חלק א, פרק נז

מתוך מורה הנבוכים
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלק א, פרק נז
האל "מחויב המציאות" – סוף תוארי החיוב
1 על התארים, עמוק יותר מן האמור עד כה. פי אלצפאת אגמץ' ממא תקדם.
2
בין "מהות" לבין "מציאות"
ידוע שהמציאות היא דבר שקרה למצוי, ולפיכך היא עניין הנוסף על מהות המצוי. זהו דבר ברור ומחויב בכל מה שיש סיבה למציאותו – שמציאותו היא עניין נוסף על מהותו.
מעלום אן אלוג'וד הו עארץ' ערץ' ללמוג'וד, פלד'לך הו מעני זאיד עלי מאהיה' אלמוג'וד. הד'א הו אלאמר אלבין אלואג'ב פי כל מא לוג'ודה סבב, פאן וג'ודה מעני זאיד עלי מאהיתה.
3
האל "מחויב המציאות" – לאל אין זיקה למושגי מציאות
אך מה שאין סיבה למציאותו, והוא האל יתהדר ויתרומם לבדו – כי זו משמעות אומרנו עליו יתעלה שהוא "מחויב המציאות" – מציאותו היא עצמותו ומהותו האמיתית, ועצמותו היא מציאותו, ואין היא עצמות שמציאותה קרתה לה כדי שתהיה מציאותה עניין נוסף עליה. כי הוא מחויב המציאות תמיד, ודבר לא מתרחש בו ולא קורה לו. אם כן הוא מצוי – לא על ידי מציאות; וכן חי – לא על ידי חיים; ויכול – לא על ידי יכולת; ויודע – לא על ידי ידיעה. אלא הכול חוזר אל עניין אחד שאין בו ריבוי, כמו שיתבאר (בפרק הבא).
אמא מא לא סבב לוג'ודה והו אללה עז וג'ל וחדה לאן הד'א הו מעני קולנא ענה תעלי אנה ואג'ב אלוג'וד, פאן וג'ודה ד'אתה וחקיקתה וד'אתה וג'ודה, וליסת הי ד'את ערץ' להא אן וג'דת פיכון וג'ודהא מעני זאיד עליהא, אד' הו ואג'ב אלוג'וד דאימא, לא טאריא עליה ולא עארצ'א ערץ' לה, פאד'א הו מוג'וד לא בוג'וד, וכד'לך חי לא בחיאה, וקאדר לא בקדרה, ועאלם לא בעלם, בל אלכל ראג'ע למעני ואחד לא תכת'יר פיה כמא יבין.
4
לאל אין זיקה למושגי כמות
מה שעוד צריך לדעת הוא שהאחדות והריבוי הם דברים שקרו למצוי באשר הוא רב או אחד. דבר זה התבאר ב"מטפיזיקה" (ראו ספר י פרק 2). וכפי שהמספר אינו עצמם של הנספרים, כך אין האחדות עצמו של הדבר היחיד, כי כל אלה מקרים מסוג הכמות הניתנת לחלוקה, החלים על המצויים המוכנים לקבל מקרים כגון אלה. ואילו מחויב המציאות, הפשוט באמת, שאין חלה בו מורכבות כלל – הרי כפי שמקרה הריבוי בלתי אפשרי בו כך מקרה האחדות בלתי אפשרי בו; כוונתי שאין האחדות עניין נוסף על עצמותו, אלא הוא אחד ולא על ידי אחדות.
וממא יג'ב אן יעלם איצ'א אן אלוחדה ואלכת'רה עוארץ' ערצ'ת ללמוג'וד מן חית' הו כת'יר או ואחד, קד בין ד'לך פי מא בעד אלטביעה. וכמא אן אלעדד ליס הו נפס אלמעדודאת כד'לך ליס אלוחדה נפס אלשי אלמתוחד, אד' הד'ה כלהא אעראץ' מן ג'נס אלכם אלמנפצל תלחק אלמוג'ודאת אלמסתעדה לקבול מת'ל הד'ה אלאעראץ'. אמא אלואג'ב אלוג'וד אלבסיט באלחקיקה אלד'י לא ילחקה תרכיב אצלא פכמא יסתחיל עליה ערץ' אלכת'רה כד'לך יסתחיל עליה ערץ' אלוחדה, אעני אן ליס אלוחדה מעני זאיד עלי ד'אתה, בל הו ואחד לא בוחדה.
5 בעניינים הדקים האלה, שכמעט חומקים מן הדעת, אין להתבונן באמצעות הביטויים השגורים, שהם הסיבה הגדולה ביותר להטעיה, כי קשה מאוד מאוד להביע זאת בכל שפה, כך שאיננו מציירים (=ממשיגים) את העניין אלא בחוסר דיוק בהבעה. על כן כשאנו רוצים להורות על כך שהאלוה אינו רבים, לא יוכל האומר לומר אלא "אחד", אף שהאחד והרבים נכללים בקטגוריית הכמות. ולא תעתבר הד'ה אלמעאני אלדקיקה אלתי יכאד תפות אלאד'האן באלאלפאט' אלמעתאדה אלתי הי אכבר סבב פי אלתגליט, לאן תצ'יק בנא אלעבארה ג'דא ג'דא פי כל לגה חתי לא נתצור ד'לך אלמעני אלא בתסאמח פי אלעבארה. פלמא רמנא אלדלאלה עלי כון אלאלאה לא כת'יר לם יקדר אלקאיל יקול אלא ואחד, ואן כאן אלואחד ואלכת'יר מן פצול אלכם,
6
לאל אין זיקה למושגי זמן
לכן אנחנו מתמצתים את העניין ומדריכים את הדעת לאמיתת הדבר באומרנו "אחד – לא על ידי אחדות", כפי שאנחנו אומרים "קדום" כדי להורות על כך שאין הוא מחודש, אף כי באומרנו "קדום" יש אי-דיוק ברור וגלוי, כי "קדום" לא נאמר אלא על מי שחל בו הזמן, שהוא מקרה של התנועה השייכת לגוף. ועוד, שהוא שייך לקטגוריית היחס ההדדי, כי לומר "קדום" ביחס למקרה הזמן הוא כמו לומר "ארוך" ו"קצר" ביחס למקרה הקו. וכל מה שמקרה הזמן אינו חל עליו אין אומרים עליו באמת לא "קדום" ולא "מחודש", כמו שאין אומרים על המתיקות לא "עקומה" ולא "ישרה", ואין אומרים על הקול לא "מלוח" ולא "תפל". אלה דברים שאינם נעלמים ממי שהתאמן בהבנת העניינים לאמיתם. התבונן בהם בהשגת השכל ובהפשטתו אותם, לא בהכללה שהביטויים מורים עליה.
פלד'לך נלכ'ץ אלמעני ונרשד אלד'הן לחקיקה' אלאמר בקולנא ואחד לא בוחדה, כמא נקול קדים ללדלאלה עלי אנה גיר חאדת', ופי קולנא קדים מן אלתסמח מא הו בין ט'אהר, אד' אלקדים אנמא יקאל למא ילחקה אלזמאן אלד'י הו ערץ' ללחרכה אלתאבעה ללג'סם, והו איצ'א מן באב אלמצ'אף, לאן קולך אלקדים פי ערץ' אלזמאן כקולך אלטויל ואלקציר פי ערץ' אלכ'ט, וכל מא לא ילחקה ערץ' אלזמאן פלא יקאל פיה באלחקיקה לא קדים ולא חאדת', כמא לא יקאל פי אלחלאוה לא מעוג'ה ולא מסתקימה, ולא יקאל פי אלצות לא מאלח ולא תפה. והד'ה אשיא לא כ'פא בהא עלי מן ארתאץ' פי פהם אלמעאני עלי חקאיקהא, ואעתברהא באדראך אלעקל להא ותג'רידה איאהא לא באלתג'מיל אלד'י תדל עליה אלאלפאט',
7 על כן כל תיאור שלו יתעלה כ"רִאשׁוֹן" ו"אַחֲרוֹן" שאתה מוצא בכתבי הקודש (ישעיהו מד,ו; מח,יב) הוא בדומה לכך שהוא יתעלה מתואר כבעל עין ואוזן. הכוונה בכך היא שאין חל בו יתעלה שינוי ולא מתחדש לו שום עניין; לא שהוא יתעלה נמצא בזמן, כך שתחול השוואה כלשהי בינו ובין זולתו הנמצא בזמן ויהיה כך ראשון ואחרון. וכל הביטויים האלה אינם אלא כלשון בני אדם. באותו אופן כשאנו אומרים "אחד", הכוונה היא שאין עוד כמוהו, לא שעניין האחדות חל על עצמותו. פכל מא תג'דה פי אלכתב מן וצפה תעלי ראשון ואחרון פהו מת'ל וצפה תעאלי באלעין ואלאד'ן, ואלקצד בד'לך אנה תעלי לא ילחקה תגיר ולא יתג'דד לה מעני בוג'ה, לא אנה תעאלי ואקע תחת אלזמאן פתחצל מקאיסה' מא בינה ובין גירה ממא פי זמאן פיכון ראשון ואחרון, ואנמא הד'ה אלאלפאט' כלהא כלשון בני אדם, כד'לך קולנא אחד מענאה אנה לא נד לה, לא אן מעני אלוחדאניה לאחק לד'אתה: