חלק א, פרק כו

מתוך מורה הנבוכים
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלק א, פרק כו
אופני ההגשמה במקרא
1
העיקרון: דיברה תורה כלשון בני אדם
אתה מכיר את אִמרתם הכוללת את כל מיני הפירושים (שאינם כפשט) "תאויל" הכרוכים בתחום זה, והיא דבריהם: "דברה תורה כלשון בני אדם" (בבלי ברכות לא,א ועוד). משמעות הדברים, שכל מה שיכולים כלל בני האדם להבין ולתפוס "תצור" במחשבה ראשונה – הוא שיוחס לה' יתעלה. לכן הוא תואר בתארים המורים על גשמות, כדי להורות שהוא יתעלה מצוי. זאת משום שההמון אינו משיג בעיון ראשון מציאות אלא של גוף דווקא, ומה שאינו גוף או מצוי בגוף – אין הוא מצוי מבחינתם.
קד עלמת קולתהם אלג'אמעה לאנואע אלתאוילאת כלהא אלמתעלקה בהד'א אלפן, והו קולהם דברה תורה כלשון בני אדם, מעני ד'לך אן כל מא ימכן אלנאס אג'מע פהמה ותצורה באול פכרה הו אלד'י אוג'ב ללה תעאלי, פלד'לך וצף באוצאף תדל עלי אלג'סמאניה לידל עליה אנה תעאלי מוג'וד, אד' לא ידרך אלג'מהור באול והלה וג'ודא אלא ללג'סם כ'אצה, ומא ליס בג'סם או מוג'וד פי ג'סם פליס הו מוג'ודא ענדהם.
2
תיאורים הנתפסים כשליליים וכחיוביים
וכן כל מה שהוא שלמות אצלנו יוחס לו יתעלה, כדי להורות שהוא שלם בכל אופני השלמויות ושאין לו חסרון כלל. לכן כל מה שההמון משיג "אדראך" שהוא חסרון או היעדר, אין הוא מתואר בו. מסיבה זו אין הוא מתואר לא באכילה ולא בשתייה ולא בשינה ולא בחולי ולא בעושק ולא בדומה לכך. וכל מה שההמון חושב שהוא שלמות, הוא מתואר בו, אף שאין זו שלמות אלא ביחס אלינו, ואילו ביחס אליו יתעלה כל מה שאנחנו חושבים שהן שלמויות הרי הן תכלית החסרון. אבל אילו היו מדמיינים שנעדרת ממנו יתעלה אותה שלמות אנושית, הרי היה זה לדעתם חסרון אצלו.
וכד'לך כל מא הו כמאל ענדנא נסב לה תעאלי לידל עליה אנה כאמל באנחא אלכמאלאת כלהא ולא ישובה נקץ אצלא. פכל מא ידרך אלג'מהור באנה נקץ או עדם פלא יוצף בה, ולד'לך לא יוצף באכל ולא בשרב ולא בנום ולא במרץ' ולא בט'לם ולא במא ישבה ד'לך, וכל מא יט'ן אלג'מהור אנה כמאל וצף בה ואן כאן ד'לך אנמא הו כמאל באלאצ'אפה אלינא, אמא אליה תעאלי פתלך אלתי נט'נהא כלהא כמאלאת הי גאיה' אלנקץ, לכן לו תכ'ילוא עדם ד'לך אלכמאל אלאנסאני מנה תעאלי לכאן ד'לך ענדהם נקץ פי חקה.
3
תיאורי תנועה לעומת תיאורי אכילה ושתייה
יודע אתה שהתנועה היא משלמות בעל החיים, והיא הכרחית לו לשלמותו. כי כשם שהוא זקוק לאכילה ולשתייה כדי להחליף את מה שהתמוסס, כך הוא זקוק לתנועה כדי לחתור אל המתאים לו ולברוח ממה שאינו מתאים לו. ואין הבדל בין אם יתואר יתעלה כאוכל וכשותה או שיתואר כנע. אבל לפי לשון בני אדם, כלומר הדמיון ההמוני, לדעתם האכילה והשתייה הן חסרון אצל ה' אך התנועה אינה חסרון אצלו, אף שמה שמביא אל התנועה אינה אלא ההזדקקות.
ואנת תעלם אן אלחרכה הי מן כמאל אלחיואן וצ'רוריה לה פי כמאלה, פכמא הו מפתקר ללאכל ואלשרב לתעויץ' מא תחלל, כד'לך הו מפתקר ללחרכה ליקצד אלמואלף לה ויהרב מן אלמכ'אלף, ולא פרק בין אן יוצף תעאלי באלאכל ואלשרב או יוצף בחרכה, לכן בחסב לשון בני אדם אעני אלכ'יאל אלג'מהורי כאן אלאכל ואלשרב ענדהם נקץ פי חק אללה ואלחרכה ליסת נקץ פי חקה ואן כאנת אלחרכה אנמא אלג'א אליהא אלאפתקאר.
4 כבר הוכח (אריסטו, פיזיקה ו,ד; ח,ה) שכל דבר נע הוא בלי ספק בעל גודל (פיזי), הניתן לחלוקה. ועוד יוכח (ב,א-ב) שהוא יתעלה אינו בעל גודל ולכן אין לו תנועה. ואין לתאר אותו גם כנח, משום שאין מתואר כנח אלא מי שדרכו לנוע. על כן כל אותם מונחים המורים על כל המינים של תנועות בעלי החיים, תואר בהם באותו אופן שאמרנו, כפי שהוא מתואר ב"חיים", משום שהתנועה היא מקרה השייך "לאזם" לבעל החיים. ואין ספק שעם הסתלקות הגשמות יסתלקו כל אלה, כלומר ירד ועלה והלך ונצב ועמד וסבב וישב ושכן ויצא ובא ועבר וכל הדומה לכך. וקד תברהן אן כל מתחרך פד'ו עט'ם מנקסם בלא שך, וסיתברהן כונה תעאלי ליס בד'י עט'ם פלא תוג'ד לה חרכה, ולא יוצף איצ'א בסכון, אד' לא יוצף בסכון אלא מן שאנה אן יתחרך. פכל הד'ה אלאסמא אלדאלה עלי אנואע אלחרכאת אלחיואניה כלהא וצף בהא עלי אלג'הה אלתי קלנא כמא יוצף באלחיאה, אד' אלחרכה ערץ' לאזם ללחיואן, ולא ריב אן מע ארתפאע אלג'סמאניה ירתפע ג'מיע ד'לך אעני ירד, ועלה, והלך, ונצב, ועמד, וסבב, וישב, ושכן, ויצא, ובא, ועבר, וכל מא שאבה ד'לך.
5
התבגרות והשתחררות מעולם המושגים הגשמי
מיותר היה להאריך בעניין הזה, אלמלא מה שהורגלה לו דעת "ד'הן" ההמון. לפיכך ראוי לבארו לאלה שנטלו על עצמם את השלמות האנושית, ולהסיר על ידי הרחבה קלה אותם דמיונות-שווא "והם" שהתחילו אצלם בשנות הנערות, כפי שעשינו.
והד'א אלאמר אלתטויל פיה פצ'ל, אלא מן אג'ל מא אלפתה אד'האן אלג'מהור, פלד'לך ינבגי תביינה ללד'ין אכ'ד'וא אנפסהם באלכמאל אלאנסאני ואזאלה' הד'ה אלאוהאם אלסאבקה מן סן אלטפוליה אליהם מנהם ביסיר בסט כמא פעלנא: