חלק א, פרק נא

חלק א, פרק נא

תוארי האל – סתירה לוגית פשוטה

1	שלילת התארים היא מושכל ראשון במציאות יש דברים רבים ברורים וגלויים. מהם מושכלות ראשונים ודברים מוחשים, ומהם מה שקרוב לזה, ואילו נעזב האדם כפי שהוא לא היה צריך עליהם ראיה. לדוגמה: קיום התנועה; קיום היכולת לאדם; ההתהוות והכיליון הנראים לעין; טבעיהם של הדברים הגלויים לחוש, כחום האש וכקור המים; ודברים רבים דוגמת אלה. אך כאשר הופיעו דעות תמוהות "עג'יב", בין מטועה בין ממי שהייתה לו בכך כוונה מסוימת, ועל כן חלק בדעות האלה על טבע המצוי והכחיש את המוחש, או שרצה שיחשבו שקיים מה שאינו קיים – נאלצו אנשי המדע לאשש את הדברים הברורים האלה ולבטל את קיומם של אותם דברים מדומים, כפי שאנו מוצאים שאריסטו (פיזיקה ו,1) מאשש את קיום התנועה כיוון שהוכחשה, ומפריך את קיום האטום כיוון שנקבע שהוא קיים.	פי אלוג'וד אמור כת'ירה בינה ואצ'חה, מנהא מעקולאת אול ומחסוסאת, ומנהא מא הי קריבה מן הד'ה, פלו תרך אלאנסאן ומא הו למא אחתאג' עליהא דליל, מת'ל וג'וד אלחרכה, ווג'וד אלאסתטאעה ללאנסאן, וט'הור אלכון ואלפסאד, וטבאיע אלאמור אלבאדיה ללחס כחרארה' אלנאר וברד אלמא, ואמת'אל הד'ה אשיא כת'ירה, לכן למא וקעת ארא עג'יבה אמא מן גאלט או ממן קצד ד'לך לאמר מא, פכ'אלף בתלך אלארא טביעה' אלמוג'וד ואנכר מחסוס, או אראד אן יוהם וג'וד מא ליס במוג'וד, פאלתג'י אהל אלעלם לאת'באת תלך אלאשיא אלט'אהרה ואבטאל וג'וד תלך אלאשיא אלמט'נונה, כמא נג'ד ארסטו ית'בת אלחרכה למא אנכרת, ויברהן עלי אבטאל אלג'ז למא את'בת וג'ודה.
2	שלילת התארים העצמיים מה' יתעלה שייכת לקטגוריה הזו. משום שדבר זה הוא מושכל ראשון, שהתואר אינו עצמותו של הדבר המתואר ושהוא מצב כלשהו של העצמות – ואם כן הוא מקרה.	ומן הד'א אלקביל הו נפי אלצפאת אלד'אתיה ען אללה תעאלי, וד'לך אן אלאמר מעקול אול, והו אן אלצפה גיר ד'את אלמוצוף ואנהא חאלה' מא ללד'את פהי ערץ',
3	התארים יוצרים ריבוי במתואר אילו היה התואר עצמותו של הדבר המתואר, היה התואר כפילות דברים בלבד, כאילו אמרת: האדם הוא האדם. או שהוא פירוש שם, כאילו אמרת: האדם הוא בעל החיים ההוגה, שהרי "בעל חיים הוגה" הוא עצמותו של האדם ומהותו האמיתית, ואין עניין שלישי מלבד "בעל חיים" ו"הוגה" שהוא האדם והוא שמתואר כבעל חיים והוגה, אלא משמעותו של התואר הזה היא פירוש שם ותו לא, כאילו אמרת שהדבר ששמו "אדם" הוא הדבר המורכב מחיים ומהיגיון.	ואן כאנת אלצפה הי ד'את אלמוצוף פתכון אלצפה תכרארא פי אלקול פקט, כאנך קלת אן אלאנסאן הו אלאנסאן, או תכון שרח אסם, כאנך קלת אלאנסאן הו אלחיואן אלנאטק, פאן אלחיואן אלנאטק הו ד'את אלאנסאן וחקיקתה, וליס ת'ם מעני ת'אלת' גיר אלחיואן ואלנאטק הו אלאנסאן והו אלמוצוף באלחיאה ואלנטק, בל מעני הד'ה אלצפה שרח אסם לא גיר, כאנך קלת אן אלשי אלד'י אסמה אנסאן הו אלשי אלמרכב מן אלחיאה ואלנטק.
4	הרי התבאר שהתואר הוא בהכרח אחד משניים: או שהוא עצמות הדבר המתואר, ואז הוא פירוש שם, ואיננו שוללים זאת ביחס לה' מן הפן הזה אלא מפן אחר כפי שיתבאר (א,נב); או שהתואר אינו הדבר המתואר אלא הוא עניין הנוסף על המתואר, ומכאן שהתואר הזה הוא מקרה של אותה עצמות. ושלילת הכינוי "מקרה" ביחס לתוארי הבורא אינה שוללת את משמעותו (בתור מקרה), כי כל עניין הנוסף על העצמות הוא נלווה אליה ואינו משלים את אמיתתה, וזו משמעות ה"מקרה". זאת בנוסף לכך שיתחייב קיומם של דברים קדומים רבים אם התארים הם רבים; ואין ייחוד כלל אלא באמונה בעצמות אחת פשוטה שאין בה מורכבות ולא ריבוי עניינים, אלא עניין אחד מכל פן שתתבונן בו, ובכל בחינה שתבחן אותו תמצא שהוא אחד שאינו מתחלק לשני עניינים בשום פנים ואופן, ואין בו ריבוי לא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית ("לא מחוץ לדעת ולא בדעת"), כפי שיוכח בחיבור זה (ראו ב,א).	פקד באן אן אלצפה לא תכ'לו מן אחד אמרין, אמא אנהא הי ד'את אלמוצוף פתכון שרח אסם, ונחן לא נמנע ד'לך פי חק אללה מן הד'ה אלג'הה בל מן ג'הה אכ'רי כמא סיבין, או תכון אלצפה גיר אלמוצוף בל הי מעני זאיד עלי אלמוצוף, והד'א יודי אן תכון תלך אלצפה ערצ'א לתלך אלד'את. וליס בסלב אסמיה' אלערץ' ען צפאת אלבארי ינסלב מענאה, לאן כל מעני זאיד עלי אלד'את פהו לאחק להא גיר מכמל לחקיקתהא, והד'א הו מעני אלערץ' מצ'אפא אלי מא ילזם מן כון אשיא כת'ירה קדימה אן כאנת אלצפאת כת'ירה. ולא וחדאניה אצלא אלא באעתקאד ד'את ואחדה בסיטה לא תרכיב פיהא ולא תכת'יר מעאני, בל מעני ואחד מן אי אלג'האת לחט'תה, ובאי אלאעתבאראת אעתברתה תג'דה ואחדא לא ינקסם למעניין בוג'ה ולא בסבב, ולא תוג'ד פיה כת'רה לא כ'ארג' אלד'הן ולא פי אלד'הן, כמא סיתברהן פי הד'ה אלמקאלה.
5	יש לדחות אמירות נטולות משמעות וכבר הגיעו הדברים לכך שהיו מאנשי העיון שאמרו שתאריו יתעלה אינם עצמותו ולא דבר חוץ מעצמותו. וזה דומה לדבריהם של אחרים, שה"מצבים" – וכוונתם לעניינים הכלליים – אינם קיימים ולא נעדרים; ולדבריהם של אחרים שהאטום ("העצם הבודד") אינו בְּמקום אבל הוא תופס מרחב; ושלאדם אין כלל (יכולת ליזום) פעולה אבל יש לו "רכישה" (של פעולה). כל אלה הן אמירות שנאמרות בלבד, משום שהן נמצאות במילים ולא בדעות (=בהבנת השכל), כל שכן שאין להן קיום אובייקטיבי ("מחוץ לדעת"). אלא, כפי שאתה וכל מי שאינו מטעה את עצמו יודע, מגִנים עליהן על ידי ריבוי דברים ומשלים מטעים ומאמתים אותן בצעקות ובהרחקות ובאופנים רבים המורכבים מוויכוח וסוֹפיזם. כאשר האומר אותן וטוען להגנתן בדרכים הללו יחזור בינו לבין עצמו לאמונתו לא ימצא דבר מלבד מבוכה וקוצר יד, משום שהוא שואף להמציא מה שאינו מצוי, ולברוא אמצע בין שני ניגודים שאין אמצע ביניהם. האם יש אמצע בין המצוי לבין הלא-מצוי? או אמצע בין היותם של שני דברים זהים זה לזה או שונים זה מזה?	וקד אנתהי אלקול בקום מן אהל אלנט'ר אן קאלוא אן צפאתה תעאלי ליסת הי ד'אתה ולא שיא כ'ארג'א ען ד'אתה. והד'א מת'ל קול אכ'רין אלאחואל ירידון בד'לך אלמעאני אלכליה, ליסת מוג'ודה ולא מעדומה. וכקול אכ'רין אלג'והר אלפרד ליס הו פי מכאן לכנה ישגל אלחיז, ואלאנסאן ליס לה פעל בוג'ה לכנה לה אלאכתסאב. והד'ה כלהא אקאויל תקאל פקט, פהי מוג'ודה פי אלאלפאט' לא פי אלאד'האן, פנאהיך אן יכון להא וג'וד כ'ארג' אלד'הן, לכנהא כמא עלמת ועלם כל מן לא יגאלט נפסה תחמי בכת'רה' אלכלאם ובמת'אלאת ממוהה, ותצחח באלציאח ואלתשניעאת ובצ'רוב כת'ירה מרכבה מן ג'דל וספסטה. פאד'א רג'ע קאילהא ומת'בתהא בהד'ה אלטרק מע נפסה לאעתקאדה, לא יג'ד שיא סוי אלחירה ואלקצור, לאנה ירום אן יוג'ד מא ליס במוג'וד, ויכ'לק ואסטה בין צ'דין לא ואסטה בינהמא. והל בין אלמוג'וד ולא מוג'וד ואסטה, או בין כון אלשיין אחדהמא הו אלאכ'ר או הו גירה ואסטה,
6	מקורות הטעות: הטעיית הדמיון ופשטי כתבי הקודש מה שהוביל לכך הוא ההתחשבות בדמיונות שדיברנו עליה (א,מט3) והעובדה שמה שמצויר (בדעת) הוא תמיד מכלל הגופים המצויים, שהם עצמויות כלשהן, וכל עצמות מהן היא בעלת תארים בהכרח, ולא מצאנו אף עצמות גשמית מופשטת במציאותה בלי תואר. לפיכך המשיכו את הדמיון הזה וחשבו שהוא יתעלה מורכב גם כן מעניינים רבים: עצמותו, והעניינים הנוספים על העצמות. היו שהמשיכו את הדימוי והאמינו שהוא גוף בעל תארים; ואחרים התעלו מעל השפל הזה, ושללו את הגוף, אך השאירו את התארים.	ואנמא אלג'א לד'לך מא קלנא מן מראעאה' אלכ'יאלאת וכון אלמתצור דאימא מן ג'מיע אלאג'סאם אלמוג'ודה אנהא ד'ואת מא, וכל ד'את מנהא ד'את צפאת צ'רורה, ולם נג'ד קט ד'את ג'סם מג'רדה מי וג'ודהא דון צפה, פטרד הד'א אלכ'יאל וט'ן אנה תעאלי כד'לך מרכב מן מעאני שתי, ד'אתה ואלמעאני אלזאידה עלי אלד'את, פאקואם טרדוא אלתשביה ואעתקדוה ג'סמא ד'א צפאת, וקום תרפעוא ען הד'א אלדרך ונפוא אלג'סם ואבקוא אלצפאת.
7	לכל זה הביאה ההליכה אחר פשטי ("נגלוֹת") ספרי ההתגלות, כפי שאבאר בפרקים שייוחדו לעניינים הללו (א,נג;סא).	כל ד'לך אוג'בה תבע ט'ואהר כתב אלתנזיל כמא סאבין פי פצול תאתי פי הד'ה אלמעאני: