חלק א, פרק סא

חלק א, פרק סא

ייחודיותו של השם המפורש

1	ייחודיותו של השם המפורש כל שמותיו (של ה') יתעלה המצויים בספרי הקודש, כולם נגזרים מן הפעולות, ואין זה סוד, מלבד שם אחד והוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שהוא שם מיוחד לו יתעלה, ולכן נקרא "שם מפורש", כלומר שהוא מורה על עצמותו יתעלה באופן ברור וחד-משמעי (מילולית: "הוראה ברורה שאין בה שיתוף"). ואילו בשאר שמותיו הנכבדים יש רב-משמעיות ("מורים בשיתוף"), משום שהם נגזרים מן הפעולות שיש אצלנו כדוגמתן כפי שביארנו (א,נד).	ג'מיע אסמאיה תעאלי אלמוג'ודה פי אלכתב, כלהא משתקה מן אלאפעאל, והד'א מא לא כ'פא בה, אלא אסמא ואחדא והו יוד הא ואו הא פאנה אסם מרתג'ל לה תעאלי ולד'לך סמי שם מפורש, מענאה אנה ידל עלי ד'אתה תעאלי דלאלה בינה לא אשתראך פיהא, אמא סאיר אסמאיה אלמעט'מה פתדל באשתראך לכונהא משתקה מן אפעאל יוג'ד מת'להא לנא כמא בינא.
2	אפילו השם שמכנים בו את יו"ד ה"א וא"ו ה"א נגזר מן האדנות: "דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ" (בראשית מב,ל). וההבדל בין לומר "אֲדֹנִי" בנו"ן בחיריק לבין לומר בנו"ן בקמץ, הוא כהבדל בין לומר "שָׂרִי" שמשמעותו "האדון שלי" לבין לומר "שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם" (בראשית יב,יז), כי יש בכך (=בלשון רבים) מתן גדולה והכללת אחרים. וזה אכן נאמר למלאך: "אֲדֹנָי [אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ] אַל נָא תַעֲבֹר [מֵעַל עַבְדֶּךָ]" (בראשית יח,ג). ביארתי לך זאת לגבי "אדני" במיוחד, שהוא מכונה בו, משום שהוא המיוחד משמותיו יתעלה המפורסמים. ואילו שאר שמותיו, כמו "דיין" ו"צדיק" ו"חנון" ו"רחום" ו"אלהים", ברורה ההכללה והגזירה שלהם.	חתי אן אלאסם אלמכני בה ען יוד הא ואו הא הו איצ'א משתק מן אלסיאדה דבר האיש אדני הארץ, ואלפרק בין קולך אדני בכסר אלנון ובין אן תקולה במד אלנון באלקמץ מת'ל אלפרק בין קולך שרי אלד'י מענאה ראיסי ובין קולך שרי אשת אברם, לאן פי ד'לך תפכ'ים ועמום ללגיר, וקד קיל ללמלאך אדני אל נא תעבר,ואנמא בינת לך הד'א פי אדני כ'אצה אלמכני בה לכונה אכ'ץ אלאסמא אלמשהורה לה תעאלי, אמא סאירהא מת'ל דיין וצדיק וחנון ורחום ואלהים פבינה' אלעמום ואלאשתקאק,
3	ואילו מה שאותיותיו הן יו"ד ה"א וא"ו ה"א, אין לו גזירה מפורסמת ואין הוא משותף עם זולתו. אין ספק שהשם הגדול הזה, שכידוע לך אין הוגים אותו אלא במקדש, וכהני ה' המקודשים בלבד בברכת כהנים וכהן גדול ביום הצום, מורה על עניין מסוים, שאין בו שיתוף בין ה' יתעלה ובין מה שזולתו. אולי, לפי הלשון שלא נותר ממנה עמנו היום אלא מעט, וכן לפי אופן הגייתו, הוא מורה על עניין חיוב המציאות. כללו של דבר, גדולת השם הזה וההישמרות מלהגות אותו הן משום שהוא מורה על עצמותו יתעלה באופן שאף לא אחד מן הברואים משתתף בהוראה הזו, כמו שאמרו עליו (החכמים) ז"ל: "שמי המיוחד לי" (סוטה לח,א).	אמא אלשי אלד'י יתהג'א מן יוד הא ואו הא פלא יעלם לה אשתקאק משהור, ולא ישארך פיה אלגיר. ולא שך אן הד'א אלאסם אלעט'ים אלד'י לא ינטק בה כמא עלמת אלא פי אלמקדש, וכהני י"י המקודשים כ'אצה פי ברכת כהנים, וכהן גדול יום הצום, ידל עלי מעני מא לא שרכה בין אללה תעאלי ובין מא סואה פי ד'לך אלמעני, ולעלה ידל בחסב אללגה אלתי ליס ענדנא אליום מנהא אלא אנזר שי ובחסב מא ינטק בה איצ'א עלי מעני וג'וב אלוג'וד. ובאלג'מלה עט'מה' הד'א אלאסם ואלמחאמאה ען אלנטק בה, לכונה דאל עלי ד'אתה תעאלי מן חית' לא ישארך אחד מן אלמכ'לוקין פי תלך אלדלאלה כמא קאלוא ענה ז"ל שמי המיוחד לי.
4	שאר שמות ה' אינם תוארי עצמוּת ואילו שאר השמות, כולם מורים על תארים, לא על עצמות בלבד, אלא על עצמות בעלת תארים, משום שהם נגזרים, ולכן הם יוצרים אשליה "והם" של ריבוי; כוונתי שהם משלים לחשוב שהתארים קיימים, ושיש עצמות ועניין הנוסף על העצמות. כי כך היא הוראתו של כל שם נגזר, שהוא מורה על עניין, ועל נושא שאינו מפורש, שאותו עניין קשור אליו. וכיוון שהוכח שה' יתעלה אינו נושא מסוים שקשורים אליו עניינים, נודע שהשמות הנגזרים הם או על פי יחס הפעולה אליו או כדי להנחות לשלמותו. לכן סלד ר' חנינה מן האמירה "הגדול הגבור והנורא" לולא שני האילוצים שהזכיר (א,נט10-9), כי הדבר מטעה להאמין בתארים עצמיים, דהיינו שהם שלמויות המצויות בו.	אמא סאיר אלאסמא פהי כלהא תדל עלי צפאת לא עלי ד'את פקט, בל עלי ד'את ד'את צפאת לאנהא משתקה, ולהד'א תוהם אלתכת'יר, אעני אנהא תוהם וג'וד צפאת ואן ת'ם ד'את ומעני זאיד עלי אלד'את, אד' הכד'א הי דלאלה' כל אסם משתק פאנה ידל עלי מעני ועלי מוצ'וע לם יצרח בה אקתרן בה ד'לך אלמעני. ולמא תברהן אן אללה תעאלי ליס הו מוצ'וע מא אקתרנת בה מעאני, עלם אן אלאסמא אלמשתקה הי אמא בחסב נסבה' אלפעל אליה או בחסב אלארשאד לכמאלה. ולהד'א תאפף ר' חנינה מן קולה הגדול הגבור והנורא לולא אלצ'רורתין אלתין ד'כר, לכון הד'ה תוהם צפאת ד'אתיה, אעני אנהא כמאלאת מוג'ודה פיה,
5	וכיוון שרבו לו יתעלה השמות האלה הנגזרים מן הפעולות, הטעה הדבר חלק מהאנשים והביאם לייחס לו תארים מרובים כמספר הפעולות שנגזרו מהן. לכן הבטיח (ה') שבני האדם יזכו בהשגה שתסיר מהם את הבלבול הזה, ואמר: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד,ט), כלומר שכפי שהוא אחד כך הוא ייקרא אז בשם אחד בלבד, והוא המורה על העצמות לבדה, ואינו נגזר.	ולמא כת'רת הד'ה אלאסמא אלמשתקה מן אלאפעאל לה תעאלי, אוהמת לבעץ' אלנאס צפאת מתעדדה לה כתעדד אלאפעאל אלתי אשתקת מנהא, ולד'לך ועד באנה סיחצל ללנאס אדראך יזיל להם הד'א אלאלתבאס וקאל ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד, יעני אנה כמא הו ואחד כד'לך ידעי חיניד' באסם ואחד פקט והו אלדאל עלי אלד'את פקט, לא אנה יכון משתק.
6	בפרקי ר' אליעזר (פרק ג) אמרו: "עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד". התבונן-נא כיצד נאמר במפורש שהשמות הנגזרים האלה כולם נוצרו רק לאחר יצירת העולם. וזה נכון, כי כולם שמות שנקבעו על פי הפעולות הנמצאות בעולם. אך אם תיבחן עצמותו באופן מופשט ומעורטל מכל פעולה, לא יהיה לו שם נגזר כלל, אלא שם אחד מיוחד כדי להורות על עצמותו. ואין אצלנו שם בלתי נגזר אלא זה, והוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שהוא "שם המפורש" סתם.	ופי פרקי ר' אליעזר קאלוא עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד, פתאמל כיף צרח באן הד'ה אלאסמא אלמשתקה כלהא אנמא חדת'ת בעד חדות' אלעאלם, והד'א צחיח, אנהא כלהא אסמא וצ'עת בחסב אלאפעאל אלמוג'ודה פי אלעאלם, אמא אד'א אעתברת ד'אתה מג'רדה מעראה ען כל פעל, פלא יכון לה אסם משתק בוג'ה, בל אסם ואחד מרתג'ל ללדלאלה עלי ד'אתה, וליס ענדנא שם גיר משתק אלא הד'א והו יוד הא ואו הא אלד'י הו שם המפורש באטלאק,
7	שימושים פגומים בשמות ה' אל תחשוב אחרת, ואל יעלו בלבך הזיות כותבי הקמיעות ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם האוויליים מן השמות שבדו מלבם שאינם מורים על עניין כלל, שהם קוראים להם "שמות", וטוענים שהם מצריכים קדושה וטהרה ושהם מחוללים מופתים. כל הדברים האלה הם מעשיות שלא ראוי לאדם שלם לשמוע אותן, לא כל שכן להאמין בהן.	לא תט'ן גיר הד'א. ולא יכ'טר בכ'אטרך הד'יאן כתאב אלקמיעות ומא תסמעה מנהם או תג'דה פי כתבהם אלסכ'יפה מן אסמא ילפקונהא לא תדל עלי מעני בוג'ה ויסמונהא שמות ויזעמון אנהא תחתאג' קדושה וטהרה ואנהא תפעל עג'איב, כל הד'ה אלאשיא אכ'באר לא יליק באנסאן כאמל אן יסמעהא, פכיף אן יעתקדהא.
8	יש רק שם מפורש אחד אין נקרא "שם המפורש" אלא אותו שם בן ארבע אותיות הכתוב, שאינו נהגה באותיותיו. ובפירוש אמרו בספרֵי (במדבר, פיסקא לט): "'כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (במדבר ו,כג): כֹּה – בלשון הזה; כֹּה – בשם המפורש". ושם נאמר: "במקדש ככתבו ובמדינה בכנויו". ובתלמוד נאמר (סוטה לח,א): "כֹּה – בשם המפורש. אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכנוי, תלמוד לומר: 'וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי' (במדבר ו,כז) – שמי המיוחד לי". הרי התבאר לך ששם המפורש הוא אותו שם בן ארבע אותיות, ושהוא לבדו המורה על העצמות בלא שיתוף עניין אחר, ולכן אמרו עליו "המיוחד לי".	ולא יתסמי שם המפורש בוג'ה גיר הד'א אלשם בן ארבע אותיות אלמכתוב אלד'י לא יקרא בחסב הג'אה, ובביאן קאלוא פי ספרי כה תברכו את בני ישראל, כה בלשון הזה, כה בשם המפורש. והנאך קיל במקדש ככתבו ובמדינה בכנויו. ופי אלתלמוד קיל, כה בשם המפורש, אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכנוי, תלמוד לומר ושמו את שמי, שמי המיוחד לי. פקד באן לך אן שם המפורש הו הד'א שם בן ארבע אותיות, ואנה וחדה הו אלדאל עלי אלד'את דון שרכה' מעני אכ'ר, ולהד'א קאלוא ענה המיוחד לי.
9	הקדמה לפרק הבא בפרק הבא אבאר לך את הדבר שהביא את האנשים למה שהם מאמינים בו בעניין השמות, ואבאר לך את שורש השאלה הזו ואסיר לך את כיסויה עד שלא יישאר בו קושי, אלא אם תרצה להטעות את עצמך.	ואנא אבין לך אלשי אלד'י דעא אלנאס למא יעתקדונה מן אמר אלשמות, ואבין לך אצל הד'ה אלמסאלה ואכשף לך גטאהא חתי לא יבקי פיהא אשכאל- אלא אן שית אן תגאלט נפסך-פי פצל בעד הד'א