חלק ב, פרק כ

חלק ב, פרק כ

האם לדעת אריסטו העולם נוצר בכוונה?

1	אריסטו מוכיח שהעולם לא נוצר במקרה אריסטו מוכיח שכל הדברים הטבעיים אינם קורים במקרה. הוכחתו לכך היא כמו שציין (פיזיקה ב,5 196ב): הוכחה) דברים מקריים אינם תמידיים ואינם על דרך הרוב; ואילו כל הדברים (הטבעיים) האלה – הם תמידיים, או קורים על דרך הרוב. פירוט) השמים וכל אשר בהם – הם תמידיים במצבים שאינם משתנים, כמו שביארנו (א,עב7), לא בעצמותם ולא בשינוי מקומותיהם. ואילו הדברים הטבעיים שמתחת לגלגל הירח – חלקם תמידיים וחלקם על דרך הרוב. התמידיים – כמו חימום האש וירידת האבן כלפי מטה. ועל דרך הרוב – כמו צורתם החיצונית של פרטי כל מין ופעולותיו. כל זה ברור. מסקנה) אם חלקיו אינם במקרה, איך יהיה כולו במקרה? זוהי הוכחה שהמצויים האלה אינם מקריים.	ארסטו יברהן אן אלאמור אלטביעיה כלהא ליסת ואקעה באלאתפאק וברהאנה עלי ד'לך כמא ד'כר. וד'לך, אן אלאמור אלאתפאקיה ליסת דאימה ולא אכת'ריה, וכל הד'ה אלאמור אמא דאימה או אכת'ריה. אמא אלסמא וכל מא פיהא פדאימה עלי חאלאת לא תתגייר כמא ביינא, לא פי ד'ואתהא ולא פי תבדיל מואצ'עהא. ואמא אלאמור אלטביעיה אלתי דון פלך אלקמר פמנהא דאימה ומנהא אכת'ריה, פאלדאימה כתסכ'ין אלנאר ונזול אלחג'ר אלי אספל, ואלאכת'רי כאשכאל אשכ'אץ כל נוע ואפעאלה, וכל הד'א ביין. פאד'א כאנת ג'זאיאתה ליסת באלאתפאק פכיף יכון כלה באלאתפאק פהד'א ברהאן עלי אן הד'ה אלמוג'ודאת ליסת אתפאקיה.
2	זה לשון דברי אריסטו במענה למי מן הראשונים שטען שהעולם הזה הופיע במקרה, ושהוא היה מעצמו (=ספונטנית) בלי סיבה. הוא אמר: "אנשים אחרים טענו שסיבת השמים והעולמות כולם היא מעצמם. הם אמרו שהסיבוב והתנועה שהבדילו ושהעמידו את הכול בסדר הזה היו מעצמם. אכן זה עצמו מקום פלא עצום. כוונתי למה שהם אומרים לגבי בעלי החיים והצמחים, שאין הם מתהווים ולא מתחדשים באקראי אלא יש להם סיבה: בין אם טבע, או שכל, או דברים אחרים הדומים לכך. כי לא כל דבר שמזדמן נולד מכל זרע או כל זרעון, אלא מזרע מסוים מתהווה עץ זית, ומזרעון מסוים מתהווה אדם. אך הם אומרים על השמים ועל הגופים אשר רק הם אלוהיים מכל שאר הגופים הנראים, שדווקא הם היו מעצמם, ושאין להם שום סיבה כמו שיש לבעלי החיים והצמחים". זה לשונו, ואז החל להבהיר בהרחבה רבה יותר כמה שגוי דמיון השווא הזה שהם העלו על דעתם. התברר לך אם כן שאריסטו מאמין ומוכיח שכל הנמצאים האלה אינם מצויים במקרה. ומה שסותר את היותם במקרה הוא שהווייתם היא בעצם, כלומר שיש להם סיבה מחייבת בהכרח שיהיו כך, ובשל הסיבה הזאת הם נמצאו כפי שהם. זה מה שהוכח וזה מה שאריסטו מאמין בו.	והד'א נץ כלאם ארסטו פי אלרד עלי מן זעם מן אלמתקדמין אן הד'א אלעאלם וקע באלאתפאק, ואנה כאן מן תלקא נפסה בלא סבב, קאל, וקד ג'על קום אכ'ר סבב הד'ה אלסמא ואלעואלם כלהא תלקא אנפסהא, פאנהם קאלוא אן מן תלקא נפסה כאן אלדוראן ואלחרכה אלתי מיזת וקומת אלכל עלי הד'א אלנט'אם, ואן הד'א נפסה למוצ'ע עג'ב שדיד, אעני אן יקולוא פי אלחיואן ואלנבאת אנהא לא תכון ולא תחדת' באלבכ'ת לכן להא סבב, אמא טביעה, ואמא עקל, ואמא גיר ד'לך ממא אשבהה, לאנה ליס יתולד אי שי אתפק מן כל בזר או כל מני, לכן מן הד'א אלבזר תכון זיתונה, ומן הד'א אלמני יכון אנסאן, ויקולון פי אלסמא ופי אלאג'סאם אלתי הי מן בין סאיר אלאג'סאם אלמראיה אלאהיה אנהא אנמא כאנת מן תלקא אנפסהא, ואנהא ליס להא סבב אצלא מת'ל מא ללחיואן ואלנבאת. הד'א נץ כלאמה, ואכ'ד' יביין תזיף הד'א אלוהם אלד'י תוהמוה בקול אבסט. פקד באן לך אן ארסטו יעתקד ויברהן אן הד'ה אלמוג'ודאת כלהא ליסת מוג'ודה באלאתפאק, פאלד'י ינאקץ' כונהא באלאתפאק אן תכון באלד'את, אעני אן להא סבבא מוג'בא לכונהא הכד'א צ'רורה, ומן אג'ל ד'לך אלסבב וג'דת עלי מא הי עליה, הד'א הו אלד'י תברהן והו אלד'י יעתקדה ארסטו.
3	סיבתיות הכרחית אין משמעותה כוונה אך לא התברר לי אם אריסטו מאמין שמשום שאין הם מעצמם, מחויב שהווייתם היא בכוונת מכוון ורצון רוצה. כי הצירוף בין מציאות על דרך החיוב לחידוש על דרך הכוונה והרצון עד שיהיו שניהם אחד – קרוב בעיניי לצירוף בין הפכים. כי משמעות החיוב שאריסטו מאמין בו, היא שכל דבר מן המצויים האלה שאינם מלאכותיים – הכרח לו בסיבה המחייבת את הדבר הזה שהיווה אותו כפי שהוא, ולסיבה הזאת סיבה שנייה, ולסיבה השנייה – שלישית, וכן הלאה עד שמגיעים בסופו של דבר לסיבה ראשונה שממנה התחייב הכול, משום שהשתלשלות אינסופית אינה אפשרית (ב,הנחות3).	אמא אנה ילזם לכונהא ליסת מן תלקא אנפסהא אן תכון בקצד קאצד ואראדה' מריד פמא יבין לי אן ארסטו יעתקד ד'לך, לאן אלג'מע בין אלוג'וד עלי ג'הה' אללזום ובין אלחדות' עלי ג'הה' אלקצד ואלאראדה חתי יכון אלמעניאן ואחדא קריב ענדי מן אלג'מע בין אלצ'דין, לאן מעני אללזום אלד'י יעתקדה ארסטו הו אן כל שי מן הד'ה אלמוג'ודאת אלתי ליסת בצנאעיה לא בד לה מן סבב מוג'ב לד'לך אלשי אלד'י כונה עלי מא הו עליה, ולד'לך אלסבב סבב ת'אן, וללסבב אלת'אני ת'אלת', הכד'א אלי אן ינתהי לסבב אול ענה לזם אלכל, לאמתנאע אלתסלסל אלי לא נהאיה.
4	לדעת אריסטו, הסיבתיות מודעת ומתקיימת, בלא כוונה אבל יחד עם זאת אין הוא מאמין שחיוב מציאות העולם מן הבורא, כלומר מן הסיבה הראשונה, הוא כחיוב הצל מן הגוף או כחיוב החום מן האש או כחיוב האור מן השמש, כמו שאומר בשמו מי שאינו מבין את דבריו. אלא הוא מאמין שהחיוב הזה הוא כמו חיוב המושכל מן השכל, כי השכל הוא הפועֵל של המושכל מבחינת היותו מושכל. כי הסיבה הראשונה הזאת, אף לדעתו, היא שׂכל בדרגת המציאות העליונה ביותר והשלמה ביותר. ואפילו אמר שהוא רוצה במה שהתחייב ממנו ושמח בו ומתענג ולא ייתכן שירצה אחרת – אין קוראים לכך "כוונה" ואין בו עניין הכוונה. כי האדם רוצה להיות בעל עיניים וידיים והוא שמח בכך ומתענג על כך ולא ייתכן שירצה אחרת. אבל האדם הזה אינו בעל עיניים וידיים מתוך כוונה שלו וכייחוד של התבנית הזאת והפעולות הללו. לעולם אין משמעות הכוונה והייחוד אלא לדבר שאינו מצוי, שאפשר שיימצא כמו שכֻּוון ויוחד ואפשר שלא יימצא כך.	לכנה לא יעתקד מע ד'לך אן לזום וג'וד אלעאלם ען אלבארי אעני ען אלסבב אלאול כלזום אלט'ל ען אלג'סם או לזום אלחרארה ען אלנאר, או לזום אלצ'ו ען אלשמס, כמא יקול ענה מן לא יפהם קולה, בל יעתקד ד'לך אללזום כנחו לזום אלמעקול ען אלעקל, אד' אלעקל הו פאעל אלמעקול מן ג'הה' כונה מעקולא, אד' ד'לך אלסבב אלאול ולו ענדה הו עקל פי אעלי מראתב אלוג'וד ואכמלהא, וחתי אן קאל אנה מריד למא לזם ענה וסאר בה ומסתלד' ולא ימכן אן יריד כ'לאפה, פליס יקאל להד'א קצד ולא פיה מעני אלקצד, לאן אלאנסאן מריד לכונה ד'א עינין וכפין וסאר בד'לך ומסתלד' בה ולא ימכן אן יריד כ'לאפה, ולכנה מא כאן הד'א אלשכ'ץ ד'א עינין וכפין בקצד מנה ותכ'ציץ להד'א אלשכל והד'ה אלאפעאל, ולא מעני אלקצד אבדא ומעני אלתכ'ציץ אלא לאמר גיר מוג'וד וימכן וג'ודה כמא קצד וכ'צץ וימכן אלא יוג'ד כד'לך,
5	דעת פרשני אריסטו המאוחרים והקדמה לפרק הבא איני יודע אם האחרונים (=פרשני אריסטו) האלה הבינו מדברי אריסטו ומאמירתו שבהכרח יש לדברים האלה סיבה, שמשמעות הדבר היא הכוונה והייחוד, או שהם חלקו עליו בכך ובחרו בדעת הכוונה והייחוד וחשבו שאין זה שולל את הקדמות.	פלא אדרי הל האולא אלמתאכ'רון אנפהם להם מן כלאם ארסטו וקולה אן הד'ה אלאשיא לא בד להא מן סבב אן מעני ד'לך אלקצד ואלתכ'ציץ, או יכונוא כ'אלפוה פי ד'לך ואכ'תארו ראי אלקצד ואלתכ'ציץ וזעמוא אנה לא ינאפי אלקדם.
6	לאחר מה שהקדמנו, אחל בדעת האחרונים האלה.	ובעד מא ביינאה אכ'ד' פי ראי האולי אלמתאכ'רין: