התבונן בנאמר: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (בראשית ג,ז). לא נאמר 'ותפקחנה עיני שניהם ויראו', משום שמה שראה לפני כן הוא אשר ראה לאחר מכן. לא היה כיסוי על עיניו שהוסר, אלא נוצר לו מצב אחר, שבו הוא ראה כמגונה מה שלא ראה כמגונה קודם לכן.	ואתאמל קולה ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם לם יקל ותפקחנה עיני שניהם ויראו, לאן אלד'י ראי קבל הו אלד'י ראי בעד, לם תכן ת'ם גשאוה עלי אלבצר אנג'לת, בל צארת לה חאלה אכ'רי יסתקבח בהא מא לם יכן יסתקבחה מן קבל.
6	ודע שאותה מילה, כלומר "פקח", משמשת רק במשמעות של גילוי הבחנה, לא של התחדשות של ראייה חושית: "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ", (בראשית כא,יט), "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים" (ישעיה לה,ה), "פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע" (שם מב,כ), המקביל לנאמר: "אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ" (יחזקאל יב,ב).	ואעלם אן הד'ה אלכלמה אעני פקח לא תקע בוג'ה אלא עלי מעני כשף בצירה לא רויה' חאסה חדת'ת, ויפקח אלהים את עיניה, אז תפקחנה עיני עורים, פקוח אזנים ולא ישמע, מת'ל קולה אשר עינים להם לראות ולא ראו.
7	מידה כנגד מידה ומה שאמר על אדם "מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ" (איוב יד,כ), פירושו "תאויל" וביאורו "שרח" שכאשר שינה את מגמת פניו גורש, שכן "פנים" הוא מונח הגזור מ"פָּנָה", משום שהאדם מכוון את פניו אל הדבר שהוא מכוון אליו את רצונו. אמר: כאשר שינה את מגמת פניו וכיוון אל עבר דבר שהיה עליו ציווי קודם לכן שאין לכוון אליו, גורש מגן עדן. וזה הוא העונש המותאם מבחינה עיונית לחטא, מדה כנגד מדה, משום שהותר לו לאכול מן הדברים הטובים וליהנות במרגוע ובשלווה, וכאשר נהיה חמדן והלך אחרי הנאותיו ודמיונותיו, כמו שאמרנו, ואכל מה שנאסר עליו לאכול – נמנע ממנו הכול, והוכרח לאכול את המאכל הגרוע ביותר, שלפני כן לא ראוי היה לו כמזון, וגם זאת אחרי עמל וטורח, כמו שנאמר "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ [וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה]. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ [תֹּאכַל לֶחֶם]" (בראשית ג,יח-יט), וביאר ואמר "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ג,כג). והשווה אותו לבהמות במזונו וברוב מצביו, כמו שאמר "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה", ונאמר בביאור פרשה זו "אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין – נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהלים מט,יג). ישתבח בעל החפץ שתכליתו וחכמתו (של החפץ) אינם ניתנים להשגה!	ואמא קולה ען אדם משנה פניו ותשלחהו, פאן תאוילה ושרחה למא גיר אתג'אהה טרד, לאן פנים אסם משתק מן פנה, לאן אלאנסאן בוג'הה יקצד ללשי אלד'י יריד קצדה, פיקול למא גיר אתג'אהה וקצד נחו אלשי אלד'י כאן אלאמר תקדם אליה באן לא יקצדה טרד מן גן עדן, וד'לך הו אלעקאב אלנט'יר ללמעציה מדה כנגד מדה, לאנה בוח פי אלאכל מן אלאטיאב ואלאלתד'אד' בראחה וטמאניה פלמא שרה ותבע לד'אתה וכ'יאלאתה כמא קלנא ואכל מא נהי ען אכלה מנע מן אלג'מיע, ולזמה אכל אכ'ס אלמאכל אלתי לם תכן לה קבל בגד'א בעד אלתעב ואלנצב כמא קאל וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו' בזעת אפך וכו', ובין וקאל וישלחהו י"י אלהים מגן עדן לעבד את האדמה וסואה באלבהאים פי אגד'יתה ואכת'ר חאלאתה, כמא קאל ואכלת את עשב השדה, וקאל מבין להד'ה אלקצה אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. פסבחאן ד'ו אלמשיה אלתי לא תדרך גאיתהא וחכמתהא: